ארכיון עבור הקטגוריה ‘ארגון מורים

חבר מביא חבר (לעזוב את ארגון המורים)   3 comments

זהו, עשיתי את זה.

ביטלתי את החיובים הקבועים בכרטיס האשראי, ושלחתי מכתב למזכיר הסניף שלי וליו"ר ארגון המורים, רן ארז.

עזבתי את ארגון המורים.

לא בקלות עשיתי זאת. אלו מכם המכירים אותי יודעים עד כמה אני מאמין בעבודה מאורגנת, ובייחוד בצורך של ציבור מוחלש כמו המורות והמורים בארגון עובדים שיגן עליהם, אך גם יקדם את המקצועיות, התדמית והדימוי העצמי של הציבור הזה.

ארגון המורים, מבחינתי, כבר לא עושה אף אחד מהדברים הללו, ובהשראת חבר טוב, יהושע רץ, החלטתי להפסיק לחכות לעזיבת המחאה ההמונית של הארגון. די. מספיק.

אז עזבתי את הארגון, ואני קורא לכם להצטרף אלי:

הורידו את נוסח המכתב: עזיבת-ארגון-המורים ושילחו לסניף הקרוב לביתכם, וליו"ר הארגון (אין לו, כמובן, מייל, אבל בפקס – 1533-7106756)

שתפו את הפוסט הזה לכל רוח, לכל מי שאתם מכירים שהיא מורה, או לכל מי שמכיר מורות ומורים.

הפיצו את הבשורה – כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה, תהיינה לים!

(ומה לעשות עם דמי החבר החודשיים לארגון המורים? אפשר לחסוך, אפשר לבלות, ואפשר להעביר לדבר הקרוב ביותר, היום, לאלטרנטיבה אמיתית לארגון המורים – 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך'. אמנם אני משוחד, אבל זה מה שאני עשיתי)

כשהאיזון קדוש מדי   3 comments

כשהאיזון קדוש מדי, התוצאה היא אפס

 אתמול בבוקר קיבלתי, כמו אלפים רבים נוספים של עובדי הוראה, את האיגרת האחרונה של שר החינוך, שנכתבה בעקבות פרשת אדם ורטה. קראתי, והתעצבנתי. ולא לגמרי הבנתי מה מרגיז אותי, הרי כל המילים הנכונות לכאורה נמצאות שם. אז החלטתי לבדוק את העניין הזה קצת יותר לעומק.

האמת? לא הייתי צריך לחפש הרבה. האיגרת נפתחת במשפט הבא:

"מצד אחד, חברה שסועה, המנהלת ויכוח פוליטי-אידיאולוגי נוקב, מבקשת לשמור על בתי הספר כאיים של למידה, מנותקים מהשפעות של מורים או של זרמים אידיאולוגיים, המבקשים לשתף את התלמידים בדעותיהם ובכך למנוע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית, לצמצם את מרחב הבחירה שלהם ולטשטש את הגבול שבין למידה לבין תעמולה."

מה?! זה "מצד אחד"?! הרי בתוך המשפט הזה עצמו חבויה סתירה מיני וביה – שיתוף תלמידים בדעות שונות, ממשיות, של מורים או זרמים אידיאולוגיים ימנע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית ויצמצם את מרחב הבחירה שלהם? אז מתוך מה הם אמורים לבחור? ואיך הם אמורים לעשות את זה באופן ביקורתי?! הרי אם האלטרנטיבה לכך היא "איים של למידה, מנותקים מהשפעות", משתמע שהתשובה נמצאת בספרי הלימוד (המשמעותי?).

אז השר מתקן ואומר, כי:

"עלינו להרחיב את מקומו ואת סמכותו של המחנך מ"סוכן להעברת ידע" לאדם המייצר דיון מעמיק, תוסס ומסעיר, המפגיש את תלמידיו עם דילמות קיומיות."

להפוך את המחנך מ"סוכן" ל"אדם". ועכשיו יסביר לי בבקשה כבוד השר, איך אני אמור להיעשות לאדם אם עלי להשאיר חלקים גדולים ממי שאני מחוץ לדלת הכיתה? כיצד אוכל להתייצב מול תלמידי במלוא אנושיותי, אם עלי להציג להם תמונה נקייה, פלקטית, של המציאות? כיצד אוכל להפגיש את תלמידי עם דילמות קיומיות, מבלי להיות שם איתם? בלי להראות להם שהדילמות הללו אינן 'חומר לימוד', אלא החיים עצמם? לא יודע. אבל חכו, זה הולך ומחמיר.

השר ממשיך ודורש:

"עלינו להיזהר מלהפוך את בית הספר לזירת התגוששות, למרחב המטשטש את הזכות של הצעירים לבחון, לשקול ולבנות לעצמם השקפת עולם עצמאית."

לא להפוך את בית-הספר לזירת התגוששות? (שלא לדבר על ההתגוששות הממשית שמתקיימת בכל מקרה בבית-הספר, אבל זה כבר סיפור אחר לפוסט אחר) כיצד, לעזאזל, אמורים הצעירים הללו לבנות לעצמם השקפת עולם בכלל, אם הם לא מתוך התבוננות פעילה בהתגוששות, שהיא החיים האמיתיים? השקפת עולם היא בחירה. בחירה בין מערכות ערכים, בחירה בין מה שנדמה לי כטוב וכרע. אבל הבחירה הזו היא בחירה חברתית. היא בחירה שמושפעת מסוכני החיברות המשמעותיים בחיים. ללא מעורבות פעילה שלנו, כמחנכים, בהתגוששות הזו, כיצד יוכלו תלמידינו לבחור באופן מושכל? דווקא ההתעלמות מזירת ההתגוששות הזו היא הטשטוש של זכותם של תלמידינו לבחון ולבחור לעצמם דרך, משום שהיא משאירה רק דרך אחת – את דרך האמצע הלא-ברורה, העמומה. אמת, המציאות מורכבת ותחום האפור בה גדול בהרבה מתחומי השחור והלבן. אך הדרך היחידה לנווט את דרכינו בערפל האפור הזה היא אם אנחנו מחזיקים בתפיסות ברורות וחדות לגבי מה שעבורנו הוא שחור ולבן.

אבל עד כאן הביקורת שלי היא פדגוגית, ואני יודע שהיא נתונה במחלוקת גם בקרב חברי הטובים ביותר. החלק הקשה ביותר בדבריו של פירון עוד לפנינו. מרגע שנכנס לתפקיד מצהיר פירון על האמון שהוא נותן בנו, ציבור המורות והמורים (וכן, ראוי היה שפירון יפנים וגם ייתן ביטוי לכך, שרוב המורים הם, איך לומר, מורות); על הצורך להעצים ולחזק את המורות, להכיר במקומן בקידמת הבמה החינוכית. באיגרת זו הוא, לכאורה, מביע זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

"אמון! אמון! אמון! אני מאמין במורים ובמנהלים."

אז קודם כל, כבוד השר – במי אתה מאמין יותר? במורים או במנהלים? כי מה לעשות, נוצרה כאן זירת התגוששות בין אלו לאלו? האם גם מזירת ההתגוששות הזו עלינו להתעלם?

אבל יותר מכך – אם אתה כל-כך מאמין בנו, המורים והמנהלים, איך תסביר את החלק היישומי של מכתבך אלי?

"בימים הקרובים אפנה לשורה של אנשי מקצוע ואנשי רוח ובכירים במשרד החינוך, לשמש צוות בדיקה שיבחן את מערכת היחסים הראויה שבין פוליטיקה לבין חינוך."

שימו לב – אנשי מקצוע ואנשי רוח, ובכירים במשרד החינוך. לא מורים. לא מנהלים. בסופו של יום, כבוד השר, אין זה משנה כמה פעמים תכתוב את המילה אמון עם סימן קריאה, ההחלטות היישומיות שלך זועקות בקול חזק פי מאה. וכאשר מגיעים להחלטות, שם אינך סופר אותנו. חוסר האמון הזה בא גם לידי ביטוי בדרך בה בוחר השר לחנך אותנו, ציבור העובדות והעובדים שלו –ברפורמות התכופות שאינן רואות את הנעשה כבר בשדה, בהתקפות המילוליות הבלתי-פוסקות הנושאות צורת דרשה שבועית, וגם כאן – באיגרת עצמה, בהגדרת התחומים בהם ראוי שמחנכים לא יעסקו: "פגיעה דתית", "הכחשת שואה", "ערעור על הלגיטימיות של צה"ל". כותרות ריקות. אסור לי להעליב את תלמידי. נקודה. לא מבחינה דתית ולא מבחינה אחרת. אחד מתפקידי הבסיסיים ביותר כמחנך הוא לשמור על כבודם של כל התלמידים. אסור לי להכחיש את השואה. לא כי השר אמר. כי כך אומרים חוקי המדינה. אסור לערער על… רגע. באמת? אסור למחנך, למורה לאזרחות, לערער על הצורך להתמודד עם קונפליקטים באופן צבאי? אסור לבחון את מעשיו של צה"ל, כמו של כל גוף אחר, ולבדוק את הכרחיותם? את מוסריותם? הרי השר עצמו כותב:

"הבעת דעות קוטביות, גם אם חריפות, היא מעשה חינוכי הכרחי, ובתנאי שהמורה מציג את מכלול הדעות, תוך מתן לגיטימציה ראויה לעמדות השונות."

לא יודע מה איתכם, אני לא מבין איך אפשר ליישב בין הדברים.

השר מציין, כי

"יש תחומים שבהם יש להיזהר כפליים, משום שהעיסוק בהם כולל חומרי נפץ תרבותיים שאסור לנו להגיע אליהם"

אם להמשיך את הדימוי הציורי של השר, הרי שבכל מקום אחר, בו יש סכנה לחומרי נפץ, ישנם חבלנים שתפקידם לנטרל את חומרי הנפץ הללו, לפרק אותם למרכיבים שאינם יוצרים פיצוץ. אם אנחנו, ציבור המחנכות והמחנכים, לא נדע בביטחון מלא שאנו זוכים לגיבוי מלא מצד המערכת והחברה כולה, אם לא נחוש כי יש לנו אפודי מגן יעילים, לא נוכל לשמש כחבלנים של "חומרי הנפץ התרבותיים" שמזכיר השר, ומי אם לא בתי הספר והמחנכות העובדות בהם יום-יום יעשה את העבודה הזו?

ועוד נקודה אחת, לכאורה שולית עתה שהסוגייה המשמעתית "נפתרה". שר החינוך מציין, כי:

"מתוך ניהול שיח שוטף עם רשת אורט, ידוע לי בבירור שמלכתחילה לא הייתה כוונה לפטר את המורה."

לכך הוא מוסיף את האמירה:

"אסור שכל התבטאות אסורה תהפוך לפרשייה מסעירה ומטלטלת, אבל באותה מידה אסור שכל בירור, התראה או אזהרה יהפכו מיד למלחמת שמד בחופש הביטוי ובזכויות אדם."

כבוד השר, למקרה שלא ידעת – שימוע לפני פיטורין איננו "בירור, התראה או אזהרה". זהו הליך רשמי חמור, ובמצב שנוצר גם בעל הד ציבורי רחב. ואם מלכתחילה לא היתה כל כוונה לפטר את המורה, הסיבה היחידה לקיים הליך כזה היא על-מנת להפחיד ולאיים. בכך שנתת, כשר, ל"בירור" הזה להתנהל תחת איום הפיטורין, יצרת – גם אם לא במכוון – את הקווים הברורים ביותר באשר לדיונים פוליטיים בכיתה. מורות, הישמרו לכן מעיסוק בכל נושא שעלול להכיל "חומר נפץ". ראיתן מה קרה למי שעשה זאת לפניכן.

שר החינוך מגיב גם לביקורת, שהושמעה על שתיקתו הרועמת בפרשה. הוא טוען, כי צריך היה ללמוד את הפרשה לעומק לפני שיוכל להגיב. צר לי, אך כך לא נוהג מנהיג. אתה רוצה לומר, שיש ללמוד את הפרשה? אמור זאת מלכתחילה. תתערב. תראה שאתה נוכח. אינך חייב להכריע מלכתחילה מי צודק, אך עליך להראות כי אתה שם. כך עושה מנהל טוב. כך עושה מחנך טוב. לא בכל סכסוך בין תלמידים אני מתערב, וודאי שלא מן הרגע הראשון. אינני חייב לקבוע מי התחיל, מי צדק, מי אשם; אבל חובתי כמחנך היא להראות לתלמידי, כי הם אינם לבד בהתמודדות עם הסוגייה; שאם ירצו, אהיה שם ואסייע להם; שאם יהיה בכך צורך, אקח אחריות ואכריע; שאינני חושש מעצם קיומו של הסכסוך, אבל שכן אדאג שהוא יהיה הוגן. את כל אלו, שר החינוך – המנהל הראשי של המערכת בה אני עובד, לא עשה.

שר החינוך מסיים במשפט:

"גם את הפרשה הזו אפשר ורצוי להפוך לשיעור חינוך."

בנקודה זו כנראה שהשר ואני מסכימים. אלא שלצערי, הלקח שאני לומד מהפרשה כנראה שונה מעט מזה, שהשר מנסה למכור לי.

ושתי הערות סמליות לסיום:

תראו מה מופיע בתחתית האיגרת – מלא קישורים ליצירת קשר, נכון? לא נכון! זה קובץ תמונה, בלי אף קישור עובד!!!

תמונה

ואם זה לא מספיק, האיגרת של שר החינוך מסתיימת בהזמנה לפנות אל לשכת השר בפקס או במייל (ולמה שאשלח פקס אם קיבלתי את האיגרת במייל?!):

ניתן לפנות ללשכת שר החינוך בפקס 02-5602246
או במייל lishkat_sar@eduication.gov.il
בפניתך ללשכה עליך לציין שם פרטי, שם משפחה, מס' פניה וכן כתובת פרטית

שמים לב למשהו מוזר בכתובת המייל? (כן, בדקתי וזה לא עובד… אה, ולמה לעזאזל אתם צריכים את הכתובת הפרטית שלי? השר מתכוון לקפוץ לבקר?!)

הוא לא באמת רוצה לשמוע, ובטח שלא אותנו, ציבור המחנכות והמחנכים העובדים יום-יום בשטח. או לפחות לא את אלו, שאומרים יותר מאשר אמן, כבוד הרב.

מכירים את הבדיחה על התנועה לשחרור האישה?   3 comments

אז דומה, רק אחר. לגמרי אחר.

נכנסתי למערכת החינוך הפורמלית לפני כמה שנים מתוך אמונה אדירה בכוחו של החינוך, ועם תחושות קשות לגבי מצבה של המערכת, וחשש שאולי היא כבר לא ניתנת להצלה.

לאושרי הגדול התבדיתי. בשנה וחצי האחרונות אני פוגש עשרות מורות ומורים, מחנכות ומחנכים, שמאמינים באמת ובתמים שאפשר לעשות כאן משהו אחר. שחייבים לעשות כאן משהו אחר, אם רוצים שהדור הבא של מדינת ישראל יהיה… לא יודע מה יהיה, אבל שיהיה משהו.

בשנה וחצי האחרונות זכיתי להכיר אנשים ערכיים, מחויבים, חדורי אמונה, ומחנכים במלוא מובן המילה, ויחד איתם נפלה לידי ההזדמנות להקים כאן משהו חדש. משהו אחר. משהו, שיכול להטות את מי הנהר, שאנו קוראים לו מערכת החינוך, ולהרחיק אותו מפתחי הביוב אליהם הוא זורם בשצף קצף כה עז בשנים האחרונות.

לאחר תקופה ארוכה של התארגנות, השקנו בחנוכה האחרון את 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך': תנועה ציבורית של מורות ומורים, שבאו לעשות שינוי של ממש.

אומרים לנו שאנחנו תמימים, ואנחנו מקבלים את זה כמחמאה גדולה. אומרים לנו שאין סיכוי, ואנחנו אומרים – רק תראו.

והנה, שלושה חודשים בלבד אחרי השקת התנועה, מתחלף לנו שר חינוך. ושר החינוך החדש – מה הוא עושה עוד לפני השבעתו לתפקיד? נפגש עם קבוצת מורים, חלקם חברי הנהגת תנועת המורים.

אפשר לעשות כאן שינוי. יכול להיות, אפילו, שהוא קרוב יותר מאשר העזנו לדמיין עד היום. אבל כדי שהוא יגיע אנחנו זקוקים לכן ולכם – לכל מורה ומחנכת, שעוד לא איבדו את חדוות העשייה, שעדיין מאמינים שיכול להיות כאן אחרת.

אני מתאר לעצמי, שעבור רובכם מאוחר מכדי לשנות תכניות ולהגיע מחר בבוקר לבית-הספר היי-טק היי בחולון, למפגש פסח של התנועה. אבל להצטרף לפעילות תמיד אפשר, ועכשיו הזמן להתחיל.

כנסו לאתר, כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו, צרו קשר והצטרפו לפעילות.

כי אם לא היינו תמימים, לא היינו מורים.

ותודה: טלי, יעל, נועה, עינת, אמנון, תומר, אלון – אנחנו ודאי לא לבד, אבל בלעדיכם לא היינו

6-9: מטרות   2 comments

6. הארגון יפעל מתוך ראיית חינוך ציבורי שוויוני, מלידה ועד בגרות, כזכות יסוד של כל תושב בישראל.

בחברה המודרנית, חינוך טוב הוא כלי חיוני ביותר להשתלבות בחברה, לתחושת ערך עצמי וליכולת להוות חלק חיובי ויצרני מן החברה. חינוך טוב הוא גם האמצעי הבדוק ביותר לשיפור ניעות (מוביליות) חברתית. ככזה, הוא גם הכלי הטוב ביותר לצמצום פערים חברתיים. ולכן, כל מי ששואף לחברה שוויונית, או אפילו שוויונית יחסית, שבה הפערים בין העשירים לעניים ביותר אינם גדולים, צריך להיות מחויב לעיקרון של חינוך ציבורי שוויוני ונגיש לכולם, כזה המעניק לחניכיו כלים אפקטיביים להתמודד עם המציאות המודרנית.

באמירה חינוך שוויוני אני מתכוון לכזה, שייקח בחשבון את ההבדלים בין תלמידים בנגישות לידע, בעושר התרבותי בבית, ביכולת לקבל סיוע לימודי בבית, באפשרות להתפנות ללמידה ועוד. זה אומר לספק אפשרויות – במסגרת בית-הספר – להתמודד באופן אפקטיבי עם חוסר השוויון שמעבר לקירות בית-הספר. זה גם אומר לא לאפשר, ככל הניתן, חינוך אפור וחינוך פרטי.

7. הארגון יפעל להתאמת תכני ושיטות החינוך וההוראה למאה ה-21 ולהעצמת החינוך לערכים ולחשיבה.

בית-הספר כפי שאנחנו מכירים אותו הוא תוצר ישיר של המהפכה התעשייתית. הוא נועד להכשיר פועלים לעבודה במפעל. אבל המהפכה התעשייתית כבר עברה. העולם השתנה, שוק העבודה השתנה. התמודדות מוצלחת עם הדרישות של חברת הידע מחייבת כלים שונים לחלוטין מאלו שנדרשו מבוגרי מערכת החינוך לפני מאתיים שנה, ובעצם גם לפני חמישים שנה. בוגר מוצלח של מערכת החינוך כיום צריך להיות מסוגל להתמודד עם שינויים תכופים ומהירים, הוא מחויב ללמוד תוך כדי עבודה, להתאים את עצמו לשינויים בעבודתו ולעתים קרובות גם להחלפת מקום וסוג העבודה עצמם.

על-מנת שבוגרי מערכת החינוך יוכלו לעשות את כל זה, כל מבנה ההוראה צריך להשתנות: הוא לא יכול להמשיך להיות ממוקד בהקניית ידע, כי אם חייב לעבור להקניית מיומנויות וכלים לחיפוש וסינון של ידע; הוא לא יכול להמשיך לפעול באמצעות מורה אחד מול כיתה שלמה של פרטים נבדלים, אלא של מנחה אשר עובד בו-זמנית עם מספר קבוצות תלמידים, אשר עובדים בשיתוף-פעולה; הוא לא יכול להמשיך לפעול במוסדות מבודדים ומנותקים מן החברה – הוא חייב לצאת אל העולם, לערב את החניכים בנעשה סביבם.

בנוסף, מערכת החינוך אמורה להכין את חניכיה להתמודדות בחברה דמוקרטית. גם כאן, הדמוקרטיה של היום היא לא הדמוקרטיה של לפני 100 שנה. חברות פעילה בחברה דמוקרטית כיום מחייבת תודעה מעמיקה, חשיבה ביקורתית ומודעות עצמית, לצד תפיסת אחריות אישית ואחריות כלפי החברה הסובבת, וכן נכונות לפעולה לשם השגת מטרות אישיות. לשם פיתוח ערכים אלו צריכים להתרחש שינויים נוספים במבנה ההוראה: מבנה השאלות חייב להיות פתוח יותר; ההשגה והעיבוד של החומר חייבים להיות במידה רבה יותר באחריות התלמיד ופחות באחריות המורה; הלמידה חייבת להיות הרבה יותר מבוססת שיחה וניתוח, ופחות במבנה הירארכי של שאלות המורה ותשובות התלמידים; לתלמידים צריכה להיות יכולת (מסוימת) להשפיע על חומר ואופן הלמידה; ועוד.

8. הארגון יפעל לחיזוק מעמד המורה כמובילת דרך חינוכית וכמשאב המרכזי של המערכת, וכתוצאה מכך לעיצוב המערכת כולה, כך שתאפשר למורות לבצע את מלאכתן נאמנה.

אמנם, במטרה הקודמת נכתב, כי מעמד המורה כמקור הידע צריך להצטמצם. עם זאת, מעמדה של המורה כמקור הסמכות – הן לימודית והן מוסרית – צריך להתחזק רבות. גם כיום, בית-הספר לא איבד רבות ממעמדו כגורם חיברות משמעותי ומרכזי; גם כיום, דמות המבוגר המשמעותית ביותר אותה פוגשים רוב התלמידים היא המורה שלהם; גם כיום, ואולי אף יותר מבעבר, התלמידים זקוקים לדמות מופת, לאדם אליו יוכלו להביט בחיפוש אחר תשובות ועצה.

אך דווקא כיום, מעמדה של המורה כמקור סמכות מתערער והולך: היא מחוסרת כלים משמעתיים לנהל את כיתתה; היא ניצבת פעמים חסרת אונים למול תלמידים רבים מדי, אותם היא מכירה מעט מדי, ואיתם יש לה קשר רופף מדי; והיא חשופה לביקורת מכל צד – הורים, מנהל, תקשורת, מערכות החינוך והמשפט, ללא כל תמיכה כמעט מצד עמיתים.

שינוי משמעותי במעמדה של המורה מחייב הקטנת כיתות, כך שהמורה תוכל ליצור קשרים של היכרות ושל אמון עם תלמידיה. הוא מחייב הגדלה משמעותית של השעות השבועיות אותן מבלה המורה בכיתתה, כדי שהתלמידים יראו במורה אדם בעל אופקים רחבים וידע רב-תחומי, ויתפסו אותה כמקור ראוי לדוגמה ולהתייעצות. שינוי מהותי ביכולתה של המורה ללמד מחייב גיבוי מערכתי מצד הורים ומצד המערכת הרחבה כאחד. שינוי משמעותי ביכולתה של המורה להוות את כל אלו מחייב שינוי מעמיק, יסודי ורדיקלי בדרכי ההכשרה וההערכה של מורות ומורים.

יש כיום במערכת מורות ומורים מצוינים, הרואים בעבודתם שליחות ומלאכת קודש, אך הם מוצאים עצמם חסרי אונים ומחוסרי כלים לבצע את עבודתם נאמנה. התוצאה – פרישה של למעלה ממחצית המורות והמורים החדשים בתוך 3 שנים מסיום הכשרתם!!!

9. כתוצאה משלוש המטרות הראשונות, יפעל הארגון לשמירה על זכויות חברותיו וחבריו, ולתגמול ההולם את מעמדם החברתי הראוי של מורות ומורים.

 מורה, שמעמדה בטוח; שמקום העבודה שלה מספק לה תנאים ראויים לעשות את עבודתה; ואשר מקבלת הערכה ותגמול ראויים – זהו היעד אליו עלינו לשאוף. בפרפראזה, האדם שמול הלוח ינצח. וכך, מתוך דאגה לכלל המערכת, לאיכותה וליכולתה להוציא אל הפועל את מטרותיה הערכיות והפדגוגיות, יפעל הארגון להגנה ולשיפור תנאי העבודה והשכר של חבריו וחברותיו.

כמה מילים על שעון הנוכחות   7 comments

באופן לא מפתיע, אחת הדרישות המרכזיות של משרד האוצר במשא-ומתן על ה"רפורמה" במערכת החינוך היתה הכנסת שעון נוכחות. דרישה זו, שהיא העילה העכשווית להתקוממות האזרחית של הרופאים, יש לה מטרה אחת בלבד – להשפיל את ציבור העובדים ו"להעמיד אותם במקום". להראות להם מי הבוס.

זו המטרה. אין בשעון הנוכחות כל תועלת מעשית. אלא אם כן, כמובן, אתם מקבלים את הטענה שמורים עובדים רק 4 שעות ביום בשביל משרה מלאה. אני לא. אני גדלתי בבית עם אמא מורה. אז נכון, היא היתה בבית לתת לנו ארוחת צהרים כמעט כל יום (מישהו רוצה לטעון ברצינות שזה דבר רע, שצריך לצאת כנגדו?!). אבל גם לא היתה פעם אחת, שהתעוררתי בלילה והיא לא היתה ערה, בודקת עבודות ומבחנים, מכינה שיעורים להמשך השבוע. שלא לדבר על כל הערבים בהם היא יצאה לישיבות, ימי הורים וכל השאר. ועל המשכורת שהיא קיבלה תמורת כל העבודה הזו אני בכלל לא מתכוון לדבר.

אז נשארנו בכל זאת עם עניין ההשפלה והכוח. זה בעיקר עניין סימלי, אבל זה סמל חזק. ככזה, חייבים לצאת נגדו בכל הכוח.

או שלא?

אם נבחן את זה שוב, למורים יש יתרון אחד שאין לרופאים – ברוב המוחלט של המקרים, אף אחד לא ימות אם לא נענה לטלפון של הורה או של תלמיד אחר-הצהרים. חוץ מזה, אני לא יודע מה איתכם, אבל אני די אשמח לדעת שסיימתי את כל העבודה שלי בארבע וללכת הביתה בראש שקט. אז נכון, אין באמת סיכוי שאני אסיים את כל המטלות שלי בין 8 בבוקר ל-4 אחר-הצהרים. לפחות לא במבנה העבודה של מורים כיום. אבל מה, בעצם, יקרה אם אני לא אסיים את העבודה?

הם רוצים להשפיל אותי, להפוך אותי לפועל פשוט במפעל הציונים של סער ושטייניץ? בסדר. אני אחתים שעון. אני אחתים אותו בכניסה לבית-הספר בבוקר, ואחתים אותו ביציאה מבית-הספר אחר-הצהרים. אבל אז אין לי שום כוונה לכתוב ולו מילה אחת של עבודה בבית. אני לא עונה לטלפונים של הורים, לא מדבר עם תלמידים או מזכיר להם מה קורה מחר. כלום.

הם אומרים שאני לא עובד 8 שעות ביום? הנה, אני אעבוד 8 שעות ביום. ואני רוצה לראות מישהו בא אלי בטענות שאני לא מספיק את העבודה, או שהתלמידים סובלים.

כי זו הבעיה העיקרית שלנו – אנחנו לא באמת נפסיק לענות לטלפונים, או לכתוב שיעורים בבית, כי זה יפגע בתלמידים שלנו. ומה, כיום הם לא נפגעים? ממורים שחוקים, שרצים מכיתה לכיתה, רודפים אחרי החומר לבגרות, צריכים לזכור שמות של 200 ולפעמים 300 תלמידים? נראה למישהו שמורה באמת מסוגל להעניק יחס  אישי לתלמידים במצב כזה? להכיר אותם, לדעת מה הם צריכים ואיך להגיע אליהם?

התלמידים שלנו יסבלו פחות רק כשאנחנו, המורים שלהם, נפסיק לכסות בגופינו על המחדלים והחוסרים של המערכת, רק כאשר אנחנו נקום ונגיד באופן ברור: אם אנחנו מחתימים שעון נוכחות, אנחנו לא יכולים להיות אחראים באופן אמיתי לחינוך הילדים שלכם – כן, של כולכם. המערכת תוכל להשתנות רק אם יקומו המורים העובדים בה וידרשו בפה מלא, בבירור ובחדות את התנאים המינימליים הדרושים לביצוע משמעותי וערכי של משימת ההוראה והחינוך. כמו שהמערכת נראית היום, משרדי האוצר והחינוך צריכים לבחור: זה או שעון נוכחות או מורים מסורים, שעושים ימים ולילות למען ילדי ישראל, לא שניהם.

2-5: דמוקרטיה   3 comments

כאשר מדברים על דמוקרטיה תוך-ארגונית, עולה מיד השאלה – מהו המבנה המתאים, שיאפשר השפעה אמיתית לכל חבר ארגון, גם כאשר הארגון גדול ומפוזר, וכל זה מבלי לאבד את היכולת לנהל את הארגון באופן שוטף ולהוציא החלטות אל הפועל, ומבלי שההתעסקות בקבלת החלטות תהפוך למשרה מלאה עבור כל אחד מהחברים.

מבנה אפשרי כזה מנוסח כאן (למעוניינים, מבנה דומה קיים בארגון "כוח לעובדים"):

2. הארגון יהיה בנוי מסניפים לפי איזור ולפי תחום עיסוק:

חלק מהאינטרסים של המורים באים לידי ביטוי לפי תחום העבודה שלהם – יסודי, תיכון, הגיל הרך וכו'. עם זאת, חלק מהאינטרסים שלהם הם מקומיים, ונוגעים לאיזור הגיאוגרפי בו הם עובדים. בנוסף, גודלו של ציבור המורים בכל אחד מהתחומים אינו מאפשר עבודה יעילה ומשתפת. בשל כך, החלוקה הטובה ביותר תהיה לסניפים, המוגדרים גם על-פי תחום העיסוק וגם לפי איזור העבודה. כך, למשל, יהיו בירושלים סניפים של מורי יסודי, של מורי תיכון ושל גננות, וכן הלאה.

על-מנת לאפשר את העבודה בשתי הרמות – גם הרמה האיזורית וגם הרמה העניינית – לכל איזור ולכל תחום עיסוק תהיה הנהגה ייצוגית נפרדת. כך יתאפשר למורים רבים יותר לייצג את חבריהם באחד הפורומים הייצוגיים, וכן תתאפשר הצלבה של הצרכים והאינטרסים של התחומים והאיזורים השונים.

מבנה זה יוצר, למעשה, פירמידה תלת-ממדית מורכבת למדי. האתגר המשמעותי ביותר שמעלה המבנה הזה הוא, אילו החלטות מתקבלות באיזה פורום, וכיצד מונעים התנגשות בין אינטרסים שונים, מבלי להעביר את כל ההחלטות לגורם מרכזי אחד.

 

3. לכל סניף יהיו נציגים בהנהגת הארגון על-פי גודלו:

נשמע כמעט מתבקש מאליו, לא?

גם כאן, המטרה היא כפולה: לשמור על יחסיות בייצוג החברים, אך גם לתמרץ את הסניפים השונים לגייס חברים רבים יותר- למעשה, זהו התמריץ המשמעותי ביותר, לדעתי, שקיים לסניף להגדיל את עצמו, והוא מחזק את תחושת השייכות והאחריות של החברים השונים כלפי הסניף וכלפי הארגון כולו.

עקרון זה חשוב במיוחד לגבי ההנהגה המרכזית של הארגון. יחד עם זאת, על-מנת לאפשר צוותי עבודה סבירים, הייצוג של הסניפים בהנהגות הביניים, כלומר בצוותים האיזוריים ובצוותים המורכבים לפי תחום עיסוק, ניתן לקיים ייצוג של 1 ל-1, כלומר נציג לסניף.

 

4. הנהגת הארגון תפעל באופן שיתופי, ללא מנהיג יחיד בעל סמכות מלאה:

מילדות הרגילו אותנו לכך, שכל פירמידה צריכה להסתיים בשפיץ חד. אבל למה, בעצם? למה שראשה של הפירמידה לא יהיה שטוח ורחב יותר?

התשובה המקובלת לכך היא, שזה לא יעיל. אבל באילו מובנים? לארגון עובדים אין תוצר לייצר, או תפוקה לספק. המטרה המרכזית שלו היא לייצג, ודווקא את זה ניתן לעשות טוב יותר עם מספר אנשים, ולא עם אחד.

ומה עם הביצוע? הובלה של ארגון מורים גדול וחזק מצריכה עבודה רבה, ואין כל מניעה לחלק את תחומי העבודה בין מספר אנשים, אשר מקבלים את ההחלטות המרכזיות ביחד ומתפזרים לשם ביצוע ההחלטות, איש ואישה בתחומו/ה.

באופן כזה ניתן ליצור מצב, שבו לתחומי העיסוק השונים בארגון יש ייצוג לכל אורך השדרה – גם באיזורים השונים, גם באסיפה המרכזית של הסניפים, וגם בצוות ההנהגה המרכזי של הארגון. הדבר ימנע תחושות ניכור של החברים כלפי הארגון, ויספק גם הוא תמריץ של התחומים השונים בארגון להגדיל את מספר חבריהם.

וחוץ מזה, ממה יש לחשוש? מדיונים ארוכים? מוויכוחים? מדיבורים על-גבי דיבורים? הרי זה מה שאנחנו המורים עושים כך או כך, אז לפחות שיהיה על דברים חשובים…

 

5. הארגון לא יוכל לקבל החלטות, הנוגעות לסניף מסוים, ללא הסכמת אותו הסניף:

אחד הגורמים לכך, שחברי ארגונים גדולים חשים ניכור כלפי הארגון, הוא המצב בו הארגון מקבל החלטות "מעל לראשיהם" – לעתים בניגוד גמור לתפיסותיהם ולאינטרסים שלהם. על-מנת למנוע מצבים כאלו, החלטות מרכזיות של הארגון, אשר משפיעות על סניפים ספציפיים, לא יוכלו להתקבל ללא הסכמתם של הסניפים עצמם. מה?! לכנס את הסניף בשביל כל החלטה שמתקבלת בארגון?!

למעשה, כיום אין בכך צורך. באמצעות שימוש בנפלאות הטכנולוגיה ניתן לאפשר לכל חבר ארגון להצביע על כל החלטה שמתקבלת בארגון, ללא צורך ביציאה מהבית. לא כל חבר צריך להשתתף בכל דיון – בדיוק בשביל זה יש נציגים – אך הצבעות ניתן לקיים בקלות.

 

ושתי הערות נוספות:

כמובן, שארגון דמוקרטי צריך לאפשר חילופים בנציגים שלו באופן שקוף ושוטף. מובן מאליו. אז למה לכתוב את זה? כי למרבה הצער, זה לא המצב כיום. בפועל, קשה מאד היום למורים להחליף את נציגיהם, ועוד יותר מכך – את ראשי הארגונים שלהם.

שנית, וגם כדרך להגביל את הנטייה של מנהיגים לשמור על עמדתם כמעט בכל מחיר, שכרם של בעלי תפקידים בארגון צריך להיות מוגבל לשכרו של מורה (או רכז שכבה/מקצוע) בעל וותק זהה, אולי פלוס 10%

1. אחדות   5 comments

מכירים את הילדים האלו, שנופלים בין  הכיסאות?

אלו שבמצב קשה מדי בשביל היועצת, אבל לא מספיק קשה בשביל קצינת ביקור סדיר?

אלו שבמצב מספיק קשה בשביל קצינת ביקור סדיר, אבל לא בשביל פקידת סעד?

מכירים את הילדים, שעברו מגן חובה לכיתה א' בלי מספיק חשיבה אם הם צריכים עוד שנה בגן?

מכירים את אלו, שמצליחים מאד בבית-הספר היסודי, ופתאום בחטיבת הביניים הולכים לאיבוד?

או את אלו שנשרו מבית-ספר, ומשלימים בגרויות דרך תכנית היל"ה?

חינוך הוא לא אוסף של נקודות מבודדות אחת מהשנייה. הוא רצף, הוא תהליך. מדובר על תקופה של 15 שנים, שבהן ילד עובר – או אמור לעבור – תהליך רציף אחד של גדילה והתפתחות, תהליך שהאחריות לו נופלת על כתפי המבוגרים הסובבים אותו. אך במקום שכל אותם מבוגרים יעשו יד אחת ויתאמו ביניהם את אותו התהליך, נדמה כאילו הם מצויים בתחרות ביניהם על משאבים, על קרדיט, או אולי חמור יותר – על מי תיפול האשמה במקרה של כשלון.

את רוב האחריות למצב הזה ניתן להטיל על הפיצול והפילוג בין הארגונים, המייצגים את הנשים והגברים אשר עוסקים במלאכת הקודש החינוכית, אישה-ואיש בתחומם. מה שהחל כנסיון ראוי ביותר ליצור התמקצעות של אנשי חינוך בתחומי עשייתם השונים, התגלגל לבידול הולך וגובר של התחומים האחד מן השני, ולתפיסות מקצועיות שונות.

אך האם יש סיבה אמיתית לבידול הזה, לפילוג ולתחרות הללו? האם גננת, אשר אחראית לשלומם של 35 זאטוטים, עושה עבודה שונה מהותית ממורה בתיכון, הניצב בפני אותם 35 זאטוטים, רק מעט גבוהים יותר? האם באמת יש הבדל בטבע העבודה שעושות גננות, מורות בבית-ספר יסודי, מורות בבית-ספר תיכון, ומורות בתכנית השלמת בגרויות?

בסופו של יום, העבודה היא אותה העבודה, עם אותם יעדים ומטרות: לסייע לילדינו לצמוח ולהתפתח בצורה הבריאה והמיטיבה ביותר האפשרית, להגן עליהם מפני סכנות שאינן הכרחיות ולעודד את הכוחות הפנימיים שלהם להתמודדות עם הסכנות, שהן כן הכרחיות. האם מישהו מסוגל לטעון ברצינות, שאם יש או אין לוח זה משנה את טבע העבודה?

הדוגמה הבולטת ביותר לחוסר ההגיון שבמצב הקיים היא הפיצול בין ארגון המורים העל-יסודיים להסתדרות המורים. מורי התיכונים טרודים מאד בסוגיית הנפרדות שלהם ממורי בית-הספר היסודי, בהיותם "איכותיים" יותר, "משכילים" יותר. אך מה עושים כאשר מגיעים לחטיבות הביניים? של מי הן? איזה מין חינוך מתקיים בהן? יסודי או תיכוני? אולי סוג אחר לגמרי? הלא ברור לעין כל, שלא ניתן כלל לייצר הבחנה חדה בין אופי החינוך המתאים לנער בן 12, לזה שמתאים לנער בן 12 וחודשיים, כאשר הוא חוזר מחופשת הקיץ לתחילת כיתה ז'. התוצאה היחידה של הפילוג הזה היא החלשת שני ארגוני המורים, הן מבחינת התפיסות החינוכיות שלהם והן מבחינת כוח המיקוח שלהם למול רשויות המדינה, ויכולתם לדאוג לרווחת חבריהם. איך אני יודע את זה? פשוט מאד. מהן הנקודות בהן יכולה הסתדרות המורים להפעיל לחץ על המדינה? תלמידי כיתות א'-ב', שלא ניתן להשאירם לבד בבית; ושל ארגון המורים? תלמידי י"א-י"ב – לפחות אחרי פסח, כאשר מתחילות בחינות הבגרות. מכאן, שכאשר אחד הארגונים שובת, הוא מפעיל לחץ על ציבור מצומצם בהרבה מאשר, אילו יכול היה להשבית את המערכת כולה. בהקבלה, כאשר ועד עובדי הרכבת שובת, כולנו מקטרים קצת. כאשר ההסתדרות משביתה את כל המשק למען אותם העובדים בדיוק (והלוואי שתעשה זאת כבר…), מישהו כבר ימצא לזה פתרון.

אז כן, חסרונות הפילוג בולטים במיוחד במתח שבין שני ארגוני המורים. אך דמיינו כמה כוח יכול להיות לארגון, אשר מייצג את כל התהליך החינוכי – מגיל 3 ועד בגרות, מן התלמידים המצטיינים והמחוננים ביותר ועד לנוער נושר – דמיינו לא רק את כוחו הארגוני, אלא את כוחו החינוכי לעצב את הדרך בה רצוי שיצעד תלמיד במדינת ישראל!

אחדות בין הגורמים השונים העוסקים בחינוך איננה רק מטרה בפני עצמה. היא גם תנאי ליצירת חשיבה אחרת – מקיפה, כוללת, ארוכת טווח – על החינוך הראוי לילדינו.

9 כללים לארגון מורות חדש   7 comments

אחדות

1. הארגון יאחד תחת קורת גג אחת את כל נשות ואנשי החינוך בארץ, לפי תחומי ורמות העיסוק: הגיל הרך, יסודי, על-יסודי, השלמת השכלה, נוער בסיכון, חינוך מבוגרים…

דמוקרטיה

2. הארגון יהיה בנוי מסניפים לפי איזור ולפי תחום עיסוק;

3. לכל סניף יהיו נציגים בהנהגת הארגון על-פי גודלו;

4. הנהגת הארגון תפעל באופן שיתופי, ללא מנהיג יחיד בעל סמכות מלאה;

5. הארגון לא יוכל לקבל החלטות, הנוגעות לסניף מסוים, ללא הסכמת אותו הסניף.

מטרות

6. הארגון יפעל מתוך ראיית חינוך ציבורי שוויוני, מלידה ועד בגרות, כזכות יסוד של כל תושב בישראל.

7. הארגון יפעל להתאמת תכני ושיטות החינוך וההוראה למאה ה-21 ולהעצמת החינוך לערכים ולחשיבה.

8. הארגון יפעל לחיזוק מעמד המורה כמובילת דרך חינוכית וכמשאב המרכזי של המערכת, וכתוצאה מכך לעיצוב המערכת כולה, כך שתאפשר למורות לבצע את מלאכתן נאמנה.

9. כתוצאה משלוש המטרות הראשונות, יפעל הארגון לשמירה על זכויות חברותיו וחבריו, ולתגמול ההולם את מעמדם החברתי הראוי של מורות ומורים.

מה עושים עם ארגוני המורים?   6 comments

לקראת איגוד מורות מאוחד

ארגון המורים העל-יסודיים והסתדרות המורים הם הארגונים היציגים של המורים בארץ, וככאלו הם חיוניים עבור כל אחת מן המורות המועסקות במערכת. אולם שני הארגונים איבדו את הכיוון. הם אינם מייצגים עוד את החינוך הראוי או פועלים לממשו, הפיצול בין שני הארגונים יוצר ביניהם תחרות ומחליש באופן משמעותי את כוחם, וההתנהלות הפנימית האנטי-דמוקרטית שלהם אינה מאפשרת לשנות אותם מבפנים. טענת מאמר זה היא, לפיכך, כי על ציבור המורים לקרוא לאיחוד בין שני ארגוני המורים ולדרוש את הקמתם מחדש כאיגוד דמוקרטי ומאוחד של כלל עובדי ההוראה בארץ.

'הסתדרות המורים' היתה אחד הארגונים הציוניים הגדולים הראשונים  שהוקמו, עוד ב-1903. היא הוקמה כאיגוד מקצועי, שתפקידו לדאוג לחבריו. אולם דווקא משום כך, בולטת הגדרת המטרות שהציב לעצמו הארגון באסיפת היסוד שלו:

  1. להיטיב את מצב החינוך בארץ-ישראל ולתת צביון לאומי עברי לכל בתי הספר בארץ-ישראל.
  2. להחיות את השפה העברית והרוח הישראלית בבתי הספר.
  3. להיטיב את מצב מורי בתי הספר בארץ-ישראל.

(מתוך ספרית הכנסת, נושאים על סדר היום הציבורי, 'מאה שנה להסתדרות המורים' [2003])

והיום? היום, כך נראה, התהפכו המטרות על ראשן. לכאורה אין בכך כל רע – היום כבר יש מדינה שתדאג למטרות החינוך ולאיכותו, לשפה העברית ולרוח הישראלית, וחוץ מזה, כפי שכבר ציינתי, הסתדרות המורים הוקמה כאיגוד מקצועי. אך אם נבחן את העניין מעט יותר לעומק נגלה, כי קיים קשר עמוק בין היפוך המטרות לבין המצב בו מצויים מערכת החינוך ומעמד המורה כיום. במילים אחרות – הוויתור של ארגוני המורים על מעורבות בעיצוב מערכת החינוך משמעותו וויתור על חלק ניכר מכוחם של הארגונים לעצב את תנאי העבודה של חבריהם.

בשנים האחרונות חתמו שני ארגוני המורים, הסתדרות המורים, שהוזכרה כאן, בראשות יוסי וסרמן; וארגון המורים העל יסודיים, שפרשו מההסתדרות בסוף שנות החמישים והקימו ארגון משלהם שבראשו עומד היום רן ארז, על הסכמי שכר חדשים – 'אופק חדש' בחינוך היסודי ו'עוז לתמורה' בחינוך העל-יסודי. שני ההסכמים הוצגו כרפורמה מעמיקה במבנה החינוך, אך דווקא בחינת המרכיבים המרכזיים בשני ההסכמים:  שינוי מבנה ההעסקה של המורים ("סוף-סוף המורים יעבדו משרה מלאה ויתוגמלו בהתאם"), יותר שעות הוראה פרטניות, והעלאה משמעותית בשכר המורים, ובייחוד המורים המתחילים, מדגישים את היפוך המטרות שהוזכר.

אז כן – צריך לומר בפה מלא – שני ההסכמים הם התחלה טובה, לפחות מבחינת העלאת שכר המורים. לכל הפחות, הם יפסיקו את התופעה המבישה, שמורה מתחיל מקבל השלמת הכנסה באופן מובנה לתוך שכרו(!!!).

אז מה הבעיה, בעצם? לא סתם היתה המטרה הראשונה של הסתדרות המורים כשקמה שיפור מצב החינוך, ולא סתם נדחה שיפור מצב המורים לסוף רשימת המטרות. ההיגיון מאחורי סדר זה במטרות הוא שרק שיפור מצב החינוך יכול להביא לשיפור בתנאי העבודה והחיים של המורים, ולו מפני שזו הדרך היחידה להשאיר מורים טובים במערכת. דרישות כגון הקטנת כיתות, יצירת אפשרות למתן יחס אישי אמיתי לתלמידים ועוד, יש בהן כדי לשפר באופן מהותי ומעמיק את איכות החינוך הניתן לילדינו, אך הן גם יאפשרו למורים רבים, אשר מאמינים בלב שלם בשליחות שבמקצוע בו בחרו, לעשות את עבודתם כפי שהם מאמינים.

בתור משל, אין זה הגיוני יותר לדרוש מהמורים לספק תוצאות חינוכיות מיטביות במערכת הקיימת, מאשר היה הגיוני לדרוש מן הכורים במכרות לספק די פחם למדינה שלמה, ללא תאורה וללא אוורור. אז נכון, יש היום אורות בכיתה, וברוב הכיתות יש אפילו מזגנים, ובכל זאת – המורים נמקים בכיתות. ומה שגרוע יותר, וכאן האנלוגיה למכרות מסתיימת, הוא שגם התלמידים אינם יכולים ללמוד כך כמו שצריך.

במובן זה, איגוד מקצועי של מורים אינו יכול להיות כזה בלבד – מעצם טבעו של מקצוע ההוראה, התארגנות של מורים יש בה בהכרח ממד פרופסיונאלי, כזה שגם שואף להגדיר מהי הדרך הנכונה לפעול בתור מורה – בדומה לקודים האתיים שכתבו, למשל, ההסתדרות הרפואית או לשכת עורכי-הדין. בכדי שמורים יוכלו למלא כראוי את תפקידם – ללמד ולחנך את דור העתיד – חייבים ארגוני המורים להיאבק על שינוי יסודי ומהותי במערכת, אשר יכלול הקטנת כיתות, פיתוח חינוך טכנולוגי מתקדם ופתוח לכל, שינוי במבנה צבירת הידע ויישומו כך שיותאם למציאות מורכבת ומשתנה במהירות, וכן שינוי מן הבסיס של אופן ההכשרה והמיון של המורים המועסקים במערכת. כל עוד הם אינם עושים זאת, הם אינם עושים את מלאכתם נאמנה – הם אינם דואגים למורים החברים בארגונים אלה ואינם מסייעים לשיפור החינוך בישראל.

זאת ועוד – שני ההסכמים עליהם חתמו ארגוני המורים מקדמים את הפרטת מערכת החינוך, הן במחדל – בדרך של ויתור על דרישות לשינוי יסודי במערכת, והן במעשה – על-ידי קבלת סעיפים בכל אחד מההסכמים, שבבסיסם ניצב היגיון ההפרטה. כך למשל: הסכמת ההסתדרות להקל על פיטורי מורים, וכמובן – סעיף השכר הדיפרנציאלי, או הבונוסים למורים מצטיינים, בהסכם 'עוז לתמורה'. ככלל, מדובר בשני צדדים של אותה המטבע – חיזוק אמצעי המקל והגזר כנגד המורים, והחלשת הארגונים המייצגים.

אם כך יוצא, כי דווקא הדאגה לכאורה לטובתם של המורים יצרה מצב, בו ארגוני העובדים שלהם מוחלשים, ולמעשה – כוחם לדאוג לטובת חבריהם גם בעתיד צומצם משמעותית. גרוע מכך – בהסכמים אלו מוותרים שני הארגונים על זכותם להשתתף בהגדרה של מהו "חינוך טוב" ומיהי "מחנכת טובה", ומצמצמים את תפקידם לדאגה לשכר המורים בלבד. באופן פרדוקסלי, המצב שנוצר הוא כזה, שלמרות תוספות השכר שהושגו, יכולתם של המורים לבצע את עבודתם באופן ראוי לא השתפרה, וכך התסכול ממצב המערכת רק יילך ויגדל, כפי שמעיד המירמור הגובר והולך כלפי הסכם 'אופק חדש', אשר כבר נכנס ליישום מלא במערכת החינוך היסודי.

בשורה התחתונה – בכך שהפכו את מטרות הסתדרות המורים על ראשן, ובחרו להתמקד אך ורק בשיפור מצבו הכלכלי של המורה, שמטו ארגוני המורים – שניהם גם יחד – את בסיס הלגיטימציה ממנו שאבו את כוחם. המורים הפועלים בשטח אינם חפצים במשכורות עתק – אחרת מה הם עושים בהוראה? המורים – רובם הגדול והמכריע – מעוניינים לעשות את עבודתם נאמנה. רובם רואים בעבודתם היום-יומית שליחות, אולי השליחות החשובה ביותר שיש לשירות הציבורי להציע.

אין זה מקרה, שלפני שלוש שנים היו אלו מורים "רגילים" אשר הניעו את גלגלי שביתת המורים הגדולה, ושגם בקיץ זה, המורים ה"רגילים" הם אלו שהניפו את דגל החינוך במאבק הכללי לשינוי סדר העדיפויות במדינה. אך אין זה גם מקרה, שלשביתה הגדולה נגרר רן ארז כמי שכפאו שד, ושבקיץ זה, שהיה כה סוער במדינה, נראה כי ארגוני המורים יצאו לחופש גדול מהמציאות. שני אירגוני  המורים איבדו את הלגיטימציה הציבורית שלהם: הם אינם נאבקים למען חינוך טוב יותר; הם אינם דואגים באופן מהותי לרווחתה של המורה; ובתחרות הקיימת ביניהם הם מחלישים אחד את השני ומפלגים את ציבור המורות. בכל אלו הם מאפשרים לגורמים אחרים, שעיקר מטרתם הפרטת המערכת ושבירת העבודה המאורגנת, להגיע להישגים שלא בקלות ניתן יהיה לבטלם.

למורים בשטח אסור לוותר על איגוד עובדים אמיתי, כזה שיהפוך פעם נוספת על ראשה את פירמידת המטרות שהגדירה הסתדרות המורים. הגיע הזמן שכל המורים, שטובתם וטובת המערכת לנגד עיניהם, יקראו לאיחוד בין ארגוני המורים וליצירת מערכת דמוקרטית, בה יכולים המורים להביע באופן ממשי את דעתם, הן בעניינים ארגוניים והן בעניינים פדגוגיים ודידקטיים. הגיע הזמן שהמורים ידרשו לשוב ולהיות מעורבים בעיצוב המערכת, שהם הכוחות המניעים שלה. הגיע הזמן, שציבור המורים ישוב להיות החלוץ, ההולך לפני המחנה ומשפיע על עיצוב החברה והמדינה.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: