perlsteindvir מה שאנו זקוקים לו יותר מכל דבר אחר אינו ספרי לימוד אלא אנשי לימוד. אישיותו של המורה היא-היא הטקסט שהתלמידים לומדים; הטקסט שלא ישכחו לעולם (הרב א.י. השל)
נסיכה אחת היתה בעיר, מסוגרת בארמונה. לא תמיד היא היתה ככה. בעבר היתה יוצאת כל יום, סובבת ברחובות העיר, קונה ירקות בשוק, מברכת כל אישה ואישה לשלום. היא הכירה את כולם, זכרה את שמות הילדים, מי היה חולה בשבוע שעבר, הבטיחה לעזור למי שנזקק. האנשים, כמובן, אהבו אותה כולם, והיו אומרים לכל מי שבא מחוץ לעיר: "העיר שלנו, יש לה יתרונות ויש לה חסרונות. אבל נסיכה כמו שלנו לא תמצאו באף עיר אחרת."
אבל כל זה נגמר לאחר שבעלה, הנסיך, מת לפתע ממחלה מסתורית. מאז אותו היום איש לא ראה את הנסיכה, וקולה, שמדי בוקר היה נשמע דרך חלונות הארמון בעת ששרה, נדם ולא היה לו זכר. ככל שהלכה הנסיכה והסתגרה, כך הלכה העיר ודעכה. סוחרים הפסיקו להביא את מרכולתם אל השוק, האומנים ובעלי המלאכה הלכו לחפש להם מקומות אחרים לפרנסתם, וכל מי שפגש את אלו, אשר נותרו בעיר, ברח משם מהר ככל שיכול היה, יודע רק לומר שהעיר נראית כאילו היכתה בה המגיפה.
רק אדם אחד הוסיף להתגורר בעיר מבחירה מלאה. היה זה המשורר המקומי, אדם תמהוני שחי במערה מעברה השני של העיר, והתקיים על פירות עץ התפוח שצמח מחוץ למערה, על מי הבאר הסמוכה ועל השאריות שהותירו לו נשמות טובות על הגדר, שהפרידה את איזור המערה מן העיר. בכל יום שלישי היה מגיע המשורר לכיכר השוק, נעמד על פי הבאר ומקריא את אחד משיריו המוזרים. שיריו היו מלאים תמיד במילים שאיש לא הכיר, וסיפרו על מקומות שאיש לא שמע עליהם מעולם. אף אחד לא הבין אף פעם על מה הוא מדבר, אבל לרוב הוא התקבל בסובלנות רבה, למעט עגבניה או שתיים שהטיחו בו הצעירים המשועממים, שישבו דרך קבע בכיכר. ובכל זאת, אף שלא הבינו את שיריו, היו מי שטרחו לציין, כי ברגע בו הופיעה הנסיכה בכיכר היה משתנה השיר, ומילותיו היו כולן הלל ושבח ליופיה ולמעלותיה של הנסיכה.
ואכן, שבוע בלבד לאחר שחדלה הנסיכה מביקוריה היומיים בשוק, הפסיק לפקוד אותו גם המשורר. כך יצא, שבמשך שנה תמימה לא נראו לא הנסיכה ולא המשורר בעיר ולו פעם אחת. עד שיום שלישי אחד נראה שוב המשורר בכיכר העיר. אלא שהפעם הוא לא נעמד על פי הבאר, כי אם הוסיף לצעוד ברחובות העיר, בראש מורכן ובגב כפוף, מבלי לדבר עם איש. הוא לא עצר עד שהגיע לשער הארמון. השער היה נעול על בריח, אבל שומרים כבר לא ניצבו שם. גם הם הלכו לחפש משהו מעניין יותר לשמור עליו. אז המשורר החל לדפוק על השער. טוק. טוק. טוק. עוד, ועוד, ועוד הוא דפק, בלי הפסקה. נדמה היה שנצח עבר, ואנשים שעברו במקום כבר התחילו לצעוק עליו שיפסיק. כמה ילדים אף העזו וזרקו לעברו חצץ. אך הוא התעלם מכולם והמשיך לדפוק. אחרי כמעט שעתיים נשמעה תנועה מבפנים, הבריח חרק והשער נפתח. רק מעט. בפתח הציצו פניה של הנסיכה עצמה, עצובים כמו לילה שאין לו סוף.
"מה אתה רוצה?" שאלה אותו בקול שכמעט ולא נשמע, "האינך יודע שבבית זה לא נותרו חיים?" "להביע את אהבתי," השיב לה המשורר. "אהבתך למה?" שאלה אותו, ודמעות בעיניה. "אהבתי אלייך, נסיכה. ולא אלך מכאן עד שתואילי לשבת ולשמוע את כל מילותיי עד אחת." הנסיכה נדהמה מחוצפתו של האיש המוזר הזה, אך לא היה לה הכוח להתנגד. וודאי שלא לנזוף באיש על החריגה הגסה מכללי הטקס והמעמד. לאחר שהות קצרה הפנתה הנסיכה את גבה אל השער והחלה מטפסת במדרגות הארמון. והמשורר בעקבותיה. שער הארמון נותר פתוח לרווחה, אך איש לא העז לחצות את המפתן.
הגיעה הנסיכה אל האולם, שלפעמים קיבלו בו היא ובעלה את פניהם של עשירי ואצילי העולם, ובו חזו בהופעותיהם של טובי האמנים. כעת היה האולם ריק וקר. הנסיכה גררה את רגליה לקצה האולם, ומתוך הרגל יותר מאשר כל דבר אחר צנחה על הכס המוגבה. אז נעמד המשורר במרכז האולם, ובדממה שהשתררה החל להקריא. אך הפעם לא היו אלו שיריו המוזרים מן הכיכר. היתה זו שירה צרופה, טהורה, הנובעת מעמקי הלב. אך הנסיכה לא התרשמה. "מילים ריקות הן מילותיך, משורר. הן אינן יכולות לגעת בי. ואני, אין לי איך לאחוז בהן, לחוש אותן. אם באמת ובתמים רצונך לשכנע אותי עד כמה אתה אוהב, צא מן המערה שלך. חקור ובדוק בעולם, והבא לי דבר אחד שאוכל להביט בו ולדעת, עד היכן מגיעה אהבתך."
הרכין המשורר את ראשו, קד ללא אומר בפני הנסיכה, ובהליכה לאחור – מבלי להתיק את מבטו מעיניה הכהות, העמוקות, יצא מן האולם. כמו שנכנס המשורר לארמון כך יצא – בראש מורכן וגב כפוף, מבלי להחליף מילה עם איש. חצה את העיר כולה, ובלי להעיף ולו מבט אחד אל עבר המערה שהיתה ביתו פנה דרומה, בדרך המובילה אל המדבר.
ימים שלמים צעד, ומחשבה אחת בלבד בליבו – מה אוכל להביא לנסיכה? מה אמצא בעולם הזה, שיוכל להביע את גודל אהבתי? צעד המשורר וצעד, טיפס על הר וירד לעמק, עלה על הפיסגה הבאה וכל הזמן בראשו אותה המחשבה – מה אביא לנסיכה? אולי האבן הזו, הנוצצת, הנראית למרחוק? לא, כל האור שיש בה איננו שלה. עוד עמק ועוד הר – אולי אביא לה תמונה של הנוף, הנשקף מכאן? הרי הוא כה יפה, כה עוצר נשימה? אבל לא, הוא בלתי מושג. ונסיכתי, הלא, גשמית ומוחשה. אז אולי, חשב בעמק אחר דרכו חלף, אביא לה מפירות העץ הזה, שהוא כה נדיר, כה קשה להשגה, ופירותיו כה מתוקים? אך לא, הם לא יתפסו את העצב שאני רואה בעיניה, כאשר החיוכים מתעייפים.
כך המשיך המשורר לעלות ולרדת, לבחור חפצים ולפסול. בינתיים, המדבר הפך לים. והימים, שכבר מזמן היו לשבועות, נמתחו והיו לחודשים. ואז, בלב הים, בלילה זרוע כוכבים, הבריק במוחו של המשורר הרעיון – אביא לה את תיאור השמיים, שאני רואה מול עיניי! רק בבוקר נזכר המשורר, שתיאורו של הלילה לא יעמוד בדרישה שהציבה בפניו הנסיכה. מיואש, כמעט השליך עצמו מן הסיפון. אך אהבתו לנסיכה כמו כבלה אותו למקומו ומנעה ממנו לקפוץ.
אז הבין המשורר, כי לא יוכל אפילו לסיים בשקט את חייו, בטרם יידע באופן מוחלט כי נכשל במשימת חייו. או נכון יותר לומר, במשימת מותו. וכך המתין המשורר עד להגעת הסירה אל החוף, ירד ממנה מבלי לומר אפילו תודה, והוסיף לצעוד. עד לקוטב הוא הגיע, וחשב להביא לנסיכה גוש קרח, אשר יבטא את האופן בו הוא חש כאשר היא מפנה לו את גבה, אך בתוך תוכו ידע, שזה איננו באמת ביטוי של אהבה. ביערות העד של אפריקה הוא הסתובב, בנהרות ובסוואנה, וכבר חשב אפילו להביא לנסיכה אריה, לבטא את האופן בו אהבתו לנסיכה טורפת אותו ומטריפה. אבל לא משנה לאן הגיע, לא משנה באיזה חפץ בחר, הכל נראה אפל, חלקי, צל צילו של הדבר.
וכך, לאחר שלוש שנות נדודים, חזר המשורר, אבל ומובס, להתייצב אצל הנסיכה. שוב צעד דרך כל רחובות העיר. שוב היה ראשו מורכן, וגוו כפוף אף יותר. שוב לא הוציא הגה מפיו. אלא שהפעם, בכניסתו אל הארמון ליוו אותו כל תושבי העיר – גברים, נשים וטף, לאחר שסיפור שליחותו כבר הפך לאגדה, שעברה מפה לאוזן ברחבי העיר ואף מעבר לגבולותיה. כאשר הגיע המשורר אל האולם, הנסיכה כבר היתה ישובה על הכס, כאילו לא משה ממנו כל זמן מסעו של המשורר. הגיע המשורר אל מרכז האולם וקרס על ברכיו: "כשלתי, אהובה, לא מצאתי בכל כנפות תבל ולו דבר אחד אשר יוכל להתקרב, אפילו, להביע מה גדולה אהבתי."
ועצובה השתררה באולם הגדול, ואיש מן הניצבים לא העז להפר אותה. דקה חלפה, ועוד אחת, וכל הנוכחים כבר היו משוכנעים, שלסיפור הזה – של המשורר, של הנסיכה, וגם שלהם, כבר לא יהיה סוף טוב. אך לבסוף נעמדה הנסיכה, ונדמה היה כי היא גבוהה ויפה יותר מאשר היתה אי-פעם, ואמרה בקול צלול: "בוא, נשקני אהובי, כי עכשיו אני יודעת באמת, מה גדולה אהבתך."
דממה כבדה
השתררה סביב. לאחר זמן שנדמה כנצח הרים המשורר את ראשו, ורק אז הבחין, שהנסיכה אינה לבדה. לצידה ניצב בעלה, הנסיך המת. "צר לי, אהובי, אך הבטחתי לשטן את נשמתי, אם רק ישיב אלי את נסיכי." לתדהמת הקהל כולו, החלו להתרומם לאוויר, מן המקום בו כרע המשורר, ענני מילים. רק הנסיכה יכלה להבחין, כי אלו מילות השירים ששורר לה, שלוש שנים קודם. עוד ועוד עלו המילים לאוויר, התרוממו וריחפו החוצה דרך החלון. הקהל, מהופנט, עקב אחר המילים הפורחות לאוויר, ורק כשעופפה החוצה המילה האחרונה הבחינו האנשים, שבמקום בו כרע המשורר נותר עתה רק זוג סנדלים בלויים.
אני לא מכיר אף הורה, שבתשובה לשאלה הזו לא ישיב, שאין לזה מספר. שחינוך הילדים הוא הדבר הכי חשוב לו בעולם, כמעט, ושכסף לא יהיה המכשול לזה. ובכל זאת, כאשר באים לדבר על שכר המורות ועל מה צריך לעשות כדי לשפר את מערכת החינוך, המורות הופכות מהפתרון לבעיה. מדוע זה כך? אני מאמין, שלכל אחד מאיתנו יש דעה מעט אחרת על מהו החינוך הראוי והטוב ביותר לילדיו. כל אחד מאיתנו מצפה שהמערכת תתאים את עצמה לתפיסת החינוך שלו, אלא שמערכת ציבורית, המכוונת לכל ילדי המדינה, אינה יכולה לעשות זאת.
אז מה כן אפשר לעשות? התשובה היא כפולה – שיח מתמשך, ואמון. לאורך השנים היו לי לא מעט אי-הסכמות עם המורות והמחנכות של הילדים שלי. ואני יודע, שלהרבה הורים בכיתות החינוך שלי, ובכלל בכיתות שלימדתי, היתה וישנה עדיין ביקורת על הבחירות החינוכיות שלי. אבל למרות אי-ההסכמות הללו, תמיד האמנתי שכל המורות שהילדים שלי פוגשים רוצות בטובתם. שהם חשובים להן. ואני חושב, שההורים שפגשו אותי בתור מורה חשו את אותם הדברים לגבי.
האמון הבסיסי הזה הוא הרכיב שחסר לנו היום יותר מכל דבר אחר. בשיח הציבורי המורות נתפסות כלא-מקצועיות ועצלניות, וההורים כמי שרק מחפשים בייביסיטר לילדים, שיאפשר להם להיות כמה שיותר בעבודה. אבל שתי התפיסות הללו רחוקות כל-כך מהמציאות. כולנו רוצים בטובת הילדות והילדים שלנו. לכולנו יש תפקיד בחינוך שלהם ולכולנו יש אחריות לספק להם את החינוך הטוב ביותר האפשרי.
בתור אבא, אני רוצה שהמורות של הילדים שלי יוכלו לראות אותם, שיכירו אותם ושיהיה להן פנאי וכוח לקדם אותם לפי צורכיהם. אני רוצה בדיוק את אותם הדברים בתור מורה.
כמורה, אני רוצה להעשיר את התלמידות והתלמידים שלי, לאתגר אותם ולדחוף אותם קדימה, לעורר אצלם סקרנות וביקורתיות, לפתח אצלם אחריות ומוטיבציה פנימית ללמוד ולהתקדם. ואלו בדיוק הדברים שאני מצפה מהמורות של הילדים שלי לעשות עבורם.
כולנו רוצים שהגברים והנשים הטובים ביותר שיש יבואו להיות מורות ומורים. אז כן – צריך להעלות את שכר המורות הצעירות.
אבל כולנו גם רוצים שמורות ומורים טובים יישארו במערכת ולא יעזבו אותה אחרי פחות מחמש שנים, כפי שקורה לכמחצית מהמורות החדשות. אז כן – צריך לאפשר לשכר המורות לגדול עם השנים.
האם וותק הוא המדד הטוב ביותר שיש לאיכותה של מורה? כנראה שלא. שום מדד חיצוני לא ישקף באמת את איכות העבודה של המורות והמורים. זה מורכב מדי, עם יותר מדי גורמים שמעורבים בתהליך. אבל בתגמול על-בסיס וותק יש אמירה – אנחנו מאמינים בכן, סומכים על הרצון שלכן לעשות את הכי טוב עבור ילדינו, ורוצים שתמשיכו לעבוד ולהשתפר.
אך כדי לאפשר את זה אין די בהעלאת השכר. יש לתקן את בעיות היסוד של המערכת, אשר מונעות מהמערכת להפיק מעצמה את המירב. לא אמנה כאן את כל הבעיות, אבל אתייחס לחמש מתוכן, שנראות לי מרכזיות:
הכיתות גדולות מדי. כמורים, אין לנו איך להגיע אל כל התלמידות והתלמידים, בייחוד לאלו שהכי זקוקים לנו. נכון, מחקרים מראים שאפשר ללמד גם 40 תלמידים בכיתה, וגם 50, ושלהקטין את הכיתות מ-36 ל-30 לא ישנה משמעותית את התוצאות. אבל לזה יש שתי תשובות – הראשונה, היא שהקטנה ל-30 תלמידים אולי לא תעשה הבדל משמעותי. אבל מניסיון אני יודע, שההבדל בין כיתה של 32 תלמידים לכיתה של 24 הוא תהומי, מבחינת היכולת לראות כל תלמיד.ה, לתת להם מקום להתבטא, לסייע להם באופן שמתאים להם. התשובה השנייה היא, שאני לא נמצא בכיתה רק כדי ללמד, רק כדי להעביר את החומר. זו לא הרצאה, ומה שהתלמידות והתלמידים שלי זקוקים לו הוא הרבה מעבר לנוכחות של אדם מבוגר בכיתה, שמדבר ברצף שעה וחצי. ואת הדברים האלו, שמעבר להרצאה, הרבה יותר קשה לעשות בכיתות גדולות.
המורות והמורים מתבקשים כל הזמן למדוד ולהעריך את התלמידים. גם כאן, יש מחסור עצום באמון של משרד החינוך במורות ובמורים. אנחנו נדרשים להציג תוצאות מדידות, ולכן אנחנו עוסקים שעות רבות מאד בהכנה של בחנים, מבחנים ועבודות, ולאחר מכן בבדיקתם. ובמבנה המשרה הקיים של מורות, אין לנו באמת מתי לעשות את זה. אז או שאנחנו עושים את זה באופן חלקי ולא רציני, כזה שלא מפיק ערך חינוכי מן המבחנים והעבודות, או שאנחנו עושים את זה מהבית, על חשבון זמננו הפנוי. וזה שוחק ומתיש.
שילוב תלמידי החינוך המיוחד בכיתות הרגילות. כרעיון מדובר בדבר מבורך, שיש לו ערכים חיוביים רבים, הן עבור תלמידי החינוך המיוחד והן עבור כלל התלמידות והתלמידים. אבל בפועל, ללא תמיכה והכשרה מתאימות למורות, השילוב הזה יוצר תחושה קשה של כישלון, ומכניס לכיתה אתגרים שקשה עד בלתי-אפשרי להכיל במצב הקיים. גם אם מכניסים סייעת לכיתה, זה דורש הכשרה והכנה של המורות, וזה דורש לתת להן זמן לעבוד עם הסייעת מחוץ לכיתה – לתאם, להתכונן, ללמוד…
התכנים הלימודיים המכוונים לתלמידים ושיטות העבודה המיושנות מאלצות את המערכת כולה למקד את המאמצים רק בתוצאות הנראות לעין. במובן זה, רפורמת המח"ר שנכנסת לתוקפה בימים אלו היא צעד בכיוון הנכון, אך גם כאן, חוסר האמון במורות מביא את משרד החינוך לדרוש ריבוי משימות ועבודות, ויוצר מנגנון נרחב, מסורבל (ויקר) של בקרה על עבודת המורות והמורים. וללא תגמול ראוי, בכסף או בשינוי מבנה שבוע העבודה, הרפורמה רק תכעיס ותרחיק מורות ומורים רבים, שגם כך הם מותשים ועמוסים באופן שאיננו סביר – הן ביחס לשכר, והן ביחס ליכולת לעשות עבודה טובה וראויה.
בהמשך לכך – העומס על המורות והמורים הולך ומחריף. גל העזיבות שהולך ומתגבר מטיל עומס גדול עוד יותר על המורות שנותרות מאחור. העזיבה של מורות וותיקות אומרת שידע וניסיון יקרים מפז אובדים, ושלמורות הצעירות יש פחות ממי ללמוד ועם מי להתייעץ.
מה שאנחנו זקוקים לו כולנו – הורים, מורות ותלמידים – הוא מערכת שבה מורות יכולות להשתפר עם הזמן. שבה הן מרגישות, שיש להן מקום לצמוח ולגדול, שהן יכולות להשפיע על איכות החינוך שהן מעניקות לילדינו.
כיום המערכת נמצאת במשבר רב-ממדי, שאת התוצאות שלו אנחנו מתחילים רק עכשיו לראות – יש מחסור באלפי מורות, מורות וותיקות וטובות רבות פורשות, וכבר שמעתי מלא מעט מהן, שנמאס להן להיות שק החבטות של כולם. שהן רוצות לעשות את העבודה שלהן, אבל שככה אי-אפשר להמשיך.
וזה לא עומד להשתפר. ההשפעה של שלוש שנות קורונה על תלמידות, תלמידים, מורות ומורים היא עמוקה מאד, ואנחנו עוד לא יודעים בכלל כמה הרסניות יהיו התוצאות של השנים הללו. וזה לא שהמצב היה נפלא לפני כן.
האם המערכת צריכה להשתנות? ללא ספק. ובמקומות רבים במערכת מתחוללים לא מעט שינויים. מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לתת מקום אמיתי לבחינה של השינויים הללו, ללמידה שלהם, לחשיבה משותפת עליהם. המאבק שהובילה יפה בן-דוד הוכיח שני דברים.
מצד אחד, הוא הוכיח את חשיבותו של ארגון עובדים גדול, חזק ונחוש, שמוכן לממש את כוחו על-מנת להביא הישגים לחבריו.
מצד שני, הוא גם הוכיח את הצורך לחולל שינוי עומק בהסתדרות המורים עצמה – שינוי שתכליתו כפולה: לאחד את כל עובדות ועובדי ההוראה, מגן ועד סוף תיכון, בארגון אחד שייתר את הצורך בארגון המורים; ולהחזיר את הסתדרות המורים למעמד לא רק של ארגון עובדים, אל גם של איגוד מקצועי, המגדיר מהו חינוך טוב וראוי ונאבק עליו, על-מנת שכל ילדי ישראל יוכלו ללמוד בכיתות קטנות ומשוכללות, עם מורות ומורים הגאים במקצוע שלהם ומגיעים לעבודה בשמחה ומתוך אמונה מלאה בחשיבות השליחות שלקחו על עצמם.
ואני אומר את זה בתור מורה. אבל אני לא מאמין שזה נכון. אני מאמין שאפשר, בעבודה משותפת ובשיחה, להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות. אומר כבר עכשיו שאני לא מציע את הדברים כאמיתות מוחלטות, אלא כתובנות שנובעות מנקודת המבט האישית שלי – תושב העיר בית-שמש, אבא לשלושה בנים במערכת החינוך הציבורית, מורה לאזרחות ולהיסטוריה בחטיבה העליונה. אבל אני מאמין בלב שלם, שאם נאסוף כמה שיותר נקודות מבט כאלו ונדבר עליהן לעומק, נוכל לקדם את מערכת החינוך באופנים שקשה לנו כיום לדמיין.
בואו נתחיל, רגע, מכמה הנחות יסוד:
1. בישראל יש כ-200,000 עובדות הוראה בכל רמות החינוך, מגני הילדים ועד לסוף תיכון.
2. אין למערכת החינוך מקבילה, מלבד מערכת הבריאות להערכתי, מבחינת שירות שהמדינה מספקת אותו לכלל האוכלוסייה – לא בהיקף, לא במורכבות ולא בחשיבות.
3. בניגוד למערכת הבריאות, התוצרים שאמורה לספק מערכת החינוך אינם חדים וברורים, והם חלק בלתי-נפרד מהוויכוחים הפוליטיים על אופיין של החברה והמדינה.
אז מה?
אז קודם כל, הציפייה למצוא איזו נוסחת קסם ש"תתקן" את מערכת החינוך היא מופרכת מעיקרה. יש כאן סוגייה מורכבת, עמוקה ובעלת חשיבות עליונה לעתידה של מדינת ישראל, וככזו יש לטפל בה באופן יסודי ומעמיק, ומה שאולי הכי חשוב – תוך שיתוף של כלל בעלי העניין במערכת – משרדי החינוך והאוצר, מנהלות בתי-ספר, מורות וגננות, הורים, וכן כן – גם תלמידות ותלמידים.
שנית – המערכת ניצבת בפני משבר – הן במחסור בכוח אדם, הן בתשתיות העומדות לרשות המערכת, הן בתכנים שהיא מעבירה, והן, בסופו של דבר, בתוצאות שהיא מגיעה אליהן. אז בעוד שאין לי תשובות מלאות לכלל הבעיות (ובכלל – אני לא מאמין שיש למישהו תשובות כאלו, ראו הנקודה הקודמת), אנסה להתמודד עם חלק מהטענות שמועלות מדי פעם, וביתר שאת בימים האחרונים, ביחס למה שצריך לעשות כדי לחולל את התיקון הקסום במערכת.
להעלות את שכר המורות באופן דרמטי!
קודם כל – ברור שזה נכון, ובייחוד שצריך לחולל תיקון בשכרן של המורות החדשות (והגננות. אנחנו תמיד שוכחים את הגננות). אמנם לצערי, אבל בחברה שלנו שכר משקף את הערך שמייחסת החברה לעבודתך. מתוך התפיסה הזו, ברור שלא ניתן לומר בנשימה אחת שהחינוך הוא הדבר הכי חשוב לחברה, וגם שמורות מתחילות צריכות להרוויח שכר מינימום. אם אנחנו רוצים שמורות וגננות יקבלו יחס רציני, של נשות מקצוע שיש להעריך, לכבד ולהקשיב להן, אנחנו צריכים כחברה לתת לזה את המשקל הראוי גם מבחינת השכר.
אבל, ויש כאן בעצם שני אבלים חשובים – צריך להיזהר מאד מאד מאד מהמחשבה, שהעלאת השכר תחולל גדולות ונצורות באיכות כוח האדם המגיע למערכת. כפי שכתבתי ממש בהתחלה, במערכת יש כיום כ-200,000 עובדות הוראה, וחסרים כמה אלפים טובים רק כדי לעמוד בתנאי המינימום שהמערכת מגדירה כבר כיום. ברור שאם אנחנו רוצים להקטין כיתות ולעשות עוד כהנה וכהנה רפורמות, החוסר גדול אף יותר. המחשבה, שיש שם בחוץ רבע מיליון נשים וגברים מעולים, שהדבר היחיד שמונע מהם להפוך לנשות ואנשי חינוך הוא השכר, היא מגוחכת. אני מכיר מעט מאד מורות מעולות, שכולנו היינו רוצים שיהיו המורות של הילדים שלנו. לכל אחד ואחת מאיתנו יש תחומי חוזק ואיזורי חולשה, ואחד הדברים הנפלאים שלמדתי מתוך העבודה שלי בבית-הספר הוא, שיש לי תמיד מה ללמוד מעמיתות שלי, כמו גם מה ללמד אותן. לאורך השנים נאלצתי פעמים רבות מדי להיפרד מחברות לדרך, מורות שכבר היו טובות מאד או שיכלו להיעשות למורות מעולות, וגם אם השכר שקיבלו היה חלק מהסיבות לעזוב, הוא לא היה כמעט אף פעם הסיבה העיקרית. אם מערכת החינוך רוצה כוח-אדם מעולה, היא צריכה ללמוד איך לקחת את כוח האדם שיש לה ולהפיק ממנו את המירב על-ידי השתלמויות שיש בהן ערך אמיתי, הזדמנויות ללמידת עמיתים ולצמיחה מקצועית בתוך המערכת.
הסתייגות נוספת נוגעת לסכנה הגדולה שמרחפת מעל הדרישה להגדלה משמעותית של השכר, והיא הנכונות לוותר על מוסד הקביעות ולאפשר חוזים אישיים והעסקה גמישה של מורות ומורים, על בסיס קריטריונים של "ביקוש והיצע, איכות ומצוינות" (כך טוענים אנשים מסוימים, בחיי). עכשיו, בואו – אני בעד איכות. מבטיח. אני גם אוהב מצוינות. אבל אם יש משהו שמערכת החינוך לא יודעת להצביע עליו, הרי שזו התרומה הנפרדת, הייחודית, של מורה כזו או אחרת להישגי התלמידים. חישבו לרגע על התגמול הדיפרנציאלי שמקבלים גם היום בתי-הספר "המצטיינים" – כיצד ניתן להפריד בין העבודה שאני עשיתי עם התלמידות והתלמידים שלי בתיכון, ושעליה אני מקבל בונוס של אלפי שקלים, לבין העבודה שעשו המורות של אותם התלמידים בדיוק בחטיבת הביניים, ושעליה הן לא מקבלות אפילו שקל? כיצד ניתן להפריד בין ההצלחה או הכישלון של תלמידי כיתת החינוך שלי במקצועות השונים, לבין התמיכה או היעדר התמיכה שהם קיבלו ממני כמחנך לאורך השנים? שלא לדבר על מדידה של היבטים אחרים, סמויים יותר אך לא פחות חשובים, של המעשה החינוכי? כל הכנסה של היגיון השוק לתוך מערכת החינוך תהיה לה תוצאה אחת בלבד – הגדלת הפערים בין חזקים לחלשים, בין עשירים לעניים, וככל הנראה גם בקווי שסע חברתיים אחרים.
לבטל את ארגוני המורים!
עם ובלי קשר להצעה לאפשר חוזים אישיים, נשמעת שוב ושוב הטענה, שארגוני המורים הם החסם המרכזי לתיקון מערכת החינוך בישראל, ושזו הסיבה, למשל, שהרפורמה החדשה של שרת החינוך הונחתה מעכשיו לעכשיו, בהפתעה, על כלל המערכת, בניסיון לעקוף את הארגון. ובאמת, יש להודות ביושר – מאז הניסיון הראשון של ארגון המורים, לפני עשרות שנים, לקדם את רפורמת עוז לתמורה בגלגולה הראשון (והטוב יותר), ארגוני המורים לא עוסקים בתוכן או במהות, אלא בזכויות המורה בלבד. במסגרת המאבקים (המאד צודקים) הללו, הם גם חסמו כמה וכמה נסיונות לרפורמה, שהיה להם פוטנציאל אמיתי לחולל שינויי עומק במערכת. אך הבעיה איננה בארגונים עצמם, אלא קודם כל במטרה ששם לעצמו משרד האוצר לעשות הכל כדי להחליש אותם ולהציג אותם בתור האויב המושבע של החינוך בישראל בכלל ושל הורי התלמידים בפרט. מדיניות זו דחקה את ארגוני המורים לעמדה לעומתית, שמקשה עליהם להיות גורמים חיוביים במערכת. ולא, אני לא מתכוון לפטור את ראשי הארגונים מאחריות למצב – במיוחד יש לרן ארז, המנהל את ארגון המורים בעריצות שגובלת באלימות, אחריות כבדה לפיחות במעמד הציבורי של המורות והמורים בישראל ולהפיכתו של ארגון המורים למוסד סגור ומושחת, הדואג לחבריו בלבד, ובמובן הצר ביותר האפשרי.
בנקודה זו אין מי שיחולל את השינוי עבורנו. בנושא זה מוטלת עלינו, המורות והמורים, האחריות הבלעדית לחולל שינוי בארגונים היציגים שלנו – לבטל את הצורך בארגון המורים על-ידי חזרה המונית להסתדרות, ולהקים בתוך הסתדרות המורים סיעות חדשות אשר יחזירו את ההסתדרות למטרות שהתוותה עם הקמתה, מטרות שהראשונה שבהן היתה "לדאוג לאיכות החינוך בישראל". את הפעולה הזו חובה עלינו לקדם כך או כך, מבלי קשר לצעדים שתנקוט הממשלה הזו או הבאה אחריה.
לתת אוטונומיה למנהלות בתי-הספר!
כן, כן, ושוב כן. אבל. כן, גם כאן יש אבל. יש שתי דרכים להעניק אוטונומיה – אחת היא מתוך אמון, והשנייה תוך כדי בקרה מתמדת, כלומר מתוך חוסר אמון. כל עוד משרד החינוך מעניק אוטונומיה "בתנאי ש", הוא משדר חוסר אמון – גם במנהלות וגם במורות. ואם משרד החינוך משדר חוסר אמון, אז וודאי שלציבור הכללי לא יהיה אמון. ולזה מתקשר עוד אבל אחד – אמון צריך לעבור לכל אורך המערכת – אמון של המשרד במנהלות, אמון של המנהלות במורות, ואמון של המורות בתלמידות ובתלמידים. זה נכון בהיבטים הארגוניים והתקציביים של בתי-הספר, ועל אחת כמה וכמה בהיבטי התוכן – ביכולת לייצר תוכניות לימודים שמקבלות אמנם אישור מלמעלה, אך לא מפוקחות ללא הפסקה; ביכולת לאפשר למורות, ויחד איתן לתלמידות ולתלמידים, ללמוד מתוך חקירה עצמאית ופעילה, בדרכים מגוונות ויצירתיות, שתואמות יותר את העולם החיצון, האמיתי.
צעד ראשון על-מנת לאפשר את זה חייב להיות שינוי יסודי במבנה המשרה של מורות ומורים, כך שלא ייקבע מראש כמה שעות צריכה המורה ללמד פרונטלית בכיתה, כמה שעות פרטניות יהיו לה וכמה שעות להכנת חומרים ובדיקת עבודות ומבחנים. מנהלת בית-הספר חייבת לקבל סל של משרות, בדיוק כמו בכל מקצוע אחר, אותו היא תוכל להתאים למול המורות הממשיות שיש לה בצוות, בהתאם לצרכי המקצועות, הכיתות והתלמידים השונים, וכן בהתאם לצרכים ולרצונות של המורות עצמן. כל זה מחייב מידה עצומה של אמון.
להעלות את החינוך לראש סדר היום הציבורי
לפני כמה שבועות השתתפתי בהפגנה שארגן ארגון "מנהיגים", איגוד מנהלי בתי-הספר. היו שם כמאתיים איש. רובם מנהלי בתי-ספר. לפני כחצי שנה, כאשר ניסינו, קבוצה קטנה של מורות ומורים, לארגן עצרת מחאה משותפת להורים, מורות, מנהלות ותלמידים, הגיעו בקושי חמישים. כל עוד כך מתייחס הציבור – זה שבתוך המערכת וזה שמחוץ לה – לחינוך בארץ, אין כל יסוד לדרישה מהמדינה להעלות את החינוך לראש סדר היום.
יש עוד המון נושאים, שאת חלקם אני אפילו לא מכיר, מאחר שאני מורה והורה בפינה אחת בלבד של המערכת. יש את בתי-הספר היסודיים, ואת הגנים, ואת ההבדלים בין המגזרים השונים, ועוד ועוד ועוד. יש גם את השינוי הנדרש במבנה שנת הלימודים (מה שבאופן שגוי לחלוטין קוראים לו לוח החופשות), שגם אליו לא נכנסתי כאן, אבל יש מה לעשות איתו בצורה שתיטיב עם כולם. צריך רק לשבת יחד ולדבר.
אז בואו נתחיל עם מה שכתבתי כאן – מסכימים? לא מסכימים? זה לא משנה. מה שחשוב הוא להתחיל לנהל על הדברים דיון של ממש. לעומק. עם כל הקשיים הטמונים בו. כי רק ככה עושים חינוך.
אני, שגדלתי במשפחה שהמלחמה לא פגעה בה (או שכך לפחות חשבתי, באותן שנים). אני, שלא הלכתי לקרבי. כי יכולתי. כי לא רציתי. אני, שלא איבדתי חברים בשדה הקרב, ולא בתאונות אימונים, ולא בתאונות דרכים. אני, שכבר שנים מספח לי מיתות של אחרים, כדי להתקרב מעט לחום מדורת השבט (כשאינני חוטא בהזיות מלחמה – הו, לו רק היה לי ילד מיותר להקריב).
שאיני מעז להביט בעיניים שכולות, שאיני יכול לומר להם בלב שלם – כאבכם אינו לשווא. שכותב על כאבי, ולא חושב שיש לי זכות לכאוב.
שחש אשמה על שלא הקרבתי; וזעם, על הצורך להקריב כדי להרגיש שייך; ואשמה, על הזעם; וזעם, על כך שאני צריך להרגיש אשמה, כי אינני מוכן להצדיק; ואשמה, על כך שאינני עושה מספיק, כדי להצדיק את הזעם. אשמה. וזעם. ואשמה. וזעם.
אני, שמתבונן בילדי, בתלמידי, ורואה את קורבנות המחר. אשמתי. כי אינני כואב מספיק. בגדתי. כי אינני עושה מספיק. גזלתי. כאבם של אחרים. זעמתי. ודבר לא תיקנתי. זעם. ואשמה. וזעם. ואשמה.
השבוע הייתי חיובי מאד. לקורונה, כלומר. מה שאומר, שלימדתי את התלמידים שלי מרחוק.
יופי של דבר, החידוש הזה שהכניסה לנו מגיפת הקורונה לחיים. אני יכול להיות חולה, ועדיין ללמד.
בעוונותי, אני מלמד את הכיתות החזקה לימודית אצלנו בבית-הספר. אז אשכרה היתה ציפייה בבית-הספר שהם יישבו בכיתה, ואני אפתח זום ואלמד אותם מרחוק. ורק שיהיה ברור – החיוביות שלי לקורונה הגיעה עם תסמינים שליליים ביותר. אבל אם אפשר ללמד מרחוק, אז אפשר ללמד גם כשחולים, לא? ואני לא מאשים את בית-הספר בעניין הזה בכלל. מצוקת כוח האדם בחודשיים האחרונים היא מטורפת, ואין אדם שאני מקנא בו פחות מאשר אחראי המערכת בבתי-הספר.
אבל לא על זה רציתי לדבר היום. רציתי לדבר דווקא על התלמידות'ים.
הכיתה ההפוכה?
כי לא פתחתי להם זום השבוע. הכנתי להם משימות א-סינכרוניות (הנה, עוד מילת קסם שנכנסה לחיינו בשנתיים האחרונות, נכון?). והחלטתי שזו דווקא הזדמנות טובה לעבוד בשיטת הכיתה ההפוכה (כן, הכל היום בחינוך הוא שיטות. וכלי חשיבה. ומהפכות. כלומר – הכל סיסמאות), יעני – לתת להם ללמוד חומר לבד, ואחר-כך לעבוד עליו ביחד בכיתה.
אז נתתי להם חומר ללמוד לבד, שעוסק בנושא הגבלת השלטון – סעיף שהתחלנו כבר לדבר עליו שיעור קודם, והודעתי להם שלמחרת בשיעור יהיה בוחן על מה שקראו.
התפלגות הציונים בבוחן
אז הנה לכם התפלגות הציונים של הכיתה בבוחן. מזכיר – כיתה י', כיתתת מצטיינים, כיתה קטנה מאד (מקרי), שנה שנייה שהם לומדים איתי. אז נכון, 6 תלמידות'ים קיבלו ציון שמעל 90, ואף תלמיד לא נכשל. אבל 3 תלמידים קיבלו מתחת ל-70. שזה כמעט 20% מהכיתה.
אלו נפלאות ההוראה מרחוק. יש המון דברים שאני יכול, כמורה, לעשות בהוראה מרחוק. חלקם ממש מוצלחים. חלק באמת יכולים לעשות שינוי בדרכי ההוראה הרגילות שלי, ולהעביר חלקים מהאחריות על הלמידה חזרה לתלמידות'ים. אבל ההוראה מרחוק טובה, בסופו של דבר, לאותם 10 תלמידים שכבר מסוגלים לקחת אחריות על הלמידה שלהם. אלו שלמען האמת, עושים את זה רוב הזמן גם בלמידה המסורתית, בכיתה. כי מה שאסור לנו לשכוח הוא, שעשרת התלמידים החזקים כאן הם לא עשרה מתוך 17. הם עשרה מתוך כ-180 תלמידות'ים בשכבה.
וגם ה-7 עם הציונים הנמוכים יותר, נכנסו לחומר הלימוד. וקראו אותו. ועשו את הבוחן. סיכוי טוב שהם למדו משהו, לפחות. בכיתות אחרות הנוכחות בשיעורים מקוונים היא 50%, או 30, או 20. שיעור הביצוע של משימות א-סינכרוניות נמוך אף יותר. הוראה מרחוק, בעיני, נידונה להגדיל את הפערים הגדולים ממילא בין חזקים וחלשים. וזו לא שאלה של שיעורים מושכים יותר או פחות. למידה מרחוק הופכת את הבריחה, או ההימנעות, מלמידה לקלה הרבה יותר, למי שלא מעוניין בזה מלכתחילה. אז נכון, זה חלק מהכישלון הרחב יותר של המערכת לייצר מוטיבציה ללמידה אצל כלל התלמידים, אבל הפתרון לבעיה הזו לעולם לא יהיה טכנולוגי.
זה לא פוסט פוליטי – זה לא ניסיון לטעון שכן צריך בידודים, או לא צריך בידודים, שכולם יבואו גם אם הם חולים או שיישארו בבית גם אם הם בריאים ומחוסנים. זו בעיקר תזכורת – גם לעצמי – בדבר החשיבות שבמפגש האנושי. תזכורת לכך שאין תחליף למפגש פנים אל פנים, ללא חציצות, בין מורה לתלמידים. שאם כבר, אז דווקא היום, אחרי שנתיים של קורונה, התלמידות'ים שלנו זקוקים לנו יותר מאי-פעם. ואולי גם כן, בכל זאת, איזו הערה קטנה לכל אבירי הטכנו-למידה – יש ילדים שיכולים ללמוד לבד, מהבית, דרך המחשב. הם מיעוט. קטן. וגם הם, יוכלו להפיק בעיקר טוב ממפגש משמעותי עם חברות וחברים, ועם מבוגרים שרואים אותם ורוצים בטובתם. אבל רוב הילדות והילדים לא יוכלו ללמוד לבד. לא אם לא נלמד אותם לעשות את זה. ובשביל זה אנחנו צריכים לפגוש אותם.
הוראה מרחוק יכולה להרגיש טוב מאד, לפעמים. למידה מרחוק? מורכב יותר.
נ.ב. בהקשר של הפוסט הזה ממליץ מאד מאד לקרוא את הספר של גילי רומן, מחנך בחסד, "אחרון מסוגו". ספר מרגש וקסום.
הנה מגיע לו סוף דצמבר, והגיע הזמן לכתוב תעודות מחצית. למי שאין כוח לפילוסופיה, ורוצה לקפוץ לפרקטיקה, מוזמנת לעבור לכאן.
{סוגריים גדולים – כן, המחצית היא רק עוד חודש. וגם חלוקת התעודות. אבל תהליך הכתיבה של התעודות הללו הוא ארוך, ולוקח כמעט חודש. באופן דומה לזה שיום ההורים – השיחה האישית של מחנכת הכיתה עם כל תלמיד'ה והורה – מתקיים 3-4 שבועות לאחר הישיבה הפדגוגית של הכיתה. כלומר יש פער משמעותי בין הבנת המצב על-ידי המערכת לבין ההעברה שלו לתלמיד'ה. זו בעיה. כרגע, לפחות, אין לי פתרון טוב להציע לה}
בכל מקרה, השנה החלטתי לעשות את תהליך הכתיבה של ההערות לתעודה קצת אחרת. למעשה, באופן מאד לא אופייני לי, התחלתי לחשוב על זה עוד בשנה שעברה, ואפילו הכנתי את הפעילות כבר בקיץ. אז אולי גם לי עוד יש תקווה…
השאלה המרכזית שהעסיקה אותי, כפי שמעידה הכותרת של הפוסט הזה, היא בשביל מי ובשביל מה טובות התעודות הללו? למה אנחנו מתאמצים כל-כך? ואנחנו מתאמצים. מאד. אולי כדאי להתעכב טיפה על תהליך הכתיבה של התעודה, כדי להבהיר את הפער שאני חש.
תהליך הכתיבה של התעודות התחיל, במובן מסוים, כבר לפני חודש לערך, כאשר התבקשנו לעבור על מאגר ההיגדים לתעודה, שבו משתמשות כל המורות (כן, גם זה נושא לפוסט נפרד). השבוע התבקשנו, מורי המקצוע של הכיתות השונות, להעביר ציונים והערכות למחנכות הכיתות, על-מנת שאלו יוכלו לכתוב את ההערכות האישיות שלהן לכל תלמיד'ה. אלו הערכות מעמיקות, ומושקעת בהן חשיבה רבה על כל תלמיד'ה – על החוזקות, האתגרים, הדברים שרוצים להביע עליהם הערכה והמסרים שהכי חשוב לנו שיעברו הלאה. הן גם עוברות על הערכות מורי המקצוע כדי לוודא התאמה בין הציון לבין ההערכה המילולית, לראות שאין אמירות לא מתאימות ולעשות הגהה.
הערכות המחנכת עוברות למנהלות הבתים (בדומה לרכזות שכבה בבתי-ספר אחרים) לביקורת נוספת, הן על הניסוח וההגהה, והן על התוכן. לאחר שאלו אישרו, עוברות כל התעודות למנהלת חטיבת הביניים או למנהל בית-הספר, שעוברים עליהן פעם נוספת ומוסיפים את חתימתם. כמובן, שאם יש תיקונים, אז כל התהליך חוזר אל המחנכת, וחוזר חלילה. כך שבסופו של דבר מקבלים התלמידים תעודה, המורכבת משלושה חלקים מרכזיים – הערכות מילוליות בכל מקצוע, ציון בכל מקצוע, והערכה מילולית של המחנכת.
עכשיו, בהרמת יד בלבד – על מה לדעתכם מסתכלים התלמידים?
אז כמחנך היתה לי הפריבילגיה להושיב כל תלמיד'ה ולהקריא להם את הערכת המחנך. ככה ידעתי שהם לפחות שמעו את המילים פעם אחת, גם אם לא מעבר לכך. כמורה מקצוע, אף שאני נמנע מהשימוש בבנק ההיגדים (בעיקר כי קשה לי יותר לבחור משפטים מתאימים מהמאגר מאשר לנסח אותם בעצמי, ולמזלי העברית שלי טובה מספיק כדי לא ליצור עבודת הגהה נוספת למחנכות ולמנהלים), אני יודע שספורים מאד התלמידים שיקראו את ההערכה המילולית שאני כותב להם.
אז מכאן עולה השאלה – בשביל מה זה טוב? ובשביל מי? ובהתאם לכך – מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהתעודה, ובייחוד תעודת אמצע השנה, תשרת טוב יותר את המטרות הללו?
לשאלה 'בשביל מי' יש שלוש תשובות אפשריות. או ארבע. בשביל התלמיד'ה; בשביל ההורים; בשבילנו, המורים; בשביל "המערכת". כדי לחסוך לכם בזמן הקריאה, אגיד בפשטות שאם זה בשביל המערכת אני ממש אשמח לדעת, כי אז אוכל לחסוך לעצמי המון שעות עבודה. המערכת לא צריכה שאשקיע בזה כל-כך. ואם זה בשבילנו, המורים, זה גם לא ממש מעניין, כי אז לא לגמרי ברור לי איזה צורך משמעותי זה משרת, וגם במקרה הזה יהיה לי קשה מאד להצדיק את ההשקעה ואת החשיבות שמייחסים לתעודות הללו. כך שנשארות שתי תשובות אפשריות, שעשוי להיות להן ערך – התלמיד'ה וההורים.
נתחיל מההורים – מה אנחנו, כהורים, רוצים לראות בתעודה? הכי טוב כמובן זה לראות שהכל בסדר, ושהילד מקבל רק מחמאות. הכי טוב, אבל גם, באותו הזמן – לא ממש מעניין. ואנחנו רוצים לדעת אם יש קשיים, ואיפה. ואיפה שיש קשיים – מה אפשר לעשות כדי להתמודד איתם ולהשתפר. ושוב, בהרמת יד בלבד – מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה הוא ראה, כהורה, משהו כזה בתעודה של הילד? ואני מתכוון כאן בעיקר להערכות של מורות המקצוע, כי בהערכות המחנכת זה דווקא בהחלט עשוי להופיע. כלומר, אם התעודה היא בשבילי בתור אבא, אז היא נחמדה כדי לקרוא מחמאות (ואז זה קצת מבאס לדעת שאלו משפטים מוכנים מראש מתוך מאגר, לא?), ואולי אולי אולי טובה כדי לנזוף בילד ולהגיד לו שאני מצפה ממנו להשקיע יותר, ולוותר על זמן מסך, ובלה בלה בלה.
אז מה לגבי התלמיד'ה? הרי הם ה"לקוחות" המרכזיים של המערכת הזו, לא? אז הגיוני שהתעודה תהיה עבורם. אבל אם הם מסתכלים רק על הציונים, אז זה שוב מחזיר אותי לשאלה – למה לעזאזל אני משקיע כל-כך בכתיבת ההערכות האישיות שלהם? ואם, נגיד, במקרה, הם כן קוראים את ההערכה שלי – מה היא אומרת להם? איך הם מקבלים את זה? האם היא יכולה לעזור להם להשתפר? ובמה?
טוב, חפרת – אז מה אתה מציע, תכל'ס?
בגדול – שהתלמידים יכתבו לעצמם את ההערכות לתעודה. למה?
כי בעיני, התעודה אמורה לאפשר לתלמיד'ה להתבונן במחצית החולפת ולחשוב מה היה טוב, מה פחות, ומה ניתן לעשות כדי להשתפר במחצית הבאה. וכי אני רוצה שהם ייקחו אחריות על התהליך הזה, ושלא יהיו תלויים במה שאנחנו, כמבוגרים, אומרים להם על עצמם. אבל אם כבר הם כותבים לעצמם את ההערכה, האם אפשר להפיק מזה משהו מעבר? הרי כאשר אני, כמורה, כותב לתלמידות'ים הערכות מחצית, אני עושה את זה למול ציפיות מסוימות, שבראש שלי הן מוגדרות היטב. אבל ממש לא ברור שהם יודעים מה אני מצפה מהם. ועוד יותר מזה – די ברור, שהם לא יודעים מה הם מצפים מעצמם לעשות. אז תהיתי אם ניתן להשתמש בכתיבת ההערכות לתעודה ככלי עזר לבניית "תכנית עבודה". או לפחות מרכיב מסוים בתוך תכנית עבודה.
אז זו היתה נקודת המוצא, ועם זה התחלנו לעבוד, לפני כחודש. כשלב ראשון, כל תלמיד'ה קיבל'ה את הדף הבא:
ההתחלה – רפלקציה על תעודות קודמות
היה מרתק לראות מה התלמידים מחפשים בהערות של המורות שלהם, ויותר מזה, מה הם לא רוצים לראות שם.
דוגמאות נוספות להערות שפגעו בהם: "יסודות החומר לא שלמים, כי אני לא עובדת מספיק בבית", וההסבר לפגיעה – "לא מובן לי איך מורה יכול לדעת כמה אני עובדת בבית"; "אתה לא משקיע בשיעור, מצפה ליותר" – אבל כן ניסיתי להצליח בשיעור הזה; "עליך לבצע יותר פעילות גופנית בשעות הפנאי" – אבל אני מתאמן כל השבוע, ו-4 פעמים בשבוע בחדר כושר; "לא משקיעה, לא איכפת לה מהמקצוע ומעבודתה, לא מגישה שיעורים" – אבל כל השנה השקעתי והתמדתי, ולמרות שהציונים היו לא וואו כן היה לי חשוב; "חסר ידע קודם" – אבל זו לא היתה אשמתי.
ומה משמח אותם בתעודות? "שאני משתפרת בהישגים כי אני מבצעת את המטלות ומשתתפת בשיעורים" "שאתה נשאר על ממוצע ציונים גבוה" "העבודה שלך הולכת ומשתפרת, הן מבחינת ההקפדה על הגשת המטלות והן מבחינת איכותן" "שאני עובד וגם מסביר מזמני הפנוי כדי לעזור" "אני רואה את ההתאמצות ואת ההתקדמות"
אז מה הם היו רוצים לראות בתעודות שלהם? "כלים להצלחה, הערות בונות אבל לא מכשילות, שיעריכו את המאמץ שלי" "שיכתבו לי בדיוק מה אני צריך לשפר, ולא יגידו לי את זה בדרך עקיפה" "את החסרונות שלי, מה אני לא טוב, אבל! שיהיה בעדינות" "איך להשתפר, אפילו אם הציון הוא טוב" "הערות בונות + דרך" "הערה שהיא לא מזלזלת בעבודה שלי, אלא יכולה לגרום לי לרצות לעלות למעלה כמה שיותר, ואם יש דברים טובים אז לפרגן עליהם" "ביקורת בצורה ישירה, אבל עם רגש"
והערה שחזרה על עצמה – בשביל מה להתאמץ לקרוא את ההערכות של המורות, אם הן בכל מקרה חוזרות על עצמן מילה במילה, שנה אחרי שנה? כלומר, מה הם בסך הכל מבקשים? שהתעודה תשקף את זה שהמורות רואות אותם. שאיכפת להן. שהן מכירות אותם. ושהן יכולות לתת להם כלים להתקדם ולהשתפר.
אז מה עושים עם זה?
השלב הבא היה לכתוב את ההערכות, שהם כן היו רוצים לראות שיופיעו בתעודה. כלומר, להכין לעצמם בנק היגדים, מתוכו הם יוכלו לבחור את ההיגדים שמתאימים, לדעתם, לתפקוד שלהם במחצית החולפת. לצורך כך הם קיבלו מטריצה ריקה, שבה השורות ייצגו קטגוריות של הערכה, והעמודות רמות של תפקוד. כדי להקל קצת, הם קיבלו גם מטריצה שיש בה דוגמאות לרמות שונות של הערכה בתחומים השונים.
בנק היגדים אישי למילוי
האמת שהיה להם לא פשוט. בעיקר ההבנה שהם לא כותבים כרגע את ההערכה שלהם לתעודה, אלא את הציפיות שלהם מעצמם. כלומר – איך תיראה הצלחה שלהם? איך ייראה כישלון? זה בהחלט משהו שאני עדיין צריך לעבוד על ההעברה שלו.
ובכל זאת, הם מילאו. ברמות שונות של רצינות, ברמות שונות של הבנה, אבל מילאו:
בנק היגדים אישי – דוגמאות
לא מעט מההיגדים דומים להפליא להיגדים שמופיעים גם כך בתעודות שלהם. וזה לא מפתיע – אני מנסה לשחרר אותם משנים לא מעטות של קיבעון מחשבתי, והם לא מכירים שום דבר אחר. ובכל זאת, שווה להקדיש קצת זמן כדי לקרוא את הדברים שהם העלו. ואגב – גם במקומות שהם בחרו דברים שקיימים בבנק ההיגדים הבית-ספרי, ההבדל כאן הוא שהם בחרו בהם. הם ראו בהם משהו שיכול לשרת אותם, או שהם ישמחו לראות בתעודה שלהם.
אחרי שהם מילאו, עברתי על כל ההיגדים שלהם, עשיתי הגהה והעברתי לקובץ. גם את זה צריך לשפר במחצית הבאה. השלב האחרון היה השבוע – חילקתי (או שלחתי, למי שלא היה) את מאגרי ההיגדים האישיים שלהם, וביקשתי מהם לסמן את ההיגדים שמתאימים, מבחינתם, להערכת העבודה והתפקוד שלהם במחצית החולפת. כלומר – ביקשתי מהם שיכתבו, בפועל, את ההערכות שלהם לתעודה.
בחירת היגדים לתעודה
בשלב הזה (ובעצם לכל אורך התהליך) מה שהיה הכי מעניין הוא השיח סביב כל העניין: "אבל איך אני יודע'ת שאני אקלע למה שאתה חושב?" – "לא יודע, למה זה בכלל חשוב?"
"אבל אני לא יכול'ה לסמן את הכל בהכי טוב, זה יהיה להשוויץ" – "מותר לנו להתגאות בדברים שאנחנו מצליחים וטובים בהם. זה אחד הדברים שהכי קשים לנו, לפעמים"
"חשבתי שאני אמורה לבחור משהו שיש סיכוי שאקבל"
וזהו, בעצם. עכשיו כל מה שנשאר לי הוא לחבר את ההערכות שלהם, להוסיף הערכה משלי (מודגש בצהוב) וציון, שמבוסס כמעט כולו על ציוני המטלות השוטפות שלו, ורק בחלקו הקטן (10%) על הערכה סובייקטיבית שלי.
מה הלאה?
אחרי חלוקת התעודות, הכוונה היא לחלק להם שוב את טבלאות ההיגדים שלהם, כדי שיבדקו מה עדיין נראה להם נכון, מה הם רוצים לשנות, ובעיקר – איך, ובמה, צריכה ההערכה של סוף השנה להיות שונה מאשר הערכת האמצע. דגש נוסף הוא לכוון אותם לכתיבה של היגדים ספציפיים לחומר ולמיומנויות שנלמדים השנה. וכמובן, לשמוע מהם מה דעתם על המהלך הזה, בכלל. בתקווה שאזכור לעדכן את הפוסט בעקבות הדברים שיעלו.
אחד המהלכים שאני מנסה לקדם השנה הוא כמה שפחות להעביר חומר לתלמידים. לא, לא כמה שפחות ללמד, אלא כמה שפחות להעביר להם חומר באופן פרונטלי. או בניסוח חיובי יותר – להעביר אליהם יותר אחריות על הלמידה שלהם, בתקווה שזה גם יעורר יותר מוטיבציה וגם ישפר את קליטת המידע (מהלך נוסף הוא שהתלמידים יכתבו לעצמם את ההערכות בתעודה, אבל לזה ייוחד פוסט נפרד).
חקר בית-הספר
אז את השנה התחלנו עם פעילות בקבוצות, שבה הם התבקשו לבחור בעיה שיש בבית-הספר, לחקור אותה ולהציע פתרונות למנהל בית-הספר. את התוצאות ריכזנו בחוברת של מכתבים, שהוגשה למנהל בית-הספר, ובעוד שבועיים הוא יגיע לשיעור כדי להתייחס להצעות שלהם. המטרה היא שהדברים שהם למדו מהמהלך הזה יהוו בסיס להבנה, שמקצוע האזרחות איננו מקצוע תיאורטי לבחינה, אלא מאגר כלים להבנה של המציאות ולפעולה בה. ימים יגידו.
השלב הבא התחיל השבוע, כאשר המטרה שלי היא שבמקום ללמד אותם חומר – מושגים, עקרונות, זכויות וכו' – הם יביאו נושא שמעניין אותם להתעסק בו, מתוך כתבה בחדשות או כל דבר אחר, ואת אותו הנושא ניקח, נפרק לגורמים, ננסה להבין אותו, ותוך כדי נלמד את המושגים הרלבנטיים מתוך תכנית הלימודים באזרחות (ואחרים), שיסייעו לנו להבין את הנושא טוב יותר.
אז ביום ראשון שלחתי לתלמידים בקשה – היכנסו לקישור, ובחרו נושא או שניים שתרצו שנדבר עליו השבוע. התוצאות היו מעניינות, ודי ברורות. אז את השיעור אתמול התחלנו עם שאלה – מהו מוסד הנישואים?
על מה נדבר השבוע?
התלמידות'ים התבקשו למצוא שלוש הגדרות שונות, ולנסח לעצמם מתוך שלוש ההגדרות האלו תובנה משלהם לגבי מהם נישואים.
מהו מוסד הנישואים?
מהתיאורים שלהם עלה, גם במקרה הזה, הקושי שלהם להבחין בין הגורמים לדבר, לבין התכליות שלו. בכל מקרה, לקראת סוף השיעור לקחתי את האמירה שהתייחסה ללגיטימציה להבאת ילדים לעולם, ושאלתי את הכיתה "מהי המצווה הראשונה המופיעה במקרא?"
תחילת שיעור שני
מהר מאד, לשמחתי, הם הגיעו למצוות פרו ורבו. אז את השיעור סיימתי עם לשלוח אותם הביתה לחשוב על השאלה: "האם מוסד הנישואים משרת את מצוות פרו ורבו, או פוגע במימושה?" בהתאם לזה, את השיעור הבוקר התחלנו עם הלוח ככה:
בשביל מי זה?
גם הבוקר, הזווית הפוריה ביותר לבחינת הקשר הזה היתה שאלת הלגיטימציה להבאת ילדים לעולם. מכאן המשכנו לשאלה, מה בא קודם? מצוות פרו ורבו או מוסד הנישואים? אחרי שביססנו את הסדר, עברנו לביולוגיה – מהן המטרות הביולוגיות של זכרים ונקבות? (כלומר, הפצת הזרע לעומת דאגה לצאצאים) המסקנה היתה, ואני מתנצל על הפשטנות הלא מעטה, שהנישואים מספקים לנקבה בטחון ויציבות, בעוד שלזכר הם מעניקים יכולת שליטה (כלומר, אחרי שעשינו עיקוף קטן דרך השאלה של מי שולט בעולם; למה התפיסה היתה שמי שמעניק חיים הוא הגבר; איך זה קשור לחיבור בין אמהות ואדמה; ולתפיסת האישה ככלי קיבול בלבד; ולאברהם ושרה והגר, ויעקב ונשותיו; ולמה הפועל להזדיין הוא לא הפועל שאנחנו רוצים שיתאר יחסי מין).
משולש הכוח
עכשיו כבר היינו ממוקדים יותר והצלחנו לשאול את השאלה – למה יש צורך במוסד הנישואים, אם המטרה היא הבאת ילדים לעולם? כלומר, את מי משרת המוסד הזה, ואיך? מכאן הדרך כבר היתה קצרה למשולש הכוח, שאני מפמפם להם עוד משנה שעברה: המטרה היא להראות כיצד מוסד חברתי משרת את בעלי הכוח בשלטון החילוני, בשלטון הדתי ובעלי ההון, וכיצד הוא מגדיל את כוחם.
אז אחרי שהבנו איך נוצר המוסד ולמה, יכולנו לעבור הלאה, אל המוסד הזה בדתות השונות. אמנם, הסתפקנו להיום בנצרות הקתולית וביהדות, אבל זה בהחלט היה מספיק כדי לטלטל מספיק את הסירה, שאפשר יהיה להתקדם הלאה.
הלאה לאן? לימינו, כמובן. ואז צצה שוב, אחרי שדיכאנו אותה כל השיעור, המילה הגדולה – אהבה. לשאלה שלי איך קשור מוסד הנישואים לאהבה, היתה להם תשובה יפה – הנישואים הופכים את פירוק הקשר לקשה יותר, כאשר האהבה לא תמיד מספיקה. או נראה שהיא לא מספיקה. מה נשאר לנו? אה, כן, להגיע למה שהם ביקשו לדבר עליו – נישואים אזרחיים. לא נשאר לנו כבר הרבה זמן…
הספקנו עוד לעשות את ההבחנה בין נישואים דתיים לנישואים אזרחיים, ולזה שגם בישראל אפשר להינשא נישואים דתיים בלי להיות מוכרים בכלל על-ידי המדינה (מה, מספיקה טבעת ושני עדים?!?!), אבל לא להיפך. קצת גלשנו לעניין הזוגות החד-מיניים, לאימוץ ולפונדקאות, נגענו במוסד הידועים בציבור… נראה לי שבערך זהו.
נותרה לי דילמה אחת – מה יישאר להם מזה במחברת? או בכלל? ואיך אני קושר את זה חזרה לאזרחות, וספציפית – לתכנית הלימודים? כשלב ראשון, בחמש הדקות האחרונות ביקשתי מכל אחד לכתוב 5-6 שורות על מה הוא/היא חושבים על מוסד הנישואים, אחרי שהקדשנו לו שלוש שעות לימודים.
לשאלה השנייה עוד אין לי תשובה. זו בעיה שחוזרת על עצמה אצלי, ותמיד יותר ככל שהשיעורים מוצלחים ופוריים יותר. אני מקווה שבנושאים הבאים אצליח לעשות את זה קצת יותר מסודר. אולי אשכרה להכין את זה מראש. בינתיים, לשבוע הבא הם כבר ביקשו שנדבר על יוקר המחיה בישראל. שלחתי אותם לחשוב על איזה היבט של הנושא הענק הזה הם רוצים לדבר. נראה אם הם יחזרו אלי, ועם מה.
לפני הכל, אני רוצה לומר לכם כמה זה מרגש לעמוד כאן ולהסתכל עליכם. לכאורה המפגש הזה הוא המתבקש ביותר בעולם. ובכל זאת, הוא לא קרה עד היום. אני יכול רק לקוות שמהיום הוא יקרה הרבה יותר.
שמי רועי, ואני אבא לשלושה בנים. שלושתם במערכת החינוך של העיר בית-שמש, בה אני חי. שניים מהם לומדים בבית-הספר שבו אני גם מלמד, וכנראה שעוד ישמעו מהחברים שלהם על הבושות שאבא עשה להם כאן.
אז כן, אני מורה ומחנך. ויש לי ווידוי. אחד החלקים שאני הכי פחות אוהב בעבודה שלי הוא הקשר עם ההורים של התלמידים. כמורה בתיכון, יש בזה גם עניין עקרוני – אני מאמין שרוב העבודה שלי צריך להיות ישירות מול בני-הנוער עצמם. אבל ברור לי שזה נובע גם מהמתח המובנה שקיים, לעתים, בינינו המורים לבין הורי התלמידים. לאורך השנים פגשתי לא מעט הורים, שהיו לי השגות על דרכם החינוכית. ואני יודע בוודאות, שלרבים מהם היתה הרבה ביקורת על חלק מהדברים שעשיתי עם ילדיהם. אבל אני גם יודע, שמעולם לא פגשתי הורים, שלא רצו בטובת הילד שלהם. ואני רוצה להאמין, שכל ההורים שפגשו אותי האמינו באותו הדבר לגבי. מה שאני לגמרי בטוח בו הוא, שאף פעם כמעט אין לי זמן ממש לשבת ולדבר איתם, אבל באמת לדבר, על מה שחשוב להם, מה שמפריע להם, ומה שאנחנו רוצים להשיג ביחד לטובת הילד או הילדה שלהם.
כי זה העניין – המתח שקיים לעתים בין מורים להורים לא נובע ממטרות שונות. בעומק הדברים, אנחנו שותפים. כאשר אני שולח את ילדיי לבית-הספר, אני יודע שהמורות שלהם דואגות להם. שאיכפת להן שהם יצליחו, שיהיה להם טוב.
ואת השותפות הזו באנו להאיר כאן הערב. את שותפות המטרה. את האהבה והדאגה לילדים שלנו. את ההבנה, שגם כהורים וגם כמורים, אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד. שחייבים, כמאמר הקלישאה, כפר שלם כדי לגדל ילד אחד.
אבל כמו כל קלישאה, גם זו משקפת לנו אמת גדולה – אם ילד אחד זקוק לכפר, איך אנחנו יכולים לצפות שהוא יקבל את מה שהוא זקוק לו בקבוצה של שלושים, שלושים וחמישה, או ארבעים ילדים?
אנחנו מצפים מהמורות של הילדים שלנו שיראו אותם, אבל איך הן יכולות לעשות את זה בתוך ים של שבעים עיניים?
לפני כמה שנים בדקנו בתנועת המורים כמה זמן, בערך, יש למורה מקצועית בחטיבת הביניים לפגוש כל תלמיד במהלך השבוע. התשובה היתה 7 דקות. 7 דקות בשבוע. אז איך אנחנו יכולים לצפות ממנה לדעת מה הילד שלנו אוהב, במה הוא חזק, איך אפשר לסייע לו ולקדם אותו?
את החומר לבגרות אני יכול להעביר גם לחמישים ילדים. גם למאתיים, אם כבר. כלומר, כל עוד אנחנו מניחים שאין לי אחריות כלשהי מעבר להגעה לכיתה, להכנת השיעור ולהעברה הפרונטלית שלו. אבל מה עם השיחה? מה עם התרגול? מה עם הסיוע לתלמידים שקצת יותר קשה להם, מצד אחד; ועם אתגר לתלמידים שזה קל להם מדי ומשעמם, מצד שני? האם אנחנו, כמורות וכהורים, מוכנים להסתפק בממוצע? אני, לפחות, לא. לא בשביל זה הגעתי למערכת. לא יכול לספור את הפעמים בהן הסברתי לתלמידים שלי, שממוצע הוא מספר פיקטיבי, מומצא, שלא מתאר אף אחד מהם. הממוצע הוא אפילו נתון מזיק. לא בשביל זה מורות עובדות כל-כך קשה, ולא זה היעד שאנחנו כהורים רוצים להציב לילדינו. אף אחד מאיתנו לא שולח את ילדיו בבוקר לבית-הספר, ואומר להם "לכו תהיו ממוצעים". אף אחד מאיתנו לא רוצה לראות הערה כזו בתעודה של הילד.
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו להיות הגירסה הטובה ביותר של עצמם שהם יכולים להיות. ולכן אני רוצה לחלוק איתכם כאן חלום שיש לי עבור ילדינו (וסליחה ממר קינג, מקווה שהוא יאשר את הגניבה הספרותית):
יש לי חלום, ובו כל ילדה וילד בונים לעצמם פעמיים בשנה תוכנית לימודים בליווי אישי של מורה, ובשיתוף עם הוריהם;
יש לי חלום, ובו תלמידים לומדים מיומנויות יסוד לא כמקצוע, אלא ככלים שיסייעו להם להתקדם ולהתפתח בתוכנית שהציבו לעצמם;
יש לי חלום, ובו תלמידות ותלמידים נפגשים יחד בכיתה כדי לחלוק ולחגוג את ההישגים, הלמידה – וגם הקשיים והאתגרים שלהם לאורך הדרך.
זה אפשרי. בחיי. אבל רק אם נעמוד כולנו יחד, תלמידים ותלמידות, מורות, מורים והורים, ונתבע את מה שמגיע לילדים שלנו. לכל הילדים שלנו.
אני אשאיר לכם לעשות לבד את החשבון, כמה תלמידים צריכים להיות לכל מורה, כדי שהחלום הזה יוכל להתגשם.
חברה טובה נזפה בי על זה, שאני לא מתרגש מיום ההולדת שלי. אז האמת היא, שזה לא נכון. הוא לא חשוב לי, אני לא רואה בו משמעות מיוחדת, אבל הוא תמיד מרגש אותי. ובכל זאת, זה גרם לי לחשוב. למה יום-ההולדת שלי לא חשוב לי? או לחילופין, מה הוא כן מבחינתי?
מצד אחד, הוא מסמל את התקצרות הזמן שנותר לי כאן. כלומר, כל יום מסמל את זה. או לא מסמל, בעצם. זה לא סמלי בכלל – כל יום שחולף הוא יום אחד פחות שנותר. ואין הרבה דברים שאני שונא יותר מאשר תזכורות לזמניות הקיום שלי. אז יש את זה. אבל אם זה היה רק זה, הייתי נמנע מיום ההולדת שלי לחלוטין, מכחיש אותו ובורח ממנו. כך שיש בזה יותר מזה.
במובן קרוב לזה, אבל אחר, יום ההולדת שלי הוא קצת זמן לחשבון נפש, להתבוננות מעמיקה במראה. עכשיו, בהיותי אדם לא דתי בעליל, אין לי תשובות טובות לשאלה, למה אנחנו כאן (כלומר אני, כן? אתם לא מעניינים אותי כרגע). גרוע מזה – התשובה שכן יש לי היא שאין למה. אין סיבה. אני כאן כי ההורים שלי בחרו להביא אותי לעולם. טוב, אז אם לא סיבה, שווה לשאול מהי התכלית – לשם מה אני כאן?
ולשאלה הזו דווקא יש לי תשובה – אני כאן כדי לשפר את המצב. למה? כי צריך. זו לא שליחות אלוהית, לא איזה תפקיד מיוחד שיועד רק לי. אבל בשביל זה אני כאן. זה מה שאני צריך לעשות.
אז מה אני רואה במראה? אני רואה את הזמן החולף, ואת המשימות שבוצעו. ובעיקר את אלו שלא. וזה לא שאני רואה רק את חצי הכוס הריקה. יום הולדת הוא בהחלט זמן טוב להתבונן אחורה בסיפוק על מה שהשגתי. ובאמת שאין לי על מה להתלונן. אלא שהכוס תמיד תישאר יותר מחצי ריקה. לעולם אי-אפשר יהיה לאזן את המאזניים. מה שלא עשיתי תמיד יהיה גדול עשרות מונים ממה שכן. אז אין מה להתעצב ולהתחרט על כל מה לא עשיתי, אבל גם אין כאן משהו מיוחד לחגוג. יום ההולדת שלי, במובן הזה, הוא רק תזכורת לרשימת המשימות האינסופית שמחכה לי.
אז איך, אחרי כל זה, אני יכול לומר שיום ההולדת שלי מרגש אותי? בזכות האנשים שחולקים אותו איתי – שמקדישים מהזמן שלהם לברך אותי, לראות אותי, לייחס לי חשיבות. זה כיף. וזה כיף לבלות ולחגוג עם משפחה וחברים. ולכן ביום ההולדת שלי אני גם טרוד מכל מה שעוד נותר לי לעשות וכל מה שלעולם לא אספיק, וגם שמח ונרגש מכל מה ומי שיש לי בחיים.
ויש עוד עניין – יום ההולדת מתייחס להולדת. לעצם זה שניתנה לי הזכות להתהלך כאן בין אנשים. ולכן החלטתי השנה, שיום ההולדת שלי הוא זמן שבו אני רוצה לעצור ולהגיד תודה להורי, שהביאוני הלום. אז אמא ואבא, זה בשבילכם – תודה.
perlsteindvir 