שתפו:

אני לא מכיר אף הורה, שבתשובה לשאלה הזו לא ישיב, שאין לזה מספר. שחינוך הילדים הוא הדבר הכי חשוב לו בעולם, כמעט, ושכסף לא יהיה המכשול לזה. ובכל זאת, כאשר באים לדבר על שכר המורות ועל מה צריך לעשות כדי לשפר את מערכת החינוך, המורות הופכות מהפתרון לבעיה. מדוע זה כך? אני מאמין, שלכל אחד מאיתנו יש דעה מעט אחרת על מהו החינוך הראוי והטוב ביותר לילדיו. כל אחד מאיתנו מצפה שהמערכת תתאים את עצמה לתפיסת החינוך שלו, אלא שמערכת ציבורית, המכוונת לכל ילדי המדינה, אינה יכולה לעשות זאת.

אז מה כן אפשר לעשות? התשובה היא כפולה – שיח מתמשך, ואמון. לאורך השנים היו לי לא מעט אי-הסכמות עם המורות והמחנכות של הילדים שלי. ואני יודע, שלהרבה הורים בכיתות החינוך שלי, ובכלל בכיתות שלימדתי, היתה וישנה עדיין ביקורת על הבחירות החינוכיות שלי. אבל למרות אי-ההסכמות הללו, תמיד האמנתי שכל המורות שהילדים שלי פוגשים רוצות בטובתם. שהם חשובים להן. ואני חושב, שההורים שפגשו אותי בתור מורה חשו את אותם הדברים לגבי.

האמון הבסיסי הזה הוא הרכיב שחסר לנו היום יותר מכל דבר אחר. בשיח הציבורי המורות נתפסות כלא-מקצועיות ועצלניות, וההורים כמי שרק מחפשים בייביסיטר לילדים, שיאפשר להם להיות כמה שיותר בעבודה. אבל שתי התפיסות הללו רחוקות כל-כך מהמציאות. כולנו רוצים בטובת הילדות והילדים שלנו. לכולנו יש תפקיד בחינוך שלהם ולכולנו יש אחריות לספק להם את החינוך הטוב ביותר האפשרי.

בתור אבא, אני רוצה שהמורות של הילדים שלי יוכלו לראות אותם, שיכירו אותם ושיהיה להן פנאי וכוח לקדם אותם לפי צורכיהם. אני רוצה בדיוק את אותם הדברים בתור מורה.

כמורה, אני רוצה להעשיר את התלמידות והתלמידים שלי, לאתגר אותם ולדחוף אותם קדימה, לעורר אצלם סקרנות וביקורתיות, לפתח אצלם אחריות ומוטיבציה פנימית ללמוד ולהתקדם. ואלו בדיוק הדברים שאני מצפה מהמורות של הילדים שלי לעשות עבורם.

כולנו רוצים שהגברים והנשים הטובים ביותר שיש יבואו להיות מורות ומורים. אז כן – צריך להעלות את שכר המורות הצעירות.

אבל כולנו גם רוצים שמורות ומורים טובים יישארו במערכת ולא יעזבו אותה אחרי פחות מחמש שנים, כפי שקורה לכמחצית מהמורות החדשות. אז כן – צריך לאפשר לשכר המורות לגדול עם השנים.

האם וותק הוא המדד הטוב ביותר שיש לאיכותה של מורה? כנראה שלא. שום מדד חיצוני לא ישקף באמת את איכות העבודה של המורות והמורים. זה מורכב מדי, עם יותר מדי גורמים שמעורבים בתהליך. אבל בתגמול על-בסיס וותק יש אמירה – אנחנו מאמינים בכן, סומכים על הרצון שלכן לעשות את הכי טוב עבור ילדינו, ורוצים שתמשיכו לעבוד ולהשתפר.

אך כדי לאפשר את זה אין די בהעלאת השכר. יש לתקן את בעיות היסוד של המערכת, אשר מונעות מהמערכת להפיק מעצמה את המירב. לא אמנה כאן את כל הבעיות, אבל אתייחס לחמש מתוכן, שנראות לי מרכזיות:

1. הכיתות גדולות מדי. כמורים, אין לנו איך להגיע אל כל התלמידות והתלמידים, בייחוד לאלו שהכי זקוקים לנו. נכון, מחקרים מראים שאפשר ללמד גם 40 תלמידים בכיתה, וגם 50, ושלהקטין את הכיתות מ-36 ל-30 לא ישנה משמעותית את התוצאות. אבל לזה יש שתי תשובות – הראשונה, היא שהקטנה ל-30 תלמידים אולי לא תעשה הבדל משמעותי. אבל מניסיון אני יודע, שההבדל בין כיתה של 32 תלמידים לכיתה של 24 הוא תהומי, מבחינת היכולת לראות כל תלמיד.ה, לתת להם מקום להתבטא, לסייע להם באופן שמתאים להם.
   התשובה השנייה היא, שאני לא נמצא בכיתה רק כדי ללמד, רק כדי להעביר את החומר. זו לא הרצאה, ומה שהתלמידות והתלמידים שלי זקוקים לו הוא הרבה מעבר לנוכחות של אדם מבוגר בכיתה, שמדבר ברצף שעה וחצי. ואת הדברים האלו, שמעבר להרצאה, הרבה יותר קשה לעשות בכיתות גדולות.
2. המורות והמורים מתבקשים כל הזמן למדוד ולהעריך את התלמידים. גם כאן, יש מחסור עצום באמון של משרד החינוך במורות ובמורים. אנחנו נדרשים להציג תוצאות מדידות, ולכן אנחנו עוסקים שעות רבות מאד בהכנה של בחנים, מבחנים ועבודות, ולאחר מכן בבדיקתם. ובמבנה המשרה הקיים של מורות, אין לנו באמת מתי לעשות את זה. אז או שאנחנו עושים את זה באופן חלקי ולא רציני, כזה שלא מפיק ערך חינוכי מן המבחנים והעבודות, או שאנחנו עושים את זה מהבית, על חשבון זמננו הפנוי. וזה שוחק ומתיש.
3. שילוב תלמידי החינוך המיוחד בכיתות הרגילות. כרעיון מדובר בדבר מבורך, שיש לו ערכים חיוביים רבים, הן עבור תלמידי החינוך המיוחד והן עבור כלל התלמידות והתלמידים. אבל בפועל, ללא תמיכה והכשרה מתאימות למורות, השילוב הזה יוצר תחושה קשה של כישלון, ומכניס לכיתה אתגרים שקשה עד בלתי-אפשרי להכיל במצב הקיים. גם אם מכניסים סייעת לכיתה, זה דורש הכשרה והכנה של המורות, וזה דורש לתת להן זמן לעבוד עם הסייעת מחוץ לכיתה – לתאם, להתכונן, ללמוד…
4. התכנים הלימודיים המכוונים לתלמידים ושיטות העבודה המיושנות מאלצות את המערכת כולה למקד את המאמצים רק בתוצאות הנראות לעין. במובן זה, רפורמת המח"ר שנכנסת לתוקפה בימים אלו היא צעד בכיוון הנכון, אך גם כאן, חוסר האמון במורות מביא את משרד החינוך לדרוש ריבוי משימות ועבודות, ויוצר מנגנון נרחב, מסורבל (ויקר) של בקרה על עבודת המורות והמורים. וללא תגמול ראוי, בכסף או בשינוי מבנה שבוע העבודה, הרפורמה רק תכעיס ותרחיק מורות ומורים רבים, שגם כך הם מותשים ועמוסים באופן שאיננו סביר – הן ביחס לשכר, והן ביחס ליכולת לעשות עבודה טובה וראויה.
5. בהמשך לכך – העומס על המורות והמורים הולך ומחריף. גל העזיבות שהולך ומתגבר מטיל עומס גדול עוד יותר על המורות שנותרות מאחור. העזיבה של מורות וותיקות אומרת שידע וניסיון יקרים מפז אובדים, ושלמורות הצעירות יש פחות ממי ללמוד ועם מי להתייעץ.

מה שאנחנו זקוקים לו כולנו – הורים, מורות ותלמידים – הוא מערכת שבה מורות יכולות להשתפר עם הזמן. שבה הן מרגישות, שיש להן מקום לצמוח ולגדול, שהן יכולות להשפיע על איכות החינוך שהן מעניקות לילדינו.

כיום המערכת נמצאת במשבר רב-ממדי, שאת התוצאות שלו אנחנו מתחילים רק עכשיו לראות – יש מחסור באלפי מורות, מורות וותיקות וטובות רבות פורשות, וכבר שמעתי מלא מעט מהן, שנמאס להן להיות שק החבטות של כולם. שהן רוצות לעשות את העבודה שלהן, אבל שככה אי-אפשר להמשיך.

וזה לא עומד להשתפר. ההשפעה של שלוש שנות קורונה על תלמידות, תלמידים, מורות ומורים היא עמוקה מאד, ואנחנו עוד לא יודעים בכלל כמה הרסניות יהיו התוצאות של השנים הללו. וזה לא שהמצב היה נפלא לפני כן.

האם המערכת צריכה להשתנות? ללא ספק. ובמקומות רבים במערכת מתחוללים לא מעט שינויים. מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לתת מקום אמיתי לבחינה של השינויים הללו, ללמידה שלהם, לחשיבה משותפת עליהם. המאבק שהובילה יפה בן-דוד הוכיח שני דברים.

מצד אחד, הוא הוכיח את חשיבותו של ארגון עובדים גדול, חזק ונחוש, שמוכן לממש את כוחו על-מנת להביא הישגים לחבריו.

מצד שני, הוא גם הוכיח את הצורך לחולל שינוי עומק בהסתדרות המורים עצמה – שינוי שתכליתו כפולה: לאחד את כל עובדות ועובדי ההוראה, מגן ועד סוף תיכון, בארגון אחד שייתר את הצורך בארגון המורים; ולהחזיר את הסתדרות המורים למעמד לא רק של ארגון עובדים, אל גם של איגוד מקצועי, המגדיר מהו חינוך טוב וראוי ונאבק עליו, על-מנת שכל ילדי ישראל יוכלו ללמוד בכיתות קטנות ומשוכללות, עם מורות ומורים הגאים במקצוע שלהם ומגיעים לעבודה בשמחה ומתוך אמונה מלאה בחשיבות השליחות שלקחו על עצמם.

הסרטון כאן

להעלות את שכר המורות באופן דרמטי!

(פוסט זה התפרסם לפני כשלושה שבועות כטור דעה באתר הארץ)

ואני אומר את זה בתור מורה. אבל אני לא מאמין שזה נכון. אני מאמין שאפשר, בעבודה משותפת ובשיחה, להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות. אומר כבר עכשיו שאני לא מציע את הדברים כאמיתות מוחלטות, אלא כתובנות שנובעות מנקודת המבט האישית שלי – תושב העיר בית-שמש, אבא לשלושה בנים במערכת החינוך הציבורית, מורה לאזרחות ולהיסטוריה בחטיבה העליונה. אבל אני מאמין בלב שלם, שאם נאסוף כמה שיותר נקודות מבט כאלו ונדבר עליהן לעומק, נוכל לקדם את מערכת החינוך באופנים שקשה לנו כיום לדמיין.

בואו נתחיל, רגע, מכמה הנחות יסוד:

1. בישראל יש כ-200,000 עובדות הוראה בכל רמות החינוך, מגני הילדים ועד לסוף תיכון.

2. אין למערכת החינוך מקבילה, מלבד מערכת הבריאות להערכתי, מבחינת שירות שהמדינה מספקת אותו לכלל האוכלוסייה – לא בהיקף, לא במורכבות ולא בחשיבות.

3. בניגוד למערכת הבריאות, התוצרים שאמורה לספק מערכת החינוך אינם חדים וברורים, והם חלק בלתי-נפרד מהוויכוחים הפוליטיים על אופיין של החברה והמדינה.

אז מה?

אז קודם כל, הציפייה למצוא איזו נוסחת קסם ש"תתקן" את מערכת החינוך היא מופרכת מעיקרה. יש כאן סוגייה מורכבת, עמוקה ובעלת חשיבות עליונה לעתידה של מדינת ישראל, וככזו יש לטפל בה באופן יסודי ומעמיק, ומה שאולי הכי חשוב – תוך שיתוף של כלל בעלי העניין במערכת – משרדי החינוך והאוצר, מנהלות בתי-ספר, מורות וגננות, הורים, וכן כן – גם תלמידות ותלמידים.

שנית – המערכת ניצבת בפני משבר – הן במחסור בכוח אדם, הן בתשתיות העומדות לרשות המערכת, הן בתכנים שהיא מעבירה, והן, בסופו של דבר, בתוצאות שהיא מגיעה אליהן. אז בעוד שאין לי תשובות מלאות לכלל הבעיות (ובכלל – אני לא מאמין שיש למישהו תשובות כאלו, ראו הנקודה הקודמת), אנסה להתמודד עם חלק מהטענות שמועלות מדי פעם, וביתר שאת בימים האחרונים, ביחס למה שצריך לעשות כדי לחולל את התיקון הקסום במערכת.

קודם כל – ברור שזה נכון, ובייחוד שצריך לחולל תיקון בשכרן של המורות החדשות (והגננות. אנחנו תמיד שוכחים את הגננות). אמנם לצערי, אבל בחברה שלנו שכר משקף את הערך שמייחסת החברה לעבודתך. מתוך התפיסה הזו, ברור שלא ניתן לומר בנשימה אחת שהחינוך הוא הדבר הכי חשוב לחברה, וגם שמורות מתחילות צריכות להרוויח שכר מינימום. אם אנחנו רוצים שמורות וגננות יקבלו יחס רציני, של נשות מקצוע שיש להעריך, לכבד ולהקשיב להן, אנחנו צריכים כחברה לתת לזה את המשקל הראוי גם מבחינת השכר.

אבל, ויש כאן בעצם שני אבלים חשובים – צריך להיזהר מאד מאד מאד מהמחשבה, שהעלאת השכר תחולל גדולות ונצורות באיכות כוח האדם המגיע למערכת. כפי שכתבתי ממש בהתחלה, במערכת יש כיום כ-200,000 עובדות הוראה, וחסרים כמה אלפים טובים רק כדי לעמוד בתנאי המינימום שהמערכת מגדירה כבר כיום. ברור שאם אנחנו רוצים להקטין כיתות ולעשות עוד כהנה וכהנה רפורמות, החוסר גדול אף יותר. המחשבה, שיש שם בחוץ רבע מיליון נשים וגברים מעולים, שהדבר היחיד שמונע מהם להפוך לנשות ואנשי חינוך הוא השכר, היא מגוחכת. אני מכיר מעט מאד מורות מעולות, שכולנו היינו רוצים שיהיו המורות של הילדים שלנו. לכל אחד ואחת מאיתנו יש תחומי חוזק ואיזורי חולשה, ואחד הדברים הנפלאים שלמדתי מתוך העבודה שלי בבית-הספר הוא, שיש לי תמיד מה ללמוד מעמיתות שלי, כמו גם מה ללמד אותן. לאורך השנים נאלצתי פעמים רבות מדי להיפרד מחברות לדרך, מורות שכבר היו טובות מאד או שיכלו להיעשות למורות מעולות, וגם אם השכר שקיבלו היה חלק מהסיבות לעזוב, הוא לא היה כמעט אף פעם הסיבה העיקרית. אם מערכת החינוך רוצה כוח-אדם מעולה, היא צריכה ללמוד איך לקחת את כוח האדם שיש לה ולהפיק ממנו את המירב על-ידי השתלמויות שיש בהן ערך אמיתי, הזדמנויות ללמידת עמיתים ולצמיחה מקצועית בתוך המערכת.

הסתייגות נוספת נוגעת לסכנה הגדולה שמרחפת מעל הדרישה להגדלה משמעותית של השכר, והיא הנכונות לוותר על מוסד הקביעות ולאפשר חוזים אישיים והעסקה גמישה של מורות ומורים, על בסיס קריטריונים של "ביקוש והיצע, איכות ומצוינות" (כך טוענים אנשים מסוימים, בחיי). עכשיו, בואו – אני בעד איכות. מבטיח. אני גם אוהב מצוינות. אבל אם יש משהו שמערכת החינוך לא יודעת להצביע עליו, הרי שזו התרומה הנפרדת, הייחודית, של מורה כזו או אחרת להישגי התלמידים. חישבו לרגע על התגמול הדיפרנציאלי שמקבלים גם היום בתי-הספר "המצטיינים" – כיצד ניתן להפריד בין העבודה שאני עשיתי עם התלמידות והתלמידים שלי בתיכון, ושעליה אני מקבל בונוס של אלפי שקלים, לבין העבודה שעשו המורות של אותם התלמידים בדיוק בחטיבת הביניים, ושעליה הן לא מקבלות אפילו שקל? כיצד ניתן להפריד בין ההצלחה או הכישלון של תלמידי כיתת החינוך שלי במקצועות השונים, לבין התמיכה או היעדר התמיכה שהם קיבלו ממני כמחנך לאורך השנים? שלא לדבר על מדידה של היבטים אחרים, סמויים יותר אך לא פחות חשובים, של המעשה החינוכי? כל הכנסה של היגיון השוק לתוך מערכת החינוך תהיה לה תוצאה אחת בלבד – הגדלת הפערים בין חזקים לחלשים, בין עשירים לעניים, וככל הנראה גם בקווי שסע חברתיים אחרים.

לבטל את ארגוני המורים!

עם ובלי קשר להצעה לאפשר חוזים אישיים, נשמעת שוב ושוב הטענה, שארגוני המורים הם החסם המרכזי לתיקון מערכת החינוך בישראל, ושזו הסיבה, למשל, שהרפורמה החדשה של שרת החינוך הונחתה מעכשיו לעכשיו, בהפתעה, על כלל המערכת, בניסיון לעקוף את הארגון. ובאמת, יש להודות ביושר – מאז הניסיון הראשון של ארגון המורים, לפני עשרות שנים, לקדם את רפורמת עוז לתמורה בגלגולה הראשון (והטוב יותר), ארגוני המורים לא עוסקים בתוכן או במהות, אלא בזכויות המורה בלבד. במסגרת המאבקים (המאד צודקים) הללו, הם גם חסמו כמה וכמה נסיונות לרפורמה, שהיה להם פוטנציאל אמיתי לחולל שינויי עומק במערכת. אך הבעיה איננה בארגונים עצמם, אלא קודם כל במטרה ששם לעצמו משרד האוצר לעשות הכל כדי להחליש אותם ולהציג אותם בתור האויב המושבע של החינוך בישראל בכלל ושל הורי התלמידים בפרט. מדיניות זו דחקה את ארגוני המורים לעמדה לעומתית, שמקשה עליהם להיות גורמים חיוביים במערכת. ולא, אני לא מתכוון לפטור את ראשי הארגונים מאחריות למצב – במיוחד יש לרן ארז, המנהל את ארגון המורים בעריצות שגובלת באלימות, אחריות כבדה לפיחות במעמד הציבורי של המורות והמורים בישראל ולהפיכתו של ארגון המורים למוסד סגור ומושחת, הדואג לחבריו בלבד, ובמובן הצר ביותר האפשרי.

בנקודה זו אין מי שיחולל את השינוי עבורנו. בנושא זה מוטלת עלינו, המורות והמורים, האחריות הבלעדית לחולל שינוי בארגונים היציגים שלנו – לבטל את הצורך בארגון המורים על-ידי חזרה המונית להסתדרות, ולהקים בתוך הסתדרות המורים סיעות חדשות אשר יחזירו את ההסתדרות למטרות שהתוותה עם הקמתה, מטרות שהראשונה שבהן היתה "לדאוג לאיכות החינוך בישראל". את הפעולה הזו חובה עלינו לקדם כך או כך, מבלי קשר לצעדים שתנקוט הממשלה הזו או הבאה אחריה.

לתת אוטונומיה למנהלות בתי-הספר!

כן, כן, ושוב כן. אבל. כן, גם כאן יש אבל. יש שתי דרכים להעניק אוטונומיה – אחת היא מתוך אמון, והשנייה תוך כדי בקרה מתמדת, כלומר מתוך חוסר אמון. כל עוד משרד החינוך מעניק אוטונומיה "בתנאי ש", הוא משדר חוסר אמון – גם במנהלות וגם במורות. ואם משרד החינוך משדר חוסר אמון, אז וודאי שלציבור הכללי לא יהיה אמון. ולזה מתקשר עוד אבל אחד – אמון צריך לעבור לכל אורך המערכת – אמון של המשרד במנהלות, אמון של המנהלות במורות, ואמון של המורות בתלמידות ובתלמידים. זה נכון בהיבטים הארגוניים והתקציביים של בתי-הספר, ועל אחת כמה וכמה בהיבטי התוכן – ביכולת לייצר תוכניות לימודים שמקבלות אמנם אישור מלמעלה, אך לא מפוקחות ללא הפסקה; ביכולת לאפשר למורות, ויחד איתן לתלמידות ולתלמידים, ללמוד מתוך חקירה עצמאית ופעילה, בדרכים מגוונות ויצירתיות, שתואמות יותר את העולם החיצון, האמיתי.

צעד ראשון על-מנת לאפשר את זה חייב להיות שינוי יסודי במבנה המשרה של מורות ומורים, כך שלא ייקבע מראש כמה שעות צריכה המורה ללמד פרונטלית בכיתה, כמה שעות פרטניות יהיו לה וכמה שעות להכנת חומרים ובדיקת עבודות ומבחנים. מנהלת בית-הספר חייבת לקבל סל של משרות, בדיוק כמו בכל מקצוע אחר, אותו היא תוכל להתאים למול המורות הממשיות שיש לה בצוות, בהתאם לצרכי המקצועות, הכיתות והתלמידים השונים, וכן בהתאם לצרכים ולרצונות של המורות עצמן. כל זה מחייב מידה עצומה של אמון.

להעלות את החינוך לראש סדר היום הציבורי

לפני כמה שבועות השתתפתי בהפגנה שארגן ארגון "מנהיגים", איגוד מנהלי בתי-הספר. היו שם כמאתיים איש. רובם מנהלי בתי-ספר. לפני כחצי שנה, כאשר ניסינו, קבוצה קטנה של מורות ומורים, לארגן עצרת מחאה משותפת להורים, מורות, מנהלות ותלמידים, הגיעו בקושי חמישים. כל עוד כך מתייחס הציבור – זה שבתוך המערכת וזה שמחוץ לה – לחינוך בארץ, אין כל יסוד לדרישה מהמדינה להעלות את החינוך לראש סדר היום.

יש עוד המון נושאים, שאת חלקם אני אפילו לא מכיר, מאחר שאני מורה והורה בפינה אחת בלבד של המערכת. יש את בתי-הספר היסודיים, ואת הגנים, ואת ההבדלים בין המגזרים השונים, ועוד ועוד ועוד. יש גם את השינוי הנדרש במבנה שנת הלימודים (מה שבאופן שגוי לחלוטין קוראים לו לוח החופשות), שגם אליו לא נכנסתי כאן, אבל יש מה לעשות איתו בצורה שתיטיב עם כולם. צריך רק לשבת יחד ולדבר.

אז בואו נתחיל עם מה שכתבתי כאן – מסכימים? לא מסכימים? זה לא משנה. מה שחשוב הוא להתחיל לנהל על הדברים דיון של ממש. לעומק. עם כל הקשיים הטמונים בו. כי רק ככה עושים חינוך.

שתפו:

שלום לכולן ולכולם.

לפני הכל, אני רוצה לומר לכם כמה זה מרגש לעמוד כאן ולהסתכל עליכם. לכאורה המפגש הזה הוא המתבקש ביותר בעולם. ובכל זאת, הוא לא קרה עד היום. אני יכול רק לקוות שמהיום הוא יקרה הרבה יותר.

שמי רועי, ואני אבא לשלושה בנים. שלושתם במערכת החינוך של העיר בית-שמש, בה אני חי. שניים מהם לומדים בבית-הספר שבו אני גם מלמד, וכנראה שעוד ישמעו מהחברים שלהם על הבושות שאבא עשה להם כאן.

אז כן, אני מורה ומחנך. ויש לי ווידוי. אחד החלקים שאני הכי פחות אוהב בעבודה שלי הוא הקשר עם ההורים של התלמידים. כמורה בתיכון, יש בזה גם עניין עקרוני – אני מאמין שרוב העבודה שלי צריך להיות ישירות מול בני-הנוער עצמם. אבל ברור לי שזה נובע גם מהמתח המובנה שקיים, לעתים, בינינו המורים לבין הורי התלמידים. לאורך השנים פגשתי לא מעט הורים, שהיו לי השגות על דרכם החינוכית. ואני יודע בוודאות, שלרבים מהם היתה הרבה ביקורת על חלק מהדברים שעשיתי עם ילדיהם. אבל אני גם יודע, שמעולם לא פגשתי הורים, שלא רצו בטובת הילד שלהם. ואני רוצה להאמין, שכל ההורים שפגשו אותי האמינו באותו הדבר לגבי. מה שאני לגמרי בטוח בו הוא, שאף פעם כמעט אין לי זמן ממש לשבת ולדבר איתם, אבל באמת לדבר, על מה שחשוב להם, מה שמפריע להם, ומה שאנחנו רוצים להשיג ביחד לטובת הילד או הילדה שלהם.

אתן לכם דוגמא. לוח החופשות. סליחה. כבר המונח הוא בעייתי. מה שאנחנו צריכים לטפל בו הוא לא החופשות, אלא מבנה שנת הלימודים. מה אם הייתי אומר לכם שאפשר יחסית בקלות לשמור על זכויות המורות והגננות, ויחד עם זה להקטין משמעותית את מספר הימים שהילדים בחופש וההורים שלהם לא? שאפשר לחלק את שנת הלימודים לשני סמסטרים, שמרוכזים בין שתי תקופות של חופשות חגים? האם זה לא מצדיק, לכל הפחות, שיחה מעמיקה?

כי זה העניין – המתח שקיים לעתים בין מורים להורים לא נובע ממטרות שונות. בעומק הדברים, אנחנו שותפים. כאשר אני שולח את ילדיי לבית-הספר, אני יודע שהמורות שלהם דואגות להם. שאיכפת להן שהם יצליחו, שיהיה להם טוב.

ואת השותפות הזו באנו להאיר כאן הערב. את שותפות המטרה. את האהבה והדאגה לילדים שלנו. את ההבנה, שגם כהורים וגם כמורים, אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד. שחייבים, כמאמר הקלישאה, כפר שלם כדי לגדל ילד אחד.

אבל כמו כל קלישאה, גם זו משקפת לנו אמת גדולה – אם ילד אחד זקוק לכפר, איך אנחנו יכולים לצפות שהוא יקבל את מה שהוא זקוק לו בקבוצה של שלושים, שלושים וחמישה, או ארבעים ילדים?

אנחנו מצפים מהמורות של הילדים שלנו שיראו אותם, אבל איך הן יכולות לעשות את זה בתוך ים של שבעים עיניים?

לפני כמה שנים בדקנו בתנועת המורים כמה זמן, בערך, יש למורה מקצועית בחטיבת הביניים לפגוש כל תלמיד במהלך השבוע. התשובה היתה 7 דקות. 7 דקות בשבוע. אז איך אנחנו יכולים לצפות ממנה לדעת מה הילד שלנו אוהב, במה הוא חזק, איך אפשר לסייע לו ולקדם אותו?

את החומר לבגרות אני יכול להעביר גם לחמישים ילדים. גם למאתיים, אם כבר. כלומר, כל עוד אנחנו מניחים שאין לי אחריות כלשהי מעבר להגעה לכיתה, להכנת השיעור ולהעברה הפרונטלית שלו. אבל מה עם השיחה? מה עם התרגול? מה עם הסיוע לתלמידים שקצת יותר קשה להם, מצד אחד; ועם אתגר לתלמידים שזה קל להם מדי ומשעמם, מצד שני? האם אנחנו, כמורות וכהורים, מוכנים להסתפק בממוצע? אני, לפחות, לא. לא בשביל זה הגעתי למערכת. לא יכול לספור את הפעמים בהן הסברתי לתלמידים שלי, שממוצע הוא מספר פיקטיבי, מומצא, שלא מתאר אף אחד מהם. הממוצע הוא אפילו נתון מזיק. לא בשביל זה מורות עובדות כל-כך קשה, ולא זה היעד שאנחנו כהורים רוצים להציב לילדינו. אף אחד מאיתנו לא שולח את ילדיו בבוקר לבית-הספר, ואומר להם "לכו תהיו ממוצעים". אף אחד מאיתנו לא רוצה לראות הערה כזו בתעודה של הילד.

אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו להיות הגירסה הטובה ביותר של עצמם שהם יכולים להיות. ולכן אני רוצה לחלוק איתכם כאן חלום שיש לי עבור ילדינו (וסליחה ממר קינג, מקווה שהוא יאשר את הגניבה הספרותית):

יש לי חלום, ובו כל ילדה וילד בונים לעצמם פעמיים בשנה תוכנית לימודים בליווי אישי של מורה, ובשיתוף עם הוריהם;

יש לי חלום, ובו תלמידים לומדים מיומנויות יסוד לא כמקצוע, אלא ככלים שיסייעו להם להתקדם ולהתפתח בתוכנית שהציבו לעצמם;

יש לי חלום, ובו תלמידות ותלמידים נפגשים יחד בכיתה כדי לחלוק ולחגוג את ההישגים, הלמידה – וגם הקשיים והאתגרים שלהם לאורך הדרך.

זה אפשרי. בחיי. אבל רק אם נעמוד כולנו יחד, תלמידים ותלמידות, מורות, מורים והורים, ונתבע את מה שמגיע לילדים שלנו. לכל הילדים שלנו.

אני אשאיר לכם לעשות לבד את החשבון, כמה תלמידים צריכים להיות לכל מורה, כדי שהחלום הזה יוכל להתגשם.

תודה!

שתפו:

זהו, עשיתי את זה.

ביטלתי את החיובים הקבועים בכרטיס האשראי, ושלחתי מכתב למזכיר הסניף שלי וליו"ר ארגון המורים, רן ארז.

עזבתי את ארגון המורים.

לא בקלות עשיתי זאת. אלו מכם המכירים אותי יודעים עד כמה אני מאמין בעבודה מאורגנת, ובייחוד בצורך של ציבור מוחלש כמו המורות והמורים בארגון עובדים שיגן עליהם, אך גם יקדם את המקצועיות, התדמית והדימוי העצמי של הציבור הזה.

ארגון המורים, מבחינתי, כבר לא עושה אף אחד מהדברים הללו, ובהשראת חבר טוב, יהושע רץ, החלטתי להפסיק לחכות לעזיבת המחאה ההמונית של הארגון. די. מספיק.

אז עזבתי את הארגון, ואני קורא לכם להצטרף אלי:

הורידו את נוסח המכתב: עזיבת-ארגון-המורים ושילחו לסניף הקרוב לביתכם, וליו"ר הארגון (אין לו, כמובן, מייל, אבל בפקס – 1533-7106756)

שתפו את הפוסט הזה לכל רוח, לכל מי שאתם מכירים שהיא מורה, או לכל מי שמכיר מורות ומורים.

הפיצו את הבשורה – כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה, תהיינה לים!

(ומה לעשות עם דמי החבר החודשיים לארגון המורים? אפשר לחסוך, אפשר לבלות, ואפשר להעביר לדבר הקרוב ביותר, היום, לאלטרנטיבה אמיתית לארגון המורים – 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך'. אמנם אני משוחד, אבל זה מה שאני עשיתי)

שתפו:

כשהאיזון קדוש מדי, התוצאה היא אפס

 אתמול בבוקר קיבלתי, כמו אלפים רבים נוספים של עובדי הוראה, את האיגרת האחרונה של שר החינוך, שנכתבה בעקבות פרשת אדם ורטה. קראתי, והתעצבנתי. ולא לגמרי הבנתי מה מרגיז אותי, הרי כל המילים הנכונות לכאורה נמצאות שם. אז החלטתי לבדוק את העניין הזה קצת יותר לעומק.

האמת? לא הייתי צריך לחפש הרבה. האיגרת נפתחת במשפט הבא:

"מצד אחד, חברה שסועה, המנהלת ויכוח פוליטי-אידיאולוגי נוקב, מבקשת לשמור על בתי הספר כאיים של למידה, מנותקים מהשפעות של מורים או של זרמים אידיאולוגיים, המבקשים לשתף את התלמידים בדעותיהם ובכך למנוע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית, לצמצם את מרחב הבחירה שלהם ולטשטש את הגבול שבין למידה לבין תעמולה."

מה?! זה "מצד אחד"?! הרי בתוך המשפט הזה עצמו חבויה סתירה מיני וביה – שיתוף תלמידים בדעות שונות, ממשיות, של מורים או זרמים אידיאולוגיים ימנע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית ויצמצם את מרחב הבחירה שלהם? אז מתוך מה הם אמורים לבחור? ואיך הם אמורים לעשות את זה באופן ביקורתי?! הרי אם האלטרנטיבה לכך היא "איים של למידה, מנותקים מהשפעות", משתמע שהתשובה נמצאת בספרי הלימוד (המשמעותי?).

אז השר מתקן ואומר, כי:

"עלינו להרחיב את מקומו ואת סמכותו של המחנך מ"סוכן להעברת ידע" לאדם המייצר דיון מעמיק, תוסס ומסעיר, המפגיש את תלמידיו עם דילמות קיומיות."

להפוך את המחנך מ"סוכן" ל"אדם". ועכשיו יסביר לי בבקשה כבוד השר, איך אני אמור להיעשות לאדם אם עלי להשאיר חלקים גדולים ממי שאני מחוץ לדלת הכיתה? כיצד אוכל להתייצב מול תלמידי במלוא אנושיותי, אם עלי להציג להם תמונה נקייה, פלקטית, של המציאות? כיצד אוכל להפגיש את תלמידי עם דילמות קיומיות, מבלי להיות שם איתם? בלי להראות להם שהדילמות הללו אינן 'חומר לימוד', אלא החיים עצמם? לא יודע. אבל חכו, זה הולך ומחמיר.

השר ממשיך ודורש:

"עלינו להיזהר מלהפוך את בית הספר לזירת התגוששות, למרחב המטשטש את הזכות של הצעירים לבחון, לשקול ולבנות לעצמם השקפת עולם עצמאית."

לא להפוך את בית-הספר לזירת התגוששות? (שלא לדבר על ההתגוששות הממשית שמתקיימת בכל מקרה בבית-הספר, אבל זה כבר סיפור אחר לפוסט אחר) כיצד, לעזאזל, אמורים הצעירים הללו לבנות לעצמם השקפת עולם בכלל, אם הם לא מתוך התבוננות פעילה בהתגוששות, שהיא החיים האמיתיים? השקפת עולם היא בחירה. בחירה בין מערכות ערכים, בחירה בין מה שנדמה לי כטוב וכרע. אבל הבחירה הזו היא בחירה חברתית. היא בחירה שמושפעת מסוכני החיברות המשמעותיים בחיים. ללא מעורבות פעילה שלנו, כמחנכים, בהתגוששות הזו, כיצד יוכלו תלמידינו לבחור באופן מושכל? דווקא ההתעלמות מזירת ההתגוששות הזו היא הטשטוש של זכותם של תלמידינו לבחון ולבחור לעצמם דרך, משום שהיא משאירה רק דרך אחת – את דרך האמצע הלא-ברורה, העמומה. אמת, המציאות מורכבת ותחום האפור בה גדול בהרבה מתחומי השחור והלבן. אך הדרך היחידה לנווט את דרכינו בערפל האפור הזה היא אם אנחנו מחזיקים בתפיסות ברורות וחדות לגבי מה שעבורנו הוא שחור ולבן.

אבל עד כאן הביקורת שלי היא פדגוגית, ואני יודע שהיא נתונה במחלוקת גם בקרב חברי הטובים ביותר. החלק הקשה ביותר בדבריו של פירון עוד לפנינו. מרגע שנכנס לתפקיד מצהיר פירון על האמון שהוא נותן בנו, ציבור המורות והמורים (וכן, ראוי היה שפירון יפנים וגם ייתן ביטוי לכך, שרוב המורים הם, איך לומר, מורות); על הצורך להעצים ולחזק את המורות, להכיר במקומן בקידמת הבמה החינוכית. באיגרת זו הוא, לכאורה, מביע זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

"אמון! אמון! אמון! אני מאמין במורים ובמנהלים."

אז קודם כל, כבוד השר – במי אתה מאמין יותר? במורים או במנהלים? כי מה לעשות, נוצרה כאן זירת התגוששות בין אלו לאלו? האם גם מזירת ההתגוששות הזו עלינו להתעלם?

אבל יותר מכך – אם אתה כל-כך מאמין בנו, המורים והמנהלים, איך תסביר את החלק היישומי של מכתבך אלי?

"בימים הקרובים אפנה לשורה של אנשי מקצוע ואנשי רוח ובכירים במשרד החינוך, לשמש צוות בדיקה שיבחן את מערכת היחסים הראויה שבין פוליטיקה לבין חינוך."

שימו לב – אנשי מקצוע ואנשי רוח, ובכירים במשרד החינוך. לא מורים. לא מנהלים. בסופו של יום, כבוד השר, אין זה משנה כמה פעמים תכתוב את המילה אמון עם סימן קריאה, ההחלטות היישומיות שלך זועקות בקול חזק פי מאה. וכאשר מגיעים להחלטות, שם אינך סופר אותנו. חוסר האמון הזה בא גם לידי ביטוי בדרך בה בוחר השר לחנך אותנו, ציבור העובדות והעובדים שלו –ברפורמות התכופות שאינן רואות את הנעשה כבר בשדה, בהתקפות המילוליות הבלתי-פוסקות הנושאות צורת דרשה שבועית, וגם כאן – באיגרת עצמה, בהגדרת התחומים בהם ראוי שמחנכים לא יעסקו: "פגיעה דתית", "הכחשת שואה", "ערעור על הלגיטימיות של צה"ל". כותרות ריקות. אסור לי להעליב את תלמידי. נקודה. לא מבחינה דתית ולא מבחינה אחרת. אחד מתפקידי הבסיסיים ביותר כמחנך הוא לשמור על כבודם של כל התלמידים. אסור לי להכחיש את השואה. לא כי השר אמר. כי כך אומרים חוקי המדינה. אסור לערער על… רגע. באמת? אסור למחנך, למורה לאזרחות, לערער על הצורך להתמודד עם קונפליקטים באופן צבאי? אסור לבחון את מעשיו של צה"ל, כמו של כל גוף אחר, ולבדוק את הכרחיותם? את מוסריותם? הרי השר עצמו כותב:

"הבעת דעות קוטביות, גם אם חריפות, היא מעשה חינוכי הכרחי, ובתנאי שהמורה מציג את מכלול הדעות, תוך מתן לגיטימציה ראויה לעמדות השונות."

לא יודע מה איתכם, אני לא מבין איך אפשר ליישב בין הדברים.

השר מציין, כי

"יש תחומים שבהם יש להיזהר כפליים, משום שהעיסוק בהם כולל חומרי נפץ תרבותיים שאסור לנו להגיע אליהם"

אם להמשיך את הדימוי הציורי של השר, הרי שבכל מקום אחר, בו יש סכנה לחומרי נפץ, ישנם חבלנים שתפקידם לנטרל את חומרי הנפץ הללו, לפרק אותם למרכיבים שאינם יוצרים פיצוץ. אם אנחנו, ציבור המחנכות והמחנכים, לא נדע בביטחון מלא שאנו זוכים לגיבוי מלא מצד המערכת והחברה כולה, אם לא נחוש כי יש לנו אפודי מגן יעילים, לא נוכל לשמש כחבלנים של "חומרי הנפץ התרבותיים" שמזכיר השר, ומי אם לא בתי הספר והמחנכות העובדות בהם יום-יום יעשה את העבודה הזו?

ועוד נקודה אחת, לכאורה שולית עתה שהסוגייה המשמעתית "נפתרה". שר החינוך מציין, כי:

"מתוך ניהול שיח שוטף עם רשת אורט, ידוע לי בבירור שמלכתחילה לא הייתה כוונה לפטר את המורה."

לכך הוא מוסיף את האמירה:

"אסור שכל התבטאות אסורה תהפוך לפרשייה מסעירה ומטלטלת, אבל באותה מידה אסור שכל בירור, התראה או אזהרה יהפכו מיד למלחמת שמד בחופש הביטוי ובזכויות אדם."

כבוד השר, למקרה שלא ידעת – שימוע לפני פיטורין איננו "בירור, התראה או אזהרה". זהו הליך רשמי חמור, ובמצב שנוצר גם בעל הד ציבורי רחב. ואם מלכתחילה לא היתה כל כוונה לפטר את המורה, הסיבה היחידה לקיים הליך כזה היא על-מנת להפחיד ולאיים. בכך שנתת, כשר, ל"בירור" הזה להתנהל תחת איום הפיטורין, יצרת – גם אם לא במכוון – את הקווים הברורים ביותר באשר לדיונים פוליטיים בכיתה. מורות, הישמרו לכן מעיסוק בכל נושא שעלול להכיל "חומר נפץ". ראיתן מה קרה למי שעשה זאת לפניכן.

שר החינוך מגיב גם לביקורת, שהושמעה על שתיקתו הרועמת בפרשה. הוא טוען, כי צריך היה ללמוד את הפרשה לעומק לפני שיוכל להגיב. צר לי, אך כך לא נוהג מנהיג. אתה רוצה לומר, שיש ללמוד את הפרשה? אמור זאת מלכתחילה. תתערב. תראה שאתה נוכח. אינך חייב להכריע מלכתחילה מי צודק, אך עליך להראות כי אתה שם. כך עושה מנהל טוב. כך עושה מחנך טוב. לא בכל סכסוך בין תלמידים אני מתערב, וודאי שלא מן הרגע הראשון. אינני חייב לקבוע מי התחיל, מי צדק, מי אשם; אבל חובתי כמחנך היא להראות לתלמידי, כי הם אינם לבד בהתמודדות עם הסוגייה; שאם ירצו, אהיה שם ואסייע להם; שאם יהיה בכך צורך, אקח אחריות ואכריע; שאינני חושש מעצם קיומו של הסכסוך, אבל שכן אדאג שהוא יהיה הוגן. את כל אלו, שר החינוך – המנהל הראשי של המערכת בה אני עובד, לא עשה.

שר החינוך מסיים במשפט:

"גם את הפרשה הזו אפשר ורצוי להפוך לשיעור חינוך."

בנקודה זו כנראה שהשר ואני מסכימים. אלא שלצערי, הלקח שאני לומד מהפרשה כנראה שונה מעט מזה, שהשר מנסה למכור לי.

ושתי הערות סמליות לסיום:

תראו מה מופיע בתחתית האיגרת – מלא קישורים ליצירת קשר, נכון? לא נכון! זה קובץ תמונה, בלי אף קישור עובד!!!

ואם זה לא מספיק, האיגרת של שר החינוך מסתיימת בהזמנה לפנות אל לשכת השר בפקס או במייל (ולמה שאשלח פקס אם קיבלתי את האיגרת במייל?!):

ניתן לפנות ללשכת שר החינוך בפקס 02-5602246
או במייל lishkat_sar@eduication.gov.il
בפניתך ללשכה עליך לציין שם פרטי, שם משפחה, מס' פניה וכן כתובת פרטית

שמים לב למשהו מוזר בכתובת המייל? (כן, בדקתי וזה לא עובד… אה, ולמה לעזאזל אתם צריכים את הכתובת הפרטית שלי? השר מתכוון לקפוץ לבקר?!)

הוא לא באמת רוצה לשמוע, ובטח שלא אותנו, ציבור המחנכות והמחנכים העובדים יום-יום בשטח. או לפחות לא את אלו, שאומרים יותר מאשר אמן, כבוד הרב.

שתפו:

אז דומה, רק אחר. לגמרי אחר.

נכנסתי למערכת החינוך הפורמלית לפני כמה שנים מתוך אמונה אדירה בכוחו של החינוך, ועם תחושות קשות לגבי מצבה של המערכת, וחשש שאולי היא כבר לא ניתנת להצלה.

לאושרי הגדול התבדיתי. בשנה וחצי האחרונות אני פוגש עשרות מורות ומורים, מחנכות ומחנכים, שמאמינים באמת ובתמים שאפשר לעשות כאן משהו אחר. שחייבים לעשות כאן משהו אחר, אם רוצים שהדור הבא של מדינת ישראל יהיה… לא יודע מה יהיה, אבל שיהיה משהו.

בשנה וחצי האחרונות זכיתי להכיר אנשים ערכיים, מחויבים, חדורי אמונה, ומחנכים במלוא מובן המילה, ויחד איתם נפלה לידי ההזדמנות להקים כאן משהו חדש. משהו אחר. משהו, שיכול להטות את מי הנהר, שאנו קוראים לו מערכת החינוך, ולהרחיק אותו מפתחי הביוב אליהם הוא זורם בשצף קצף כה עז בשנים האחרונות.

לאחר תקופה ארוכה של התארגנות, השקנו בחנוכה האחרון את 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך': תנועה ציבורית של מורות ומורים, שבאו לעשות שינוי של ממש.

אומרים לנו שאנחנו תמימים, ואנחנו מקבלים את זה כמחמאה גדולה. אומרים לנו שאין סיכוי, ואנחנו אומרים – רק תראו.

והנה, שלושה חודשים בלבד אחרי השקת התנועה, מתחלף לנו שר חינוך. ושר החינוך החדש – מה הוא עושה עוד לפני השבעתו לתפקיד? נפגש עם קבוצת מורים, חלקם חברי הנהגת תנועת המורים.

אפשר לעשות כאן שינוי. יכול להיות, אפילו, שהוא קרוב יותר מאשר העזנו לדמיין עד היום. אבל כדי שהוא יגיע אנחנו זקוקים לכן ולכם – לכל מורה ומחנכת, שעוד לא איבדו את חדוות העשייה, שעדיין מאמינים שיכול להיות כאן אחרת.

אני מתאר לעצמי, שעבור רובכם מאוחר מכדי לשנות תכניות ולהגיע מחר בבוקר לבית-הספר היי-טק היי בחולון, למפגש פסח של התנועה. אבל להצטרף לפעילות תמיד אפשר, ועכשיו הזמן להתחיל.

כנסו לאתר, כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו, צרו קשר והצטרפו לפעילות.

כי אם לא היינו תמימים, לא היינו מורים.

ותודה: טלי, יעל, נועה, עינת, אמנון, תומר, אלון – אנחנו ודאי לא לבד, אבל בלעדיכם לא היינו

6. הארגון יפעל מתוך ראיית חינוך ציבורי שוויוני, מלידה ועד בגרות, כזכות יסוד של כל תושב בישראל.

בחברה המודרנית, חינוך טוב הוא כלי חיוני ביותר להשתלבות בחברה, לתחושת ערך עצמי וליכולת להוות חלק חיובי ויצרני מן החברה. חינוך טוב הוא גם האמצעי הבדוק ביותר לשיפור ניעות (מוביליות) חברתית. ככזה, הוא גם הכלי הטוב ביותר לצמצום פערים חברתיים. ולכן, כל מי ששואף לחברה שוויונית, או אפילו שוויונית יחסית, שבה הפערים בין העשירים לעניים ביותר אינם גדולים, צריך להיות מחויב לעיקרון של חינוך ציבורי שוויוני ונגיש לכולם, כזה המעניק לחניכיו כלים אפקטיביים להתמודד עם המציאות המודרנית.

באמירה חינוך שוויוני אני מתכוון לכזה, שייקח בחשבון את ההבדלים בין תלמידים בנגישות לידע, בעושר התרבותי בבית, ביכולת לקבל סיוע לימודי בבית, באפשרות להתפנות ללמידה ועוד. זה אומר לספק אפשרויות – במסגרת בית-הספר – להתמודד באופן אפקטיבי עם חוסר השוויון שמעבר לקירות בית-הספר. זה גם אומר לא לאפשר, ככל הניתן, חינוך אפור וחינוך פרטי.

7. הארגון יפעל להתאמת תכני ושיטות החינוך וההוראה למאה ה-21 ולהעצמת החינוך לערכים ולחשיבה.

בית-הספר כפי שאנחנו מכירים אותו הוא תוצר ישיר של המהפכה התעשייתית. הוא נועד להכשיר פועלים לעבודה במפעל. אבל המהפכה התעשייתית כבר עברה. העולם השתנה, שוק העבודה השתנה. התמודדות מוצלחת עם הדרישות של חברת הידע מחייבת כלים שונים לחלוטין מאלו שנדרשו מבוגרי מערכת החינוך לפני מאתיים שנה, ובעצם גם לפני חמישים שנה. בוגר מוצלח של מערכת החינוך כיום צריך להיות מסוגל להתמודד עם שינויים תכופים ומהירים, הוא מחויב ללמוד תוך כדי עבודה, להתאים את עצמו לשינויים בעבודתו ולעתים קרובות גם להחלפת מקום וסוג העבודה עצמם.

על-מנת שבוגרי מערכת החינוך יוכלו לעשות את כל זה, כל מבנה ההוראה צריך להשתנות: הוא לא יכול להמשיך להיות ממוקד בהקניית ידע, כי אם חייב לעבור להקניית מיומנויות וכלים לחיפוש וסינון של ידע; הוא לא יכול להמשיך לפעול באמצעות מורה אחד מול כיתה שלמה של פרטים נבדלים, אלא של מנחה אשר עובד בו-זמנית עם מספר קבוצות תלמידים, אשר עובדים בשיתוף-פעולה; הוא לא יכול להמשיך לפעול במוסדות מבודדים ומנותקים מן החברה – הוא חייב לצאת אל העולם, לערב את החניכים בנעשה סביבם.

בנוסף, מערכת החינוך אמורה להכין את חניכיה להתמודדות בחברה דמוקרטית. גם כאן, הדמוקרטיה של היום היא לא הדמוקרטיה של לפני 100 שנה. חברות פעילה בחברה דמוקרטית כיום מחייבת תודעה מעמיקה, חשיבה ביקורתית ומודעות עצמית, לצד תפיסת אחריות אישית ואחריות כלפי החברה הסובבת, וכן נכונות לפעולה לשם השגת מטרות אישיות. לשם פיתוח ערכים אלו צריכים להתרחש שינויים נוספים במבנה ההוראה: מבנה השאלות חייב להיות פתוח יותר; ההשגה והעיבוד של החומר חייבים להיות במידה רבה יותר באחריות התלמיד ופחות באחריות המורה; הלמידה חייבת להיות הרבה יותר מבוססת שיחה וניתוח, ופחות במבנה הירארכי של שאלות המורה ותשובות התלמידים; לתלמידים צריכה להיות יכולת (מסוימת) להשפיע על חומר ואופן הלמידה; ועוד.

8. הארגון יפעל לחיזוק מעמד המורה כמובילת דרך חינוכית וכמשאב המרכזי של המערכת, וכתוצאה מכך לעיצוב המערכת כולה, כך שתאפשר למורות לבצע את מלאכתן נאמנה.

אמנם, במטרה הקודמת נכתב, כי מעמד המורה כמקור הידע צריך להצטמצם. עם זאת, מעמדה של המורה כמקור הסמכות – הן לימודית והן מוסרית – צריך להתחזק רבות. גם כיום, בית-הספר לא איבד רבות ממעמדו כגורם חיברות משמעותי ומרכזי; גם כיום, דמות המבוגר המשמעותית ביותר אותה פוגשים רוב התלמידים היא המורה שלהם; גם כיום, ואולי אף יותר מבעבר, התלמידים זקוקים לדמות מופת, לאדם אליו יוכלו להביט בחיפוש אחר תשובות ועצה.

אך דווקא כיום, מעמדה של המורה כמקור סמכות מתערער והולך: היא מחוסרת כלים משמעתיים לנהל את כיתתה; היא ניצבת פעמים חסרת אונים למול תלמידים רבים מדי, אותם היא מכירה מעט מדי, ואיתם יש לה קשר רופף מדי; והיא חשופה לביקורת מכל צד – הורים, מנהל, תקשורת, מערכות החינוך והמשפט, ללא כל תמיכה כמעט מצד עמיתים.

שינוי משמעותי במעמדה של המורה מחייב הקטנת כיתות, כך שהמורה תוכל ליצור קשרים של היכרות ושל אמון עם תלמידיה. הוא מחייב הגדלה משמעותית של השעות השבועיות אותן מבלה המורה בכיתתה, כדי שהתלמידים יראו במורה אדם בעל אופקים רחבים וידע רב-תחומי, ויתפסו אותה כמקור ראוי לדוגמה ולהתייעצות. שינוי מהותי ביכולתה של המורה ללמד מחייב גיבוי מערכתי מצד הורים ומצד המערכת הרחבה כאחד. שינוי משמעותי ביכולתה של המורה להוות את כל אלו מחייב שינוי מעמיק, יסודי ורדיקלי בדרכי ההכשרה וההערכה של מורות ומורים.

יש כיום במערכת מורות ומורים מצוינים, הרואים בעבודתם שליחות ומלאכת קודש, אך הם מוצאים עצמם חסרי אונים ומחוסרי כלים לבצע את עבודתם נאמנה. התוצאה – פרישה של למעלה ממחצית המורות והמורים החדשים בתוך 3 שנים מסיום הכשרתם!!!

9. כתוצאה משלוש המטרות הראשונות, יפעל הארגון לשמירה על זכויות חברותיו וחבריו, ולתגמול ההולם את מעמדם החברתי הראוי של מורות ומורים.

 מורה, שמעמדה בטוח; שמקום העבודה שלה מספק לה תנאים ראויים לעשות את עבודתה; ואשר מקבלת הערכה ותגמול ראויים – זהו היעד אליו עלינו לשאוף. בפרפראזה, האדם שמול הלוח ינצח. וכך, מתוך דאגה לכלל המערכת, לאיכותה וליכולתה להוציא אל הפועל את מטרותיה הערכיות והפדגוגיות, יפעל הארגון להגנה ולשיפור תנאי העבודה והשכר של חבריו וחברותיו.

שתפו:

באופן לא מפתיע, אחת הדרישות המרכזיות של משרד האוצר במשא-ומתן על ה"רפורמה" במערכת החינוך היתה הכנסת שעון נוכחות. דרישה זו, שהיא העילה העכשווית להתקוממות האזרחית של הרופאים, יש לה מטרה אחת בלבד – להשפיל את ציבור העובדים ו"להעמיד אותם במקום". להראות להם מי הבוס.

זו המטרה. אין בשעון הנוכחות כל תועלת מעשית. אלא אם כן, כמובן, אתם מקבלים את הטענה שמורים עובדים רק 4 שעות ביום בשביל משרה מלאה. אני לא. אני גדלתי בבית עם אמא מורה. אז נכון, היא היתה בבית לתת לנו ארוחת צהרים כמעט כל יום (מישהו רוצה לטעון ברצינות שזה דבר רע, שצריך לצאת כנגדו?!). אבל גם לא היתה פעם אחת, שהתעוררתי בלילה והיא לא היתה ערה, בודקת עבודות ומבחנים, מכינה שיעורים להמשך השבוע. שלא לדבר על כל הערבים בהם היא יצאה לישיבות, ימי הורים וכל השאר. ועל המשכורת שהיא קיבלה תמורת כל העבודה הזו אני בכלל לא מתכוון לדבר.

אז נשארנו בכל זאת עם עניין ההשפלה והכוח. זה בעיקר עניין סימלי, אבל זה סמל חזק. ככזה, חייבים לצאת נגדו בכל הכוח.

או שלא?

אם נבחן את זה שוב, למורים יש יתרון אחד שאין לרופאים – ברוב המוחלט של המקרים, אף אחד לא ימות אם לא נענה לטלפון של הורה או של תלמיד אחר-הצהרים. חוץ מזה, אני לא יודע מה איתכם, אבל אני די אשמח לדעת שסיימתי את כל העבודה שלי בארבע וללכת הביתה בראש שקט. אז נכון, אין באמת סיכוי שאני אסיים את כל המטלות שלי בין 8 בבוקר ל-4 אחר-הצהרים. לפחות לא במבנה העבודה של מורים כיום. אבל מה, בעצם, יקרה אם אני לא אסיים את העבודה?

הם רוצים להשפיל אותי, להפוך אותי לפועל פשוט במפעל הציונים של סער ושטייניץ? בסדר. אני אחתים שעון. אני אחתים אותו בכניסה לבית-הספר בבוקר, ואחתים אותו ביציאה מבית-הספר אחר-הצהרים. אבל אז אין לי שום כוונה לכתוב ולו מילה אחת של עבודה בבית. אני לא עונה לטלפונים של הורים, לא מדבר עם תלמידים או מזכיר להם מה קורה מחר. כלום.

הם אומרים שאני לא עובד 8 שעות ביום? הנה, אני אעבוד 8 שעות ביום. ואני רוצה לראות מישהו בא אלי בטענות שאני לא מספיק את העבודה, או שהתלמידים סובלים.

כי זו הבעיה העיקרית שלנו – אנחנו לא באמת נפסיק לענות לטלפונים, או לכתוב שיעורים בבית, כי זה יפגע בתלמידים שלנו. ומה, כיום הם לא נפגעים? ממורים שחוקים, שרצים מכיתה לכיתה, רודפים אחרי החומר לבגרות, צריכים לזכור שמות של 200 ולפעמים 300 תלמידים? נראה למישהו שמורה באמת מסוגל להעניק יחס  אישי לתלמידים במצב כזה? להכיר אותם, לדעת מה הם צריכים ואיך להגיע אליהם?

התלמידים שלנו יסבלו פחות רק כשאנחנו, המורים שלהם, נפסיק לכסות בגופינו על המחדלים והחוסרים של המערכת, רק כאשר אנחנו נקום ונגיד באופן ברור: אם אנחנו מחתימים שעון נוכחות, אנחנו לא יכולים להיות אחראים באופן אמיתי לחינוך הילדים שלכם – כן, של כולכם. המערכת תוכל להשתנות רק אם יקומו המורים העובדים בה וידרשו בפה מלא, בבירור ובחדות את התנאים המינימליים הדרושים לביצוע משמעותי וערכי של משימת ההוראה והחינוך. כמו שהמערכת נראית היום, משרדי האוצר והחינוך צריכים לבחור: זה או שעון נוכחות או מורים מסורים, שעושים ימים ולילות למען ילדי ישראל, לא שניהם.

שתפו:

כאשר מדברים על דמוקרטיה תוך-ארגונית, עולה מיד השאלה – מהו המבנה המתאים, שיאפשר השפעה אמיתית לכל חבר ארגון, גם כאשר הארגון גדול ומפוזר, וכל זה מבלי לאבד את היכולת לנהל את הארגון באופן שוטף ולהוציא החלטות אל הפועל, ומבלי שההתעסקות בקבלת החלטות תהפוך למשרה מלאה עבור כל אחד מהחברים.

מבנה אפשרי כזה מנוסח כאן (למעוניינים, מבנה דומה קיים בארגון "כוח לעובדים"):

2. הארגון יהיה בנוי מסניפים לפי איזור ולפי תחום עיסוק:

חלק מהאינטרסים של המורים באים לידי ביטוי לפי תחום העבודה שלהם – יסודי, תיכון, הגיל הרך וכו'. עם זאת, חלק מהאינטרסים שלהם הם מקומיים, ונוגעים לאיזור הגיאוגרפי בו הם עובדים. בנוסף, גודלו של ציבור המורים בכל אחד מהתחומים אינו מאפשר עבודה יעילה ומשתפת. בשל כך, החלוקה הטובה ביותר תהיה לסניפים, המוגדרים גם על-פי תחום העיסוק וגם לפי איזור העבודה. כך, למשל, יהיו בירושלים סניפים של מורי יסודי, של מורי תיכון ושל גננות, וכן הלאה.

על-מנת לאפשר את העבודה בשתי הרמות – גם הרמה האיזורית וגם הרמה העניינית – לכל איזור ולכל תחום עיסוק תהיה הנהגה ייצוגית נפרדת. כך יתאפשר למורים רבים יותר לייצג את חבריהם באחד הפורומים הייצוגיים, וכן תתאפשר הצלבה של הצרכים והאינטרסים של התחומים והאיזורים השונים.

מבנה זה יוצר, למעשה, פירמידה תלת-ממדית מורכבת למדי. האתגר המשמעותי ביותר שמעלה המבנה הזה הוא, אילו החלטות מתקבלות באיזה פורום, וכיצד מונעים התנגשות בין אינטרסים שונים, מבלי להעביר את כל ההחלטות לגורם מרכזי אחד.

 

3. לכל סניף יהיו נציגים בהנהגת הארגון על-פי גודלו:

נשמע כמעט מתבקש מאליו, לא?

גם כאן, המטרה היא כפולה: לשמור על יחסיות בייצוג החברים, אך גם לתמרץ את הסניפים השונים לגייס חברים רבים יותר- למעשה, זהו התמריץ המשמעותי ביותר, לדעתי, שקיים לסניף להגדיל את עצמו, והוא מחזק את תחושת השייכות והאחריות של החברים השונים כלפי הסניף וכלפי הארגון כולו.

עקרון זה חשוב במיוחד לגבי ההנהגה המרכזית של הארגון. יחד עם זאת, על-מנת לאפשר צוותי עבודה סבירים, הייצוג של הסניפים בהנהגות הביניים, כלומר בצוותים האיזוריים ובצוותים המורכבים לפי תחום עיסוק, ניתן לקיים ייצוג של 1 ל-1, כלומר נציג לסניף.

 

4. הנהגת הארגון תפעל באופן שיתופי, ללא מנהיג יחיד בעל סמכות מלאה:

מילדות הרגילו אותנו לכך, שכל פירמידה צריכה להסתיים בשפיץ חד. אבל למה, בעצם? למה שראשה של הפירמידה לא יהיה שטוח ורחב יותר?

התשובה המקובלת לכך היא, שזה לא יעיל. אבל באילו מובנים? לארגון עובדים אין תוצר לייצר, או תפוקה לספק. המטרה המרכזית שלו היא לייצג, ודווקא את זה ניתן לעשות טוב יותר עם מספר אנשים, ולא עם אחד.

ומה עם הביצוע? הובלה של ארגון מורים גדול וחזק מצריכה עבודה רבה, ואין כל מניעה לחלק את תחומי העבודה בין מספר אנשים, אשר מקבלים את ההחלטות המרכזיות ביחד ומתפזרים לשם ביצוע ההחלטות, איש ואישה בתחומו/ה.

באופן כזה ניתן ליצור מצב, שבו לתחומי העיסוק השונים בארגון יש ייצוג לכל אורך השדרה – גם באיזורים השונים, גם באסיפה המרכזית של הסניפים, וגם בצוות ההנהגה המרכזי של הארגון. הדבר ימנע תחושות ניכור של החברים כלפי הארגון, ויספק גם הוא תמריץ של התחומים השונים בארגון להגדיל את מספר חבריהם.

וחוץ מזה, ממה יש לחשוש? מדיונים ארוכים? מוויכוחים? מדיבורים על-גבי דיבורים? הרי זה מה שאנחנו המורים עושים כך או כך, אז לפחות שיהיה על דברים חשובים…

 

5. הארגון לא יוכל לקבל החלטות, הנוגעות לסניף מסוים, ללא הסכמת אותו הסניף:

אחד הגורמים לכך, שחברי ארגונים גדולים חשים ניכור כלפי הארגון, הוא המצב בו הארגון מקבל החלטות "מעל לראשיהם" – לעתים בניגוד גמור לתפיסותיהם ולאינטרסים שלהם. על-מנת למנוע מצבים כאלו, החלטות מרכזיות של הארגון, אשר משפיעות על סניפים ספציפיים, לא יוכלו להתקבל ללא הסכמתם של הסניפים עצמם. מה?! לכנס את הסניף בשביל כל החלטה שמתקבלת בארגון?!

למעשה, כיום אין בכך צורך. באמצעות שימוש בנפלאות הטכנולוגיה ניתן לאפשר לכל חבר ארגון להצביע על כל החלטה שמתקבלת בארגון, ללא צורך ביציאה מהבית. לא כל חבר צריך להשתתף בכל דיון – בדיוק בשביל זה יש נציגים – אך הצבעות ניתן לקיים בקלות.

 

ושתי הערות נוספות:

כמובן, שארגון דמוקרטי צריך לאפשר חילופים בנציגים שלו באופן שקוף ושוטף. מובן מאליו. אז למה לכתוב את זה? כי למרבה הצער, זה לא המצב כיום. בפועל, קשה מאד היום למורים להחליף את נציגיהם, ועוד יותר מכך – את ראשי הארגונים שלהם.

שנית, וגם כדרך להגביל את הנטייה של מנהיגים לשמור על עמדתם כמעט בכל מחיר, שכרם של בעלי תפקידים בארגון צריך להיות מוגבל לשכרו של מורה (או רכז שכבה/מקצוע) בעל וותק זהה, אולי פלוס 10%

שתפו:

מכירים את הילדים האלו, שנופלים בין  הכיסאות?

אלו שבמצב קשה מדי בשביל היועצת, אבל לא מספיק קשה בשביל קצינת ביקור סדיר?

אלו שבמצב מספיק קשה בשביל קצינת ביקור סדיר, אבל לא בשביל פקידת סעד?

מכירים את הילדים, שעברו מגן חובה לכיתה א' בלי מספיק חשיבה אם הם צריכים עוד שנה בגן?

מכירים את אלו, שמצליחים מאד בבית-הספר היסודי, ופתאום בחטיבת הביניים הולכים לאיבוד?

או את אלו שנשרו מבית-ספר, ומשלימים בגרויות דרך תכנית היל"ה?

חינוך הוא לא אוסף של נקודות מבודדות אחת מהשנייה. הוא רצף, הוא תהליך. מדובר על תקופה של 15 שנים, שבהן ילד עובר – או אמור לעבור – תהליך רציף אחד של גדילה והתפתחות, תהליך שהאחריות לו נופלת על כתפי המבוגרים הסובבים אותו. אך במקום שכל אותם מבוגרים יעשו יד אחת ויתאמו ביניהם את אותו התהליך, נדמה כאילו הם מצויים בתחרות ביניהם על משאבים, על קרדיט, או אולי חמור יותר – על מי תיפול האשמה במקרה של כשלון.

את רוב האחריות למצב הזה ניתן להטיל על הפיצול והפילוג בין הארגונים, המייצגים את הנשים והגברים אשר עוסקים במלאכת הקודש החינוכית, אישה-ואיש בתחומם. מה שהחל כנסיון ראוי ביותר ליצור התמקצעות של אנשי חינוך בתחומי עשייתם השונים, התגלגל לבידול הולך וגובר של התחומים האחד מן השני, ולתפיסות מקצועיות שונות.

אך האם יש סיבה אמיתית לבידול הזה, לפילוג ולתחרות הללו? האם גננת, אשר אחראית לשלומם של 35 זאטוטים, עושה עבודה שונה מהותית ממורה בתיכון, הניצב בפני אותם 35 זאטוטים, רק מעט גבוהים יותר? האם באמת יש הבדל בטבע העבודה שעושות גננות, מורות בבית-ספר יסודי, מורות בבית-ספר תיכון, ומורות בתכנית השלמת בגרויות?

בסופו של יום, העבודה היא אותה העבודה, עם אותם יעדים ומטרות: לסייע לילדינו לצמוח ולהתפתח בצורה הבריאה והמיטיבה ביותר האפשרית, להגן עליהם מפני סכנות שאינן הכרחיות ולעודד את הכוחות הפנימיים שלהם להתמודדות עם הסכנות, שהן כן הכרחיות. האם מישהו מסוגל לטעון ברצינות, שאם יש או אין לוח זה משנה את טבע העבודה?

הדוגמה הבולטת ביותר לחוסר ההגיון שבמצב הקיים היא הפיצול בין ארגון המורים העל-יסודיים להסתדרות המורים. מורי התיכונים טרודים מאד בסוגיית הנפרדות שלהם ממורי בית-הספר היסודי, בהיותם "איכותיים" יותר, "משכילים" יותר. אך מה עושים כאשר מגיעים לחטיבות הביניים? של מי הן? איזה מין חינוך מתקיים בהן? יסודי או תיכוני? אולי סוג אחר לגמרי? הלא ברור לעין כל, שלא ניתן כלל לייצר הבחנה חדה בין אופי החינוך המתאים לנער בן 12, לזה שמתאים לנער בן 12 וחודשיים, כאשר הוא חוזר מחופשת הקיץ לתחילת כיתה ז'. התוצאה היחידה של הפילוג הזה היא החלשת שני ארגוני המורים, הן מבחינת התפיסות החינוכיות שלהם והן מבחינת כוח המיקוח שלהם למול רשויות המדינה, ויכולתם לדאוג לרווחת חבריהם. איך אני יודע את זה? פשוט מאד. מהן הנקודות בהן יכולה הסתדרות המורים להפעיל לחץ על המדינה? תלמידי כיתות א'-ב', שלא ניתן להשאירם לבד בבית; ושל ארגון המורים? תלמידי י"א-י"ב – לפחות אחרי פסח, כאשר מתחילות בחינות הבגרות. מכאן, שכאשר אחד הארגונים שובת, הוא מפעיל לחץ על ציבור מצומצם בהרבה מאשר, אילו יכול היה להשבית את המערכת כולה. בהקבלה, כאשר ועד עובדי הרכבת שובת, כולנו מקטרים קצת. כאשר ההסתדרות משביתה את כל המשק למען אותם העובדים בדיוק (והלוואי שתעשה זאת כבר…), מישהו כבר ימצא לזה פתרון.

אז כן, חסרונות הפילוג בולטים במיוחד במתח שבין שני ארגוני המורים. אך דמיינו כמה כוח יכול להיות לארגון, אשר מייצג את כל התהליך החינוכי – מגיל 3 ועד בגרות, מן התלמידים המצטיינים והמחוננים ביותר ועד לנוער נושר – דמיינו לא רק את כוחו הארגוני, אלא את כוחו החינוכי לעצב את הדרך בה רצוי שיצעד תלמיד במדינת ישראל!

אחדות בין הגורמים השונים העוסקים בחינוך איננה רק מטרה בפני עצמה. היא גם תנאי ליצירת חשיבה אחרת – מקיפה, כוללת, ארוכת טווח – על החינוך הראוי לילדינו.