ארכיון מחברים

אז נסעתי לפולין (או) להיות עם חופשי בארצנו   4 comments

*** תלמידים יקרים שלי – אם אתם קוראים את זה עכשיו, אולי עדיף שתעצרו. אם אתם ממשיכים – אני מתנצל מראש. אין בדברים כוונה לפגוע בחוויה שעברתם בפולין, ובוודאי שלא לזלזל בשואה או בזיכרה. זה סיכום החוויות, התחושות והתפיסות שלי בלבד, כמורה וכאדם.

IMG-20180227-WA0041אחרי שנים רבות של התנגדות לעצם הרעיון, יצאתי עם תלמידים למשלחת לפולין, לבדוק אם היו סיבות טובות להתנגדות שלי, או שסתם הייתי דבון לא-לא. היה לי את התירוץ האולטימטיבי – תלמידים מהכיתה שאני מחנך זו השנה השלישית יוצאים, וחשוב לי להיות שם איתם. למצער, כדי לנסות ולאזן מסרים בעייתיים בעיני. וגם סתם להיות איתם שם.

ואכן, צריך לומר, קודם כל, שהמון דברים טובים קורים כאן, תוך כדי המסע. הקשר הבלתי אמצעי עם התלמידים, המפגש השונה שלהם אחד עם השני, האפשרות להעלות שאלות, דילמות, לעורר שיחות זו חוויה מדהימה. באמת. למשך שבוע אתה לא מתעסק כמעט בכלל בבעיות משמעת, והתלמידים מוכוונים באופן מרשים ביותר להקשבה, ללמידה ושיחה. כמובן, כשהם לא קופאים מהקור חודר העצמות, שהלך והחריף מיום ליום לאורך המסע. אך גם כאשר מסתכלים על הקור כעל אחד מן ההיבטים של המסע, ניתן לראות בקלות את הרווח של פעילות חינוכית, שמערבת את כל החושים של התלמידים, או במילים אחרות – החשיבות הגדולה שיש לפעילויות הוליסטיות, מורכבות וממושכות, כחלק חיוני מן התהליך החינוכי.

הרווח החינוכי, אם כן, די ברור (וזה בלי להיכנס לשאלת המסרים הספציפיים שמועברים בהדרכות). אבל שתי נקודות צריך לבחון לעומק – האם זה יכול לקרות רק במסע לפולין? ומה המחיר שמשלמים בעד זה?

על השאלה הראשונה יש לי תשובה חלקית, ומכלי שני, אך כזו שניתן לבחון יחסית בקלות. היום ישנם לא מעט בתי-ספר, שבמקום המסע לפולין מקיימים מסע ברחבי ישראל, שבוחן שאלות ודילמות דומות לאלו שעולות במהלך המסע לפולין. חלקן קשורות לשואה וחלקן לא. נכון, אין שם את הנסיעה לחו"ל. עם זאת נדמה שהסיטואציה עצמה, של יציאה לשבוע מרוכז מחוץ לבית-הספר, יחד עם שבירת המסגרת הכיתתית (ואולי גם השכבתית) לטובת קבוצות הטרוגניות, קטנות יותר מכיתה ממוצעת ועם מורה מלווה צמוד, עושה חלק ניכר מהעבודה.

שאלה נלווית לזו היא השאלה הנצחית של מיון וסינון. המסע לפולין כולל שלב משמעותי (לעתים יותר ולעתים פחות) של בחינת המוטיבציה של התלמידים והנכונות שלהם לשתף-פעולה. עצם הפעולה הזו יוצרת מוכוונות אחרת, הסתכלות שונה על מה שעומד לקרות במסע. האם זה אומר, שבהכרח מסע כזה מתאים רק לחלק מהתלמידים, ולא ניתן לקיים אותו עם כלל תלמידי בית-הספר? אין לי תשובה מן המוכן. אני מאמין, שפתרון אפשרי אחד לסוגיה הזו הוא האפשרות ליצור מספר מסלולים למסע, ולהרכיב את הקבוצות באופן שיהיה תואם יותר למוטיבציות של התלמידים, לנטיות הטבעיות שלהם וליכולותיהם – אקדמיות ואחרות. סוג כזה של תשובה מתחבר גם להיבט משמעותי אחר של מסע – כל מסע – היכולת לערב את התלמידים הרבה יותר מהרגיל בתהליכי הלמידה והעבודה שלהם.

השאלה השנייה נוגעת כבר במה שקורה תוך כדי המשלחת. אין לי יומרה להכליל את הדברים על כל משלחת לפולין, ואין לי ספק שאפשר לעשות חלק מהדברים אחרת. ובכל זאת, הטענה שלי היא, כי דברים שונים שחוויתי לאורך המסע מייצגים בעייתיות עמוקה ומבנית עם המשלחות לפולין ככלל.

הביקור מתחיל בבית-קברות. במובן מסוים, הייתי יכול לסיים את הטיעון שלי כאן. מנקודה זו ואילך, יתמקד הביקור באָיִן, בהיעדר. אבל כדי להשלים את היום שלנו בלודז', החליטו המדריכים להכניס את כל התלמידים לקרון רכבת שעומד בתחנת ראדגסט. כדי שיבינו. זו אחת המניפולציות הרדודות ביותר שאפשר לעשות, אבל זו רק הקצנה להפעלות הרגשיות שעושים לתלמידים דרך קבע במסעות הללו. כי רוצים שהם יבינו, אבל כשמגיעים לשם, אין באמת אמצעי המחשה טובים. אז צריך לייצר את החוויה.

למחרת מגיעים למחנה ההשמדה חלמנו. רק מה? מחנה אין כאן ממש. גם לא סימנים להשמדה. את מה שכן נותר מהטירה שעמדה שם, רוב התלמידים בכלל לא ראו, כי הם היו קשובים להדרכה, שניסתה לתת להם תמונה של תהליך ההשמדה במקום. אז למה צריך היה לנסוע עד פולין בשביל זה? נוסעים ליער הקרוב, לראות היכן הושלכו הגופות. וגם כאן, סימונים מלבניים על הקרקע, ויער אירופי שלו ופסטורלי מסביב. יהודים – אין. איפה הם? בבורות ועל לוחות הזיכרון. אז מה עושים? משמיעים שירים מרגשים. כי אז הם מתחברים. לכאורה. וזה בולט עוד הרבה יותר, כאשר מנסים להסביר להם את מציאות החיים בגטו וארשה, שקבור מטרים מתחת לרחובות העיר.

אז היה לנו גטו עם בית-קברות, והיתה לנו השמדה במשאיות גז. מה נשאר? נכון – מחנה השמדה! הלאה למיידנק. ושם, לראשונה, באמת ניתן לראות את גלגלי השיניים של המכונה. אלא מה? הרושם החזק ביותר איתו נכנסים התלמידים למחנה, הוא סיפורי הסדיזם של אלזה קוך, שהם הדבר הרחוק ביותר מייצוג של מכונת ההשמדה. וכאן, שוב, סיפורי הזוועה מקשים על הבנת הדבר הגדול, שנקרא הפתרון הסופי. כי במיידנק רוכזו קודם כל שבויי מלחמה רוסים. כי השואה היתה רק חלק מאירוע גדול בהרבה, מתוכנית מגלומנית בהרבה. והמדריך דווקא מאד הקפיד לומר, שזה התחיל כמחנה ריכוז לשבויי מלחמה. אבל את זה זוכרים ההיסטוריונים. התלמידים, שאחרי האמירה הזו מקבלים את הסיפור על אהילי עור-האדם של אלזה קוך, לא יזכרו את זה. הם יזכרו את הסדיזם ויבלבלו אותו עם הפתרון הסופי.

יום ארוך, קשה. בדרך מוארשה למיידנק מסיימים לראות את 'הפסנתרן', בדרך ממיידנק לקראקוב רואים את 'רשימת שינדלר'. חייבים לשמור על רמה גבוהה ככל הניתן של רגש.

IMG-20180226-WA0000

את הביקור בקראקוב פותחים, אחרי ההכנה של 'רשימת שינדלר', בפלאשוב. כלומר, בפארק המושלג שהיה פלאשוב, והיום הוא מסלול רצוף אנדרטאות. מתחילים באנדרטה הפולנית, שהוקמה בידי השלטון הקומוניסטי בשנות ה-60', ומנציחה את "הקדושים המעונים של המרצחים ההיטלראים". האנדרטה עצמה מייצגת, לפחות לפי אחד ההסברים, את שישה מיליוני האזרחים הפולנים שנרצחו בשנות המלחמה על-ידי הנאצים, יהודים ונוצרים כאחד. שתי אנדרטאות אחרות מנציחות את הנרצחים היהודים. ואפס דיבור על הפער בין האנדרטאות, על הפער בין המסרים – מה אנחנו לומדים מהשואה? שאנשים הם אכזריים? שהגרמנים הם רעים? שהיהודים הם טובים? שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו?

החשיבות של הדברים שלא נאמרים היא כה גדולה, וכל-כך קל להתעלם ממנה. כמו בבוקר למחרת, כאשר אנחנו עומדים מחוץ לבית-הכנסת הישן של קראקוב והמדריך מסביר על מקורות כוחה של הקהילה היהודית בעיר. הוא מציג את התפיסה, לפיה פיזור העם היהודי בגלויות רבות הוא אחד הגורמים להישרדותו של העם. הוא רק שוכח להזכיר לתלמידים, שהגליית עמים כבושים, בייחוד כאלו שמרדו בכובש, היתה פרקטיקה מקובלת ביותר בעולם העתיק, ולא נעשתה מתוך שנאת היהודים. והמדריך לא התכוון שזה מה שיבינו התלמידים. לו הדבר ברור. אבל התלמידים לא יודעים את זה, ומה שהם מקבלים הוא: כולם תמיד שונאים את היהודים -> הרומאים היגלו את היהודים -> היהודים התפזרו בעולם -> בלה-בלה-בלה -> גירוש ספרד -> בלה-בלה-בלה -> שואה.

האם אפשר להשתמש בבית-קברות, לדוגמה, כדי להדגיש את היש, את החיים? ייתכן שאפשר. אבל כמו דברים רבים במסע הזה, יהיה בכך כדי להקדים את ה'מה' ל'למה' – האם אני רוצה, כמחנך, להגדיר שמבקרים בבית-קברות, ואז למצוא סיבה טובה, פחות או יותר, לעשות את זה? או שאני רוצה להגדיר קודם כל מה אני רוצה לעשות ולהשיג, ורק אחר-כך להחליט איפה ואיך הכי טוב לעשות זאת? נכון, מערכת החינוך סובלת מהמחלה הזו בדברים רבים שהיא עושה. אך דווקא כאשר שוברים את המסגרת ויוצאים למסע, שאמור להיות כל-כך משמעותי, יש הזדמנות לעשות דברים אחרת, ואולי דווקא בשל כך תחושת הפספוס כל-כך קשה לי. וזה לא שאי-אפשר להשתמש בדברים שרואים וחווים כדי לייצר שיחה משמעותית על דברים. ראו, למשל, דברים שכתב תלמיד באחת משיחות סיכום היום. אבל האם, כמחנך, אלו הדברים, המקומות, החוויות שאני רוצה להשתמש בהן כדי לעורר שיחה משמעותית? מבחינתי, לפחות, התשובה היא לא.

IMG-20180226-WA0007זהו, עוד יום אחד נשאר. וכמובן, שום ביקור בפולין לא שלם בלי אושוויץ. ההתרגשות בקרב התלמידים בשיאה – תכף נבכה, עוד רגע. והמוזיאון באושוויץ עושה את זה היטב. זו מסחטת רגש יעילה ביותר. זה באמת עובד. הרי איך אפשר להישאר אדישים לנוכח ערימות השיער והמזוודות, למול תמונות העירום של שלדי אדם? אין ספק, זה מזעזע. השואה היתה אירוע שאסור שיישכח. אבל מה עושה הזעזוע, בפני עצמו? מה הוא מלמד אותנו? מה אנחנו מפיקים, כפרטים וכעם, מסיפורי ותמונות הזוועה?

את התשובה, או חלק ממנה, קיבלתי כשעזבנו את אושוויץ והגענו לבירקנאו. התלמידים, שהיו רגועים והתנהגו למופת עד לרגע זה, נתקפו תזזית. איפה הדגלים? איפה הדגלים? אנחנו חייבים את הדגלים! מה זאת אומרת יש רק עשרה דגלים?! באותו רגע הבנתי, מדוע שמרו את אושוויץ ליום האחרון של המסע – אם הם היו מצטלמים עם הדגל על פסי הרכבת של בירקנאו ביום הראשון, לא יודע כמה הם היו מקשיבים אחר-כך. באופן אירוני למדי, שלא כמו בתקופת השואה, הפעם סילקו את כל היהודים מבירקנאו… בגלל הקור.

וכדי שלא יהיה ספק שהתלמידים יוצאים מהמסע עם התובנות הנכונות, מבירקנאו נוסעים ישר לשדה התעופה. שלא יהיה זמן לשאול, לתהות, לדבר. ובכל זאת, כבר בשדה-התעופה, שאלתי את אחת התלמידות איך היה המסע. התשובה: "האמת, בזבוז של כסף. היה כיף עם החברים והכל, אבל לא בכיתי כל המסע, חוץ מאשר היום באושוויץ, וגם זה רק בגלל התמונות."

אז מי אנחנו? אלו שנותרו.

ומה מעשינו? מנ-צי-חים.

ותפקידנו בעולם? לנקום – בעצם קיומנו.

אף מסע לפולין לא שלם ללא הטקסים שלו – במחנה, ביער, בגטו. כי מילים לא מספיקות בשביל לשמר את רמת הרגש הדרושה. יזכור, קדיש, שיר או שניים, ומסיימים בתקווה.

עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו.

אבל חופשי ממה?

וחופשי למה?

העם היהודי יהיה חופשי רק כאשר יפסיק לחפש הצדקות לקיומו בעברו, באסונות שלו, בארצות ובעמים שמעבר לים.

כולנו – כפרטים וכעם – נהיה חופשיים באמת רק כאשר נעסוק ביצירה של יש מיש, ולא של יש מאָיִן. כל עוד מקומו של האָיִן בחיינו גדול ממקומו של היש, לא נוכל להשתחרר מכבלי העבר וליצור את חברת המופת עליה חלמה חבורה של יהודים אי שם לפני מאה וכמה שנים.

כמה שעות עובד מורה, אבל באמת?   9 comments

זהו. בשעה טובה, אחרי כמעט חודש, תפסו אותם. שני תלמידים שלי, שכבר כמה שבועות נכנסים לכיתות לא להם ושורקים באמצע השיעור. מורה אחת הצליחה לתפוס אותם על חם ולהביא אותם לשיחה אצל המנהל שלי. היתה שיחה קשה, כולל איום לא לאפשר להם לסיים את השנה. והם בכיתה י"ב, והכל. כמה שהיה לי קשה עם המחשבה שהם לא יסיימו יחד עם כולם, היתה לי הקלה שלפחות הסיפור הזה סוף-סוף הסתיים.

אבל תחושת ההקלה היתה קצרה, כי מיד אחרי השיחה עם התלמידים, המנהל שלי ביקש שאשאר איתו בחדר, ושטף אותי על זה שלא הייתי מעורב מספיק בסיפור הזה, ואפשרתי לו להימרח כמעט חודש. שאם רק הייתי מפנה לזה את הזמן, אפשר היה לסגור את זה מזמן, ואז גם לא צריך היה לאיים על התלמידים שלא יסיימו בית-ספר.

הלכתי הביתה בתחושות קשות מאד, והחלטתי שאני לא מוכן לסבול את זה יותר. אתה נותן את הנשמה, לא מפסיק לחשוב, לנסות, לתכנן איך לעשות את הדברים טוב יותר, ובסוף עוד חוטף על הראש. זהו, מחר בבוקר אני מודיע למנהל שלי שדי. שאסיים את השנה הזו עם התלמידים שלי, אבל די. אנסה לחזור לאקדמיה, אולי אפנה בכלל לכיוון חדש לגמרי, אבל מזה היה לי מספיק.

ואז קלטתי שמחר יום שני, והמנהל שלי בכלל לא נמצא. ואיך אוכל לאיים עליו שאני מתפטר, אם הוא בכלל לא נמצא?

רגע. בכלל לא יום שני מחר, אלא שישי. ובכלל חופשת חנוכה עכשיו. וברור שתלמידים שלי לא נכנסו לכיתות שאינן שלהם, הרי המורות מכירות את כל התלמידים בשם ובפנים…

זה החלום ממנו התעוררתי אתמול בבוקר.

לא צריך את פרויד בשביל לחשוף את רגשות האשמה שאני חש כמחנך, על כך שאינני עושה מספיק כדי שתלמידים שלי יצמחו, ילמדו, יתבגרו, יהיו מאושרים.

ולא, אין בזה כדי לומר שום דבר מיוחד עלי כמחנך. אלו רגשות שאני יודע, שחשות וחשים רבים מחברי, העובדים במקצוע הזה. כי זה, אולי, אחד ההיבטים שבהם מקצוע ההוראה הוא מהקשים ביותר שיש – אתה אף-פעם לא יכול לומר לעצמך, שבאמת באמת הצלחת, שמילאת את תפקידך בשלמות.

חכו. לפני שאתם מסבירים לי שאני טועה, שמקצועות אחרים הם הרבה יותר קשים, שבתמורה לזה אני מקבל תנאים מעולים, שאף אחד לא הכריח אותי לעבוד בזה…

אין לי שום כוונה להתמסכן, וגם לא להשוות את עצמי לאף אחד אחר. הבחירה שלי במקצוע הזה נעשתה מתוך בחירה חופשית לחלוטין ומבין כמה אפשרויות, וברוב הימים אני מאושר מכך, שזכיתי להיות מורה ומחנך. למרות כל מה שאכתוב כאן בהמשך, השורה התחתונה היא, שאין בעיני עוד מקצוע מרגש, מספק ומשמעותי כמו חינוך.

אבל מערכת החינוך נמצאת בצרות. וזה לא בגלל המורות והמורים שעובדים בה, אלא בגלל שהמבנה והתפקוד שלה לא תואמים את הצרכים של החברה הישראלית במאה ה-21. ומה שאני מבקש לעשות בפוסט הזה הוא להאיר היבט אחד של אי-ההתאמה הזו ולהציע נקודת מבט אחרת, מעט יסודית יותר, על מה שצריך לעשות כדי לספק חינוך איכותי יותר לילדים של כולנו.

אז כמה, בעצם, עובד מורה?

בקיץ האחרון פנו אלי מהמדור הכלכלי של כאן, שאגיב על סוגיית החופשות שמקבלות מורות. הסרטון, שלהפתעתי זכה לצפיות רבות מאד, יצא – כמו כל סרטון בן שלוש דקות שינסה לטפל בסוגיה מורכבת ורצינית – מעט שטחי ומעט יותר אגרסיבי ממה שחשבתי, אך הוא נגע בשאלה אמיתית, שהעסיקה אותי באופן יומיומי בשנה שחלפה – כמה עובד מורה, אבל באמת?

סוגיית החופשות במערכת החינוך היא כמובן לא חדשה, וחוזרת על עצמה כל קיץ. היא קשורה, כמובן, גם לשאלת השכר המגיע למורות, אך גם לסוגיות רחבות יותר, של ארגון המערכת ככלל, כפי שאנסה להראות כאן.

כמחנך, יש בעיסוק בכמות שעות העבודה שלי משהו מעצבן – הרי חינוך הוא עניין של רגש, של קשר, ולא של זמן. זו האיכות ולא הכמות… אבל אי-אפשר באמת לנתק בין הדברים, הן מנקודת המבט שלי כעובד והן מנקודת המבט של

10.26

התלמידים והחינוך לו הם זוכים. אז למרות שלא זה העיקר, והייתי מעדיף לעסוק באיך ובלמה, החלטתי בתחילת שנת הלימודים שעברה לעקוב אחר מספר שעות העבודה שלי בכל יום, בחלוקה לסוגי פעילות.

 

אז מה היה לנו שם?

בשנה שבה ערכתי את הספירה, בין ה-26 באוקטובר 2016 (פשוט כי זה יום אחרי סוכות, ובסוכות היה לי זמן להכין את הדוח) ועד ה-25 באוקטובר 2017, עבדתי 2090 שעות.

10.25

אם נחלק את המספר הזה במספר הימים בשנה, ייצא שעבדתי 5 שעות ו-42 דקות בכל יום בשנה. אבל צודקים – זו ספירה שאיננה רלבנטית לכלום.

אם נחלק את המספר הזה במספר הימים בשנה שבהם הייתי אמור לעבוד לפי מבנה שנת הלימודים, ייצא שעבדתי בכל אחד מ-177 הימים של שנת הלימודים 11 שעות ו-48 דקות. אלא שבשנה החולפת נשארתי 4 ימים בבית עם ילד חולה, ולקחתי עוד שני ימי מחלה בעצמי. בהנחה שאלו ימים שמקובל שכל עובד לא יעבוד בהם, הייתי "אמור" לעבוד השנה 171 ימים, כלומר 12 שעות ו-12 דקות בכל יום. דרך אגב, אם תוסיפו ל-177 הימים של שנת הלימודים 104 ימים של סופי-שבוע, תקבלו 84 ימי חופש. אכן שערורייה.

שעות-חודשיות

אבל בואו נבחן את הדברים קצת יותר לעומק. לפי אתר הביטוח לאומי, בתקופה המקבילה היו במשק 252 ימי עבודה. מזה נוריד 12 ימי עבודה, להם זכאי כל עובד על-פי חוק (במינימום, לפני התחשבות בוותק), ונקבל 240 ימים בהם הייתי אמור לעבוד בשנה החולפת, אם היו משווים את ימי החופשה של מורים לימי החופשה במשק.

ספירת-ימי-עבודה

אז אם נחלק את 2090 שעות העבודה שלי בשנה החולפת במספר הימים שעובד עובד "נורמלי", נקבל רק 8 שעות -ו-42 דקות בכל יום עבודה. יש! אני כמו כולם!!!

ובכל זאת – עוד קצת נתונים על הכמות, ואחר-כך נתייחס גם לתכנים של העבודה הזו.

במהלך השנה הזו עבדתי, בממוצע, שלושת-רבעי שעה בכל יום שישי, ובאופן כללי עבדתי ביום שישי פעם בשלושה שבועות.

שבתות? בשנה החולפת עבדתי ב-28 מתוך 52 השבתות, ובממוצע עבדתי שעה אחת ו-40 דקות בכל שבת.

ושוב – אל תגיבו עם 'יש המון עובדים במשק שעובדים גם בסופי-שבוע'. אף-אחד לא אמור להיאלץ לעבוד בסופי-השבוע, וזו אחריותנו כחברה לדאוג שזה באמת יתאפשר.

ועכשיו – למה כל זה בכלל חשוב?

שעות-לפי-משימות

לפי ההסכם הקיבוצי עליו חתם ארגון המורים עם משרדי החינוך והאוצר, משרה מלאה של מורה מורכבת כך:

מבנה-משרה

אם נחזור שוב למה שקרה בפועל, נקבל את התמונה הבאה:

10.25

כמה נתונים בולטים לעין:

  1. חלקן של שעות ההוראה בפועל קטן בחצי ממה שנועד להיות לפי ההסכם הקיבוצי (ואף יותר, משום שבספירת השעות כללתי את השעות הפרטניות כשעות הוראה).
  2. חלקן של השעות המוקדשות להכנת חומרים ובדיקת מבחנים ועבודות כפול מן המתוכנן.
  3. חלקן של השעות המוקדשות לישיבות והשתלמויות גדול בכמעט 4 אחוזים מן המתוכנן.
  4. ישנן משימות שכלל אינן נלקחות בחשבון בספירת שעות העבודה של מורה.

אה, ונתון אחרון חשוב – עשיתי את כל (או ממש ממש כמעט כל) שעות ההוראה שהוקצו לי. בחיי.

מה, לדעתי, אפשר ללמוד מזה?

  • לא ניתן (לדעתי גם לא רצוי, אבל זה סיפור אחר) להגדיל את מספר שעות ההוראה לאורך השנה, מאחר שעל כל שעת הוראה פרונטלית (וזה לא באמת משנה אם מדובר בשעה מול כיתה, מול הקבצה או מול קבוצה קטנה בפרטנות) יש תקורה של יותר משעתיים. הדרך היחידה כן לעשות זאת היא על-ידי הגדלת מספר המורים העובדים במערכת.
  • מורות ומורים עובדים הרבה יותר ממה שהציבור חושב. וזה בסדר. כפי שעלה מחישובי השעות, מורות ומורים לא בהכרח עובדים יותר שעות מעובדים אחרים במשק. הבעיה הגדולה ביותר היא הדרך שבה מאורגנת העבודה של עובדי הוראה לאורך השנה, ללא כל גמישות – לא מצד העובד ולא מצד המערכת.
  • דבר נוסף, שלא עולה מתוך הנתונים, אבל קשה לערער עליו – יש שונות גדולה בקרב המורות והמורים בהרכב ובאופי של עבודתם. יש הבדל בין מקצועות הוראה, בין תפקידים שונים, בין שלבי החינוך, ועוד. אבל כל המורות והמורים עובדים קשה, והרבה. אם רק היתה לבית-הספר, בשיתוף-פעולה עם ועדי מורים מקומיים, גמישות בקביעת הרכב שבוע העבודה של המורות – מי זקוקה ליותר שעות פרונטליות ופחות שעות תקורה ומי להיפך, מי מצוינת בפרטנות ומי מרצה מעולה, ניתן היה לנצל באופן יעיל הרבה יותר את שעות העבודה המצטברות של כלל המורות והמורים בצוות הבית-ספרי.

בהקשר אחר אבל דומה, ערכנו בתנועת המורים ניתוח של שאלת היחס המספרי בין מורות לתלמידים. גם שם גילינו, שלמרות שזו לא הכמות אלא האיכות, כאשר יש למורה רק 7 דקות בשבוע לכל תלמיד, זה משפיע גם על איכות הקשר, ולא רק על כמותו.

כאשר אני נאלץ, כדי למלא אחר דרישות המשרה שלי, לעבוד שעות רבות בבית מעבר למשרה שלי בבית-הספר;

כאשר התחושה היא של רדיפה אינסופית אחר המשימות;

כאשר לא ברור מהם תחומי האחריות של מורה או מחנכת – כלומר, שהכל נמצא בתחום אחריותה;

וכאשר הדרישות הביורוקרטיות, הדוחות, הישיבות, ההשתלמויות… הולכות ותופסות חלק גדל והולך מהמשרה ומשדרות שוב ושוב חוסר אמון ביכולתה של המורה לעשות את עבודתה,

אז ברור מאיפה באים רגשות האשמה. ברור מדוע מורות ומורים חשים שהם אינם מצליחים להגיע לכלל תלמידיהם. ברור מדוע הורים חשים, שהחינוך שילדיהם מקבלים איננו מספק. זו לא רק תחושה – אנחנו, ציבור המורות והמורים, מתקשה יותר ויותר לבצע בהצלחה את עבודתנו, והילדים של כולנו סובלים מכך.

נכון, מעקב השעות הזה הוא נקודתי, ואני לא מייצג את מערכת החינוך כולה, כמו שאף מורה לא יכולה לייצג ציבור כל-כך גדול. הייתי שמח לו מורות רבות היו עורכות את מעקב השעות הזה, והיינו יכולים להציע ניתוח רחב ומעמיק הרבה יותר למאפייני העבודה של מורות ומורים. לצערי, נראה שלאף אחד מהגופים המעורבים בהובלתה של מערכת החינוך – הן משרדי האוצר והחינוך והן ארגוני המורים – אין אינטרס לערוך מחקר שטח מקיף ומעמיק שכזה, והם מעדיפים את הסטטוס קוו, את המאבק על תוספת כזו או אחרת לשכרן של המורות, שחשובה ככל שתהיה, אין לה באמת סיכוי לשנות את המצב מן היסוד.

אז סיימתי לספור שעות עבודה. כמו לפני הספירה, עיקר העיסוק שלי הוא במערכות היחסים, בקשרים הבין-אישיים, ברווחתם של תלמידי ובטובתם. כמו לפני הספירה, ברור לי שאם רק היה לי יותר זמן, הייתי יכול לעשות יותר. רגשות האשמה נותרו בעינם. אבל כך גם הסיפוק העצום מהעבודה הזו, האושר שבעבודה עם מתבגרים והאמונה, שאני בכל זאת מצליח לעשות משהו – גם אם קטן – כדי לעשות את העולם הזה למקום טוב יותר.

האפולוגיה של פדגוגוס   7 comments

טריגר – פוסט ארוך. מי שרוצה תקציר מוזמן לצפות בסרטון שעלה היום בכאן באמת, אבל אני כבר אומר שהעמדות שלי מוצגות שם מעט בפשטנות.

נתחיל מהשורה התחתונה – אני כן בעד שינוי לוח החופשות. המבנה הנוכחי של שנת התלמידים הוא קודם כל לרעת התלמידים. אחר-כך הוא גם לא טוב לי כמורה, ולהורי התלמידים באופן כללי. אפילו יש לי הצעה מעשית איך לסדר מחדש את לוח השנה – כתבתי עליה כאן ובוואלה לפני ארבע שנים, והצגתי אותה היום לחברת-הכנסת איילת נחמיאס-ורבין. אבל לפני שמקצרים את החופשות, וזו הנקודה שרציתי להעביר בסרטון, אני רוצה – גם כהורה וגם כמחנך – שיישאלו כמה שאלות, שאף אחד לא מעלה כיום.

אז כמה שעות עובדת מורה? אין לזה, כמובן, תשובה אחת. רשמית – מורה ביסודי עובדת 36 שעות בשבוע, מורה בתיכון 40. למה רשמית? כי מקצוע ההוראה הוא אחד מהמקצועות (בהחלט לא היחיד) שבהם חלק לא קטן מהעבודה נעשה בבית, ולא נספר. וכן, זה בהחלט דבר שמאפיין מקצועות בהם רוב העובדים הם עובדות.

אז לא, אין לי נתונים מסודרים על מספר השעות שעובדות מורות בפועל. אף אחד (למיטב ידיעתי) לא עשה מחקר בעניין, ונראה שכמעט לאף אחד אין עניין לערוך מחקר שכזה. אני יכול רק להציע את מה שאני יודע (בינתיים) על העבודה שלי. ב-26 באוקטובר האחרון החלטתי להתחיל לעקוב אחרי שעות העבודה שלי, במשך שנה שלמה (365 ימים).

בינתיים, בשמונת החודשים שחלפו (249 יום, ליתר דיוק), עבדתי 1632 שעות.07.01

אם כוללים סופי-שבוע וחגים, זה אומר קצת יותר משש שעות וחצי ליום.

אם סופרים רק את הימים שאני אמור לעבוד בהם, זה קצת יותר מאחת-עשרה שעות וחצי ליום.

דרך אגב – בינתיים, מאז ששנת הלימודים הסתיימה, עבדתי 32 שעות.

אבל האמת היא, שמספר השעות הוא רק חלק מהתמונה. מה שיותר חשוב כאן הוא מספר שעות ההוראה בפועל, כאשר במספר הזה כללתי גם הוראה פרונטלית של שיעורים וגם שעות פרטניות. מבט מהיר מראה, שזה פחות משליש. כלומר, על כל שעה שאני מלמד, אני צריך (בפועל, כן?) יותר משעתיים. אם ניקח משרה של 40 שעות, שהיא ההגדרה למשרה מלאה של מורה בתיכון במסגרת עוז לתמורה, זה אומר 13 שעות הוראה ו-27 שעות תומכות הוראה.

אלא שעל-פי אותו הסכם, אני אמור ללמד 24 שעות פרונטליות ועוד 6 שיעות פרטניות. כלומר 3/4 מהמשרה שלי. ולכן חלק כל-כך גדול מהעבודה שלי נעשה בבית, לאחר שעות העבודה הרשמיות.

ולכן האמירה בסרטון היא, אל תגעו לי בחופשות. כי לפני שמוסיפים לי ימי עבודה, צריך לתקן את מבנה המשרה שלי, כך שכל העבודה שאני עושה תיכלל בשעות העבודה הרשמיות. ואז, נגלה שבכל מקרה צריך להוסיף הרבה מאד מורים למערכת, ואז, כשיהיו עוד מורים, אפשר יהיה גם לדבר על הוספת ימי הוראה.

והנה כבר מופיעות כל התגובות על הבכיינות של המורים. אז לא. אני לא מתבכיין. אני אוהב את העבודה שלי ואני עושה אותה בשמחה ובאהבה. אלא שנמאס לי מזה, שכולם בטוחים שהם יודעים טוב יותר מאיתנו, המורות והמורים, איך צריך לעשות חינוך. שכולם בטוחים, שחינוך זה לא מקצוע, וכל אחד יכול לעשות את זה. אז זהו, שלא. זה מקצוע כמו כל מקצוע אחר, עם ידע תאורטי ומעשי, ובעיקר התבססות על המון המון ניסיון בשטח, ועוד יותר מזה – על לב פתוח ונכון לשמוע, להכיל וללמוד.

וזה עיקר הדבר, שמחאת החופשים מפספסת. יש המון מה לתקן במערכת החינוך, אבל לא נצליח לתקן את הדברים כל עוד נעבוד בשיטת הטלאים, ולא נשאל את עצמנו את השאלות החשובות באמת:

איזה מין חינוך אנחנו מבקשים עבור ילדינו? מה אנחנו מצפים שיקרה להם שם?

רק אחר-כך, לפי התשובות לשאלות האלו, נוכל לשאול אילו מורות ומורים אנחנו רוצים שהם יפגשו? כמה כאלו בכל שבוע? מה אנחנו רוצים שילמדו אותם?

ורק אז, בשלב הבא, נוכל לשאול איך אנחנו רוצים לארגן את שנת הלימודים, כמה ימים חשוב לנו שהילדים שלנו ילמדו, וגם – כמה ימים אנחנו רוצים שהם יהיו בחופש – כי חופש הוא חשוב בפני עצמו.

אז כן, צריך לתקן את לוח החופשות. אבל צריך לעשות את זה בצורה רצינית ומעמיקה, שתטפל באופן עמוק בצרכים של הילדים של כולנו ובחוליים של מערכת החינוך. ויותר חשוב – צריך לעשות את זה ביחד – הורים, מורים, ותלמידים.

פורסם 2 ביולי 2017 על ידי פרלשטיין-דביר Perlstein-Dvir ב-Uncategorized

קשר השתיקה   2 comments

באופן מעט אירוני, מה שהחזיר אותי לבלוג אחרי הפסקה של יותר משנה וחצי הוא סידרת טלוויזיה, שאחד המסרים שלה, לפחות, הוא הנזקים שגורמת ההתמכרות שלנו לרשת באופן כללי, ולרשתות החברתיות בפרט.

לא הייתי מוכן לסערה, שחוללה אצלי הסדרה '13 סיבות' – סדרה של נטפליקס שעלתה לשידור רק בסוף מרץ ומבוססת על ספרו של ג'יי אשר 'שלוש-עשרה סיבות למה'. וזה לא משום שהיא עוסקת בהתאבדות של תלמידת תיכון (לא לדאוג, זה לא ספוילר – זו נקודת המוצא של הסדרה…). זה גם לא משום שהסדרה הפתיעה אותי או גרמה לי להבין כמה מעט אני יודע על החיים של תלמידיי (שלא לומר של ילדיי הפרטיים). גם לא האיכות הטלוויזיונית יוצאת-הדופן של הסדרה. כלומר, אני חושב שהיא עשויה מצוין, אבל בזה אני באמת מבין מעט מאד.
אני חושב, שהסיבה המרכזית שהסדרה תפסה אותי כל-כך היא שיכולתי לזהות בה כל-כך הרבה מהתלמידים שלי, וגם – ראוי לומר זאת – מעצמי. גם אם בהגזמה, בהקצנה ולעתים במלודרמטיות, 13 סיבות מספקת הצצה חשובה, ובעיני גם אמינה, לחייהם של בני-נוער – חוויה שכולנו עברנו בצורה כזו או אחרת; אבל של בני-נוער בשנות האלפיים, דבר שאף אחד מאיתנו המבוגרים – מורות, מורים והורים כאחד – מעולם לא היה. ולא, זה לא עניין של לחפש את הדמות הזו או האחרת בכיתה, או לנסות ולזהות מי מהם נמצא בסכנה להתאבד. יותר מזה – בעיני ההתאבדות של האנה היא בכלל לא הסיפור, כי אם רק הרקע לסיפור האמיתי, היומיומי, שחווים יתר תלמידי בית-הספר.

הסדרה, אם יש עדיין מישהו שלא שמע עליה, עוקבת אחר ה'מתנה' שהשאירה האנה בייקר לחבריה לכיתה, ובה היא מתארת באזניהם, על-פני שש קלטות וחצי, את האחריות של כל אחד ואחת מהם להחלטה שקיבלה לסיים את חייה. לאורך פרקי הסדרה אנחנו נחשפים למעשים, למחדלים, לתמימות ולעיוורון של חבריה של האנה לכיתה ולשכבה, אך לא פחות מכך – של המבוגרים הסובבים אותה, בבית-הספר ובבית.

אבל בכלל לא על הסדרה עצמה אני רוצה לדבר, אלא על הדיון החינוכי-פסיכולוגי שהתפתח סביבה, ועל מה שהחלטתי אני לעשות איתה כמחנך. כמעט מיד לאחר צאתה למסכים עוררה הסדרה ויכוחים ודיונים ערים, על כך שהסדרה מעודדת בני-נוער המצויים בסיכון לכך להתאבד בכך שהיא מציגה אותה כפתרון לגיטימי, כמעט רומנטי לצרות של גיל ההתבגרות. פסיכיאטרים קראו לנטפליקס להוריד את הסדרה מהמסך, אגודות הורים הזדעקו כנגדה… נדמה כאילו חצי עולם גילה אך זה עתה, שגיל ההתבגרות הוא לא פיקניק, שבני-נוער הם מסובכים ומתוסבכים, שהם פוגעים באחרים ובעצמם, ובמקרים קיצוניים אף מתאבדים.

ברור לי למה אנשים כל-כך מזדעקים. זה מפחיד. זה מפחיד לחשוב שהילדים שלנו, בשלב שאנחנו כבר לא יכולים לטפל בהם ולפתור עבורם את הבעיות, עלולים להיות חשופים לכל הזוועות של העולם. מפחיד עוד יותר לחשוב, שאין להם את הכלים הדרושים להתמודד עם הזוועות הללו. כל זה ברור. מה שלא ברור לי הוא המחשבה (שבאופן אירוני, מתאימה דווקא לגיל ההתבגרות), שאם לא נדבר על זה, זה לא יהיה קיים. שאם רק נרפד להם את הקירות, נגזום את כל הקוצים לאורך השביל ונסלול להם מדרכה, אז הדרך תיעשה פתאום קלה, והזוועות יישארו מעבר לחומה. הרי זו, אם כבר, אחת ההאשמות המרכזיות שמפנה האנה כלפי חבריה, מוריה, הוריה – אם רק לא הייתם מתעלמים, אילו רק הייתם אומרים מילה טובה, אם רק הייתם שקועים טיפה פחות בעצמכם…

אין לנו זכות להתעלם מהתכנים, שמעסיקים את ילדינו ותלמידינו. עם כל הלחץ, והעומס, והבגרויות, אין לנו את הפריבילגיה לומר 'אין לי זמן לזה'. בני-הנוער נמצאים שם. כאשר שאלתי בכיתה מי ראה את הסדרה, לפחות חמש בנות הצביעו. אז מה, אם אני לא אתייחס לזה הם יבינו לבד שהתאבדות זה אסור, ובחיים לא ינסו את זה? או לחילופין, אם אדבר על זה בכיתה, מישהו באמת חושב שהמסקנה שלהם תהיה 'ואו, כנראה שהמחנך שלי חושב שזה פתרון לגיטימי'?! כל ניסיון להסתיר, להעלים, להתעלם, רק יגרום להעצמה של התכנים המסוכנים, רק יגדיל את הסיכוי שהם יפרשו את הסדרה באופנים שעלולים לסכן אותם או אחרים (וזה בלי לדבר בכלל על התכנים האחרים שהם חשופים עליהם).

והאמת? אין לי זמן. יש לי שיעור חינוך אחד בשבוע, כלומר 45 דקות ברוטו. כלומר, כחצי שעה נטו. נכון להיום, התקיימו 32 שיעורי חינוך. שישה התבטלו מסיבות שונות. חלק גדול מהזמן הולך לתכנים מערכתיים כמו טיול שנתי, טקס רבין, ליווי המחויבות האישית, הכנה לצה"ל, ימי זכרון… נשארנו עם 14 מפגשים של חצי שעה נטו. כלומר, עד עכשיו הקדשתי שבע שעות מלאות להעברת תכנים חינוכיים "עמוקים". ובואו נזכור, שהכל נעשה עם 35 תלמידים במקביל – לא בדיוק קבוצה מתאימה לשיח אינטימי…

ובכל זאת החלטתי שאני לא מוותר, והודעתי לתלמידים שהסדרה תהפוך לנושא של שיעורי החינוך שעוד נותרו לנו השנה. בכל שבוע אני שולח להם קישור לפרק או שניים (שהעליתי לדרייב שלי, כדי למנוע פרסומות בוטות – אבל זה סיפור לפוסט אחר). הם מתבקשים לצפות בו, ואנחנו מקיימים דיון במעגל בשיעור החינוך הקרוב. כשתכננתי את זה, זה נראה לי הדבר המתבקש והטבעי ביותר בעולם. אבל כל-כך הרבה אנשים מסביבי, כאשר שמעו על התכנית, אמרו לי 'איך אתה יכול?' ו'איזו הכשרה יש לך לזה?' וכמובן 'אתה לא חושש שזה יעודד אצלם התאבדות?'…

נכון. אין לי "הכשרה". לא למדתי פסיכולוגיה, ואף אחד לא לימד אותי בתעודת הוראה איך עוסקים בתכנים האלו. מצד שני, עסקתי בהם כבר כמדריך בכיתה י', ואני מכיר בני-נוער – אני עובד איתם בצמידות כבר כמעט עשרים שנה. בפועל, אני לא חושב שיש הרבה אנשים שיש להם "הכשרה" טובה יותר מאשר מחנכות ומחנכים כדי לעסוק בנושאים הללו. ועדיין, כשפתחתי, השבוע, את הדיון הכיתתי הראשון, קצת רעדו לי הברכיים. ואם זה יתפוצץ לי בפנים? ואם יעלו שם דברים שלא אדע להתמודד איתם?

אז התיישבנו במעגל. הקרנתי להם את הסרטון המ-ע-ו-ל-ה על אמפתיה vs סימפתיה, והצגתי להם את הכללים המחייבים לשיחה כזו:

  1. מדברים לפי תור
  2. לא מתפרצים לדברים של מי שמדבר
  3. נמנעים מהעברת ביקורת או שיפוט על הדברים שנאמרים – אפשר לא להסכים
  4. בסיום הדברים אפשר לשאול שאלות הבהרה
  5. כל הדברים שנאמרים במעגל נשארים במעגל

אחרי זה ביקשתי מהם להתחלק בזוגות ולחלוק אחד עם השני חוויה מורכבת, או לא נעימה. להתאמן בשיתוף.

אחרי כמה דקות עצרתי את השיחות, וביקשתי מתלמידים לתמצת את האירועים בשני הפרקים הראשונים, כדי שניזכר כולנו. ביקשתי גם ממי שראה את כל הסדרה, שיקפיד לא לעשות ספוילרים וינסה לשפוט את הפרקים בלי מה שהוא יודע על המשך הסדרה (למי שכן ראה – אמרתי לתלמידים, שבעצם המצב שנוצר בכיתה, שחלק ראו כבר הכל וחלק לא, דומה למה שקורה בסדרה עצמה, לקבוצה שהקלטות עוברות דרכה). ואז ביקשתי תגובות.

דממה

'מה עכשיו?'

'מה אתה רוצה שנעשה?'

'שתגיבו'

ואז –

'נו, אז הפיצו עליה תמונה…' 'אז אמרו שהיא זורמת…'

ומצד שני –

'יש שם ממש החפצה'

ואני – 'ואיך נגמרת ההחפצה הזו, זוכרים?'

'אה, כן, בהטרדה מינית…'

'טוב בסדר, אבל זה קורה כל הזמן…'

'בחורות שהולכות למועדון, למשל, עושות את זה מסיבה מסוימת…'

'אם היא רוקדת פעם עם זה ופעם עם זה, אז ברור שהיא מחפשת עם מי לשכב'

הם ילדים טובים, התלמידים שלי. באמת, מקסימים. אבל אף אחד אף-פעם לא דיבר איתם על הדברים האלו, כי ההורים שלהם רוצים להיות חברים שלהם, והמורות שלהם הרגישו לא מוסמכות, והמערכת משדרת שאין זמן, וזה לא תפקידנו, וכמו שאמרה לי היועצת: 'אני רוצה לתאם איתך זמן שהאחות תיכנס לשיעורי חינוך מיני…'

'13 סיבות' לא עוסקת בהתאבדות. היא עוסקת בבני-נוער, ובקשר השתיקה שקיים אצלנו, המבוגרים, בקשר למה שעובר עליהם בשנים המורכבות הללו. כאשר התגובה שלנו לסדרה היא לנסות ולהתעלם ממנה, אנחנו מנציחים ומעצימים את קשר השתיקה הזה. והילדים נשארים לבד, להתמודד עם אלף ואחד דברים שהם לא חוו מעולם. קצת, אולי, כמו האנה עצמה…

hodrrvu0zipxicq9cmaam58touglw12ruvatmw8b

נ.ב.

בעיני, הסדרה הזו היא סדרה להורים לא פחות מאשר היא סדרה לבני-נוער, אולי יותר. אפילו המלצתי לחלק מהורי התלמידים שלי לצפות בה יחד עם ילדיהם…

לקריאה באנגלית – To read in English

אבא ל-40   2 comments

זהו, בעוד כמה שעות זה מתחיל. רק מכין עוד כמה דברים אחרונים, חושב שוב מה אני הולך לומר.

IMG-20150830-WA0000[1]

בעוד כמה שעות נפתחת שנת הלימודים. לאחר הפסקה של שלוש שנים, בהן התמקדתי בהוראה מקצועית, אני חוזר לתפקיד של מחנך כיתה. בית-הספר אחר, התלמידים שונים לחלוטין, אבל העבודה נותרה אותה העבודה – בשלוש השנים הקרובות אני עומד להיות שותף באחריות לשלומם, לרווחתם, לחינוכם, ובמידה רבה לעתידם באופן כללי, של 19 בנים ו-18 בנות.

כן, זו לא טעות. בשלוש השנים הקרובות יידרש ממני להכיר באופן מעמיק 38 נערים ונערות: את יכולותיהם הלימודיות; את הדברים שהם טובים בהם – ואלו שקצת פחות; את הריבים שלהם עם ההורים, החברים והמורים; את המילים הנכונות כדי לעודד אותם, ואת אלו שעוזרות להם לשמור על הגבולות; מה הם רוצים לעשות בצבא, ומה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים.

כבר חודשיים אני יודע, שזו המשימה, שזה מה שלקחתי על עצמי. אבל גם היום, יומיים לפני הרגע בו יתיישבו בכסאותיהם, עדיין מתהפכת לי הבטן מהמחשבה על האחריות העצומה שאני מקבל עלי, ורועדות לי הידיים מהתרגשות, במחשבה על הדברים הנפלאים שאליהם נוכל להגיע יחד.

כאשר אני עוצר לרגע ומסתכל לאחור על שבע השנים האחרונות, מאז נכנסתי כמורה מן השורה למערכת החינוך, נדמה לי שאני יכול לאפיין אותן בדבר מרכזי אחד – התעצמות הולכת וגוברת של רגשות. ההבנה, שיש לך היכולת להשפיע על עתידם של נערים ונערות כה רבים; ההיכרות עם כל-כך הרבה מבוגרים לעתיד; ההפתעות שמזמנת העבודה איתם, כמעט מדי יום; הכאב שאתה חווה כאשר אתה רואה עצב, אכזבה ולעתים אף ייאוש נשקפים מעיניהם; ומעל הכל, הדאגה לכל אחד ואחת מהם. כל הרגשות הללו, ועוד רבים, מלווים את יום העבודה שלי לכל אורך השנה, וכן – גם בחופשת הקיץ. עבודת ההוראה היא חוויה שאין שווה לה, ואני מרגיש שזכיתי שאני יכול לעבוד במקצוע הזה.

ודווקא בגלל כל הדברים האלו, דווקא משום שאני לא מסכן ולא מבקש רחמים, חשוב לי להעביר כמה מסרים:

כאשר מדובר על הקטנת הכיתות, או הגדלתן, נסו תמיד לחשוב כמו הורים – מה אתם מצפים שיקרה לבן או לבת שלכם במהלך יום הלימודים בבית-הספר? עד כמה אתם רוצים שהמורה תוכל לשים לב אליהם, להתייחס לצרכים שלהם, שלא לומר לשוחח איתם, להעניק להם אוזן קשבת? כי לימדתי בכיתות של 25 תלמידים, ובכיתות של 35, ובכיתות של 10, וגם בכיתות הקטנות ביותר נדרש ממני מאמץ לא מבוטל כדי לראות – לראות באמת, לא רק לסמן וי ברשימת הנוכחות – כל אחד ואחת מהתלמידים. לקראת השנה הקרובה החלטנו בצוות, שאנחנו רוצים להציב כיעד, לחזק ולהעצים, את ההתייחסות הפרטנית לכל ילד וילדה שבתחום האחריות שלנו. ולמען האמת – אני עדיין לא יודע איך אני אמור לעשות את זה עם 38 תלמידי חינוך.

השבוע סיפר לי חבר, שבאחת הכתבות בטלויזיה הציגו תשובות לסקר, הנוגע למצב מערכת החינוך. אלא שהשאלה היתה, 'מה מידת האחריות של המורים למצבה העגום של מערכת החינוך?' קשה להסביר כמה זה כואב להמשיך ולשמוע על היחס הזה בתקשורת ובציבור בכלל למורות ולמורים. כי למורות ולמורים אין אחריות למצבה של מערכת החינוך. על המערכת אחראית המדינה. המורות והמורים אחראים לילדים ולילדות שמגיעים בוקר-בוקר לבית-הספר. הם אחראים לחיוך שיש על פניהם גם בסוף היום, לכך שהם מגיעים הביתה לאחר שלמדו עוד כמה דברים – על העולם, על חבריהם, על עצמם, הם אחראים לכך שהם מסיימים שתים-עשרה שנות לימוד, עוברים בהצלחה בחינות בגרות, מתגייסים לצבא… המורות והמורים של הילדים שלכם אחראים לכך, שאתם מקבלים אותם בחזרה במצב לא פחות טוב מזה בו שלחתם אותם לבית-הספר בבוקר. לא תמיד מצליחים, נכון. ובוודאי שיש גם מורות ומורים שלא מתאימים לתפקידם, ולעתים רחוקות אף מועלים באחריות שניתנה להם. אבל מכאן ועד אחריות למצבה העגום של המערכת?!

אז כן. הייתי ב"חופש" בחודשיים האחרונים. למה במרכאות? כי רובו היה מוקדש למחשבה, תכנון והכנה של שנת הלימודים הבאה – למורות אין זמן, ביום העבודה שלהן, לעשות את כל הדברים שצריך כדי להיכנס מוכנות לכיתה, והן זקוקות לזמן הזה, בו הילדים לא נמצאים בבית-הספר, כדי ללמוד מהטעויות של השנה שחלפה, לחשוב על השנה הבאה ולהכין אותה כמו שצריך.

וחוץ מזה, החופש הזה מגיע לנו. כי אין הרבה עבודות שוחקות יותר מעבודת ההוראה, ואם אנחנו רוצים מורות ומורים מעולים, שממשיכים לאהוב את הילדים ולהיענות לצרכים שלהם גם אחרי עשרים ושלושים שנה במקצוע, אנחנו צריכים גם לדעת לאפשר להם את המנוחה הזו.

אז נחתי (ככל שאני מסוגל לזה…), ובהתרגשות רבה אני מחכה לשמונה ורבע בבוקר, לרגע שבו אכנס בחולצה לבנה לכיתה מלאה פרצופים מתוחים, מחייכים, מתרגשים, ואומר "בוקר טוב תלמידים יקרים, וברוכים הבאים לתיכון!"

פורסם 1 בספטמבר 2015 על ידי פרלשטיין-דביר Perlstein-Dvir ב-Uncategorized, חינוך

יהודית ודמוקרטית או דמוקרטית ויהודית – זה בכלל משנה?   2 comments

בסופו של שבוע לא פשוט, שכלל בקרה של משרד החינוך על מטלות הביצוע של תלמידי וויכוח עם המדריכה (מה לעשות, לא מצליח להימנע מזה…) על הפוליטיות של המקצוע שלנו, החלטתי לנסות ולגעת בצורה מסודרת בסוגייה הזו, שחלק מהוויכוח לגביה הוא, אם היא בכלל קיימת.

תכנית הלימודים באזרחות לחטיבה העליונה בנויה משלושה פרקים מרכזיים:

מדינת ישראל – מדינה יהודית

מהי דמוקרטיה? – ערכים, עקרונות ומאפיינים של משטר דמוקרטי

המשטר במדינת ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית

ההנחיה של משרד החינוך היא להתחיל, כפתיחה, עם רקע שכולל את הרקע להקמת מדינת ישראל ואת לימוד הכרזת העצמאות, ולאחר מכן להמשיך לפי הסדר המצוין למעלה.

כאשר ניגשתי לתכנן את ההוראה שלי, היה לי ברור שאני מתחיל מהפרק השני, פרק הדמוקרטיה, ורק לאחר מכן נכנס להיבטים השונים של מדינת ישראל – יהודית ודמוקרטית.

כאשר שואלים אותי מדוע, אני משיב שאני מתחיל מהכלל ויורד אל הפרט, כי הרעיון של מדינה דמוקרטית קודם לתפיסה של מדינה יהודית. פעמים רבות עונים לי שזה בדיוק הפוך – שהיסוד למדינה הזו הוא היהודיות שלה, ושהאופי הדמוקרטי שלה הוא תוספת לזה.

מבלי להיכנס לוויכוח, שהוא מרתק בפני עצמו, אני משיב שזה בסדר גמור, אלא שזו לא עובדה כי אם עמדה פוליטית-ערכית. השאלה, אם עבור אדם מסוים (או במקרה הזה – מורה מסוימת) המדינה הזו היא קודם כל יהודית ואחר-כך דמוקרטית או להיפך, היא סוגייה ערכית שנטוש עליה ויכוח ארוך, ארוך עוד יותר משנות קיומה של המדינה.

מה זה משנה, עונים לי רבים. הרי בכל מקרה אתה צריך ללמד גם את זה וגם את זה, וכמורה אתה לא אמור לנסות להשפיע על התלמידים את הדעות והאמונות האישיות שלך.

החלק השני של המשפט הזה נכון רק חלקית. החלק הראשון נכון מאד, ודווקא משום כך כל-כך חיוני, בעיני, שמורות ומורים יכירו בבחירה הערכית שהם עושים, כאשר הם מחליטים אם להתחיל מהפרק הזה או האחר. למה? משום שכמו בדברים רבים אחרים, את הדברים שאנחנו מלמדים ראשונים אנחנו מגדירים, באופן לא מודע גם לנו וגם לתלמידים, בתור הבסיס, בתור היסודות שעליהם נבנה את יתר קומות הידע וההבנה. משמעות הדבר היא, שמי שמלמדת קודם את המדינה היהודית אומרת לתלמידיה, בעצם, שזה מה שהכי חשוב במדינה, וצריך לשפוט את מה שקורה בארץ לאור הבסיס הזה. וכמובן, שאותו הדבר נכון גם בכיוון ההפוך. במובן הזה, אנחנו כמורים משפיעים אם נרצה ואם לא על עולמם הערכי-פוליטי של תלמידינו.

אז למה כתבתי, שהחלק השני של המשפט, לפיו אסור לנו להשפיע על התלמידים, נכון באופן חלקי? משום שתפקידנו להשפיע – אנחנו מחנכים, וככאלו איננו מייצגים רק את עולם הידע, כי אם גם עולם שלם של ערכים, אמונות והשקפות עולם. כבית-ספר, יש לנו שאיפה יומרנית ביותר, אך הכרחית, לעצב את עולם הזהות של התלמידות והתלמידים בהם אנחנו נוגעים. אבל – עלינו לעשות זאת בזהירות ובהגינות.

בזהירות – משום שנגיעה בעולם הערכים של התלמידים היא מבלבלת, לעתים מערערת מאד, בייחוד אם הדברים שהם פוגשים בכיתה מתנגשים עם אלו שעליהם הם גדלו בבית (ולכל תלמידה ותלמיד יש רגעים כאלו בשלב כזה או אחר של שהייתם בבית-הספר). ולכן עלינו לוודא, שהעיסוק בתכנים הללו הוא תמיד מבוסס ידע, תמיד מתון ככל הניתן, ותמיד מכבד דעות וזהויות שונות.

בהגינות – משום שכפי שכבר אמרתי, אנחנו משפיעים עליהם את עולם הערכים והאמונות שלנו אם נרצה ואם לאו. ולכן מוטלת עלינו החובה המוסרית לעשות גילוי נאות לגבי כל התכנים שאנחנו עוסקים בהם – עלינו לשקף לתלמידים (ולצורך כך, קודם כל לעצמנו) את המקומות בהם אנחנו מציגים להם עובדות, אלו בהם אנחנו מציגים פרשנויות – שלנו ושל אחרים, ואלו בהם אנחנו מציגים להם את עמדותינו. יש לזה חשיבות ערכית, כאמור, אך גם פדגוגית – ההבחנה בין עובדה, פרשנות ודעה היא כלי חיוני לתלמידים, שיכשיר אותם הרבה יותר מדברים אחרים להתמודדות מוצלחת עם עולם העתיד.

אנחנו מבקשים ללמד את תלמידינו לבטא את עמדותיהם באופן מכבד, כשהם נשענים על עובדות ופרשנויות, אבל מציגים להם בכיתה מצג שווא, כאילו כל מה שאנחנו מביאים לשיעור הוא עובדות מוכחות. יש לנו אחריות, כמורים, להנכיח באמצעות דוגמה אישית את ההבדלים המהותיים שבין עובדה, עמדה ודעה; ללמד אותם להבחין ביניהן אצלם ואצל אחרים; ולהרגיל אותם לעשות שימוש מושכל בכלים השונים הללו. אם אנחנו רוצים שתלמידינו יעצבו את זהותם, יבחרו את הערכים המנחים אותם בחיים ויעשו זאת מתוך מחויבות לעצמם, אך גם לכלל, עלינו לספק להם את הכלים המתאימים לעשות זאת.

האם עלינו להחליט מה בא קודם? יהודית או דמוקרטית? בשביל עצמנו, בוודאי. בשביל תלמידינו, בשום פנים ואופן לא. את הסמכות הזו לא העניק לנו אף אחד. תפקידנו הוא ללמד אותם את היסודות עליהם צועדות שתי הרגליים של זהות המדינה שלנו; לעזור להם להבחין בין זו לזו; ולהראות להם את המתחים שביניהם, את המקומות בהם רגל אחת נתקלת בשנייה.

יש משהו מפחיד, מאיים, בלפתוח בפני התלמידים את הדיון בנושאים הללו. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו, איך הם יתמודדו עם חוסר הוודאות, עם העמימות, עם המתחים? אבל אין לנו ברירה. הם יפגשו את המתחים הללו בקרוב מאד, כשייצאו מחממת בית-הספר. לא נוכל לפתור את המתחים האמיתיים הקיימים בתוך הגדרות הזהות של מדינת ישראל על-ידי כך, שנציג לתלמידים מצג שווא, כאילו הם לא קיימים. זה לא תמיד פשוט, אבל כאשר עושים את זה בהגינות; כאשר עוזרים לתלמידים להבין ששתי העמדות הן לגיטימיות; כאשר עוזרים להם להבחין בין רגש לעמדה לעובדה, להתמודד עם הטיעונים מתוך כבוד לזהויות ועמדות שונות, אנחנו מכינים אותם טוב יותר להתמודד עם השאלות הללו בעצמם בקרוב מאד, כאזרחי מדינת ישראל.

לא אנחנו נחליט, אם המדינה הזו תהיה יותר דמוקרטית או יותר יהודית. אבל כדי שהבחירות השונות לגבי אופייה של המדינה ייעשו מתוך כבוד הן למסורת היהודית והן למסורת הדמוקרטית, עליהן להתקבל על-ידי אזרחים מודעים, המכירים את שתי הזהויות ובוחרים ביניהן באופן מושכל ומכבד. על הרעיון של אלת צדק, שתחליט בשבילנו, כבר וויתרנו, אבל איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על הדיון הציבורי בשאלות עצמן.

הצפירה תפסה אותי בהפתעה   1 comment

קצת מוזר לומר, אבל כן. בדיוק היינו עסוקים בסידור המטבח אחרי ארוחת הערב. הגדול נכנס למקלחת. הקטנים משתוללים, צועקים, ואנחנו – עייפים מכדי לעלות אליהם – צועקים להם מלמטה שיפסיקו.

וצפירה. כאילו שזו פעם ראשונה. כאילו שלא ידענו, שזה עומד לבוא. הגדול, כך הוא סיפר לי אחר-כך, בדיוק התחיל לצחצח שיניים, ונעמד עם המשחה בפה, נוזלת לו על החולצה, לעשות את מה שהורגל מגיל כל-כך קטן. לעמוד דום. ולהיות עצוב. ולזכור.

הקטן, מה לעשות, פחות ממושמע. גם פחות גדול. ובאמצע הצפירה מתחיל שוב להשתולל, לצחוק. תופס את עצמי רגע לפני שאני צועק עליו שיהיה בשקט, שיכבד. שעכשיו עצובים. וזוכרים.

ואז אני מבין. אני מבין שדווקא בדקה הזו, מה שאני רוצה לזכור הוא הצחוק הזה, ההשתוללות, התום. אני רוצה לזכור אותם כי הם הנכון. הם הנורמלי. אל הדברים האלו אנחנו צריכים לכוון את כל הווייתנו, את כל מעשינו. אל הסיכוי שהצחוק הזה יוכל להימשך, שהתמימות המופלאה הזו לא תיקטע על-ידי טקסים על-גבי טקסים, ותמונות, וקטעי מכתבים, וזכרונות לא לנו שמציפים את חיינו.

את כל הדברים שיש לזכור עלינו לזכור למען המחר, ולא למען האתמול. למען האפשרות שיום אחד, הזכרונות יהיו באמת ובתמים זכרונות של העבר, ולא הכאב של ההווה והחשש הנורא מפני העתיד.

ובעוד כמה שעות אני הולך לפגוש את השמיניסטים שלי, לשוחח איתם על המורכבות של היום הזה, על חשיבות השירות, התרומה, הנתינה… להתגאות בכל אחת ואחד שמספרים לי על השירות הקרבי שהם מתכוונים לצאת אליו בעוד חודשים ספורים, ולשמוח – עמוק עמוק בלב – עם כל תלמיד ותלמידה, שהולכים לכיוונים אחרים.

מתכונן ליום הזכרון הבא   2 comments

משנה לשנה הופך היום הזכרון לחללי מערכות ישראל קשה יותר ויותר עבורי.

והבנים שלי עוד קטנים, דווקא. יש לי עוד כמה שנים טובות עד שאחזור להפסיד שינה בגללם בלילה.

ובכל זאת, כל שנה הבוקר הזה של יום הזכרון ממלא את עיני וגרוני בדמעות חמות וצורבות יותר מאשר בשנה שקדמה לה.

רק השנה הבנתי, בשיחות עם תלמידים ובמהלך הצפירה, מה קורע אותי ככה מבפנים. כי בזמן הצפירה אני לא חושב על חברים שנפלו (התמזל מזלי כמעט באופן בלתי-סביר, במציאות שלנו, וכל משפחתי הקרובה, חברי ומכרי הקרובים שרדו את שירותם הצבאי בשלום יחסי), אלא על התלמידים שלי, שעומדים מולי. על הילדים המגודלים הללו, שביום הזכרון הבא כבר עלולים להיות חלק מרשימת הכשלונות הלא-נגמרת שלנו. חלק מרשימה מאשימה, מביישת – לא הצלחתם להפסיק את זה, לא הצלחתם להגן עלינו.

אני עומד מולם וחש בושה. בושה על העולם הקשה אליו אנחנו שולחים אותם, על זה שאנחנו מגדלים אותם להגן עלינו, לאחר שלא הצלחנו אנחנו להגן עליהם.  בושה על שלא עשיתי כל דבר שיכול אדם לעשות כדי להגן על ילדיו.

אני עומד מולם ושואל את עצמי איך אוכל עוד להכין אותם טוב יותר למה שמצפה להם? איך אפשר לחנך אותם בה בעת לקחת אחריות, לתרום, לסכן את עצמם עבור אחרים, ואולי גם להיפגע ואף לפגוע, ומצד שני לשמור על צלם האנוש, על המחשבה הביקורתית, על השאיפה לשלום ולשינוי?  איך אפשר לחנך אותם מצד אחד לבצע את הדברים ההחלטיים והמוחלטים ביותר שיכולים להיות, ומצד שני לראות כל הזמן את המורכבות, את השלם, את המציאות על שלל גווניה?

אנחנו מלמדים ילדים על האחר, על היכולת לראות ולהבין אותו כאדם שלם ונפרד, ושולחים אותם להילחם בכל מי שאחר. אני רוצה להמשיך להאמין ביכולת שלנו ושלהם להכיל את הניגוד הזה, אך המציאות של השבועות האחרונים -כולל השיח הקשה, המתלהם והלעומתי שהתפתח בקרב עמיתי ועמיתותי המורים – מציבה אתגר גדול מאד בפני האמונה הזו.

אני יושב וכותב, ויודע שבכל רגע אני עלול לקבל את הבשורה, שעוד שם נוסף לרשימת הבושה והאשמה שלי, שלנו. זו רק שאלה של מתי ושל מי, כרגע. אבל השאלה היחידה שבאמת מטרידה אותי בימים אלו היא, האם נדע למנוע את השמות הבאים? האם נדע למנוע את הניכור והשנאה בינינו, האם נדע לראות את האחר קודם כל כאדם, ורק אחר-כך כאחר?

אינני מעז להתפלל כרגע לשלום. כל שאוכל לבקש הוא, שיום הזכרון הבא לא יהיה קשה יותר מזה שחלף.

חבר מביא חבר (לעזוב את ארגון המורים)   3 comments

זהו, עשיתי את זה.

ביטלתי את החיובים הקבועים בכרטיס האשראי, ושלחתי מכתב למזכיר הסניף שלי וליו"ר ארגון המורים, רן ארז.

עזבתי את ארגון המורים.

לא בקלות עשיתי זאת. אלו מכם המכירים אותי יודעים עד כמה אני מאמין בעבודה מאורגנת, ובייחוד בצורך של ציבור מוחלש כמו המורות והמורים בארגון עובדים שיגן עליהם, אך גם יקדם את המקצועיות, התדמית והדימוי העצמי של הציבור הזה.

ארגון המורים, מבחינתי, כבר לא עושה אף אחד מהדברים הללו, ובהשראת חבר טוב, יהושע רץ, החלטתי להפסיק לחכות לעזיבת המחאה ההמונית של הארגון. די. מספיק.

אז עזבתי את הארגון, ואני קורא לכם להצטרף אלי:

הורידו את נוסח המכתב: עזיבת-ארגון-המורים ושילחו לסניף הקרוב לביתכם, וליו"ר הארגון (אין לו, כמובן, מייל, אבל בפקס – 1533-7106756)

שתפו את הפוסט הזה לכל רוח, לכל מי שאתם מכירים שהיא מורה, או לכל מי שמכיר מורות ומורים.

הפיצו את הבשורה – כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה, תהיינה לים!

(ומה לעשות עם דמי החבר החודשיים לארגון המורים? אפשר לחסוך, אפשר לבלות, ואפשר להעביר לדבר הקרוב ביותר, היום, לאלטרנטיבה אמיתית לארגון המורים – 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך'. אמנם אני משוחד, אבל זה מה שאני עשיתי)

עכשיו דבר אין להכיר – על המשלט יושבת עיר (פוסט פוסט בחירות חוזרות)   3 comments

אזהרה – בפוסט שלהלן אין מילה צינית אחת!

את הפוסט הזה אני כותב בכאב גדול, אחרי יום שלם של רגשות קשים ביותר בעקבות תוצאות הבחירות החוזרות בעיר.

לפני שש וחצי שנים בחרנו, אישתי ואני, לחיות את חיינו במסגרת הקיבוץ העירוני 'תמוז' שבעיר בית-שמש. את הקיבוץ ואת העיר היכרנו לפני 18 שנים, כשעשינו שנת-שירות מטעם תנועת הצופים, וכבר אז התאהבנו במאפיינים המיוחדים של העיר, שכאשר מעלים אותם על הכתב נקראים כקלישאה נבובה, אך כשחיים אותם הם מרגישים כל-כך אמיתיים.

אין לי כוונה לייפות או לקשט את הדברים. בית-שמש היא עיר מורכבת, עם מגוון רחב של אוכלוסיות ועם שיעור גדול למדי של אוכלוסיות מוחלשות, מכל המינים והסוגים – דור שלישי למצוקה, עולים חדשים, משתפי-פעולה… העיר גם סובלת כבר שנים רבות מכל המחלות הניהוליות, שמאפיינות את עיירות הפיתוח בפריפריה הישראלית – תת-תקצוב, חוסר באיזורי תעשייה מניבי ארנונה, תרבות ניהולית ועוד ועוד. באמת, על הצרות של בית-שמש אפשר לדבר שעות.

אבל בעיר בית-שמש, בבית שלי, קרה בשנה שחלפה דבר מדהים. לקראת הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות נעשה ברור, שהמאבק הפוליטי המרכזי הוא בין האוכלוסייה החרדית לבין יתר האוכלוסייה – חילוניים, מסורתיים ודתיים כאחד. ההבנה הזו הולידה מצב, שבעיני עוד יילמד בשנים לבוא בחוגים למדע המדינה: כל הרשימות הלא-חרדיות הצליחו (בתהליך ארוך ולא פשוט) להגיע להסכמה על תמיכה במועמד אחד, והפכו את המירוץ למירוץ ראש בראש בין שני מועמדים בלבד.

וזה אפילו עוד לא העיקר. העיקר הוא, שבקמפיין הזה, ועוד יותר מכך בהיערכות לסיבוב השני של הבחירות, שבו וצפו על פני השטח כל מעלותיה של בית-שמש: החום האנושי, הישירות והבלתי-אמצעיות בתקשורת בין אנשים, ההתלהבות העצומה שאנשים מגיעים אליה, ובעיקר הסובלנות לאחר, גם אם לעתים קרובות כל אלו מלוות בחוסר סבלנות משווע.

בחודש האחרון פגשתי אנשים מדהימים. מחויבים, רציניים, נלהבים, חדורי אמונה באפשרות לשנות, עמוסי רצון שיהיה לכולנו כאן יותר טוב. אני ציניקן לא קטן, אבל הבחירות הללו הצליחו באמת ובתמים לרגש אותי. היתה תחושה, שיש לנו סיכוי אמיתי לשקם את המושג החמקמק, שפעם היה מובן מאליו לכל תושבי העיר – קהילה.

זה לא הספיק. שוב הפסדנו, ואנחנו ניצבים, כנראה, בפני חמש שנים נוספות בהן העירייה שלנו תתייחס מעט מאד, אם בכלל, לצרכים שלנו. האם נצליח לשמור על מה שנוצר כאן בחודשים האחרונים, להעצים אותו ולהפוך אותו לכלי פוליטי וחברתי משמעותי? אני לא יודע. יש לי חשש גדול שביום שאחרי, ללא היעד המשותף והברור, יהיה קשה מאד לשמר את שיתופי הפעולה שנוצרו במערכת הבחירות הזו, ושוב יתחדדו הקווים המפרידים, המחלוקות, הפערים. הלוואי שאתבדה.

היום הזה, שאחרי הבחירות, הוא יום עצוב לבית-שמש. אבל החודשים שלפניו היו ימים יפים ומרגשים, שנותנים עוד כוח להמשיך ולהאמין – להאמין ביכולת לשנות ולשפר, להאמין בכוחה של קבוצה מאורגנת עם מטרה משותפת, ובעיקר – להאמין בבני-האדם, ביכולת שלנו לחלום, להתעלות, להתגבר, להתחבר.

שחקי, שחקי נפשי

%d בלוגרים אהבו את זה: