סידור שולחנות בכיתה – לא מה שחשבתם

באחרונה נתקלתי בטוויטר בדיונים שונים שעוסקים במבנה הכיתה בבית-הספר ובסידור שלה. חלקים מהדיון התנגשו עם מהלכים שבדיוק עשיתי בכיתה לגבי סידור השולחנות, ומאחר שראיתי שהסיפור הולך ונעשה מורכב יותר, החלטתי לנסות לצייר תמונה קצת יותר מלאה של סוגיית סידור הישיבה בכיתה.

זה מתחיל קצת יבש, אבל זה משתפר בהמשך. אז תחזיקו מעמד.

לפי הנחיות משרד החינוך, כיתות לימוד שנבנו לאחר 2008 צריכות להיות בגודל של 53 מ"ר, שאמורים להכיל עד 40 תלמידים.

כלומר, 1.32 מ"ר לכל תלמיד בכיתה. זה כולל, כמובן, את שולחן הכתיבה של התלמיד, בשטח של 0.31 מ"ר. כלומר, לתלמיד עצמו אמור להישאר – ברוטו, כן? – מטר מרובע אחד בכיתה.

איך זה נראה בכיתה שלי? 

הכיתה היא בגודל של 55.9 מ"ר(!), ובמחזור החינוך הזה יש לי 32 תלמידים בלבד. כלומר, לכל תלמיד יש 1.75 מ"ר לעצמו (1.44 בלי שולחן). כמובן, בלי לנכות מזה את השטח שצורך המורה…

גם בתנאים המשופרים מאד הללו, התחושה בכיתה היא של צפיפות. זה בולט במיוחד בהפסקות ובכל פעם שאני מנסה לעבור בין השולחנות, לשוחח עם תלמידים ולבדוק את עבודתם. אני יכול רק להעריך,

שעבור הבנות (במיוחד) זה גם אחד הגורמים שיוצרים תחושה לא מוגנת מבחינת המגע עם תלמידים אחרים, גם כאשר אין לאף אחד כל כוונה להטריד.

אבל הצפיפות היא לא הסיפור של הפוסט הזה. כמו שניתן לראות מהתמונה, וכמו שיודע כל מי שישב אי-פעם בכיתת לימוד, כדי להושיב שלושים וכמה תלמידים בתוך כיתה, צריך להושיב את חלקם מאחור. וזה אומר, שחלק מהתלמידים נמצאים במרחק של שבעה מטרים ממני (ויותר חשוב, מהלוח) כאשר אני מלמד. ולזה יכולות להיות שתי תוצאות – או שהתלמידים שמאחור מנותקים מהשיעור ומרוצים מזה, כי בכל מקרה אין כמעט סיכוי שהמורה יצליח להגיע אליהם; או שהם דווקא רוצים להיות חלק מהשיעור ומהלמידה (כמו שקורה, לשמחתי, בכיתה שלי), ואז הם מאד לא מרוצים מסידור הישיבה, ונושא מקומות הישיבה הופך לסוגייה שלא יורדת מסדר היום הכיתתי, ופוגעת גם בלמידה וגם באווירה.

מכל הסיבות האלו, וגם כי באופן אישי אני אוהב שינויים ואוהב להתנסות בהוראה שלי, יוצא לי לשחק הרבה עם הסיפור של סידור השולחנות בכיתה. במחזור החינוך הקודם שלי (שאז היו לי 38 תלמידים לדחוס לחדר) ניסיתי כמה דברים שונים:

אף אחד מהסידורים הללו לא באמת עבד. אני אוהב את סידור הכיתה ב-ח', כי הוא מאפשר תקשורת ישירה בין התלמידים, והתכווננות של הכיתה כולה כלפי המרכז. אבל בפועל, בהיעדר הרגלים, זה יצר הרבה אינטראקציות שליליות בין התלמידים, והצורך להושיב את הכיתה בשתי ח' עיקר חלק גדול מהרעיון.

הסידור בשורות רצופות, ללא רווחים בין השולחנות, היה טוב בתיאוריה, לפחות מבחינתי כמורה – שליטה כמעט מלאה במה שמתרחש בכיתה, יכולת לעבור יחסית בקלות משני עברי השורות וביניהן. אבל בשביל התלמידים המשמעות היתה סיבוב גדול מדי בכיתה כדי להגיע למקום, או לפח, או לחברים, ומהר מאד השולחנות זזו.

השנה החלטתי להתחיל מתון, ולנצל את העובדה שיש לי פחות תלמידים בכיתה:

לא עזר. לתלמידים הרחוקים זה עדיין היה רחוק מדי, והיה להם הרבה יותר מדי קשה עם הקווים השבורים. בשיעור הראשון לא הייתי איתם, והם היו בטוחים שהכיתה סתם מבולגנת ויישרו את השולחנות חזרה.

מה עושים? כמו תמיד כשאין לי באמת תשובה (ולפעמים גם כשיש לי), החלטתי להפיל את האחריות על התלמידים. ככה הם לא יוכלו להתלונן, לפחות, ואני אוכל לעטוף את המהלך במילים יפות על חינוך לאחריות, ולדמוקרטיה, בזמן שכל מה שאני רוצה הוא לסגור את הסיפור הזה אחת ולתמיד.

אז הקרנתי להם את מפת הכיתה עם סידור השולחנות הנוכחי [תמונה 1], וחילקתי לכל שלושה תלמידים מפת כיתה ריקה [תמונה 2] ודף שולחנות לגזירה [תמונה 3] (הכל בקנה מידה, כמובן).

תמונה 3

תמונה 2

תמונה 1

ביקשתי מהם לנסות לחרוג מהמוסכמות, להיות יצירתיים ולחשוב על הדברים שאני, כמורה, לא יכול לחשוב עליהם.

אלו ההצעות שהם העלו:

כמה דברים מתבלטים כאן כבר במבט ראשון: א' – קשה להיות מאד יצירתיים בסידור הכיתה; ב' – השיקול החשוב ביותר לתלמידים הוא להיות מסוגלים לראות היטב את הלוח, דבר שניכר בהיעדר האפשרות לישיבה בקבוצות עבודה; ג' – השיקול השני בחשיבותו הוא המיקום של השולחנות ביחס למזגן בקיר האחורי של הכיתה (נחזור לזה מאוחר יותר); ד' – תלמידים הם פעמים רבות הרבה יותר שמרנים מהמורה (ידעתי את זה, אבל איכשהו זה כל פעם מצליח להפתיע אותי מחדש). חריג מעניין לזה הוא, למי שהעמיק בתמונות, שתי ההצעות האחרונות, שכוללות הגבהה של שורות השולחנות האחרונות.

השלב הבא היה, כמובן, להצביע.

התגובה של התלמידים היתה, שזה בחיים לא יעבוד. הרי כל אחד יבחר בהצעה שהקבוצה שלו העלתה! כלומר, הנחת היסוד של התלמידים היתה, שהאגו והתחרות ביניהם לא יאפשרו להם לשקול שיקולים ענייניים.

למי שתהה מה מצב החינוך לדמוקרטיה בבתי-הספר…

התוצאות הראו תמונה קצת שונה…

וככה זה נראה במציאות:

כאן היתה לי הפתעה.

קודם כל, פתאום היתה תחושה שהכיתה הרבה יותר גדולה (לכל מעצבי הפנים – כן, אני יודע שלסידור המרחב יש השפעה על התחושה, אבל ההשפעה כאן היתה מאד מיידית). שנית – המסדרון שהתפנה לי להסתובב בכיתה גרם להד חזק כשדיברתי. ולבסוף – תוך זמן קצר מאד התברר, שעדיין תלמידים רבים לא חשים בנוח עם מקום הישיבה שלהם.

בשלב הזה הציגה לי אפרת פירסט (היא מעלה דברים מצוינים ומרתקים לגבי חינוך מבוסס מחקר – תעקבו! האתר שלה) את הפוסט מהבלוג של טום שרינגטון, המדבר בשבחה של הישיבה בטורים בכיתה. קריאת הפוסט הזה עוררה אצלי תגובות מנוגדות, שקשורות אולי לשתי זהויות שונות שלי, שלעתים קרובות מתנגחות זו עם זו – זו של המורה המקצועי, וזו של המחנך.

כמורה מקצועי, אני יכול לעתים להזדהות עם הטענות בפוסט – כאשר התלמידים יושבים בשורות, אתה יכול (בתיאוריה, לפחות) לראות את הפנים של כולם, וליצור איתם קשר עין. חשוב יותר, הם יכולים (שוב, בתיאוריה) לראות אותך. הטיעון המרכזי שלו שם הוא, שזה אנושי – כלומר, יושבים אחד מול השני. לראיה, הוא מביא תמונות מבתי-ספר מהמאה ה-19 ומהמאה ה-21, ושל סטודנטים בהרצאה באוניברסיטה. אז כן, לעמידה בפני שורות של תלמידים יש יתרונות בהקשר הזה – ברור שמרכז הכובד של השיעור נמצא בדברי המורה, או בחילופי הדברים בינו (סליחה, בינה) לבין התלמידים. כך שברור, שאם התלמידים רוצים להבין את השיעור וללמוד, הם נדרשים להישיר מבט אל המורה ולהקשיב לדבריו. כך אני יכול גם לראות מה עושים התלמידים בעת שאני מדבר, וגם בזמן שהם מקבלים משימה לעבודה עליה. אני יכול לעבור ביניהם, לראות ולתקן עבודה פרטנית (כמובן, אם יש מקום למעברים בין השולחנות). אבל, וזה אבל חשוב ביותר מבחינתי – לצורת הישיבה הזו יש השלכות בעייתיות ביותר. אם מרכז הכובד של השיעור הוא בשיח בין המורה לתלמידים, אז רבים מהתלמידים מסיקים מזה שתי מסקנות:

1. כאשר המורה מדבר עם תלמיד אחד, זה לא חשוב לאחרים. הרגעים הרועשים ביותר בשיעורים שלי, לדעתי, הם אלו בהם אני משיב לשאלות פרטניות.
2. מרכז הכובד של השיעור נמצא ברווח שבין הלוח לשולחן המורה, ולכן הדברים שאומרים תלמידים אחרים הם לא חשובים.

וכן, אני מניח שיש אפשרויות דידקטיות כדי להתמודד עם שתי הנקודות האלו, אבל מבחינתי, כל מנגנון התמודדות שאני צריך להוסיף לשיעור שלי צורך זמן ואנרגיות שאין לי. וחשוב מזה – גם אם אני יכול להתמודד עם הבעיה הזו מבחינת ניהול השיעור, המסר הסמוי של המצב הזה נקלט היטב. ומבחינתי, זהו מסר אותוריטרי ואנטי-דמוקרטי, שמשחק תפקיד לא קטן בקושי שאני נתקל בו, כמורה לאזרחות, לחנך לערכים ולאמונות דמוקרטיים.

טיעון נוסף שעולה בפוסט הוא, שלישיבה בקבוצות (למשל. אני חוויתי את זה, כמו שציינתי, בישיבה בצורת ח') יש השפעות שליליות על השיעור, שנובעות מהאינטראקציות בין התלמידים. אכן, זה מאד מורכב כאשר התלמידים ממש פונים אחד אל השני ומתייחסים אלו לאלו. זה בהחלט מקשה על המורה להיות במרכז, ואין ספק שעבור תלמידים שיושבים עם הגב למורה, קשה מאד להיות חלק מהשיעור, לעתים קרובות. אבל היכולת לעבוד באופן יעיל בקבוצות איננה נתון טבעי, וודאי שלא בעולם הסופר-תחרותי ואינדיבידואלי שבו אנו חיים. ומצד שני, היכולת לתקשר ולעבוד אחד עם השנייה היא אחת היכולות החשובות שעלינו, כמורים, ללמד את התלמידים. כך שעצם העובדה שיש אינטראקציות שליליות היא לא סיבה לוותר על ישיבה ועבודה בקבוצות, אלא סיבה לפתח דרכי הוראה ולמידה, שיתאימו יותר לעבודה שיתופית וקבוצתית. ואני יודע שישנם רבים המפתחים דרכים כאלו.

אין לי פתרונות. כרגע, הדרך שלי להתמודד עם חוסר הנוחות שחשים תלמידים לגבי מקום הישיבה שלהם היא לשנות מקומות ישיבה מדי כמה שבועות. אבל גם לזה יש מחיר, וברור לי – גם מניסיון אישי – שלמקום ישיבה קבוע יש ערך גדול, בעיקר בזירות בהן אתה לא מרגיש בנוח ובבית מלכתחילה. שלוש מסקנות, עם זאת, אני כן מסיק מכל הסיפור הזה:

1. השאלה, כפי שקורה כמעט בכל דיון על חינוך, חוזרת למקורות – מה תפקידו של המורה העומד בפני הכיתה? להעביר את החומר? ללמד מיומנויות? לחנך? ברור שגם וגם וגם, אבל מהם סדרי העדיפויות? את מה רוצה החברה שאני אעמיד לפני מה, כאשר אני ניצב בפני התלמידים? ככך שיגדל הפער בין דרישות החברה המודרנית לבין המבנה הבית-ספרי הקפוא, כך תתחדד השאלה הזו ותדרוש יותר ויותר מתן תשובה חד-משמעית.
2. ככל הנראה אין סידור כיתה אידיאלי, כפי שאין מערך שיעור אידיאלי וגם לא מערך תכונות אישיות אידיאלי למורה. במובן הזה, הפתרון הדרוש לריהוט הבית-ספרי הוא מודולריות – יכולת לשנות את סידור הכיתה בקלות ובמהירות, כך שניתן יהיה להתאים את הכיתה לצרכים שונים – דידקטיים, פדגוגיים וערכיים.
3. לקדש את הקיים כי הוא עובד כבר מאתיים שנה זה לא פתרון. באופן אירוני, הפוסט של שרינגטון קרוי 'התבונה העל-זמנית של ישיבה בשורות'. מעט מצחיק, בהתחשב בעובדה שבתי-ספר, כפי שאנו מכירים אותם, קיימים רק כמה מאות שנים.

• היום עלתה לבלוג שלי באנגלית גירסה מעודכנת לפוסט הזה, למעוניינים