אשמתי. בגדתי.

אני, שגדלתי במשפחה שהמלחמה לא פגעה בה (או שכך לפחות חשבתי, באותן שנים).
אני, שלא הלכתי לקרבי. כי יכולתי. כי לא רציתי.
אני, שלא איבדתי חברים בשדה הקרב, ולא בתאונות אימונים, ולא בתאונות דרכים.
אני, שכבר שנים מספח לי מיתות של אחרים, כדי להתקרב מעט לחום מדורת השבט
(כשאינני חוטא בהזיות מלחמה – הו, לו רק היה לי ילד מיותר להקריב).

שאיני מעז להביט בעיניים שכולות,
שאיני יכול לומר להם בלב שלם – כאבכם אינו לשווא.
שכותב על כאבי, ולא חושב שיש לי זכות לכאוב.

שחש אשמה על שלא הקרבתי;
וזעם, על הצורך להקריב כדי להרגיש שייך;
ואשמה, על הזעם;
וזעם, על כך שאני צריך להרגיש אשמה, כי אינני מוכן להצדיק;
ואשמה, על כך שאינני עושה מספיק, כדי להצדיק את הזעם.
אשמה. וזעם. ואשמה.
וזעם.

אני, שמתבונן בילדי, בתלמידי, ורואה את קורבנות המחר.
אשמתי. כי אינני כואב מספיק.
בגדתי. כי אינני עושה מספיק.
גזלתי. כאבם של אחרים.
זעמתי. ודבר לא תיקנתי.
זעם. ואשמה. וזעם.
ואשמה.