perlsteindvir מה שאנו זקוקים לו יותר מכל דבר אחר אינו ספרי לימוד אלא אנשי לימוד. אישיותו של המורה היא-היא הטקסט שהתלמידים לומדים; הטקסט שלא ישכחו לעולם (הרב א.י. השל)
אני לא מכיר אף הורה, שבתשובה לשאלה הזו לא ישיב, שאין לזה מספר. שחינוך הילדים הוא הדבר הכי חשוב לו בעולם, כמעט, ושכסף לא יהיה המכשול לזה. ובכל זאת, כאשר באים לדבר על שכר המורות ועל מה צריך לעשות כדי לשפר את מערכת החינוך, המורות הופכות מהפתרון לבעיה. מדוע זה כך? אני מאמין, שלכל אחד מאיתנו יש דעה מעט אחרת על מהו החינוך הראוי והטוב ביותר לילדיו. כל אחד מאיתנו מצפה שהמערכת תתאים את עצמה לתפיסת החינוך שלו, אלא שמערכת ציבורית, המכוונת לכל ילדי המדינה, אינה יכולה לעשות זאת.
אז מה כן אפשר לעשות? התשובה היא כפולה – שיח מתמשך, ואמון. לאורך השנים היו לי לא מעט אי-הסכמות עם המורות והמחנכות של הילדים שלי. ואני יודע, שלהרבה הורים בכיתות החינוך שלי, ובכלל בכיתות שלימדתי, היתה וישנה עדיין ביקורת על הבחירות החינוכיות שלי. אבל למרות אי-ההסכמות הללו, תמיד האמנתי שכל המורות שהילדים שלי פוגשים רוצות בטובתם. שהם חשובים להן. ואני חושב, שההורים שפגשו אותי בתור מורה חשו את אותם הדברים לגבי.
האמון הבסיסי הזה הוא הרכיב שחסר לנו היום יותר מכל דבר אחר. בשיח הציבורי המורות נתפסות כלא-מקצועיות ועצלניות, וההורים כמי שרק מחפשים בייביסיטר לילדים, שיאפשר להם להיות כמה שיותר בעבודה. אבל שתי התפיסות הללו רחוקות כל-כך מהמציאות. כולנו רוצים בטובת הילדות והילדים שלנו. לכולנו יש תפקיד בחינוך שלהם ולכולנו יש אחריות לספק להם את החינוך הטוב ביותר האפשרי.
בתור אבא, אני רוצה שהמורות של הילדים שלי יוכלו לראות אותם, שיכירו אותם ושיהיה להן פנאי וכוח לקדם אותם לפי צורכיהם. אני רוצה בדיוק את אותם הדברים בתור מורה.
כמורה, אני רוצה להעשיר את התלמידות והתלמידים שלי, לאתגר אותם ולדחוף אותם קדימה, לעורר אצלם סקרנות וביקורתיות, לפתח אצלם אחריות ומוטיבציה פנימית ללמוד ולהתקדם. ואלו בדיוק הדברים שאני מצפה מהמורות של הילדים שלי לעשות עבורם.
כולנו רוצים שהגברים והנשים הטובים ביותר שיש יבואו להיות מורות ומורים. אז כן – צריך להעלות את שכר המורות הצעירות.
אבל כולנו גם רוצים שמורות ומורים טובים יישארו במערכת ולא יעזבו אותה אחרי פחות מחמש שנים, כפי שקורה לכמחצית מהמורות החדשות. אז כן – צריך לאפשר לשכר המורות לגדול עם השנים.
האם וותק הוא המדד הטוב ביותר שיש לאיכותה של מורה? כנראה שלא. שום מדד חיצוני לא ישקף באמת את איכות העבודה של המורות והמורים. זה מורכב מדי, עם יותר מדי גורמים שמעורבים בתהליך. אבל בתגמול על-בסיס וותק יש אמירה – אנחנו מאמינים בכן, סומכים על הרצון שלכן לעשות את הכי טוב עבור ילדינו, ורוצים שתמשיכו לעבוד ולהשתפר.
אך כדי לאפשר את זה אין די בהעלאת השכר. יש לתקן את בעיות היסוד של המערכת, אשר מונעות מהמערכת להפיק מעצמה את המירב. לא אמנה כאן את כל הבעיות, אבל אתייחס לחמש מתוכן, שנראות לי מרכזיות:
הכיתות גדולות מדי. כמורים, אין לנו איך להגיע אל כל התלמידות והתלמידים, בייחוד לאלו שהכי זקוקים לנו. נכון, מחקרים מראים שאפשר ללמד גם 40 תלמידים בכיתה, וגם 50, ושלהקטין את הכיתות מ-36 ל-30 לא ישנה משמעותית את התוצאות. אבל לזה יש שתי תשובות – הראשונה, היא שהקטנה ל-30 תלמידים אולי לא תעשה הבדל משמעותי. אבל מניסיון אני יודע, שההבדל בין כיתה של 32 תלמידים לכיתה של 24 הוא תהומי, מבחינת היכולת לראות כל תלמיד.ה, לתת להם מקום להתבטא, לסייע להם באופן שמתאים להם. התשובה השנייה היא, שאני לא נמצא בכיתה רק כדי ללמד, רק כדי להעביר את החומר. זו לא הרצאה, ומה שהתלמידות והתלמידים שלי זקוקים לו הוא הרבה מעבר לנוכחות של אדם מבוגר בכיתה, שמדבר ברצף שעה וחצי. ואת הדברים האלו, שמעבר להרצאה, הרבה יותר קשה לעשות בכיתות גדולות.
המורות והמורים מתבקשים כל הזמן למדוד ולהעריך את התלמידים. גם כאן, יש מחסור עצום באמון של משרד החינוך במורות ובמורים. אנחנו נדרשים להציג תוצאות מדידות, ולכן אנחנו עוסקים שעות רבות מאד בהכנה של בחנים, מבחנים ועבודות, ולאחר מכן בבדיקתם. ובמבנה המשרה הקיים של מורות, אין לנו באמת מתי לעשות את זה. אז או שאנחנו עושים את זה באופן חלקי ולא רציני, כזה שלא מפיק ערך חינוכי מן המבחנים והעבודות, או שאנחנו עושים את זה מהבית, על חשבון זמננו הפנוי. וזה שוחק ומתיש.
שילוב תלמידי החינוך המיוחד בכיתות הרגילות. כרעיון מדובר בדבר מבורך, שיש לו ערכים חיוביים רבים, הן עבור תלמידי החינוך המיוחד והן עבור כלל התלמידות והתלמידים. אבל בפועל, ללא תמיכה והכשרה מתאימות למורות, השילוב הזה יוצר תחושה קשה של כישלון, ומכניס לכיתה אתגרים שקשה עד בלתי-אפשרי להכיל במצב הקיים. גם אם מכניסים סייעת לכיתה, זה דורש הכשרה והכנה של המורות, וזה דורש לתת להן זמן לעבוד עם הסייעת מחוץ לכיתה – לתאם, להתכונן, ללמוד…
התכנים הלימודיים המכוונים לתלמידים ושיטות העבודה המיושנות מאלצות את המערכת כולה למקד את המאמצים רק בתוצאות הנראות לעין. במובן זה, רפורמת המח"ר שנכנסת לתוקפה בימים אלו היא צעד בכיוון הנכון, אך גם כאן, חוסר האמון במורות מביא את משרד החינוך לדרוש ריבוי משימות ועבודות, ויוצר מנגנון נרחב, מסורבל (ויקר) של בקרה על עבודת המורות והמורים. וללא תגמול ראוי, בכסף או בשינוי מבנה שבוע העבודה, הרפורמה רק תכעיס ותרחיק מורות ומורים רבים, שגם כך הם מותשים ועמוסים באופן שאיננו סביר – הן ביחס לשכר, והן ביחס ליכולת לעשות עבודה טובה וראויה.
בהמשך לכך – העומס על המורות והמורים הולך ומחריף. גל העזיבות שהולך ומתגבר מטיל עומס גדול עוד יותר על המורות שנותרות מאחור. העזיבה של מורות וותיקות אומרת שידע וניסיון יקרים מפז אובדים, ושלמורות הצעירות יש פחות ממי ללמוד ועם מי להתייעץ.
מה שאנחנו זקוקים לו כולנו – הורים, מורות ותלמידים – הוא מערכת שבה מורות יכולות להשתפר עם הזמן. שבה הן מרגישות, שיש להן מקום לצמוח ולגדול, שהן יכולות להשפיע על איכות החינוך שהן מעניקות לילדינו.
כיום המערכת נמצאת במשבר רב-ממדי, שאת התוצאות שלו אנחנו מתחילים רק עכשיו לראות – יש מחסור באלפי מורות, מורות וותיקות וטובות רבות פורשות, וכבר שמעתי מלא מעט מהן, שנמאס להן להיות שק החבטות של כולם. שהן רוצות לעשות את העבודה שלהן, אבל שככה אי-אפשר להמשיך.
וזה לא עומד להשתפר. ההשפעה של שלוש שנות קורונה על תלמידות, תלמידים, מורות ומורים היא עמוקה מאד, ואנחנו עוד לא יודעים בכלל כמה הרסניות יהיו התוצאות של השנים הללו. וזה לא שהמצב היה נפלא לפני כן.
האם המערכת צריכה להשתנות? ללא ספק. ובמקומות רבים במערכת מתחוללים לא מעט שינויים. מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לתת מקום אמיתי לבחינה של השינויים הללו, ללמידה שלהם, לחשיבה משותפת עליהם. המאבק שהובילה יפה בן-דוד הוכיח שני דברים.
מצד אחד, הוא הוכיח את חשיבותו של ארגון עובדים גדול, חזק ונחוש, שמוכן לממש את כוחו על-מנת להביא הישגים לחבריו.
מצד שני, הוא גם הוכיח את הצורך לחולל שינוי עומק בהסתדרות המורים עצמה – שינוי שתכליתו כפולה: לאחד את כל עובדות ועובדי ההוראה, מגן ועד סוף תיכון, בארגון אחד שייתר את הצורך בארגון המורים; ולהחזיר את הסתדרות המורים למעמד לא רק של ארגון עובדים, אל גם של איגוד מקצועי, המגדיר מהו חינוך טוב וראוי ונאבק עליו, על-מנת שכל ילדי ישראל יוכלו ללמוד בכיתות קטנות ומשוכללות, עם מורות ומורים הגאים במקצוע שלהם ומגיעים לעבודה בשמחה ומתוך אמונה מלאה בחשיבות השליחות שלקחו על עצמם.
ואני אומר את זה בתור מורה. אבל אני לא מאמין שזה נכון. אני מאמין שאפשר, בעבודה משותפת ובשיחה, להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות. אומר כבר עכשיו שאני לא מציע את הדברים כאמיתות מוחלטות, אלא כתובנות שנובעות מנקודת המבט האישית שלי – תושב העיר בית-שמש, אבא לשלושה בנים במערכת החינוך הציבורית, מורה לאזרחות ולהיסטוריה בחטיבה העליונה. אבל אני מאמין בלב שלם, שאם נאסוף כמה שיותר נקודות מבט כאלו ונדבר עליהן לעומק, נוכל לקדם את מערכת החינוך באופנים שקשה לנו כיום לדמיין.
בואו נתחיל, רגע, מכמה הנחות יסוד:
1. בישראל יש כ-200,000 עובדות הוראה בכל רמות החינוך, מגני הילדים ועד לסוף תיכון.
2. אין למערכת החינוך מקבילה, מלבד מערכת הבריאות להערכתי, מבחינת שירות שהמדינה מספקת אותו לכלל האוכלוסייה – לא בהיקף, לא במורכבות ולא בחשיבות.
3. בניגוד למערכת הבריאות, התוצרים שאמורה לספק מערכת החינוך אינם חדים וברורים, והם חלק בלתי-נפרד מהוויכוחים הפוליטיים על אופיין של החברה והמדינה.
אז מה?
אז קודם כל, הציפייה למצוא איזו נוסחת קסם ש"תתקן" את מערכת החינוך היא מופרכת מעיקרה. יש כאן סוגייה מורכבת, עמוקה ובעלת חשיבות עליונה לעתידה של מדינת ישראל, וככזו יש לטפל בה באופן יסודי ומעמיק, ומה שאולי הכי חשוב – תוך שיתוף של כלל בעלי העניין במערכת – משרדי החינוך והאוצר, מנהלות בתי-ספר, מורות וגננות, הורים, וכן כן – גם תלמידות ותלמידים.
שנית – המערכת ניצבת בפני משבר – הן במחסור בכוח אדם, הן בתשתיות העומדות לרשות המערכת, הן בתכנים שהיא מעבירה, והן, בסופו של דבר, בתוצאות שהיא מגיעה אליהן. אז בעוד שאין לי תשובות מלאות לכלל הבעיות (ובכלל – אני לא מאמין שיש למישהו תשובות כאלו, ראו הנקודה הקודמת), אנסה להתמודד עם חלק מהטענות שמועלות מדי פעם, וביתר שאת בימים האחרונים, ביחס למה שצריך לעשות כדי לחולל את התיקון הקסום במערכת.
להעלות את שכר המורות באופן דרמטי!
קודם כל – ברור שזה נכון, ובייחוד שצריך לחולל תיקון בשכרן של המורות החדשות (והגננות. אנחנו תמיד שוכחים את הגננות). אמנם לצערי, אבל בחברה שלנו שכר משקף את הערך שמייחסת החברה לעבודתך. מתוך התפיסה הזו, ברור שלא ניתן לומר בנשימה אחת שהחינוך הוא הדבר הכי חשוב לחברה, וגם שמורות מתחילות צריכות להרוויח שכר מינימום. אם אנחנו רוצים שמורות וגננות יקבלו יחס רציני, של נשות מקצוע שיש להעריך, לכבד ולהקשיב להן, אנחנו צריכים כחברה לתת לזה את המשקל הראוי גם מבחינת השכר.
אבל, ויש כאן בעצם שני אבלים חשובים – צריך להיזהר מאד מאד מאד מהמחשבה, שהעלאת השכר תחולל גדולות ונצורות באיכות כוח האדם המגיע למערכת. כפי שכתבתי ממש בהתחלה, במערכת יש כיום כ-200,000 עובדות הוראה, וחסרים כמה אלפים טובים רק כדי לעמוד בתנאי המינימום שהמערכת מגדירה כבר כיום. ברור שאם אנחנו רוצים להקטין כיתות ולעשות עוד כהנה וכהנה רפורמות, החוסר גדול אף יותר. המחשבה, שיש שם בחוץ רבע מיליון נשים וגברים מעולים, שהדבר היחיד שמונע מהם להפוך לנשות ואנשי חינוך הוא השכר, היא מגוחכת. אני מכיר מעט מאד מורות מעולות, שכולנו היינו רוצים שיהיו המורות של הילדים שלנו. לכל אחד ואחת מאיתנו יש תחומי חוזק ואיזורי חולשה, ואחד הדברים הנפלאים שלמדתי מתוך העבודה שלי בבית-הספר הוא, שיש לי תמיד מה ללמוד מעמיתות שלי, כמו גם מה ללמד אותן. לאורך השנים נאלצתי פעמים רבות מדי להיפרד מחברות לדרך, מורות שכבר היו טובות מאד או שיכלו להיעשות למורות מעולות, וגם אם השכר שקיבלו היה חלק מהסיבות לעזוב, הוא לא היה כמעט אף פעם הסיבה העיקרית. אם מערכת החינוך רוצה כוח-אדם מעולה, היא צריכה ללמוד איך לקחת את כוח האדם שיש לה ולהפיק ממנו את המירב על-ידי השתלמויות שיש בהן ערך אמיתי, הזדמנויות ללמידת עמיתים ולצמיחה מקצועית בתוך המערכת.
הסתייגות נוספת נוגעת לסכנה הגדולה שמרחפת מעל הדרישה להגדלה משמעותית של השכר, והיא הנכונות לוותר על מוסד הקביעות ולאפשר חוזים אישיים והעסקה גמישה של מורות ומורים, על בסיס קריטריונים של "ביקוש והיצע, איכות ומצוינות" (כך טוענים אנשים מסוימים, בחיי). עכשיו, בואו – אני בעד איכות. מבטיח. אני גם אוהב מצוינות. אבל אם יש משהו שמערכת החינוך לא יודעת להצביע עליו, הרי שזו התרומה הנפרדת, הייחודית, של מורה כזו או אחרת להישגי התלמידים. חישבו לרגע על התגמול הדיפרנציאלי שמקבלים גם היום בתי-הספר "המצטיינים" – כיצד ניתן להפריד בין העבודה שאני עשיתי עם התלמידות והתלמידים שלי בתיכון, ושעליה אני מקבל בונוס של אלפי שקלים, לבין העבודה שעשו המורות של אותם התלמידים בדיוק בחטיבת הביניים, ושעליה הן לא מקבלות אפילו שקל? כיצד ניתן להפריד בין ההצלחה או הכישלון של תלמידי כיתת החינוך שלי במקצועות השונים, לבין התמיכה או היעדר התמיכה שהם קיבלו ממני כמחנך לאורך השנים? שלא לדבר על מדידה של היבטים אחרים, סמויים יותר אך לא פחות חשובים, של המעשה החינוכי? כל הכנסה של היגיון השוק לתוך מערכת החינוך תהיה לה תוצאה אחת בלבד – הגדלת הפערים בין חזקים לחלשים, בין עשירים לעניים, וככל הנראה גם בקווי שסע חברתיים אחרים.
לבטל את ארגוני המורים!
עם ובלי קשר להצעה לאפשר חוזים אישיים, נשמעת שוב ושוב הטענה, שארגוני המורים הם החסם המרכזי לתיקון מערכת החינוך בישראל, ושזו הסיבה, למשל, שהרפורמה החדשה של שרת החינוך הונחתה מעכשיו לעכשיו, בהפתעה, על כלל המערכת, בניסיון לעקוף את הארגון. ובאמת, יש להודות ביושר – מאז הניסיון הראשון של ארגון המורים, לפני עשרות שנים, לקדם את רפורמת עוז לתמורה בגלגולה הראשון (והטוב יותר), ארגוני המורים לא עוסקים בתוכן או במהות, אלא בזכויות המורה בלבד. במסגרת המאבקים (המאד צודקים) הללו, הם גם חסמו כמה וכמה נסיונות לרפורמה, שהיה להם פוטנציאל אמיתי לחולל שינויי עומק במערכת. אך הבעיה איננה בארגונים עצמם, אלא קודם כל במטרה ששם לעצמו משרד האוצר לעשות הכל כדי להחליש אותם ולהציג אותם בתור האויב המושבע של החינוך בישראל בכלל ושל הורי התלמידים בפרט. מדיניות זו דחקה את ארגוני המורים לעמדה לעומתית, שמקשה עליהם להיות גורמים חיוביים במערכת. ולא, אני לא מתכוון לפטור את ראשי הארגונים מאחריות למצב – במיוחד יש לרן ארז, המנהל את ארגון המורים בעריצות שגובלת באלימות, אחריות כבדה לפיחות במעמד הציבורי של המורות והמורים בישראל ולהפיכתו של ארגון המורים למוסד סגור ומושחת, הדואג לחבריו בלבד, ובמובן הצר ביותר האפשרי.
בנקודה זו אין מי שיחולל את השינוי עבורנו. בנושא זה מוטלת עלינו, המורות והמורים, האחריות הבלעדית לחולל שינוי בארגונים היציגים שלנו – לבטל את הצורך בארגון המורים על-ידי חזרה המונית להסתדרות, ולהקים בתוך הסתדרות המורים סיעות חדשות אשר יחזירו את ההסתדרות למטרות שהתוותה עם הקמתה, מטרות שהראשונה שבהן היתה "לדאוג לאיכות החינוך בישראל". את הפעולה הזו חובה עלינו לקדם כך או כך, מבלי קשר לצעדים שתנקוט הממשלה הזו או הבאה אחריה.
לתת אוטונומיה למנהלות בתי-הספר!
כן, כן, ושוב כן. אבל. כן, גם כאן יש אבל. יש שתי דרכים להעניק אוטונומיה – אחת היא מתוך אמון, והשנייה תוך כדי בקרה מתמדת, כלומר מתוך חוסר אמון. כל עוד משרד החינוך מעניק אוטונומיה "בתנאי ש", הוא משדר חוסר אמון – גם במנהלות וגם במורות. ואם משרד החינוך משדר חוסר אמון, אז וודאי שלציבור הכללי לא יהיה אמון. ולזה מתקשר עוד אבל אחד – אמון צריך לעבור לכל אורך המערכת – אמון של המשרד במנהלות, אמון של המנהלות במורות, ואמון של המורות בתלמידות ובתלמידים. זה נכון בהיבטים הארגוניים והתקציביים של בתי-הספר, ועל אחת כמה וכמה בהיבטי התוכן – ביכולת לייצר תוכניות לימודים שמקבלות אמנם אישור מלמעלה, אך לא מפוקחות ללא הפסקה; ביכולת לאפשר למורות, ויחד איתן לתלמידות ולתלמידים, ללמוד מתוך חקירה עצמאית ופעילה, בדרכים מגוונות ויצירתיות, שתואמות יותר את העולם החיצון, האמיתי.
צעד ראשון על-מנת לאפשר את זה חייב להיות שינוי יסודי במבנה המשרה של מורות ומורים, כך שלא ייקבע מראש כמה שעות צריכה המורה ללמד פרונטלית בכיתה, כמה שעות פרטניות יהיו לה וכמה שעות להכנת חומרים ובדיקת עבודות ומבחנים. מנהלת בית-הספר חייבת לקבל סל של משרות, בדיוק כמו בכל מקצוע אחר, אותו היא תוכל להתאים למול המורות הממשיות שיש לה בצוות, בהתאם לצרכי המקצועות, הכיתות והתלמידים השונים, וכן בהתאם לצרכים ולרצונות של המורות עצמן. כל זה מחייב מידה עצומה של אמון.
להעלות את החינוך לראש סדר היום הציבורי
לפני כמה שבועות השתתפתי בהפגנה שארגן ארגון "מנהיגים", איגוד מנהלי בתי-הספר. היו שם כמאתיים איש. רובם מנהלי בתי-ספר. לפני כחצי שנה, כאשר ניסינו, קבוצה קטנה של מורות ומורים, לארגן עצרת מחאה משותפת להורים, מורות, מנהלות ותלמידים, הגיעו בקושי חמישים. כל עוד כך מתייחס הציבור – זה שבתוך המערכת וזה שמחוץ לה – לחינוך בארץ, אין כל יסוד לדרישה מהמדינה להעלות את החינוך לראש סדר היום.
יש עוד המון נושאים, שאת חלקם אני אפילו לא מכיר, מאחר שאני מורה והורה בפינה אחת בלבד של המערכת. יש את בתי-הספר היסודיים, ואת הגנים, ואת ההבדלים בין המגזרים השונים, ועוד ועוד ועוד. יש גם את השינוי הנדרש במבנה שנת הלימודים (מה שבאופן שגוי לחלוטין קוראים לו לוח החופשות), שגם אליו לא נכנסתי כאן, אבל יש מה לעשות איתו בצורה שתיטיב עם כולם. צריך רק לשבת יחד ולדבר.
אז בואו נתחיל עם מה שכתבתי כאן – מסכימים? לא מסכימים? זה לא משנה. מה שחשוב הוא להתחיל לנהל על הדברים דיון של ממש. לעומק. עם כל הקשיים הטמונים בו. כי רק ככה עושים חינוך.
לפני הכל, אני רוצה לומר לכם כמה זה מרגש לעמוד כאן ולהסתכל עליכם. לכאורה המפגש הזה הוא המתבקש ביותר בעולם. ובכל זאת, הוא לא קרה עד היום. אני יכול רק לקוות שמהיום הוא יקרה הרבה יותר.
שמי רועי, ואני אבא לשלושה בנים. שלושתם במערכת החינוך של העיר בית-שמש, בה אני חי. שניים מהם לומדים בבית-הספר שבו אני גם מלמד, וכנראה שעוד ישמעו מהחברים שלהם על הבושות שאבא עשה להם כאן.
אז כן, אני מורה ומחנך. ויש לי ווידוי. אחד החלקים שאני הכי פחות אוהב בעבודה שלי הוא הקשר עם ההורים של התלמידים. כמורה בתיכון, יש בזה גם עניין עקרוני – אני מאמין שרוב העבודה שלי צריך להיות ישירות מול בני-הנוער עצמם. אבל ברור לי שזה נובע גם מהמתח המובנה שקיים, לעתים, בינינו המורים לבין הורי התלמידים. לאורך השנים פגשתי לא מעט הורים, שהיו לי השגות על דרכם החינוכית. ואני יודע בוודאות, שלרבים מהם היתה הרבה ביקורת על חלק מהדברים שעשיתי עם ילדיהם. אבל אני גם יודע, שמעולם לא פגשתי הורים, שלא רצו בטובת הילד שלהם. ואני רוצה להאמין, שכל ההורים שפגשו אותי האמינו באותו הדבר לגבי. מה שאני לגמרי בטוח בו הוא, שאף פעם כמעט אין לי זמן ממש לשבת ולדבר איתם, אבל באמת לדבר, על מה שחשוב להם, מה שמפריע להם, ומה שאנחנו רוצים להשיג ביחד לטובת הילד או הילדה שלהם.
כי זה העניין – המתח שקיים לעתים בין מורים להורים לא נובע ממטרות שונות. בעומק הדברים, אנחנו שותפים. כאשר אני שולח את ילדיי לבית-הספר, אני יודע שהמורות שלהם דואגות להם. שאיכפת להן שהם יצליחו, שיהיה להם טוב.
ואת השותפות הזו באנו להאיר כאן הערב. את שותפות המטרה. את האהבה והדאגה לילדים שלנו. את ההבנה, שגם כהורים וגם כמורים, אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד. שחייבים, כמאמר הקלישאה, כפר שלם כדי לגדל ילד אחד.
אבל כמו כל קלישאה, גם זו משקפת לנו אמת גדולה – אם ילד אחד זקוק לכפר, איך אנחנו יכולים לצפות שהוא יקבל את מה שהוא זקוק לו בקבוצה של שלושים, שלושים וחמישה, או ארבעים ילדים?
אנחנו מצפים מהמורות של הילדים שלנו שיראו אותם, אבל איך הן יכולות לעשות את זה בתוך ים של שבעים עיניים?
לפני כמה שנים בדקנו בתנועת המורים כמה זמן, בערך, יש למורה מקצועית בחטיבת הביניים לפגוש כל תלמיד במהלך השבוע. התשובה היתה 7 דקות. 7 דקות בשבוע. אז איך אנחנו יכולים לצפות ממנה לדעת מה הילד שלנו אוהב, במה הוא חזק, איך אפשר לסייע לו ולקדם אותו?
את החומר לבגרות אני יכול להעביר גם לחמישים ילדים. גם למאתיים, אם כבר. כלומר, כל עוד אנחנו מניחים שאין לי אחריות כלשהי מעבר להגעה לכיתה, להכנת השיעור ולהעברה הפרונטלית שלו. אבל מה עם השיחה? מה עם התרגול? מה עם הסיוע לתלמידים שקצת יותר קשה להם, מצד אחד; ועם אתגר לתלמידים שזה קל להם מדי ומשעמם, מצד שני? האם אנחנו, כמורות וכהורים, מוכנים להסתפק בממוצע? אני, לפחות, לא. לא בשביל זה הגעתי למערכת. לא יכול לספור את הפעמים בהן הסברתי לתלמידים שלי, שממוצע הוא מספר פיקטיבי, מומצא, שלא מתאר אף אחד מהם. הממוצע הוא אפילו נתון מזיק. לא בשביל זה מורות עובדות כל-כך קשה, ולא זה היעד שאנחנו כהורים רוצים להציב לילדינו. אף אחד מאיתנו לא שולח את ילדיו בבוקר לבית-הספר, ואומר להם "לכו תהיו ממוצעים". אף אחד מאיתנו לא רוצה לראות הערה כזו בתעודה של הילד.
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו להיות הגירסה הטובה ביותר של עצמם שהם יכולים להיות. ולכן אני רוצה לחלוק איתכם כאן חלום שיש לי עבור ילדינו (וסליחה ממר קינג, מקווה שהוא יאשר את הגניבה הספרותית):
יש לי חלום, ובו כל ילדה וילד בונים לעצמם פעמיים בשנה תוכנית לימודים בליווי אישי של מורה, ובשיתוף עם הוריהם;
יש לי חלום, ובו תלמידים לומדים מיומנויות יסוד לא כמקצוע, אלא ככלים שיסייעו להם להתקדם ולהתפתח בתוכנית שהציבו לעצמם;
יש לי חלום, ובו תלמידות ותלמידים נפגשים יחד בכיתה כדי לחלוק ולחגוג את ההישגים, הלמידה – וגם הקשיים והאתגרים שלהם לאורך הדרך.
זה אפשרי. בחיי. אבל רק אם נעמוד כולנו יחד, תלמידים ותלמידות, מורות, מורים והורים, ונתבע את מה שמגיע לילדים שלנו. לכל הילדים שלנו.
אני אשאיר לכם לעשות לבד את החשבון, כמה תלמידים צריכים להיות לכל מורה, כדי שהחלום הזה יוכל להתגשם.
שמי רועי, ואני רכז אזרחות בבית-ספר ברנקו-וייס בבית-שמש. אני מבקש לשתף אתכם בתחושות לא פשוטות, שהצטברו אצלי בעקבות סיור עם תלמידים במשכן לפני כחודש וחצי.
כחלק מלימודי האזרחות של התלמידים לקחנו את כל שכבת י"ב לביקור במשכן הכנסת. כמורה לאזרחות חשוב לי מאד להבהיר לתלמידים, שהכנסת היא אשר מגלמת את עיקרון שלטון העם, שהוא הבסיס והיסוד לדמוקרטיה.
לכן, על-מנת שהביקור יהיה משמעותי ויעביר לתלמידים באופן אמיתי את החשיבות של עבודת חברי-הכנסת, את העומק, המורכבות והעומס של התפקיד, דאגנו מראש לתאם מספר מרכיבים שונים ליום זה: תיאמנו כניסה לדיוני הוועדות שהתקיימו באותו הבוקר; קבענו שיחה עם ח"כ אילן גילאון, ששוחח עם התלמידים על תפקיד חברי-הכנסת; ונכנסנו לצפות בדיון שהתקיים במליאה.
הצפייה בדיוני הוועדות היתה מרתקת – לא משום שהדיונים עצמם היו מסעירים כל-כך, ואולי דווקא משום שחלקם לא היה מסעיר כלל. התלמידים ישבו והקשיבו לדיוני עבודה מורכבים ומפורטים, וברוב הוועדות אף זכו לקבלת פנים חמה מיו"ר הוועדה, שבירכו אותם על כניסתם ואף הסבירו להם חלקים מהדיון. גם השיחה עם ח"כ גילאון היתה מצוינת – התלמידים פגשו את האדם שמאחורי התפקיד והבינו, שאפשר להיפגש עם חברי-הכנסת, ושבאופן כללי חברי-הכנסת מתייחסים לעבודתם וגם לאזרחים אותם הם מייצגים בכבוד וברצינות.
את כל זה אני יודע, כי נתתי לתלמידים עבודה שתסכם את הסיור. הם התרשמו מעומק הדיון בוועדות ומהיקף העבודה שנדרשת מחברי הכנסת, ולמרות שחלקם חשב שלא הגון שחברי הכנסת מעלים לעצמם את השכר בעודם יושבים ומנסים לפתור בעיות של אנשים שלא מצליחים לסגור את החודש, רובם גם חשב שעבודת חברי וחברות הכנסת חשובה מספיק כדי להצדיק שכר גבוה, שיכבד את מעמדם ואת חשיבות התפקיד שהם ממלאים.
אז למה אני כותב לכם בכלל, ולמה בתחושה קשה? משום שלאחר השיחה עם ח"כ גילאון נכנסנו לצפות בדיון במליאה. לא היה באותו יום דיון סוער במיוחד – תיקונים לפקודת המשטרה, דיון בקצבאות המוענקות לניצולי השואה, הצבעה על חוק הביטוח הלאומי, דרישה להצבעה שמית… עוד יום סטנדרטי במשכן. חלקים מהדיון גם היו לתלמידים מעניינים. אבל בסופו של דבר, הדיווחים שלהם על מה שהתרחש במליאה כמעט וגרמו לי להתחרט על כך, שהבאתי אותם למשכן.
"הם מתנהגים בילדותיות"
"צריך לקחת להם את הטלפונים"
"הם יותר גרועים מאיתנו"
"היה חשוב שנכיר את התנהלות המדינה, רק חבל שככה היא מתנהלת"
שאלתי אותם גם מה היו מציעים לעשות, כדי לשפר את עבודת הכנסת. ולמרות שבמהלך יום הלימודים חלק גדול מדי מהשיעורים מתבזבז על שמירה על החוקים, הדבר המרכזי שהיה לרוב התלמידים להציע הוא להקפיד יותר על הסדר במשכן, לדאוג להתנהלות הולמת יותר של חברי הכנסת, ולהעניש את מי שאינו מתנהג כראוי ולא מתייחס ברצינות לעבודתו.
כאשר אני מלמד את תפקידי הכנסת, אני מדבר על חקיקה, על ייצוג העם, על ביקורת והגבלת השלטון, מינוי בעלי תפקידים… רשמיהם של התלמידים מהסיור לימדו אותי כי יש לכם, נציגי העם, תפקיד נוסף – מתן דוגמה לכולנו, האזרחים. אתם גם אומרים זאת בעצמכם, בכללי האתיקה הבסיסיים של חברי הכנסת:
ככל שאני מצליח יותר להסביר לתלמידים את חשיבותה של הכנסת ואת חשיבות התפקיד שאתם ממלאים, כך קשה לי יותר לדרוש מהם להתנהג על-פי כללים ונורמות, שאתם אינם דורשים מעצמכם. ברור לי, כי הוויכוח הוא לעתים סוער, וטוב שכך – אתם עוסקים בעתיד של כולנו, ולא ניתן להכריע על הטוב המשותף אם אדישים אליו. אולם הטוב המשותף דורש, שנוכל לחיות כאן במשותף. קשה מאד ללמד על תרבות פוליטית דמוקרטית, שלא לדבר על לחנך לתרבות שכזו, כאשר נבחרי העם אינם רואים עצמם מחויבים לתרבות זאת, וחשוב מכך – אינם רואים עצמם מחויבים לשמש דוגמה לתרבות שכזו.
אחד הדברים שאני מתעקש עליהם עם תלמידי הוא האמונה שלי, שהרוב המוחלט של חברות וחברי הכנסת עושים את תפקידם מתוך שליחות אמיתית, מתוך רצון כן שיהיה כאן טוב יותר לילדינו. לא תאמינו כמה קשה לשכנע אותם בכך. אני חושש, שאינכם מבינים עד כמה דרך ההתנהלות של הכנסת ושל חברותיה וחבריה פוגעת באמונם של אזרחי העתיד במדינה ובדמוקרטיה. ואם לא נצליח לגדל דור שיהיה מוכן להיאבק על המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית, אז בשביל מה להיאבק בכלל?
זהו. בשעה טובה, אחרי כמעט חודש, תפסו אותם. שני תלמידים שלי, שכבר כמה שבועות נכנסים לכיתות לא להם ושורקים באמצע השיעור. מורה אחת הצליחה לתפוס אותם על חם ולהביא אותם לשיחה אצל המנהל שלי. היתה שיחה קשה, כולל איום לא לאפשר להם לסיים את השנה. והם בכיתה י"ב, והכל. כמה שהיה לי קשה עם המחשבה שהם לא יסיימו יחד עם כולם, היתה לי הקלה שלפחות הסיפור הזה סוף-סוף הסתיים.
אבל תחושת ההקלה היתה קצרה, כי מיד אחרי השיחה עם התלמידים, המנהל שלי ביקש שאשאר איתו בחדר, ושטף אותי על זה שלא הייתי מעורב מספיק בסיפור הזה, ואפשרתי לו להימרח כמעט חודש. שאם רק הייתי מפנה לזה את הזמן, אפשר היה לסגור את זה מזמן, ואז גם לא צריך היה לאיים על התלמידים שלא יסיימו בית-ספר.
הלכתי הביתה בתחושות קשות מאד, והחלטתי שאני לא מוכן לסבול את זה יותר. אתה נותן את הנשמה, לא מפסיק לחשוב, לנסות, לתכנן איך לעשות את הדברים טוב יותר, ובסוף עוד חוטף על הראש. זהו, מחר בבוקר אני מודיע למנהל שלי שדי. שאסיים את השנה הזו עם התלמידים שלי, אבל די. אנסה לחזור לאקדמיה, אולי אפנה בכלל לכיוון חדש לגמרי, אבל מזה היה לי מספיק.
ואז קלטתי שמחר יום שני, והמנהל שלי בכלל לא נמצא. ואיך אוכל לאיים עליו שאני מתפטר, אם הוא בכלל לא נמצא?
רגע. בכלל לא יום שני מחר, אלא שישי. ובכלל חופשת חנוכה עכשיו. וברור שתלמידים שלי לא נכנסו לכיתות שאינן שלהם, הרי המורות מכירות את כל התלמידים בשם ובפנים…
זה החלום ממנו התעוררתי אתמול בבוקר.
לא צריך את פרויד בשביל לחשוף את רגשות האשמה שאני חש כמחנך, על כך שאינני עושה מספיק כדי שתלמידים שלי יצמחו, ילמדו, יתבגרו, יהיו מאושרים.
ולא, אין בזה כדי לומר שום דבר מיוחד עלי כמחנך. אלו רגשות שאני יודע, שחשות וחשים רבים מחברי, העובדים במקצוע הזה. כי זה, אולי, אחד ההיבטים שבהם מקצוע ההוראה הוא מהקשים ביותר שיש – אתה אף-פעם לא יכול לומר לעצמך, שבאמת באמת הצלחת, שמילאת את תפקידך בשלמות.
חכו. לפני שאתם מסבירים לי שאני טועה, שמקצועות אחרים הם הרבה יותר קשים, שבתמורה לזה אני מקבל תנאים מעולים, שאף אחד לא הכריח אותי לעבוד בזה…
אין לי שום כוונה להתמסכן, וגם לא להשוות את עצמי לאף אחד אחר. הבחירה שלי במקצוע הזה נעשתה מתוך בחירה חופשית לחלוטין ומבין כמה אפשרויות, וברוב הימים אני מאושר מכך, שזכיתי להיות מורה ומחנך. למרות כל מה שאכתוב כאן בהמשך, השורה התחתונה היא, שאין בעיני עוד מקצוע מרגש, מספק ומשמעותי כמו חינוך.
אבל מערכת החינוך נמצאת בצרות. וזה לא בגלל המורות והמורים שעובדים בה, אלא בגלל שהמבנה והתפקוד שלה לא תואמים את הצרכים של החברה הישראלית במאה ה-21. ומה שאני מבקש לעשות בפוסט הזה הוא להאיר היבט אחד של אי-ההתאמה הזו ולהציע נקודת מבט אחרת, מעט יסודית יותר, על מה שצריך לעשות כדי לספק חינוך איכותי יותר לילדים של כולנו.
אז כמה, בעצם, עובד מורה?
בקיץ האחרון פנו אלי מהמדור הכלכלי של כאן, שאגיב על סוגיית החופשות שמקבלות מורות. הסרטון, שלהפתעתי זכה לצפיות רבות מאד, יצא – כמו כל סרטון בן שלוש דקות שינסה לטפל בסוגיה מורכבת ורצינית – מעט שטחי ומעט יותר אגרסיבי ממה שחשבתי, אך הוא נגע בשאלה אמיתית, שהעסיקה אותי באופן יומיומי בשנה שחלפה – כמה עובד מורה, אבל באמת?
סוגיית החופשות במערכת החינוך היא כמובן לא חדשה, וחוזרת על עצמה כל קיץ. היא קשורה, כמובן, גם לשאלת השכר המגיע למורות, אך גם לסוגיות רחבות יותר, של ארגון המערכת ככלל, כפי שאנסה להראות כאן.
כמחנך, יש בעיסוק בכמות שעות העבודה שלי משהו מעצבן – הרי חינוך הוא עניין של רגש, של קשר, ולא של זמן. זו האיכות ולא הכמות… אבל אי-אפשר באמת לנתק בין הדברים, הן מנקודת המבט שלי כעובד והן מנקודת המבט של
התלמידים והחינוך לו הם זוכים. אז למרות שלא זה העיקר, והייתי מעדיף לעסוק באיך ובלמה, החלטתי בתחילת שנת הלימודים שעברה לעקוב אחר מספר שעות העבודה שלי בכל יום, בחלוקה לסוגי פעילות.
אז מה היה לנו שם?
בשנה שבה ערכתי את הספירה, בין ה-26 באוקטובר 2016 (פשוט כי זה יום אחרי סוכות, ובסוכות היה לי זמן להכין את הדוח) ועד ה-25 באוקטובר 2017, עבדתי 2090 שעות.
אם נחלק את המספר הזה במספר הימים בשנה, ייצא שעבדתי 5 שעות ו-42 דקות בכל יום בשנה. אבל צודקים – זו ספירה שאיננה רלבנטית לכלום.
אם נחלק את המספר הזה במספר הימים בשנה שבהם הייתי אמור לעבוד לפי מבנה שנת הלימודים, ייצא שעבדתי בכל אחד מ-177 הימים של שנת הלימודים 11 שעות ו-48 דקות. אלא שבשנה החולפת נשארתי 4 ימים בבית עם ילד חולה, ולקחתי עוד שני ימי מחלה בעצמי. בהנחה שאלו ימים שמקובל שכל עובד לא יעבוד בהם, הייתי "אמור" לעבוד השנה 171 ימים, כלומר 12 שעות ו-12 דקות בכל יום. דרך אגב, אם תוסיפו ל-177 הימים של שנת הלימודים 104 ימים של סופי-שבוע, תקבלו 84 ימי חופש. אכן שערורייה.
אבל בואו נבחן את הדברים קצת יותר לעומק. לפי אתר הביטוח לאומי, בתקופה המקבילה היו במשק 252 ימי עבודה. מזה נוריד 12 ימי עבודה, להם זכאי כל עובד על-פי חוק (במינימום, לפני התחשבות בוותק), ונקבל 240 ימים בהם הייתי אמור לעבוד בשנה החולפת, אם היו משווים את ימי החופשה של מורים לימי החופשה במשק.
אז אם נחלק את 2090 שעות העבודה שלי בשנה החולפת במספר הימים שעובד עובד "נורמלי", נקבל רק 8 שעות -ו-42 דקות בכל יום עבודה. יש! אני כמו כולם!!!
ובכל זאת – עוד קצת נתונים על הכמות, ואחר-כך נתייחס גם לתכנים של העבודה הזו.
במהלך השנה הזו עבדתי, בממוצע, שלושת-רבעי שעה בכל יום שישי, ובאופן כללי עבדתי ביום שישי פעם בשלושה שבועות.
שבתות? בשנה החולפת עבדתי ב-28 מתוך 52 השבתות, ובממוצע עבדתי שעה אחת ו-40 דקות בכל שבת.
ושוב – אל תגיבו עם 'יש המון עובדים במשק שעובדים גם בסופי-שבוע'. אף-אחד לא אמור להיאלץ לעבוד בסופי-השבוע, וזו אחריותנו כחברה לדאוג שזה באמת יתאפשר.
ועכשיו – למה כל זה בכלל חשוב?
לפי ההסכם הקיבוצי עליו חתם ארגון המורים עם משרדי החינוך והאוצר, משרה מלאה של מורה מורכבת כך:
אם נחזור שוב למה שקרה בפועל, נקבל את התמונה הבאה:
כמה נתונים בולטים לעין:
חלקן של שעות ההוראה בפועל קטן בחצי ממה שנועד להיות לפי ההסכם הקיבוצי (ואף יותר, משום שבספירת השעות כללתי את השעות הפרטניות כשעות הוראה).
חלקן של השעות המוקדשות להכנת חומרים ובדיקת מבחנים ועבודות כפול מן המתוכנן.
חלקן של השעות המוקדשות לישיבות והשתלמויות גדול בכמעט 4 אחוזים מן המתוכנן.
ישנן משימות שכלל אינן נלקחות בחשבון בספירת שעות העבודה של מורה.
אה, ונתון אחרון חשוב – עשיתי את כל (או ממש ממש כמעט כל) שעות ההוראה שהוקצו לי. בחיי.
מה, לדעתי, אפשר ללמוד מזה?
לא ניתן (לדעתי גם לא רצוי, אבל זה סיפור אחר) להגדיל את מספר שעות ההוראה לאורך השנה, מאחר שעל כל שעת הוראה פרונטלית (וזה לא באמת משנה אם מדובר בשעה מול כיתה, מול הקבצה או מול קבוצה קטנה בפרטנות) יש תקורה של יותר משעתיים. הדרך היחידה כן לעשות זאת היא על-ידי הגדלת מספר המורים העובדים במערכת.
מורות ומורים עובדים הרבה יותר ממה שהציבור חושב. וזה בסדר. כפי שעלה מחישובי השעות, מורות ומורים לא בהכרח עובדים יותר שעות מעובדים אחרים במשק. הבעיה הגדולה ביותר היא הדרך שבה מאורגנת העבודה של עובדי הוראה לאורך השנה, ללא כל גמישות – לא מצד העובד ולא מצד המערכת.
דבר נוסף, שלא עולה מתוך הנתונים, אבל קשה לערער עליו – יש שונות גדולה בקרב המורות והמורים בהרכב ובאופי של עבודתם. יש הבדל בין מקצועות הוראה, בין תפקידים שונים, בין שלבי החינוך, ועוד. אבל כל המורות והמורים עובדים קשה, והרבה. אם רק היתה לבית-הספר, בשיתוף-פעולה עם ועדי מורים מקומיים, גמישות בקביעת הרכב שבוע העבודה של המורות – מי זקוקה ליותר שעות פרונטליות ופחות שעות תקורה ומי להיפך, מי מצוינת בפרטנות ומי מרצה מעולה, ניתן היה לנצל באופן יעיל הרבה יותר את שעות העבודה המצטברות של כלל המורות והמורים בצוות הבית-ספרי.
בהקשר אחר אבל דומה, ערכנו בתנועת המורים ניתוח של שאלת היחס המספרי בין מורות לתלמידים. גם שם גילינו, שלמרות שזו לא הכמות אלא האיכות, כאשר יש למורה רק 7 דקות בשבוע לכל תלמיד, זה משפיע גם על איכות הקשר, ולא רק על כמותו.
כאשר אני נאלץ, כדי למלא אחר דרישות המשרה שלי, לעבוד שעות רבות בבית מעבר למשרה שלי בבית-הספר;
כאשר התחושה היא של רדיפה אינסופית אחר המשימות;
כאשר לא ברור מהם תחומי האחריות של מורה או מחנכת – כלומר, שהכל נמצא בתחום אחריותה;
וכאשר הדרישות הביורוקרטיות, הדוחות, הישיבות, ההשתלמויות… הולכות ותופסות חלק גדל והולך מהמשרה ומשדרות שוב ושוב חוסר אמון ביכולתה של המורה לעשות את עבודתה,
אז ברור מאיפה באים רגשות האשמה. ברור מדוע מורות ומורים חשים שהם אינם מצליחים להגיע לכלל תלמידיהם. ברור מדוע הורים חשים, שהחינוך שילדיהם מקבלים איננו מספק. זו לא רק תחושה – אנחנו, ציבור המורות והמורים, מתקשה יותר ויותר לבצע בהצלחה את עבודתנו, והילדים של כולנו סובלים מכך.
נכון, מעקב השעות הזה הוא נקודתי, ואני לא מייצג את מערכת החינוך כולה, כמו שאף מורה לא יכולה לייצג ציבור כל-כך גדול. הייתי שמח לו מורות רבות היו עורכות את מעקב השעות הזה, והיינו יכולים להציע ניתוח רחב ומעמיק הרבה יותר למאפייני העבודה של מורות ומורים. לצערי, נראה שלאף אחד מהגופים המעורבים בהובלתה של מערכת החינוך – הן משרדי האוצר והחינוך והן ארגוני המורים – אין אינטרס לערוך מחקר שטח מקיף ומעמיק שכזה, והם מעדיפים את הסטטוס קוו, את המאבק על תוספת כזו או אחרת לשכרן של המורות, שחשובה ככל שתהיה, אין לה באמת סיכוי לשנות את המצב מן היסוד.
אז סיימתי לספור שעות עבודה. כמו לפני הספירה, עיקר העיסוק שלי הוא במערכות היחסים, בקשרים הבין-אישיים, ברווחתם של תלמידי ובטובתם. כמו לפני הספירה, ברור לי שאם רק היה לי יותר זמן, הייתי יכול לעשות יותר. רגשות האשמה נותרו בעינם. אבל כך גם הסיפוק העצום מהעבודה הזו, האושר שבעבודה עם מתבגרים והאמונה, שאני בכל זאת מצליח לעשות משהו – גם אם קטן – כדי לעשות את העולם הזה למקום טוב יותר.
בסופו של שבוע לא פשוט, שכלל בקרה של משרד החינוך על מטלות הביצוע של תלמידי וויכוח עם המדריכה (מה לעשות, לא מצליח להימנע מזה…) על הפוליטיות של המקצוע שלנו, החלטתי לנסות ולגעת בצורה מסודרת בסוגייה הזו, שחלק מהוויכוח לגביה הוא, אם היא בכלל קיימת.
תכנית הלימודים באזרחות לחטיבה העליונה בנויה משלושה פרקים מרכזיים:
מדינת ישראל – מדינה יהודית
מהי דמוקרטיה? – ערכים, עקרונות ומאפיינים של משטר דמוקרטי
המשטר במדינת ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית
ההנחיה של משרד החינוך היא להתחיל, כפתיחה, עם רקע שכולל את הרקע להקמת מדינת ישראל ואת לימוד הכרזת העצמאות, ולאחר מכן להמשיך לפי הסדר המצוין למעלה.
כאשר ניגשתי לתכנן את ההוראה שלי, היה לי ברור שאני מתחיל מהפרק השני, פרק הדמוקרטיה, ורק לאחר מכן נכנס להיבטים השונים של מדינת ישראל – יהודית ודמוקרטית.
כאשר שואלים אותי מדוע, אני משיב שאני מתחיל מהכלל ויורד אל הפרט, כי הרעיון של מדינה דמוקרטית קודם לתפיסה של מדינה יהודית. פעמים רבות עונים לי שזה בדיוק הפוך – שהיסוד למדינה הזו הוא היהודיות שלה, ושהאופי הדמוקרטי שלה הוא תוספת לזה.
מבלי להיכנס לוויכוח, שהוא מרתק בפני עצמו, אני משיב שזה בסדר גמור, אלא שזו לא עובדה כי אם עמדה פוליטית-ערכית. השאלה, אם עבור אדם מסוים (או במקרה הזה – מורה מסוימת) המדינה הזו היא קודם כל יהודית ואחר-כך דמוקרטית או להיפך, היא סוגייה ערכית שנטוש עליה ויכוח ארוך, ארוך עוד יותר משנות קיומה של המדינה.
מה זה משנה, עונים לי רבים. הרי בכל מקרה אתה צריך ללמד גם את זה וגם את זה, וכמורה אתה לא אמור לנסות להשפיע על התלמידים את הדעות והאמונות האישיות שלך.
החלק השני של המשפט הזה נכון רק חלקית. החלק הראשון נכון מאד, ודווקא משום כך כל-כך חיוני, בעיני, שמורות ומורים יכירו בבחירה הערכית שהם עושים, כאשר הם מחליטים אם להתחיל מהפרק הזה או האחר. למה? משום שכמו בדברים רבים אחרים, את הדברים שאנחנו מלמדים ראשונים אנחנו מגדירים, באופן לא מודע גם לנו וגם לתלמידים, בתור הבסיס, בתור היסודות שעליהם נבנה את יתר קומות הידע וההבנה. משמעות הדבר היא, שמי שמלמדת קודם את המדינה היהודית אומרת לתלמידיה, בעצם, שזה מה שהכי חשוב במדינה, וצריך לשפוט את מה שקורה בארץ לאור הבסיס הזה. וכמובן, שאותו הדבר נכון גם בכיוון ההפוך. במובן הזה, אנחנו כמורים משפיעים אם נרצה ואם לא על עולמם הערכי-פוליטי של תלמידינו.
אז למה כתבתי, שהחלק השני של המשפט, לפיו אסור לנו להשפיע על התלמידים, נכון באופן חלקי? משום שתפקידנו להשפיע – אנחנו מחנכים, וככאלו איננו מייצגים רק את עולם הידע, כי אם גם עולם שלם של ערכים, אמונות והשקפות עולם. כבית-ספר, יש לנו שאיפה יומרנית ביותר, אך הכרחית, לעצב את עולם הזהות של התלמידות והתלמידים בהם אנחנו נוגעים. אבל– עלינו לעשות זאת בזהירות ובהגינות.
בזהירות – משום שנגיעה בעולם הערכים של התלמידים היא מבלבלת, לעתים מערערת מאד, בייחוד אם הדברים שהם פוגשים בכיתה מתנגשים עם אלו שעליהם הם גדלו בבית (ולכל תלמידה ותלמיד יש רגעים כאלו בשלב כזה או אחר של שהייתם בבית-הספר). ולכן עלינו לוודא, שהעיסוק בתכנים הללו הוא תמיד מבוסס ידע, תמיד מתון ככל הניתן, ותמיד מכבד דעות וזהויות שונות.
בהגינות – משום שכפי שכבר אמרתי, אנחנו משפיעים עליהם את עולם הערכים והאמונות שלנו אם נרצה ואם לאו. ולכן מוטלת עלינו החובה המוסרית לעשות גילוי נאות לגבי כל התכנים שאנחנו עוסקים בהם – עלינו לשקף לתלמידים (ולצורך כך, קודם כל לעצמנו) את המקומות בהם אנחנו מציגים להם עובדות, אלו בהם אנחנו מציגים פרשנויות – שלנו ושל אחרים, ואלו בהם אנחנו מציגים להם את עמדותינו. יש לזה חשיבות ערכית, כאמור, אך גם פדגוגית – ההבחנה בין עובדה, פרשנות ודעה היא כלי חיוני לתלמידים, שיכשיר אותם הרבה יותר מדברים אחרים להתמודדות מוצלחת עם עולם העתיד.
אנחנו מבקשים ללמד את תלמידינו לבטא את עמדותיהם באופן מכבד, כשהם נשענים על עובדות ופרשנויות, אבל מציגים להם בכיתה מצג שווא, כאילו כל מה שאנחנו מביאים לשיעור הוא עובדות מוכחות. יש לנו אחריות, כמורים, להנכיח באמצעות דוגמה אישית את ההבדלים המהותיים שבין עובדה, עמדה ודעה; ללמד אותם להבחין ביניהן אצלם ואצל אחרים; ולהרגיל אותם לעשות שימוש מושכל בכלים השונים הללו. אם אנחנו רוצים שתלמידינו יעצבו את זהותם, יבחרו את הערכים המנחים אותם בחיים ויעשו זאת מתוך מחויבות לעצמם, אך גם לכלל, עלינו לספק להם את הכלים המתאימים לעשות זאת.
האם עלינו להחליט מה בא קודם? יהודית או דמוקרטית? בשביל עצמנו, בוודאי. בשביל תלמידינו, בשום פנים ואופן לא. את הסמכות הזו לא העניק לנו אף אחד. תפקידנו הוא ללמד אותם את היסודות עליהם צועדות שתי הרגליים של זהות המדינה שלנו; לעזור להם להבחין בין זו לזו; ולהראות להם את המתחים שביניהם, את המקומות בהם רגל אחת נתקלת בשנייה.
יש משהו מפחיד, מאיים, בלפתוח בפני התלמידים את הדיון בנושאים הללו. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו, איך הם יתמודדו עם חוסר הוודאות, עם העמימות, עם המתחים? אבל אין לנו ברירה. הם יפגשו את המתחים הללו בקרוב מאד, כשייצאו מחממת בית-הספר. לא נוכל לפתור את המתחים האמיתיים הקיימים בתוך הגדרות הזהות של מדינת ישראל על-ידי כך, שנציג לתלמידים מצג שווא, כאילו הם לא קיימים. זה לא תמיד פשוט, אבל כאשר עושים את זה בהגינות; כאשר עוזרים לתלמידים להבין ששתי העמדות הן לגיטימיות; כאשר עוזרים להם להבחין בין רגש לעמדה לעובדה, להתמודד עם הטיעונים מתוך כבוד לזהויות ועמדות שונות, אנחנו מכינים אותם טוב יותר להתמודד עם השאלות הללו בעצמם בקרוב מאד, כאזרחי מדינת ישראל.
לא אנחנו נחליט, אם המדינה הזו תהיה יותר דמוקרטית או יותר יהודית. אבל כדי שהבחירות השונות לגבי אופייה של המדינה ייעשו מתוך כבוד הן למסורת היהודית והן למסורת הדמוקרטית, עליהן להתקבל על-ידי אזרחים מודעים, המכירים את שתי הזהויות ובוחרים ביניהן באופן מושכל ומכבד. על הרעיון של אלת צדק, שתחליט בשבילנו, כבר וויתרנו, אבל איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על הדיון הציבורי בשאלות עצמן.
משנה לשנה הופך היום הזכרון לחללי מערכות ישראל קשה יותר ויותר עבורי.
והבנים שלי עוד קטנים, דווקא. יש לי עוד כמה שנים טובות עד שאחזור להפסיד שינה בגללם בלילה.
ובכל זאת, כל שנה הבוקר הזה של יום הזכרון ממלא את עיני וגרוני בדמעות חמות וצורבות יותר מאשר בשנה שקדמה לה.
רק השנה הבנתי, בשיחות עם תלמידים ובמהלך הצפירה, מה קורע אותי ככה מבפנים. כי בזמן הצפירה אני לא חושב על חברים שנפלו (התמזל מזלי כמעט באופן בלתי-סביר, במציאות שלנו, וכל משפחתי הקרובה, חברי ומכרי הקרובים שרדו את שירותם הצבאי בשלום יחסי), אלא על התלמידים שלי, שעומדים מולי. על הילדים המגודלים הללו, שביום הזכרון הבא כבר עלולים להיות חלק מרשימת הכשלונות הלא-נגמרת שלנו. חלק מרשימה מאשימה, מביישת – לא הצלחתם להפסיק את זה, לא הצלחתם להגן עלינו.
אני עומד מולם וחש בושה. בושה על העולם הקשה אליו אנחנו שולחים אותם, על זה שאנחנו מגדלים אותם להגן עלינו, לאחר שלא הצלחנו אנחנו להגן עליהם. בושה על שלא עשיתי כל דבר שיכול אדם לעשות כדי להגן על ילדיו.
אני עומד מולם ושואל את עצמי איך אוכל עוד להכין אותם טוב יותר למה שמצפה להם? איך אפשר לחנך אותם בה בעת לקחת אחריות, לתרום, לסכן את עצמם עבור אחרים, ואולי גם להיפגע ואף לפגוע, ומצד שני לשמור על צלם האנוש, על המחשבה הביקורתית, על השאיפה לשלום ולשינוי? איך אפשר לחנך אותם מצד אחד לבצע את הדברים ההחלטיים והמוחלטים ביותר שיכולים להיות, ומצד שני לראות כל הזמן את המורכבות, את השלם, את המציאות על שלל גווניה?
אנחנו מלמדים ילדים על האחר, על היכולת לראות ולהבין אותו כאדם שלם ונפרד, ושולחים אותם להילחם בכל מי שאחר. אני רוצה להמשיך להאמין ביכולת שלנו ושלהם להכיל את הניגוד הזה, אך המציאות של השבועות האחרונים -כולל השיח הקשה, המתלהם והלעומתי שהתפתח בקרב עמיתי ועמיתותי המורים – מציבה אתגר גדול מאד בפני האמונה הזו.
אני יושב וכותב, ויודע שבכל רגע אני עלול לקבל את הבשורה, שעוד שם נוסף לרשימת הבושה והאשמה שלי, שלנו. זו רק שאלה של מתי ושל מי, כרגע. אבל השאלה היחידה שבאמת מטרידה אותי בימים אלו היא, האם נדע למנוע את השמות הבאים? האם נדע למנוע את הניכור והשנאה בינינו, האם נדע לראות את האחר קודם כל כאדם, ורק אחר-כך כאחר?
אינני מעז להתפלל כרגע לשלום. כל שאוכל לבקש הוא, שיום הזכרון הבא לא יהיה קשה יותר מזה שחלף.
ביטלתי את החיובים הקבועים בכרטיס האשראי, ושלחתי מכתב למזכיר הסניף שלי וליו"ר ארגון המורים, רן ארז.
עזבתי את ארגון המורים.
לא בקלות עשיתי זאת. אלו מכם המכירים אותי יודעים עד כמה אני מאמין בעבודה מאורגנת, ובייחוד בצורך של ציבור מוחלש כמו המורות והמורים בארגון עובדים שיגן עליהם, אך גם יקדם את המקצועיות, התדמית והדימוי העצמי של הציבור הזה.
ארגון המורים, מבחינתי, כבר לא עושה אף אחד מהדברים הללו, ובהשראת חבר טוב, יהושע רץ, החלטתי להפסיק לחכות לעזיבת המחאה ההמונית של הארגון. די. מספיק.
אז עזבתי את הארגון, ואני קורא לכם להצטרף אלי:
הורידו את נוסח המכתב: עזיבת-ארגון-המורים ושילחו לסניף הקרוב לביתכם, וליו"ר הארגון (אין לו, כמובן, מייל, אבל בפקס – 1533-7106756)
שתפו את הפוסט הזה לכל רוח, לכל מי שאתם מכירים שהיא מורה, או לכל מי שמכיר מורות ומורים.
הפיצו את הבשורה – כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה, תהיינה לים!
(ומה לעשות עם דמי החבר החודשיים לארגון המורים? אפשר לחסוך, אפשר לבלות, ואפשר להעביר לדבר הקרוב ביותר, היום, לאלטרנטיבה אמיתית לארגון המורים – 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך'. אמנם אני משוחד, אבל זה מה שאני עשיתי)
את הפוסט הזה אני כותב בכאב גדול, אחרי יום שלם של רגשות קשים ביותר בעקבות תוצאות הבחירות החוזרות בעיר.
לפני שש וחצי שנים בחרנו, אישתי ואני, לחיות את חיינו במסגרת הקיבוץ העירוני 'תמוז' שבעיר בית-שמש. את הקיבוץ ואת העיר היכרנו לפני 18 שנים, כשעשינו שנת-שירות מטעם תנועת הצופים, וכבר אז התאהבנו במאפיינים המיוחדים של העיר, שכאשר מעלים אותם על הכתב נקראים כקלישאה נבובה, אך כשחיים אותם הם מרגישים כל-כך אמיתיים.
אין לי כוונה לייפות או לקשט את הדברים. בית-שמש היא עיר מורכבת, עם מגוון רחב של אוכלוסיות ועם שיעור גדול למדי של אוכלוסיות מוחלשות, מכל המינים והסוגים – דור שלישי למצוקה, עולים חדשים, משתפי-פעולה… העיר גם סובלת כבר שנים רבות מכל המחלות הניהוליות, שמאפיינות את עיירות הפיתוח בפריפריה הישראלית – תת-תקצוב, חוסר באיזורי תעשייה מניבי ארנונה, תרבות ניהולית ועוד ועוד. באמת, על הצרות של בית-שמש אפשר לדבר שעות.
אבל בעיר בית-שמש, בבית שלי, קרה בשנה שחלפה דבר מדהים. לקראת הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות נעשה ברור, שהמאבק הפוליטי המרכזי הוא בין האוכלוסייה החרדית לבין יתר האוכלוסייה – חילוניים, מסורתיים ודתיים כאחד. ההבנה הזו הולידה מצב, שבעיני עוד יילמד בשנים לבוא בחוגים למדע המדינה: כל הרשימות הלא-חרדיות הצליחו (בתהליך ארוך ולא פשוט) להגיע להסכמה על תמיכה במועמד אחד, והפכו את המירוץ למירוץ ראש בראש בין שני מועמדים בלבד.
וזה אפילו עוד לא העיקר. העיקר הוא, שבקמפיין הזה, ועוד יותר מכך בהיערכות לסיבוב השני של הבחירות, שבו וצפו על פני השטח כל מעלותיה של בית-שמש: החום האנושי, הישירות והבלתי-אמצעיות בתקשורת בין אנשים, ההתלהבות העצומה שאנשים מגיעים אליה, ובעיקר הסובלנות לאחר, גם אם לעתים קרובות כל אלו מלוות בחוסר סבלנות משווע.
בחודש האחרון פגשתי אנשים מדהימים. מחויבים, רציניים, נלהבים, חדורי אמונה באפשרות לשנות, עמוסי רצון שיהיה לכולנו כאן יותר טוב. אני ציניקן לא קטן, אבל הבחירות הללו הצליחו באמת ובתמים לרגש אותי. היתה תחושה, שיש לנו סיכוי אמיתי לשקם את המושג החמקמק, שפעם היה מובן מאליו לכל תושבי העיר – קהילה.
זה לא הספיק. שוב הפסדנו, ואנחנו ניצבים, כנראה, בפני חמש שנים נוספות בהן העירייה שלנו תתייחס מעט מאד, אם בכלל, לצרכים שלנו. האם נצליח לשמור על מה שנוצר כאן בחודשים האחרונים, להעצים אותו ולהפוך אותו לכלי פוליטי וחברתי משמעותי? אני לא יודע. יש לי חשש גדול שביום שאחרי, ללא היעד המשותף והברור, יהיה קשה מאד לשמר את שיתופי הפעולה שנוצרו במערכת הבחירות הזו, ושוב יתחדדו הקווים המפרידים, המחלוקות, הפערים. הלוואי שאתבדה.
היום הזה, שאחרי הבחירות, הוא יום עצוב לבית-שמש. אבל החודשים שלפניו היו ימים יפים ומרגשים, שנותנים עוד כוח להמשיך ולהאמין – להאמין ביכולת לשנות ולשפר, להאמין בכוחה של קבוצה מאורגנת עם מטרה משותפת, ובעיקר – להאמין בבני-האדם, ביכולת שלנו לחלום, להתעלות, להתגבר, להתחבר.
אתמול בבוקר קיבלתי, כמו אלפים רבים נוספים של עובדי הוראה, את האיגרת האחרונה של שר החינוך, שנכתבה בעקבות פרשת אדם ורטה. קראתי, והתעצבנתי. ולא לגמרי הבנתי מה מרגיז אותי, הרי כל המילים הנכונות לכאורה נמצאות שם. אז החלטתי לבדוק את העניין הזה קצת יותר לעומק.
האמת? לא הייתי צריך לחפש הרבה. האיגרת נפתחת במשפט הבא:
"מצד אחד, חברה שסועה, המנהלת ויכוח פוליטי-אידיאולוגי נוקב, מבקשת לשמור על בתי הספר כאיים של למידה, מנותקים מהשפעות של מורים או של זרמים אידיאולוגיים, המבקשים לשתף את התלמידים בדעותיהם ובכך למנוע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית, לצמצם את מרחב הבחירה שלהם ולטשטש את הגבול שבין למידה לבין תעמולה."
מה?! זה "מצד אחד"?! הרי בתוך המשפט הזה עצמו חבויה סתירה מיני וביה – שיתוף תלמידים בדעות שונות, ממשיות, של מורים או זרמים אידיאולוגיים ימנע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית ויצמצם את מרחב הבחירה שלהם? אז מתוך מה הם אמורים לבחור? ואיך הם אמורים לעשות את זה באופן ביקורתי?! הרי אם האלטרנטיבה לכך היא "איים של למידה, מנותקים מהשפעות", משתמע שהתשובה נמצאת בספרי הלימוד (המשמעותי?).
אז השר מתקן ואומר, כי:
"עלינו להרחיב את מקומו ואת סמכותו של המחנך מ"סוכן להעברת ידע" לאדם המייצר דיון מעמיק, תוסס ומסעיר, המפגיש את תלמידיו עם דילמות קיומיות."
להפוך את המחנך מ"סוכן" ל"אדם". ועכשיו יסביר לי בבקשה כבוד השר, איך אני אמור להיעשות לאדם אם עלי להשאיר חלקים גדולים ממי שאני מחוץ לדלת הכיתה? כיצד אוכל להתייצב מול תלמידי במלוא אנושיותי, אם עלי להציג להם תמונה נקייה, פלקטית, של המציאות? כיצד אוכל להפגיש את תלמידי עם דילמות קיומיות, מבלי להיות שם איתם? בלי להראות להם שהדילמות הללו אינן 'חומר לימוד', אלא החיים עצמם? לא יודע. אבל חכו, זה הולך ומחמיר.
השר ממשיך ודורש:
"עלינו להיזהר מלהפוך את בית הספר לזירת התגוששות, למרחב המטשטש את הזכות של הצעירים לבחון, לשקול ולבנות לעצמם השקפת עולם עצמאית."
לא להפוך את בית-הספר לזירת התגוששות? (שלא לדבר על ההתגוששות הממשית שמתקיימת בכל מקרה בבית-הספר, אבל זה כבר סיפור אחר לפוסט אחר) כיצד, לעזאזל, אמורים הצעירים הללו לבנות לעצמם השקפת עולם בכלל, אם הם לא מתוך התבוננות פעילה בהתגוששות, שהיא החיים האמיתיים? השקפת עולם היא בחירה. בחירה בין מערכות ערכים, בחירה בין מה שנדמה לי כטוב וכרע. אבל הבחירה הזו היא בחירה חברתית. היא בחירה שמושפעת מסוכני החיברות המשמעותיים בחיים. ללא מעורבות פעילה שלנו, כמחנכים, בהתגוששות הזו, כיצד יוכלו תלמידינו לבחור באופן מושכל? דווקא ההתעלמות מזירת ההתגוששות הזו היא הטשטוש של זכותם של תלמידינו לבחון ולבחור לעצמם דרך, משום שהיא משאירה רק דרך אחת – את דרך האמצע הלא-ברורה, העמומה. אמת, המציאות מורכבת ותחום האפור בה גדול בהרבה מתחומי השחור והלבן. אך הדרך היחידה לנווט את דרכינו בערפל האפור הזה היא אם אנחנו מחזיקים בתפיסות ברורות וחדות לגבי מה שעבורנו הוא שחור ולבן.
אבל עד כאן הביקורת שלי היא פדגוגית, ואני יודע שהיא נתונה במחלוקת גם בקרב חברי הטובים ביותר. החלק הקשה ביותר בדבריו של פירון עוד לפנינו. מרגע שנכנס לתפקיד מצהיר פירון על האמון שהוא נותן בנו, ציבור המורות והמורים (וכן, ראוי היה שפירון יפנים וגם ייתן ביטוי לכך, שרוב המורים הם, איך לומר, מורות); על הצורך להעצים ולחזק את המורות, להכיר במקומן בקידמת הבמה החינוכית. באיגרת זו הוא, לכאורה, מביע זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים:
"אמון! אמון! אמון! אני מאמין במורים ובמנהלים."
אז קודם כל, כבוד השר – במי אתה מאמין יותר? במורים או במנהלים? כי מה לעשות, נוצרה כאן זירת התגוששות בין אלו לאלו? האם גם מזירת ההתגוששות הזו עלינו להתעלם?
אבל יותר מכך – אם אתה כל-כך מאמין בנו, המורים והמנהלים, איך תסביר את החלק היישומי של מכתבך אלי?
"בימים הקרובים אפנה לשורה של אנשי מקצוע ואנשי רוח ובכירים במשרד החינוך, לשמש צוות בדיקה שיבחן את מערכת היחסים הראויה שבין פוליטיקה לבין חינוך."
שימו לב – אנשי מקצוע ואנשי רוח, ובכירים במשרד החינוך. לא מורים. לא מנהלים. בסופו של יום, כבוד השר, אין זה משנה כמה פעמים תכתוב את המילה אמון עם סימן קריאה, ההחלטות היישומיות שלך זועקות בקול חזק פי מאה. וכאשר מגיעים להחלטות, שם אינך סופר אותנו. חוסר האמון הזה בא גם לידי ביטוי בדרך בה בוחר השר לחנך אותנו, ציבור העובדות והעובדים שלו –ברפורמות התכופות שאינן רואות את הנעשה כבר בשדה, בהתקפות המילוליות הבלתי-פוסקות הנושאות צורת דרשה שבועית, וגם כאן – באיגרת עצמה, בהגדרת התחומים בהם ראוי שמחנכים לא יעסקו: "פגיעה דתית", "הכחשת שואה", "ערעור על הלגיטימיות של צה"ל". כותרות ריקות. אסור לי להעליב את תלמידי. נקודה. לא מבחינה דתית ולא מבחינה אחרת. אחד מתפקידי הבסיסיים ביותר כמחנך הוא לשמור על כבודם של כל התלמידים. אסור לי להכחיש את השואה. לא כי השר אמר. כי כך אומרים חוקי המדינה. אסור לערער על… רגע. באמת? אסור למחנך, למורה לאזרחות, לערער על הצורך להתמודד עם קונפליקטים באופן צבאי? אסור לבחון את מעשיו של צה"ל, כמו של כל גוף אחר, ולבדוק את הכרחיותם? את מוסריותם? הרי השר עצמו כותב:
"הבעת דעות קוטביות, גם אם חריפות, היא מעשה חינוכי הכרחי, ובתנאי שהמורה מציג את מכלול הדעות, תוך מתן לגיטימציה ראויה לעמדות השונות."
לא יודע מה איתכם, אני לא מבין איך אפשר ליישב בין הדברים.
השר מציין, כי
"יש תחומים שבהם יש להיזהר כפליים, משום שהעיסוק בהם כולל חומרי נפץ תרבותיים שאסור לנו להגיע אליהם"
אם להמשיך את הדימוי הציורי של השר, הרי שבכל מקום אחר, בו יש סכנה לחומרי נפץ, ישנם חבלנים שתפקידם לנטרל את חומרי הנפץ הללו, לפרק אותם למרכיבים שאינם יוצרים פיצוץ. אם אנחנו, ציבור המחנכות והמחנכים, לא נדע בביטחון מלא שאנו זוכים לגיבוי מלא מצד המערכת והחברה כולה, אם לא נחוש כי יש לנו אפודי מגן יעילים, לא נוכל לשמש כחבלנים של "חומרי הנפץ התרבותיים" שמזכיר השר, ומי אם לא בתי הספר והמחנכות העובדות בהם יום-יום יעשה את העבודה הזו?
ועוד נקודה אחת, לכאורה שולית עתה שהסוגייה המשמעתית "נפתרה". שר החינוך מציין, כי:
"מתוך ניהול שיח שוטף עם רשת אורט, ידוע לי בבירור שמלכתחילה לא הייתה כוונה לפטר את המורה."
לכך הוא מוסיף את האמירה:
"אסור שכל התבטאות אסורה תהפוך לפרשייה מסעירה ומטלטלת, אבל באותה מידה אסור שכל בירור, התראה או אזהרה יהפכו מיד למלחמת שמד בחופש הביטוי ובזכויות אדם."
כבוד השר, למקרה שלא ידעת – שימוע לפני פיטורין איננו "בירור, התראה או אזהרה". זהו הליך רשמי חמור, ובמצב שנוצר גם בעל הד ציבורי רחב. ואם מלכתחילה לא היתה כל כוונה לפטר את המורה, הסיבה היחידה לקיים הליך כזה היא על-מנת להפחיד ולאיים. בכך שנתת, כשר, ל"בירור" הזה להתנהל תחת איום הפיטורין, יצרת – גם אם לא במכוון – את הקווים הברורים ביותר באשר לדיונים פוליטיים בכיתה. מורות, הישמרו לכן מעיסוק בכל נושא שעלול להכיל "חומר נפץ". ראיתן מה קרה למי שעשה זאת לפניכן.
שר החינוך מגיב גם לביקורת, שהושמעה על שתיקתו הרועמת בפרשה. הוא טוען, כי צריך היה ללמוד את הפרשה לעומק לפני שיוכל להגיב. צר לי, אך כך לא נוהג מנהיג. אתה רוצה לומר, שיש ללמוד את הפרשה? אמור זאת מלכתחילה. תתערב. תראה שאתה נוכח. אינך חייב להכריע מלכתחילה מי צודק, אך עליך להראות כי אתה שם. כך עושה מנהל טוב. כך עושה מחנך טוב. לא בכל סכסוך בין תלמידים אני מתערב, וודאי שלא מן הרגע הראשון. אינני חייב לקבוע מי התחיל, מי צדק, מי אשם; אבל חובתי כמחנך היא להראות לתלמידי, כי הם אינם לבד בהתמודדות עם הסוגייה; שאם ירצו, אהיה שם ואסייע להם; שאם יהיה בכך צורך, אקח אחריות ואכריע; שאינני חושש מעצם קיומו של הסכסוך, אבל שכן אדאג שהוא יהיה הוגן. את כל אלו, שר החינוך – המנהל הראשי של המערכת בה אני עובד, לא עשה.
שר החינוך מסיים במשפט:
"גם את הפרשה הזו אפשר ורצוי להפוך לשיעור חינוך."
בנקודה זו כנראה שהשר ואני מסכימים. אלא שלצערי, הלקח שאני לומד מהפרשה כנראה שונה מעט מזה, שהשר מנסה למכור לי.
ושתי הערות סמליות לסיום:
תראו מה מופיע בתחתית האיגרת – מלא קישורים ליצירת קשר, נכון? לא נכון! זה קובץ תמונה, בלי אף קישור עובד!!!
ואם זה לא מספיק, האיגרת של שר החינוך מסתיימת בהזמנה לפנות אל לשכת השר בפקס או במייל (ולמה שאשלח פקס אם קיבלתי את האיגרת במייל?!):
ניתן לפנות ללשכת שר החינוך בפקס 02-5602246
או במייל lishkat_sar@eduication.gov.il
בפניתך ללשכה עליך לציין שם פרטי, שם משפחה, מס' פניה וכן כתובת פרטית
שמים לב למשהו מוזר בכתובת המייל? (כן, בדקתי וזה לא עובד… אה, ולמה לעזאזל אתם צריכים את הכתובת הפרטית שלי? השר מתכוון לקפוץ לבקר?!)
הוא לא באמת רוצה לשמוע, ובטח שלא אותנו, ציבור המחנכות והמחנכים העובדים יום-יום בשטח. או לפחות לא את אלו, שאומרים יותר מאשר אמן, כבוד הרב.
perlsteindvir 