אשמתי. בגדתי.   3 comments

אני, שגדלתי במשפחה שהמלחמה לא פגעה בה (או שכך לפחות חשבתי, באותן שנים).
אני, שלא הלכתי לקרבי. כי יכולתי. כי לא רציתי.
אני, שלא איבדתי חברים בשדה הקרב, ולא בתאונות אימונים, ולא בתאונות דרכים.
אני, שכבר שנים מספח לי מיתות של אחרים, כדי להתקרב מעט לחום מדורת השבט
(כשאינני חוטא בהזיות מלחמה – הו, לו רק היה לי ילד מיותר להקריב).

שאיני מעז להביט בעיניים שכולות,
שאיני יכול לומר להם בלב שלם – כאבכם אינו לשווא.
שכותב על כאבי, ולא חושב שיש לי זכות לכאוב.

שחש אשמה על שלא הקרבתי;
וזעם, על הצורך להקריב כדי להרגיש שייך;
ואשמה, על הזעם;
וזעם, על כך שאני צריך להרגיש אשמה, כי אינני מוכן להצדיק;
ואשמה, על כך שאינני עושה מספיק, כדי להצדיק את הזעם.
אשמה. וזעם. ואשמה.
וזעם.

אני, שמתבונן בילדי, בתלמידי, ורואה את קורבנות המחר.
אשמתי. כי אינני כואב מספיק.
בגדתי. כי אינני עושה מספיק.
גזלתי. כאבם של אחרים.
זעמתי. ודבר לא תיקנתי.
זעם. ואשמה. וזעם.
ואשמה.

פורסם 4 במאי 2022 על ידי פרלשטיין-דביר Perlstein-Dvir ב-Uncategorized

תגים: , ,

3 תגובות ל-“אשמתי. בגדתי.

לקבלת עדכונים לתגובות באמצעות RSS.

  1. כנה ויפהנשלח מה-Galaxy שלי

  2. וואו!!!
    קשה לחיות עם זה…
    בטח לא אשמת וודאי שלא בגדת,
    ובמשפחה (הממש לא רחוקה) היו שנפלו…
    תתעודד, רועילי

    • אשמתך ןבגידתך הם אשמת ובגידת דור הוריך. ששתקו והתעלמו זה כבר 3 דורות. ולמען הדיוק אני שייך לדור הזה. כך שזעמך וכעסך היו צריכים להיות שלנו כדי שדורך ודור ילדיך היה יכול להיות אחרת..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: