ארכיון עבור הקטגוריה ‘חינוך

אבא ל-40   2 comments

זהו, בעוד כמה שעות זה מתחיל. רק מכין עוד כמה דברים אחרונים, חושב שוב מה אני הולך לומר.

IMG-20150830-WA0000[1]

בעוד כמה שעות נפתחת שנת הלימודים. לאחר הפסקה של שלוש שנים, בהן התמקדתי בהוראה מקצועית, אני חוזר לתפקיד של מחנך כיתה. בית-הספר אחר, התלמידים שונים לחלוטין, אבל העבודה נותרה אותה העבודה – בשלוש השנים הקרובות אני עומד להיות שותף באחריות לשלומם, לרווחתם, לחינוכם, ובמידה רבה לעתידם באופן כללי, של 19 בנים ו-18 בנות.

כן, זו לא טעות. בשלוש השנים הקרובות יידרש ממני להכיר באופן מעמיק 38 נערים ונערות: את יכולותיהם הלימודיות; את הדברים שהם טובים בהם – ואלו שקצת פחות; את הריבים שלהם עם ההורים, החברים והמורים; את המילים הנכונות כדי לעודד אותם, ואת אלו שעוזרות להם לשמור על הגבולות; מה הם רוצים לעשות בצבא, ומה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים.

כבר חודשיים אני יודע, שזו המשימה, שזה מה שלקחתי על עצמי. אבל גם היום, יומיים לפני הרגע בו יתיישבו בכסאותיהם, עדיין מתהפכת לי הבטן מהמחשבה על האחריות העצומה שאני מקבל עלי, ורועדות לי הידיים מהתרגשות, במחשבה על הדברים הנפלאים שאליהם נוכל להגיע יחד.

כאשר אני עוצר לרגע ומסתכל לאחור על שבע השנים האחרונות, מאז נכנסתי כמורה מן השורה למערכת החינוך, נדמה לי שאני יכול לאפיין אותן בדבר מרכזי אחד – התעצמות הולכת וגוברת של רגשות. ההבנה, שיש לך היכולת להשפיע על עתידם של נערים ונערות כה רבים; ההיכרות עם כל-כך הרבה מבוגרים לעתיד; ההפתעות שמזמנת העבודה איתם, כמעט מדי יום; הכאב שאתה חווה כאשר אתה רואה עצב, אכזבה ולעתים אף ייאוש נשקפים מעיניהם; ומעל הכל, הדאגה לכל אחד ואחת מהם. כל הרגשות הללו, ועוד רבים, מלווים את יום העבודה שלי לכל אורך השנה, וכן – גם בחופשת הקיץ. עבודת ההוראה היא חוויה שאין שווה לה, ואני מרגיש שזכיתי שאני יכול לעבוד במקצוע הזה.

ודווקא בגלל כל הדברים האלו, דווקא משום שאני לא מסכן ולא מבקש רחמים, חשוב לי להעביר כמה מסרים:

כאשר מדובר על הקטנת הכיתות, או הגדלתן, נסו תמיד לחשוב כמו הורים – מה אתם מצפים שיקרה לבן או לבת שלכם במהלך יום הלימודים בבית-הספר? עד כמה אתם רוצים שהמורה תוכל לשים לב אליהם, להתייחס לצרכים שלהם, שלא לומר לשוחח איתם, להעניק להם אוזן קשבת? כי לימדתי בכיתות של 25 תלמידים, ובכיתות של 35, ובכיתות של 10, וגם בכיתות הקטנות ביותר נדרש ממני מאמץ לא מבוטל כדי לראות – לראות באמת, לא רק לסמן וי ברשימת הנוכחות – כל אחד ואחת מהתלמידים. לקראת השנה הקרובה החלטנו בצוות, שאנחנו רוצים להציב כיעד, לחזק ולהעצים, את ההתייחסות הפרטנית לכל ילד וילדה שבתחום האחריות שלנו. ולמען האמת – אני עדיין לא יודע איך אני אמור לעשות את זה עם 38 תלמידי חינוך.

השבוע סיפר לי חבר, שבאחת הכתבות בטלויזיה הציגו תשובות לסקר, הנוגע למצב מערכת החינוך. אלא שהשאלה היתה, 'מה מידת האחריות של המורים למצבה העגום של מערכת החינוך?' קשה להסביר כמה זה כואב להמשיך ולשמוע על היחס הזה בתקשורת ובציבור בכלל למורות ולמורים. כי למורות ולמורים אין אחריות למצבה של מערכת החינוך. על המערכת אחראית המדינה. המורות והמורים אחראים לילדים ולילדות שמגיעים בוקר-בוקר לבית-הספר. הם אחראים לחיוך שיש על פניהם גם בסוף היום, לכך שהם מגיעים הביתה לאחר שלמדו עוד כמה דברים – על העולם, על חבריהם, על עצמם, הם אחראים לכך שהם מסיימים שתים-עשרה שנות לימוד, עוברים בהצלחה בחינות בגרות, מתגייסים לצבא… המורות והמורים של הילדים שלכם אחראים לכך, שאתם מקבלים אותם בחזרה במצב לא פחות טוב מזה בו שלחתם אותם לבית-הספר בבוקר. לא תמיד מצליחים, נכון. ובוודאי שיש גם מורות ומורים שלא מתאימים לתפקידם, ולעתים רחוקות אף מועלים באחריות שניתנה להם. אבל מכאן ועד אחריות למצבה העגום של המערכת?!

אז כן. הייתי ב"חופש" בחודשיים האחרונים. למה במרכאות? כי רובו היה מוקדש למחשבה, תכנון והכנה של שנת הלימודים הבאה – למורות אין זמן, ביום העבודה שלהן, לעשות את כל הדברים שצריך כדי להיכנס מוכנות לכיתה, והן זקוקות לזמן הזה, בו הילדים לא נמצאים בבית-הספר, כדי ללמוד מהטעויות של השנה שחלפה, לחשוב על השנה הבאה ולהכין אותה כמו שצריך.

וחוץ מזה, החופש הזה מגיע לנו. כי אין הרבה עבודות שוחקות יותר מעבודת ההוראה, ואם אנחנו רוצים מורות ומורים מעולים, שממשיכים לאהוב את הילדים ולהיענות לצרכים שלהם גם אחרי עשרים ושלושים שנה במקצוע, אנחנו צריכים גם לדעת לאפשר להם את המנוחה הזו.

אז נחתי (ככל שאני מסוגל לזה…), ובהתרגשות רבה אני מחכה לשמונה ורבע בבוקר, לרגע שבו אכנס בחולצה לבנה לכיתה מלאה פרצופים מתוחים, מחייכים, מתרגשים, ואומר "בוקר טוב תלמידים יקרים, וברוכים הבאים לתיכון!"

פורסם 1 בספטמבר 2015 על ידי פרלשטיין-דביר Perlstein-Dvir ב-Uncategorized, חינוך

יהודית ודמוקרטית או דמוקרטית ויהודית – זה בכלל משנה?   2 comments

בסופו של שבוע לא פשוט, שכלל בקרה של משרד החינוך על מטלות הביצוע של תלמידי וויכוח עם המדריכה (מה לעשות, לא מצליח להימנע מזה…) על הפוליטיות של המקצוע שלנו, החלטתי לנסות ולגעת בצורה מסודרת בסוגייה הזו, שחלק מהוויכוח לגביה הוא, אם היא בכלל קיימת.

תכנית הלימודים באזרחות לחטיבה העליונה בנויה משלושה פרקים מרכזיים:

מדינת ישראל – מדינה יהודית

מהי דמוקרטיה? – ערכים, עקרונות ומאפיינים של משטר דמוקרטי

המשטר במדינת ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית

ההנחיה של משרד החינוך היא להתחיל, כפתיחה, עם רקע שכולל את הרקע להקמת מדינת ישראל ואת לימוד הכרזת העצמאות, ולאחר מכן להמשיך לפי הסדר המצוין למעלה.

כאשר ניגשתי לתכנן את ההוראה שלי, היה לי ברור שאני מתחיל מהפרק השני, פרק הדמוקרטיה, ורק לאחר מכן נכנס להיבטים השונים של מדינת ישראל – יהודית ודמוקרטית.

כאשר שואלים אותי מדוע, אני משיב שאני מתחיל מהכלל ויורד אל הפרט, כי הרעיון של מדינה דמוקרטית קודם לתפיסה של מדינה יהודית. פעמים רבות עונים לי שזה בדיוק הפוך – שהיסוד למדינה הזו הוא היהודיות שלה, ושהאופי הדמוקרטי שלה הוא תוספת לזה.

מבלי להיכנס לוויכוח, שהוא מרתק בפני עצמו, אני משיב שזה בסדר גמור, אלא שזו לא עובדה כי אם עמדה פוליטית-ערכית. השאלה, אם עבור אדם מסוים (או במקרה הזה – מורה מסוימת) המדינה הזו היא קודם כל יהודית ואחר-כך דמוקרטית או להיפך, היא סוגייה ערכית שנטוש עליה ויכוח ארוך, ארוך עוד יותר משנות קיומה של המדינה.

מה זה משנה, עונים לי רבים. הרי בכל מקרה אתה צריך ללמד גם את זה וגם את זה, וכמורה אתה לא אמור לנסות להשפיע על התלמידים את הדעות והאמונות האישיות שלך.

החלק השני של המשפט הזה נכון רק חלקית. החלק הראשון נכון מאד, ודווקא משום כך כל-כך חיוני, בעיני, שמורות ומורים יכירו בבחירה הערכית שהם עושים, כאשר הם מחליטים אם להתחיל מהפרק הזה או האחר. למה? משום שכמו בדברים רבים אחרים, את הדברים שאנחנו מלמדים ראשונים אנחנו מגדירים, באופן לא מודע גם לנו וגם לתלמידים, בתור הבסיס, בתור היסודות שעליהם נבנה את יתר קומות הידע וההבנה. משמעות הדבר היא, שמי שמלמדת קודם את המדינה היהודית אומרת לתלמידיה, בעצם, שזה מה שהכי חשוב במדינה, וצריך לשפוט את מה שקורה בארץ לאור הבסיס הזה. וכמובן, שאותו הדבר נכון גם בכיוון ההפוך. במובן הזה, אנחנו כמורים משפיעים אם נרצה ואם לא על עולמם הערכי-פוליטי של תלמידינו.

אז למה כתבתי, שהחלק השני של המשפט, לפיו אסור לנו להשפיע על התלמידים, נכון באופן חלקי? משום שתפקידנו להשפיע – אנחנו מחנכים, וככאלו איננו מייצגים רק את עולם הידע, כי אם גם עולם שלם של ערכים, אמונות והשקפות עולם. כבית-ספר, יש לנו שאיפה יומרנית ביותר, אך הכרחית, לעצב את עולם הזהות של התלמידות והתלמידים בהם אנחנו נוגעים. אבל – עלינו לעשות זאת בזהירות ובהגינות.

בזהירות – משום שנגיעה בעולם הערכים של התלמידים היא מבלבלת, לעתים מערערת מאד, בייחוד אם הדברים שהם פוגשים בכיתה מתנגשים עם אלו שעליהם הם גדלו בבית (ולכל תלמידה ותלמיד יש רגעים כאלו בשלב כזה או אחר של שהייתם בבית-הספר). ולכן עלינו לוודא, שהעיסוק בתכנים הללו הוא תמיד מבוסס ידע, תמיד מתון ככל הניתן, ותמיד מכבד דעות וזהויות שונות.

בהגינות – משום שכפי שכבר אמרתי, אנחנו משפיעים עליהם את עולם הערכים והאמונות שלנו אם נרצה ואם לאו. ולכן מוטלת עלינו החובה המוסרית לעשות גילוי נאות לגבי כל התכנים שאנחנו עוסקים בהם – עלינו לשקף לתלמידים (ולצורך כך, קודם כל לעצמנו) את המקומות בהם אנחנו מציגים להם עובדות, אלו בהם אנחנו מציגים פרשנויות – שלנו ושל אחרים, ואלו בהם אנחנו מציגים להם את עמדותינו. יש לזה חשיבות ערכית, כאמור, אך גם פדגוגית – ההבחנה בין עובדה, פרשנות ודעה היא כלי חיוני לתלמידים, שיכשיר אותם הרבה יותר מדברים אחרים להתמודדות מוצלחת עם עולם העתיד.

אנחנו מבקשים ללמד את תלמידינו לבטא את עמדותיהם באופן מכבד, כשהם נשענים על עובדות ופרשנויות, אבל מציגים להם בכיתה מצג שווא, כאילו כל מה שאנחנו מביאים לשיעור הוא עובדות מוכחות. יש לנו אחריות, כמורים, להנכיח באמצעות דוגמה אישית את ההבדלים המהותיים שבין עובדה, עמדה ודעה; ללמד אותם להבחין ביניהן אצלם ואצל אחרים; ולהרגיל אותם לעשות שימוש מושכל בכלים השונים הללו. אם אנחנו רוצים שתלמידינו יעצבו את זהותם, יבחרו את הערכים המנחים אותם בחיים ויעשו זאת מתוך מחויבות לעצמם, אך גם לכלל, עלינו לספק להם את הכלים המתאימים לעשות זאת.

האם עלינו להחליט מה בא קודם? יהודית או דמוקרטית? בשביל עצמנו, בוודאי. בשביל תלמידינו, בשום פנים ואופן לא. את הסמכות הזו לא העניק לנו אף אחד. תפקידנו הוא ללמד אותם את היסודות עליהם צועדות שתי הרגליים של זהות המדינה שלנו; לעזור להם להבחין בין זו לזו; ולהראות להם את המתחים שביניהם, את המקומות בהם רגל אחת נתקלת בשנייה.

יש משהו מפחיד, מאיים, בלפתוח בפני התלמידים את הדיון בנושאים הללו. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו, איך הם יתמודדו עם חוסר הוודאות, עם העמימות, עם המתחים? אבל אין לנו ברירה. הם יפגשו את המתחים הללו בקרוב מאד, כשייצאו מחממת בית-הספר. לא נוכל לפתור את המתחים האמיתיים הקיימים בתוך הגדרות הזהות של מדינת ישראל על-ידי כך, שנציג לתלמידים מצג שווא, כאילו הם לא קיימים. זה לא תמיד פשוט, אבל כאשר עושים את זה בהגינות; כאשר עוזרים לתלמידים להבין ששתי העמדות הן לגיטימיות; כאשר עוזרים להם להבחין בין רגש לעמדה לעובדה, להתמודד עם הטיעונים מתוך כבוד לזהויות ועמדות שונות, אנחנו מכינים אותם טוב יותר להתמודד עם השאלות הללו בעצמם בקרוב מאד, כאזרחי מדינת ישראל.

לא אנחנו נחליט, אם המדינה הזו תהיה יותר דמוקרטית או יותר יהודית. אבל כדי שהבחירות השונות לגבי אופייה של המדינה ייעשו מתוך כבוד הן למסורת היהודית והן למסורת הדמוקרטית, עליהן להתקבל על-ידי אזרחים מודעים, המכירים את שתי הזהויות ובוחרים ביניהן באופן מושכל ומכבד. על הרעיון של אלת צדק, שתחליט בשבילנו, כבר וויתרנו, אבל איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על הדיון הציבורי בשאלות עצמן.

הצפירה תפסה אותי בהפתעה   1 comment

קצת מוזר לומר, אבל כן. בדיוק היינו עסוקים בסידור המטבח אחרי ארוחת הערב. הגדול נכנס למקלחת. הקטנים משתוללים, צועקים, ואנחנו – עייפים מכדי לעלות אליהם – צועקים להם מלמטה שיפסיקו.

וצפירה. כאילו שזו פעם ראשונה. כאילו שלא ידענו, שזה עומד לבוא. הגדול, כך הוא סיפר לי אחר-כך, בדיוק התחיל לצחצח שיניים, ונעמד עם המשחה בפה, נוזלת לו על החולצה, לעשות את מה שהורגל מגיל כל-כך קטן. לעמוד דום. ולהיות עצוב. ולזכור.

הקטן, מה לעשות, פחות ממושמע. גם פחות גדול. ובאמצע הצפירה מתחיל שוב להשתולל, לצחוק. תופס את עצמי רגע לפני שאני צועק עליו שיהיה בשקט, שיכבד. שעכשיו עצובים. וזוכרים.

ואז אני מבין. אני מבין שדווקא בדקה הזו, מה שאני רוצה לזכור הוא הצחוק הזה, ההשתוללות, התום. אני רוצה לזכור אותם כי הם הנכון. הם הנורמלי. אל הדברים האלו אנחנו צריכים לכוון את כל הווייתנו, את כל מעשינו. אל הסיכוי שהצחוק הזה יוכל להימשך, שהתמימות המופלאה הזו לא תיקטע על-ידי טקסים על-גבי טקסים, ותמונות, וקטעי מכתבים, וזכרונות לא לנו שמציפים את חיינו.

את כל הדברים שיש לזכור עלינו לזכור למען המחר, ולא למען האתמול. למען האפשרות שיום אחד, הזכרונות יהיו באמת ובתמים זכרונות של העבר, ולא הכאב של ההווה והחשש הנורא מפני העתיד.

ובעוד כמה שעות אני הולך לפגוש את השמיניסטים שלי, לשוחח איתם על המורכבות של היום הזה, על חשיבות השירות, התרומה, הנתינה… להתגאות בכל אחת ואחד שמספרים לי על השירות הקרבי שהם מתכוונים לצאת אליו בעוד חודשים ספורים, ולשמוח – עמוק עמוק בלב – עם כל תלמיד ותלמידה, שהולכים לכיוונים אחרים.

מתכונן ליום הזכרון הבא   2 comments

משנה לשנה הופך היום הזכרון לחללי מערכות ישראל קשה יותר ויותר עבורי.

והבנים שלי עוד קטנים, דווקא. יש לי עוד כמה שנים טובות עד שאחזור להפסיד שינה בגללם בלילה.

ובכל זאת, כל שנה הבוקר הזה של יום הזכרון ממלא את עיני וגרוני בדמעות חמות וצורבות יותר מאשר בשנה שקדמה לה.

רק השנה הבנתי, בשיחות עם תלמידים ובמהלך הצפירה, מה קורע אותי ככה מבפנים. כי בזמן הצפירה אני לא חושב על חברים שנפלו (התמזל מזלי כמעט באופן בלתי-סביר, במציאות שלנו, וכל משפחתי הקרובה, חברי ומכרי הקרובים שרדו את שירותם הצבאי בשלום יחסי), אלא על התלמידים שלי, שעומדים מולי. על הילדים המגודלים הללו, שביום הזכרון הבא כבר עלולים להיות חלק מרשימת הכשלונות הלא-נגמרת שלנו. חלק מרשימה מאשימה, מביישת – לא הצלחתם להפסיק את זה, לא הצלחתם להגן עלינו.

אני עומד מולם וחש בושה. בושה על העולם הקשה אליו אנחנו שולחים אותם, על זה שאנחנו מגדלים אותם להגן עלינו, לאחר שלא הצלחנו אנחנו להגן עליהם.  בושה על שלא עשיתי כל דבר שיכול אדם לעשות כדי להגן על ילדיו.

אני עומד מולם ושואל את עצמי איך אוכל עוד להכין אותם טוב יותר למה שמצפה להם? איך אפשר לחנך אותם בה בעת לקחת אחריות, לתרום, לסכן את עצמם עבור אחרים, ואולי גם להיפגע ואף לפגוע, ומצד שני לשמור על צלם האנוש, על המחשבה הביקורתית, על השאיפה לשלום ולשינוי?  איך אפשר לחנך אותם מצד אחד לבצע את הדברים ההחלטיים והמוחלטים ביותר שיכולים להיות, ומצד שני לראות כל הזמן את המורכבות, את השלם, את המציאות על שלל גווניה?

אנחנו מלמדים ילדים על האחר, על היכולת לראות ולהבין אותו כאדם שלם ונפרד, ושולחים אותם להילחם בכל מי שאחר. אני רוצה להמשיך להאמין ביכולת שלנו ושלהם להכיל את הניגוד הזה, אך המציאות של השבועות האחרונים -כולל השיח הקשה, המתלהם והלעומתי שהתפתח בקרב עמיתי ועמיתותי המורים – מציבה אתגר גדול מאד בפני האמונה הזו.

אני יושב וכותב, ויודע שבכל רגע אני עלול לקבל את הבשורה, שעוד שם נוסף לרשימת הבושה והאשמה שלי, שלנו. זו רק שאלה של מתי ושל מי, כרגע. אבל השאלה היחידה שבאמת מטרידה אותי בימים אלו היא, האם נדע למנוע את השמות הבאים? האם נדע למנוע את הניכור והשנאה בינינו, האם נדע לראות את האחר קודם כל כאדם, ורק אחר-כך כאחר?

אינני מעז להתפלל כרגע לשלום. כל שאוכל לבקש הוא, שיום הזכרון הבא לא יהיה קשה יותר מזה שחלף.

חבר מביא חבר (לעזוב את ארגון המורים)   3 comments

זהו, עשיתי את זה.

ביטלתי את החיובים הקבועים בכרטיס האשראי, ושלחתי מכתב למזכיר הסניף שלי וליו"ר ארגון המורים, רן ארז.

עזבתי את ארגון המורים.

לא בקלות עשיתי זאת. אלו מכם המכירים אותי יודעים עד כמה אני מאמין בעבודה מאורגנת, ובייחוד בצורך של ציבור מוחלש כמו המורות והמורים בארגון עובדים שיגן עליהם, אך גם יקדם את המקצועיות, התדמית והדימוי העצמי של הציבור הזה.

ארגון המורים, מבחינתי, כבר לא עושה אף אחד מהדברים הללו, ובהשראת חבר טוב, יהושע רץ, החלטתי להפסיק לחכות לעזיבת המחאה ההמונית של הארגון. די. מספיק.

אז עזבתי את הארגון, ואני קורא לכם להצטרף אלי:

הורידו את נוסח המכתב: עזיבת-ארגון-המורים ושילחו לסניף הקרוב לביתכם, וליו"ר הארגון (אין לו, כמובן, מייל, אבל בפקס – 1533-7106756)

שתפו את הפוסט הזה לכל רוח, לכל מי שאתם מכירים שהיא מורה, או לכל מי שמכיר מורות ומורים.

הפיצו את הבשורה – כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה, תהיינה לים!

(ומה לעשות עם דמי החבר החודשיים לארגון המורים? אפשר לחסוך, אפשר לבלות, ואפשר להעביר לדבר הקרוב ביותר, היום, לאלטרנטיבה אמיתית לארגון המורים – 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך'. אמנם אני משוחד, אבל זה מה שאני עשיתי)

כשהאיזון קדוש מדי   3 comments

כשהאיזון קדוש מדי, התוצאה היא אפס

 אתמול בבוקר קיבלתי, כמו אלפים רבים נוספים של עובדי הוראה, את האיגרת האחרונה של שר החינוך, שנכתבה בעקבות פרשת אדם ורטה. קראתי, והתעצבנתי. ולא לגמרי הבנתי מה מרגיז אותי, הרי כל המילים הנכונות לכאורה נמצאות שם. אז החלטתי לבדוק את העניין הזה קצת יותר לעומק.

האמת? לא הייתי צריך לחפש הרבה. האיגרת נפתחת במשפט הבא:

"מצד אחד, חברה שסועה, המנהלת ויכוח פוליטי-אידיאולוגי נוקב, מבקשת לשמור על בתי הספר כאיים של למידה, מנותקים מהשפעות של מורים או של זרמים אידיאולוגיים, המבקשים לשתף את התלמידים בדעותיהם ובכך למנוע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית, לצמצם את מרחב הבחירה שלהם ולטשטש את הגבול שבין למידה לבין תעמולה."

מה?! זה "מצד אחד"?! הרי בתוך המשפט הזה עצמו חבויה סתירה מיני וביה – שיתוף תלמידים בדעות שונות, ממשיות, של מורים או זרמים אידיאולוגיים ימנע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית ויצמצם את מרחב הבחירה שלהם? אז מתוך מה הם אמורים לבחור? ואיך הם אמורים לעשות את זה באופן ביקורתי?! הרי אם האלטרנטיבה לכך היא "איים של למידה, מנותקים מהשפעות", משתמע שהתשובה נמצאת בספרי הלימוד (המשמעותי?).

אז השר מתקן ואומר, כי:

"עלינו להרחיב את מקומו ואת סמכותו של המחנך מ"סוכן להעברת ידע" לאדם המייצר דיון מעמיק, תוסס ומסעיר, המפגיש את תלמידיו עם דילמות קיומיות."

להפוך את המחנך מ"סוכן" ל"אדם". ועכשיו יסביר לי בבקשה כבוד השר, איך אני אמור להיעשות לאדם אם עלי להשאיר חלקים גדולים ממי שאני מחוץ לדלת הכיתה? כיצד אוכל להתייצב מול תלמידי במלוא אנושיותי, אם עלי להציג להם תמונה נקייה, פלקטית, של המציאות? כיצד אוכל להפגיש את תלמידי עם דילמות קיומיות, מבלי להיות שם איתם? בלי להראות להם שהדילמות הללו אינן 'חומר לימוד', אלא החיים עצמם? לא יודע. אבל חכו, זה הולך ומחמיר.

השר ממשיך ודורש:

"עלינו להיזהר מלהפוך את בית הספר לזירת התגוששות, למרחב המטשטש את הזכות של הצעירים לבחון, לשקול ולבנות לעצמם השקפת עולם עצמאית."

לא להפוך את בית-הספר לזירת התגוששות? (שלא לדבר על ההתגוששות הממשית שמתקיימת בכל מקרה בבית-הספר, אבל זה כבר סיפור אחר לפוסט אחר) כיצד, לעזאזל, אמורים הצעירים הללו לבנות לעצמם השקפת עולם בכלל, אם הם לא מתוך התבוננות פעילה בהתגוששות, שהיא החיים האמיתיים? השקפת עולם היא בחירה. בחירה בין מערכות ערכים, בחירה בין מה שנדמה לי כטוב וכרע. אבל הבחירה הזו היא בחירה חברתית. היא בחירה שמושפעת מסוכני החיברות המשמעותיים בחיים. ללא מעורבות פעילה שלנו, כמחנכים, בהתגוששות הזו, כיצד יוכלו תלמידינו לבחור באופן מושכל? דווקא ההתעלמות מזירת ההתגוששות הזו היא הטשטוש של זכותם של תלמידינו לבחון ולבחור לעצמם דרך, משום שהיא משאירה רק דרך אחת – את דרך האמצע הלא-ברורה, העמומה. אמת, המציאות מורכבת ותחום האפור בה גדול בהרבה מתחומי השחור והלבן. אך הדרך היחידה לנווט את דרכינו בערפל האפור הזה היא אם אנחנו מחזיקים בתפיסות ברורות וחדות לגבי מה שעבורנו הוא שחור ולבן.

אבל עד כאן הביקורת שלי היא פדגוגית, ואני יודע שהיא נתונה במחלוקת גם בקרב חברי הטובים ביותר. החלק הקשה ביותר בדבריו של פירון עוד לפנינו. מרגע שנכנס לתפקיד מצהיר פירון על האמון שהוא נותן בנו, ציבור המורות והמורים (וכן, ראוי היה שפירון יפנים וגם ייתן ביטוי לכך, שרוב המורים הם, איך לומר, מורות); על הצורך להעצים ולחזק את המורות, להכיר במקומן בקידמת הבמה החינוכית. באיגרת זו הוא, לכאורה, מביע זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

"אמון! אמון! אמון! אני מאמין במורים ובמנהלים."

אז קודם כל, כבוד השר – במי אתה מאמין יותר? במורים או במנהלים? כי מה לעשות, נוצרה כאן זירת התגוששות בין אלו לאלו? האם גם מזירת ההתגוששות הזו עלינו להתעלם?

אבל יותר מכך – אם אתה כל-כך מאמין בנו, המורים והמנהלים, איך תסביר את החלק היישומי של מכתבך אלי?

"בימים הקרובים אפנה לשורה של אנשי מקצוע ואנשי רוח ובכירים במשרד החינוך, לשמש צוות בדיקה שיבחן את מערכת היחסים הראויה שבין פוליטיקה לבין חינוך."

שימו לב – אנשי מקצוע ואנשי רוח, ובכירים במשרד החינוך. לא מורים. לא מנהלים. בסופו של יום, כבוד השר, אין זה משנה כמה פעמים תכתוב את המילה אמון עם סימן קריאה, ההחלטות היישומיות שלך זועקות בקול חזק פי מאה. וכאשר מגיעים להחלטות, שם אינך סופר אותנו. חוסר האמון הזה בא גם לידי ביטוי בדרך בה בוחר השר לחנך אותנו, ציבור העובדות והעובדים שלו –ברפורמות התכופות שאינן רואות את הנעשה כבר בשדה, בהתקפות המילוליות הבלתי-פוסקות הנושאות צורת דרשה שבועית, וגם כאן – באיגרת עצמה, בהגדרת התחומים בהם ראוי שמחנכים לא יעסקו: "פגיעה דתית", "הכחשת שואה", "ערעור על הלגיטימיות של צה"ל". כותרות ריקות. אסור לי להעליב את תלמידי. נקודה. לא מבחינה דתית ולא מבחינה אחרת. אחד מתפקידי הבסיסיים ביותר כמחנך הוא לשמור על כבודם של כל התלמידים. אסור לי להכחיש את השואה. לא כי השר אמר. כי כך אומרים חוקי המדינה. אסור לערער על… רגע. באמת? אסור למחנך, למורה לאזרחות, לערער על הצורך להתמודד עם קונפליקטים באופן צבאי? אסור לבחון את מעשיו של צה"ל, כמו של כל גוף אחר, ולבדוק את הכרחיותם? את מוסריותם? הרי השר עצמו כותב:

"הבעת דעות קוטביות, גם אם חריפות, היא מעשה חינוכי הכרחי, ובתנאי שהמורה מציג את מכלול הדעות, תוך מתן לגיטימציה ראויה לעמדות השונות."

לא יודע מה איתכם, אני לא מבין איך אפשר ליישב בין הדברים.

השר מציין, כי

"יש תחומים שבהם יש להיזהר כפליים, משום שהעיסוק בהם כולל חומרי נפץ תרבותיים שאסור לנו להגיע אליהם"

אם להמשיך את הדימוי הציורי של השר, הרי שבכל מקום אחר, בו יש סכנה לחומרי נפץ, ישנם חבלנים שתפקידם לנטרל את חומרי הנפץ הללו, לפרק אותם למרכיבים שאינם יוצרים פיצוץ. אם אנחנו, ציבור המחנכות והמחנכים, לא נדע בביטחון מלא שאנו זוכים לגיבוי מלא מצד המערכת והחברה כולה, אם לא נחוש כי יש לנו אפודי מגן יעילים, לא נוכל לשמש כחבלנים של "חומרי הנפץ התרבותיים" שמזכיר השר, ומי אם לא בתי הספר והמחנכות העובדות בהם יום-יום יעשה את העבודה הזו?

ועוד נקודה אחת, לכאורה שולית עתה שהסוגייה המשמעתית "נפתרה". שר החינוך מציין, כי:

"מתוך ניהול שיח שוטף עם רשת אורט, ידוע לי בבירור שמלכתחילה לא הייתה כוונה לפטר את המורה."

לכך הוא מוסיף את האמירה:

"אסור שכל התבטאות אסורה תהפוך לפרשייה מסעירה ומטלטלת, אבל באותה מידה אסור שכל בירור, התראה או אזהרה יהפכו מיד למלחמת שמד בחופש הביטוי ובזכויות אדם."

כבוד השר, למקרה שלא ידעת – שימוע לפני פיטורין איננו "בירור, התראה או אזהרה". זהו הליך רשמי חמור, ובמצב שנוצר גם בעל הד ציבורי רחב. ואם מלכתחילה לא היתה כל כוונה לפטר את המורה, הסיבה היחידה לקיים הליך כזה היא על-מנת להפחיד ולאיים. בכך שנתת, כשר, ל"בירור" הזה להתנהל תחת איום הפיטורין, יצרת – גם אם לא במכוון – את הקווים הברורים ביותר באשר לדיונים פוליטיים בכיתה. מורות, הישמרו לכן מעיסוק בכל נושא שעלול להכיל "חומר נפץ". ראיתן מה קרה למי שעשה זאת לפניכן.

שר החינוך מגיב גם לביקורת, שהושמעה על שתיקתו הרועמת בפרשה. הוא טוען, כי צריך היה ללמוד את הפרשה לעומק לפני שיוכל להגיב. צר לי, אך כך לא נוהג מנהיג. אתה רוצה לומר, שיש ללמוד את הפרשה? אמור זאת מלכתחילה. תתערב. תראה שאתה נוכח. אינך חייב להכריע מלכתחילה מי צודק, אך עליך להראות כי אתה שם. כך עושה מנהל טוב. כך עושה מחנך טוב. לא בכל סכסוך בין תלמידים אני מתערב, וודאי שלא מן הרגע הראשון. אינני חייב לקבוע מי התחיל, מי צדק, מי אשם; אבל חובתי כמחנך היא להראות לתלמידי, כי הם אינם לבד בהתמודדות עם הסוגייה; שאם ירצו, אהיה שם ואסייע להם; שאם יהיה בכך צורך, אקח אחריות ואכריע; שאינני חושש מעצם קיומו של הסכסוך, אבל שכן אדאג שהוא יהיה הוגן. את כל אלו, שר החינוך – המנהל הראשי של המערכת בה אני עובד, לא עשה.

שר החינוך מסיים במשפט:

"גם את הפרשה הזו אפשר ורצוי להפוך לשיעור חינוך."

בנקודה זו כנראה שהשר ואני מסכימים. אלא שלצערי, הלקח שאני לומד מהפרשה כנראה שונה מעט מזה, שהשר מנסה למכור לי.

ושתי הערות סמליות לסיום:

תראו מה מופיע בתחתית האיגרת – מלא קישורים ליצירת קשר, נכון? לא נכון! זה קובץ תמונה, בלי אף קישור עובד!!!

תמונה

ואם זה לא מספיק, האיגרת של שר החינוך מסתיימת בהזמנה לפנות אל לשכת השר בפקס או במייל (ולמה שאשלח פקס אם קיבלתי את האיגרת במייל?!):

ניתן לפנות ללשכת שר החינוך בפקס 02-5602246
או במייל lishkat_sar@eduication.gov.il
בפניתך ללשכה עליך לציין שם פרטי, שם משפחה, מס' פניה וכן כתובת פרטית

שמים לב למשהו מוזר בכתובת המייל? (כן, בדקתי וזה לא עובד… אה, ולמה לעזאזל אתם צריכים את הכתובת הפרטית שלי? השר מתכוון לקפוץ לבקר?!)

הוא לא באמת רוצה לשמוע, ובטח שלא אותנו, ציבור המחנכות והמחנכים העובדים יום-יום בשטח. או לפחות לא את אלו, שאומרים יותר מאשר אמן, כבוד הרב.

מערך שיעור – חנוכה כחג של מנהיגים   1 comment

לפני החג נפטר אריק איינשטיין, שהמשפט המקושר ביותר לשמו, אולי, הוא "אני ואתה נשנה את העולם" (זה, ו"אבל אני אוהב להיות בבית", אבל אני בוחר בראשון).

לאחר צאת החג נפטר נלסון מנדלה, מלוחמי החירות והשוויון הגדולים של ימינו.

למעוניינים, מצורף מערך שיעור שמתייחס אל שני האנשים הללו, וקושר אותם אל חג החנוכה וגם, איך אפשר בלי, להרצל:

קובץ WORD – חנוכה-חג-של-מנהיגים / קובץ PDF – חנוכה-חג-של-מנהיגים.

מוזמנים להשתמש, להעביר הלאה, להעיר ולשפר לטובת כולנו.

שנזכה להגדיל את אורם של ערכי החירות והשוויון – לעצמנו ולכל בני-האדם.

  3 comments

אתמול בערב נפרדתי מקומונה כ' של גרעין 'תמורה' של תנועת הצופים – 9 נערים ונערות נהדרים, שמסיימים בימים אלו את שנת-השירות שלהם בבית-שמש.

את הקומונה פגשתי לאורך השנה אחת לשבוע, ללימוד משותף של, טוב, מה שהתחשק לי באותו ערב. בכל שבוע, כמעט, לאורך שנה שלמה, הקפידה החבורה הזו להגיע למפגש איתי, שפעמים רבות היה, איך לומר זאת בעדינות, לא פשוט עבורם. החוויה שביקשתי להנחיל להם, של התמודדות עצמאית עם טקסט לא מוכר בלי שמישהו אומר לך מה אתה אמור לחשוב עליו, היתה להם חדשה ולעתים אף מאיימת.

כמעט בכל טקסט שדנו בו עלתה שוב ושוב הבקשה – 'אבל תגיד לנו מה התשובה!' וכמה הרגיזה אותם התשובה שלי – 'תחליטו בעצמכם'.

זו לא אשמתם, כמובן. זו אשמתנו – 12 שנים בבית-הספר לימדו אותם, שיש תשובה אחת נכונה, והיא נמצאת אצל המורה או בספר הלימוד. 18 שנה לימדה אותם המדינה הזו, שלחשיבה עצמאית אין בדרך-כלל תוצאות חיוביות. שאי-אפשר לשנות. שככה זה.

את כל חייהם הם חיים בתודעה פוסט-מודרנית, שבה אין אמת, ולכן זה לא חשוב מה אני חושב. אין אמת, ולכן מה שאני צריך לעשות זה את מה שיעשה לי טוב. אין אמת, ולכן אין לי שום קריטריונים להעריך טוב ורע, ולכן הכי טוב שאעשה את מה שאומרים לי. ואם לא אומרים, את מה שכולם עושים.

ולמרות כל הדברים האלו, הם התעקשו להגיע ללימוד. למרות שמחלק גדול מהפגישות הם יצאו מתוסכלים, לפעמים כועסים, פעם-פעמיים אפילו בוכים. כי בוער בהם רעב גדול להבין את עצמם ואת העולם שבו הם חיים. כי גם אם הם עדיין לא מבינים מהו הדבר שמפריע להם, ברור להם שמשהו בדרך שבה הם חונכו מאד מאד לא בסדר.

אז אתמול בערב נפרדנו, ולסיכום הכנתי להם טקסט עיבוד לרעיונות של דקארט על הספק המתודי, ועל הצורך שלנו באקסיומה כלשהי, בנקודת משען ארכימדית, באמונה במשהו או מישהו, כדי לפעול בעולם. אז ש"שים (לשעבר) יקרים – אם אתם קוראים את זה – דעו לכם שאני מעריך מאד את האומץ שלכם להתמודד עם העולם, והמציאות, ועם עצמכם. אל תפחדו מהתסכול, או מחוסר הידיעה. אבל עשו בהם שימוש מועיל, השתמשו בהם כדלק להניע את המשך החיפוש אחר תשובות.

פורסם 14 באוגוסט 2013 על ידי פרלשטיין-דביר Perlstein-Dvir ב-חינוך

תגים: , , , ,

הספק ככוח מניע   5 comments

בשנת 1641 פירסם הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (1596-1650René Descartes / Renatus Cartesius, ) את ספרו "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית", אשר הפך לאחד מיסודותיה של הפילוסופיה המודרנית. בספר זה מבקש דקארט לבסס מחדש את היסודות האקסיומטיים של המדע, בעקבות המהפכה המדעית, אשר ביטלה את תמונת העולם התאוצנטרית בתור הבסיס לכל מדע שהוא. למעשה, טוען דקארט, מרגע שמבטלים את אלוהים בתור הסיבה הראשונית לכל הדברים, איננו יכולים לסמוך על שום דבר שאנו מגלים או יודעים.

איך הוא יודע זאת? הוא הולך מן הקל אל הכבד, ומטיל ספק ראשית כל במידע שאנו מקבלים מן החושים. שהרי כולנו יודעים, שהחושים לפעמים מטעים אותנו, ולכן קיימת אפשרות, שהם תמיד מטעים אותנו. אז על מה נוכל כן לסמוך? אם לא על החושים, שמעבירים לנו מידע מן החוץ, אז לפחות על הגוף, שהוא הבסיס לחושים הללו. הרי הגוף בהחלט קיים, לא? לפי דקארט, לאו דווקא. הרי ייתכן, שאני רק חולם שיש לי גוף. ועם זאת, גם אם אני אכן חולם, הרי שחייב להיות מי או מה שיחלום. כלומר, הספק של דקארט נעצר בנקודה זו: אני חושב, משמע אני קיים.

אך בנקודה זו נתקל דקארט בנקודה קשה במיוחד – אם הדבר היחיד שאני יכול לסמוך עליו הוא, שאני קיים, וזאת משום שאני חושב, הרי שעדיין ייתכן, שכל שאר המציאות מסביבי היא תוצר של הטעייה. ייתכן, שכל הרעיונות הקיימים במוחי על המציאות הם תוצרי התעלולים של 'שד מתעתע'. אך יש דבר אחד, טוען דקארט, שלא יכול להיות תוצר ההטעיות של שד מתעתע, והוא האל. איך ניתן להיות בטוחים בכך? משום שרעיון האל הוא הרעיון של טוב אינסופי, ורעיון של טוב אינסופי לא יכול לנבוע מיצור רע. ועל כן, עצם העובדה, שקיים בי הרעיון של אל, שהוא טוב אינסופי, הוא הוכחה לכך שהאל קיים. ומקיומו של האל לקיומה של יתר המציאות, הדרך כבר קצרה.

אם כן, דקארט מגיע בסופו של יום למסקנה, כי גם האדם המודרני זקוק לאלוהים בכדי לבסס את תמונת המציאות שלו, לסמוך על מחשבותיו, רעיונותיו ובסופו של יום גם על חושיו. נשמע לא קל, עבור האדם המודרני, החילוני. אבל בואו נשים רגע רק מילה אחת בצד, ונראה אם זה פותר לנו את הבעיה. בואו נוותר על המילה אלוהים. כמה פשוט. אז עם מה אנחנו נשארים? עם הרעיון של טוב אינסופי. עבור אדם דתי, הטוב הזה חייב לשכון באל. עבור אדם חילוני, אותו הטוב בדיוק יכול לשכון באדם עצמו.

אז מה קיבלנו? קיבלנו את אותה המשוואה, עם אקסיומה בסיסית אחרת. אני חושב משמע אני קיים. וכיצד אדע שגם יתר העולם קיים באמת? משום שהרעיון של בני-אדם בעלי פוטנציאל אינסופי לטוב לא יכול להתקיים ללא קיומם של בני-האדם עצמם.

אין זה משנה, בסופו של יום, מהי האקסיומה האמונית בה אתם בוחרים. בשורה התחתונה, הבסיס היחיד לפעולותינו בעולם הוא האמונה שלנו בנכונותן. אך תמיד – בכל צומת, בכל נקודת הכרעה – עלינו לזכור את הספק המתודי של דקארט, להטיל ספק בכל דבר, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, ולשאול את עצמנו: האם, בבסיס של בסיסי הדברים, ההחלטה הזו תואמת את האקסיומות בהן אנו בוחרים להאמין? אין מי שיכול להכריע עבורנו, אם צעד כזה או אחר הוא נכון, צודק, ראוי. עלינו האחריות לבחור, להכריע, להאמין – ולפעול.

מאין יבוא עזרי?   1 comment

אבינו שבשמים:

אילו רק יכולתי לסמוך על כך,

שאתה באמת שם.

שיש ממי לבקש, שיהיה אחר-כך את מי להאשים.

לו רק היתה בי החולשה להאמין,

שאם אפציר, אם אתחנן,

באמת תשמור לי עליהם

אבל אין. אין מי שישמור, אין מי שיבטיח, אין מי שיחזיר הביתה בשלום, אין

ואני עומד לצידם, חובק אותם

מנסה להדריך, לכוון, לצייד

ויודע שאין, שברגע אחד הכל יכול להיגמר

ואין, אין לי איך לשמור ולהגן

אין

%d בלוגרים אהבו את זה: