שתפו:

אני, שגדלתי במשפחה שהמלחמה לא פגעה בה (או שכך לפחות חשבתי, באותן שנים).
אני, שלא הלכתי לקרבי. כי יכולתי. כי לא רציתי.
אני, שלא איבדתי חברים בשדה הקרב, ולא בתאונות אימונים, ולא בתאונות דרכים.
אני, שכבר שנים מספח לי מיתות של אחרים, כדי להתקרב מעט לחום מדורת השבט
(כשאינני חוטא בהזיות מלחמה – הו, לו רק היה לי ילד מיותר להקריב).

שאיני מעז להביט בעיניים שכולות,
שאיני יכול לומר להם בלב שלם – כאבכם אינו לשווא.
שכותב על כאבי, ולא חושב שיש לי זכות לכאוב.

שחש אשמה על שלא הקרבתי;
וזעם, על הצורך להקריב כדי להרגיש שייך;
ואשמה, על הזעם;
וזעם, על כך שאני צריך להרגיש אשמה, כי אינני מוכן להצדיק;
ואשמה, על כך שאינני עושה מספיק, כדי להצדיק את הזעם.
אשמה. וזעם. ואשמה.
וזעם.

אני, שמתבונן בילדי, בתלמידי, ורואה את קורבנות המחר.
אשמתי. כי אינני כואב מספיק.
בגדתי. כי אינני עושה מספיק.
גזלתי. כאבם של אחרים.
זעמתי. ודבר לא תיקנתי.
זעם. ואשמה. וזעם.
ואשמה.

שתפו:

חברה טובה נזפה בי על זה, שאני לא מתרגש מיום ההולדת שלי. אז האמת היא, שזה לא נכון. הוא לא חשוב לי, אני לא רואה בו משמעות מיוחדת, אבל הוא תמיד מרגש אותי. ובכל זאת, זה גרם לי לחשוב. למה יום-ההולדת שלי לא חשוב לי? או לחילופין, מה הוא כן מבחינתי?

מצד אחד, הוא מסמל את התקצרות הזמן שנותר לי כאן. כלומר, כל יום מסמל את זה. או לא מסמל, בעצם. זה לא סמלי בכלל – כל יום שחולף הוא יום אחד פחות שנותר. ואין הרבה דברים שאני שונא יותר מאשר תזכורות לזמניות הקיום שלי. אז יש את זה. אבל אם זה היה רק זה, הייתי נמנע מיום ההולדת שלי לחלוטין, מכחיש אותו ובורח ממנו. כך שיש בזה יותר מזה.

במובן קרוב לזה, אבל אחר, יום ההולדת שלי הוא קצת זמן לחשבון נפש, להתבוננות מעמיקה במראה. עכשיו, בהיותי אדם לא דתי בעליל, אין לי תשובות טובות לשאלה, למה אנחנו כאן (כלומר אני, כן? אתם לא מעניינים אותי כרגע). גרוע מזה – התשובה שכן יש לי היא שאין למה. אין סיבה. אני כאן כי ההורים שלי בחרו להביא אותי לעולם. טוב, אז אם לא סיבה, שווה לשאול מהי התכלית – לשם מה אני כאן?

ולשאלה הזו דווקא יש לי תשובה – אני כאן כדי לשפר את המצב. למה? כי צריך. זו לא שליחות אלוהית, לא איזה תפקיד מיוחד שיועד רק לי. אבל בשביל זה אני כאן. זה מה שאני צריך לעשות.

אז מה אני רואה במראה? אני רואה את הזמן החולף, ואת המשימות שבוצעו. ובעיקר את אלו שלא. וזה לא שאני רואה רק את חצי הכוס הריקה. יום הולדת הוא בהחלט זמן טוב להתבונן אחורה בסיפוק על מה שהשגתי. ובאמת שאין לי על מה להתלונן. אלא שהכוס תמיד תישאר יותר מחצי ריקה. לעולם אי-אפשר יהיה לאזן את המאזניים. מה שלא עשיתי תמיד יהיה גדול עשרות מונים ממה שכן. אז אין מה להתעצב ולהתחרט על כל מה לא עשיתי, אבל גם אין כאן משהו מיוחד לחגוג. יום ההולדת שלי, במובן הזה, הוא רק תזכורת לרשימת המשימות האינסופית שמחכה לי.

אז איך, אחרי כל זה, אני יכול לומר שיום ההולדת שלי מרגש אותי? בזכות האנשים שחולקים אותו איתי – שמקדישים מהזמן שלהם לברך אותי, לראות אותי, לייחס לי חשיבות. זה כיף. וזה כיף לבלות ולחגוג עם משפחה וחברים. ולכן ביום ההולדת שלי אני גם טרוד מכל מה שעוד נותר לי לעשות וכל מה שלעולם לא אספיק, וגם שמח ונרגש מכל מה ומי שיש לי בחיים.

ויש עוד עניין – יום ההולדת מתייחס להולדת. לעצם זה שניתנה לי הזכות להתהלך כאן בין אנשים. ולכן החלטתי השנה, שיום ההולדת שלי הוא זמן שבו אני רוצה לעצור ולהגיד תודה להורי, שהביאוני הלום. אז אמא ואבא, זה בשבילכם – תודה.

?WHY CAN'T I TALK

לפני כחודש וחצי סיימתי מחזור שני של חינוך כיתה – 3 שנים של עבודה אינטנסיבית ביותר עם 31 בנות ובני 16, ואז 17, ואז 18. 3 שנים בהן הרגשתי עצמי שותף, שלא לומר אחראי, לכל מה שעובר עליהם, להצלחות ולכשלונות, להתלבטויות, למפחי הלב ולשמחות הגדולות. אין כמעט רגש, אני חושב, שלא חלקתי עם תלמידותי ותלמידי לאורך השנים הללו.

לא עם כל אחת ואחד מהם, אמנם – לא כולם היו זקוקים שאספק להם את אותם הדברים. למעשה, כל אחת ואחד מהם דרש ממני להיות דמות מעט אחרת, לספק צרכים שונים. עבור חלקם הייתי צריך רק להיות שם. חלקם היו זקוקים לי כדי שיהיה על מי לכעוס. אחרים, שיהיה למי לבכות. למי לספר סודות. אלו היו שלוש שנים מתישות, סוחטות, מעצבנות, מרגשות ומשמחות. קשה להסביר את זה למי שלא חווה את מערכת היחסים המיוחדת הזו, אבל במובנים רבים אני מרגיש שכל אחת ואחד מהתלמידות'ים שלי הם גם קצת הילדים שלי. וחשוב לי להסביר, או לנסות ולהסביר, משהו לגביהם:

זה ממש ממש קשה, להיות מתבגר'ת. נכון, במבט לאחור זו נראית לנו תקופה נפלאה, שהכל בה פתוח, שכל העתיד עוד מחכה, שהגוף עושה כל מה שאומרים לו והאנרגיות, נדמה, הן אינסופיות. אבל אנחנו, שעברנו את זה, גם יודעים שזו תקופה עמוסת חששות, התלבטויות אינסופיות, צורך נצחי להוכיח את עצמך, ועוד ועוד ועוד.

ובעיני, זה הרבה יותר קשה להיות מתבגר'ת היום, מאשר כשאני, לפחות, עברתי את השלב הזה. נהוג לומר שהחיים היום הרבה יותר פשוטים. הכל הרבה יותר פתוח, הרבה יותר נגיש, הרבה יותר מיידי. אבל זה גם מה שהופך אותם לבלתי-אפשריים, לפעמים, בתוך הסערה של גיל ההתבגרות. כי הכל הרבה יותר מדי פתוח, הרבה יותר מדי נגיש, הרבה יותר מדי מיידי.

איך לומדים להבחין בין עיקר וטפל, בתוך מציאות שבה אתה לא באמת חייב לבחור, כי אפשר גם וגם?

איך יודעים מתי חברות היא אמיתית ונצחית, כאשר יצירה או ביטול של חברות נעשים בלחיצת כפתור?

איך אפשר להתרגש ולהתפלא לאורך שלבי הגילוי של המיניות, כאשר הכל גלוי ופתוח על המסך?

איך אפשר לצפות מהם להתחנך לקריאה מעמיקה וסבלנית, למאמץ שכרוך בגילוי ובהבנה של דברים, כאשר גם אני, כמבוגר, קורא רוב היום ציוצים בטוויטר, ומתפנה רק פעם בשנתיים לקרוא בלוגים (שלא לדבר על לכתוב בשלי)?

ואנחנו מכירים את זה גם כהורים. את כמה שהדברים הם מבלבלים יותר, מורכבים יותר. אנחנו רוצים לתת להם כל מה שאפשר, ואפשר היום לתת כל-כך הרבה יותר. ואז קשה לנו עם זה שהם לא מעריכים את מה שיש להם.

אז לא, הדור לא הולך ופוחת. אבל האתגרים שמולם הוא ניצב הולכים ונעשים מורכבים ומופשטים יותר ויותר, ולמולם הצעירות והצעירים הללו פעמים רבות נראים קטנים יותר.

זו גם התשובה בעיני, או לפחות חלקה, לשאלות רבות שעוסקות במבנה ובתפקוד של מערכת החינוך בימינו. שאלות שהרבה פעמים מוצאות את ביטוין בדיון סביב הגודל הרצוי לכיתה. כי אמת – אם התפקיד שלי הוא אך ורק להעביר לתלמידות'ים חומר, או להכין אותם לבגרות, כפי שטוענים חלק מההורים שנשמעים מדי פעם בציבור – אז אין שום סיבה להקטין את הכיתות שלנו. הרצאות אפשר לתת גם לחמישים ושישים תלמידות'ים. אולי זה אפילו יכין אותם טוב יותר ללימודים גבוהים. אלו שישרדו, כלומר.

כי לא כולם שורדים את המערכת. למעשה, רק חלק קטן מאד באמת מצליח בתוכה. שני השלישים הבאים פחות או יותר שורדים, צולחים את המהמורה הזו שנקראת בית-ספר. אבל יותר ויותר תלמידות'ים מוצאים את עצמם מפגרים מאחורי הדרישות, לא עומדים בקצב, הולכים לאיבוד. ולא בהכרח משום שהם לא מסוגלים מבחינת היכולות השכליות שלהם. אלא כי הכל פשוט יותר מדי בשבילם. נדמה לי, כי ההשפעות הרגשיות והנפשיות של מגיפת הקורונה על ילדות וילדים רבים הן הדגמה טובה למחסור במשאבים נפשיים שיש לכל-כך רבים מן התלמידות והתלמידים שלנו. ושלא תהיה טעות – זה לא משהו שהקורונה יצרה. זה היה שם כל הזמן, רק שהקורונה הוציאה את זה החוצה.

אני רוצה להדגים את מה שאני מדבר עליו בעזרת האומץ המופלא של אחת מהתלמידות שלי, שמצאה את המילים כדי לתאר את מה שעבר עליה בתור תלמידה חכמה ומוכשרת, שסובלת מהפרעת חרדה. הטקסט שלהלן (והציור הנלווה אליו) מראים עד כמה הצרכים האמיתיים של תלמידות ותלמידים רבים פשוט לא מוצאים מענה, הם פשוט – כפי שהיא מתארת את זה – שקופים למערכת. וחשוב לי להדגיש משהו שגם היא אומרת בעצמה – במצב הנוכחי של המערכת, פשוט אין סיכוי שמורות ומורים יצליחו לראות את כולם כפי שראוי; להגיע אליהם באופן אישי, לנהל איתם שיחות משמעותיות שכל-כך חסרות להם. נכון, זה לא פוטר אף אחד מאיתנו מאחריות לעשות כל שביכולתנו כדי לראות אותם, ליצור איתם קשר ומגע, להנחות אותם בסופה שעוברת עליהם בשנים הללו. אבל אם משהו עמוק, יסודי, לא ישתנה בשנים הקרובות באופני העבודה של מערכת החינוך, אנחנו נאבד יותר ויותר תלמידות ותלמידים מסוגה, וגם אחרים שיש להם צרכים אחרים שהם לרוב שקופים למערכת.

אז בבקשה – תקראו את מה שיש לה לומר. זה חשוב לה שישמעו גם את הקול שלה, ובייחוד שכל-כך קשה לה להשמיע אותו בקול רם. אז תפקידנו, כל אחד ואחת שקוראים את המילים הללו, הוא להיות הרמקול שלה. להשמיע את הקול החשוב הזה, לעשות אותה פחות שקופה. כי מגיע לה שיראו אותה. לה ולכל האחרים שיושבים שם בפינות האחוריות של הכיתות שלנו.

JelloShoulders

למורה.

אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר איך מרגישה חרדה. זה שונה מפחד. לפחד יש "הצדקה", והחרדה – היא פשוט מגיעה. לא ממש שואלת אותך, לא נותנת לך להירגע.

אני כרגע בסוף כיתה י"ב, בכיתת מופת. אובחנתי עם חרדה חברתית ואילמות סלקטיבית בכיתה ג', אבל סבלתי מהן מאז שנולדתי.

אילמות סלקטיבית היא יחסית נדירה אבל חרדה חברתית מאוד שכיחה, בעיקר בקרב ילדים שלומדים במסגרת רגילה בבית ספר רגיל. החרדה הזאת יכולה להתפתח עם השנים או להתפרץ בגיל מסוים.

בזמן בית ספר, בלי טיפול ובלי מודעות, היא יכולה להחמיר ולהביא אותך למקומות קשים.

חרדה חברתית יכולה להתבטא בכל מיני צורות ורמות. חלק לא יוכלו לדבר בכיתה ולחלק יהיה קשה ליצור קשרים חברתיים. חלק יסבלו מעצם הישיבה בכיתה מלאה בתלמידים וחלק בכלל לא יפגשו את החרדה בלימודים, אלא בחיים – להרים טלפון להזמין מונית או פיצה.

ככל שתופסים את החרדה ומטפלים בה מוקדם יותר יש יותר סיכוי להפטר ממנה.

אני פגשתי את החרדה בכל פינה, בעיקר בבית ספר. ומערכת שלא רוצה להבין.

לא יכולתי לענות על שאלה שמורה שאלה אותי, אבל לא בגלל שלא ידעתי את התשובה. המוח שלי חיבר בין פעולת הדיבור להרגשת סכנה, ובגלל זה כל פעם שמישהו פונה אליי בכיתה (מורה או תלמיד.ה) משתלטת החרדה.

הלב שלי דופק ממש חזק, כל כך חזק שדפיקות הלב שלי הן כמעט הדבר היחידי שאני שומעת. אני לא זוכרת את השאלה וכל מה שעובר לי בראש זה קיפאון ואימה. ואיתם המון שאלות – איך שוב נכנסתי למצב הזה? למה אני קפואה? למה אני לא מצליחה להפטר ממנה? או להוציא מילה? 

בנוסף לכך, אני מרגישה שכל הגוף שלי בוגד בי – האוויר נהיה כבד מדי לנשימה, שום דבר לא יוצא או נכנס.

ככל שהמורה מחכה יותר לתשובה, אני יותר מרגישה ששום דבר לא נרגע. עכשיו מגיעה ההרגשה החמה ואיתה הידיעה שאני הופכת לאדומה. אין לי מקום להתחבא, כל האימה פשוט מוצגת ככה, אבל עדיין המורה מחכה ואני פשוט לא מבינה – אם הם יכולים לראות את כל האימה, למה הם גורמים לי לעבור אותה שוב ושוב – כל יום ובכל שעה??

וסוף סוף, כשהכל מתחיל להירגע, אני מנסה להבין איפה טעיתי. הרי קשר העין היחיד שיצרתי הוא עם הרצפה, ואני יושבת ממש בסוף הכיתה.

בכל פעם סופרת אחורה את הדקות עד סוף השיעור – לא כי אני לא אוהבת ללמוד, רק בגלל התקווה שבשיעור הזה לא אצטרך להתמודד עם החרדה. 

בכל אסיפת הורים אותה השיחה – יש לה ציונים טובים אבל היא לא משתתפת בשיעור אז הייתי חייב.ת להוריד לה את הציון בתעודה.

תמיד עושה שיעורי בית, בזה אין בעיה – אני תמיד עושה. לא כי אני רוצה, אני עושה כי אם לא אעשה יכול להיות שהמורה תשאל מה קרה? ואני לא אוכל להוציא מילה. גם אם הייתה לי סיבה ממש טובה ללמה לא הספקתי אני אישאר ערה כל הלילה אם אני צריכה כי שום דבר לא משתווה לכאב בהתמודדות בלתי אפשרית עם החרדה.

אף פעם לא מפריעה – מה שהמורים אומרים בעצם זה היא לא מביעה דעה ואפילו לא אכפת לנו שיש לה אחת כזאת. היא לא מדברת וזה באשמתה.

אף פעם לא מאחרת לשיעורים – תנסו לחשוב למה, איך אני יכולה להיכנס לכיתה כשכולם כבר לומדים ואני זאת שמפריעה? כולם מסתכלים עליי, והפעם זו לא מחשבה שהחרדה אומרת לי אותה. 

ויותר נורא – מה אם המורה ת.ישאל למה איחרתי ואם בכלל יש לי סיבה?

ומה אם לא יהיה מקום בכיתה? מה אם ישימו לב לכמה את חרדה? ליד מי לשבת? זה לא שיש לי חברים, לא כאלו שמבינים. אולי לא בכוונה. אחרי הכל זאת תופעה קשה להבנה.

להפסיד שיעורים פתאום נראה כמו דרך התמודדות נחמדה כזאת שנותנת לי סיכוי לנשימה להרים קצת את הראש לפני מה שבא, שהוא בלתי נמנע כבר כל יום במשך 18 שנה.

משפחה יוצאת לחופשה או ביקור אצל הרופא שגורם לאיחור אפילו של דקה – המוח אומר אין כניסה.

כל אלו גורמים לחורים להצטבר ואז ההורים מתערבים והמורים שואלים "למה לא פשוט ביקשת עזרה?"

זה השורש של כל הבעיה – כל התקשורת שלנו מבוססת על קשרים חברתיים ודיבור וברגע שאין לך אותם, היכולות האלו לא פתאום מגיעות כי את צריכה עזרה.

ביום הראשון ללימודים יש סבב שמות. ותאמינו לי – אני יודעת מה השם שלי. אבל זה לא משנה, כי כשמגיע תורי הכל נתקע בגרון ומרגיש כאילו משהו חונק אותי. אבל זו "רק" החרדה. 

"הכל בראש שלך, את כבר בתיכון. אל תתנהגי כמו תינוקת ואל תשחקי את עצמך שאת לא יכולה לומר בסך הכל מילה."

תעצרו שניה. למה שאמציא משהו כזה, למה שאבחר שוב ושוב בהשפלה הזאת? איזו סיבה יש לי לא לומר את השם שלי או את מה שאני יודעת? לתת למורים לחשוב שאני לא מקשיבה או לא מספיק טובה בשביל להיות בכיתה.

לא משנה כמה אנסה תמיד אהיה מאחורה בכיתה, למרות שעבדתי שעות נוספות לרצות את החרדה. 

בלילה אין שינה ובבוקר אותה שגרה מתסכלת ומתישה שמבקשת ממני לעשות דברים שאני לא יכולה.

כשעברתי מהיסודי לתיכון, לא רצו לקבל אותי אחרי שלא הצלחתי לדבר בראיון. רק בזכות ההורים והמחנכת העתידית לכיתה הגעתי למכינה. במכינה היתה לי התמודדות ממש קשה כי זה הזמן להראות מה את שווה, אבל לא הצלחתי לומר מילה. לא הייתי אמורה להתקבל לכיתת מופת אחרי המכינה, הדבר היחידי "שהציל" אותי זה שקיבלתי ציון בין הגבוהים במכינה.

מה שאני מנסה לומר הוא שדיבור הוא לא תמיד הדרך הטובה לבדוק את היכולות של התלמיד.ה.

אני לא יודעת אם יש דרך אחרת אבל אני ממש מקווה. דבר כזה יכול להציל חיים אז בבקשה תהיו קצת רגישים.

אני לא בוחרת בזה, אני לא יכולה לדבר גם אם המחסום הוא בראש שלי.

וכך גם כל ילד.ה שסובל.ת מחרדה חברתית או אילמות סלקטיבית.

עד עכשיו הרגשתי אשמה במה שלא הייתה לי בכלל בחירה, עכשיו אני מבינה שאני פשוט שונה ואין בזה שום דבר רע והעולם הוא זה שצריך לגלות הבנה.

1. הכינו תכנית, התחילו מוקדם ופירסו את זמן הלמידה שלכם

(מתורגם עם רשות מאת המחברת מתוך הבלוג של Chan Moruzi, Learning 2.0. לפוסט המקורי – 12 Tips to Crush Your Final Exams)

הבחינות ממש מעבר לפינה, ויש הרבה מאד לעשות בין עכשיו ואז. עבור רוב התלמידים בבתי הספר התיכוניים של אונטריו, הלימודים נמשכים כרגיל, ובמקביל מוסיפים להציג להם חומר חדש, שמלווה בשיעורי-בית שגרתיים. בנוסף, מצפים מהתלמידים להשלים מטלות מסכמות, פרויקטים שדורשים סינתזה של תוכן השיעורים. עד 30% מהציון הסופי בכל קורס מבוססים על המטלה המסכמת ומבחן הסיכום. אין צורך לומר, שסוף הסמסטר יכול להיות זמן מלחיץ ביותר. אם כן, מהי הדרך הטובה ביותר לגשת לתקופה הלחוצה הזו? מהי הדרך הטובה ביותר ללמוד למבחנים המסכמים, בהינתן כל יתר הדרישות?

רוב התלמידים, מתוך כוונות טובות ביותר, מחליטים להתמודד עם כל משימה בנפרד. ראשית, להשלים את עבודות הכיתה ואת המשימות המסכמות לפי תאריכי היעד שלהן. לאחר מכן, למקד את הזמן והכוחות שלהם בלמידה למבחנים המסכמים. באופן טיפוסי, גישה זו כוללת זמני למידה ארוכים ואינטנסיביים, הממוקדים במקצוע אחד בכל פעם. הלמידה המרתונית עשויה לכלול קריאה מחודשת של ספרי לימוד, סיכומים ודפים שחולקו בשיעור, תוך הדגשת הקטעים החשובים. הזמן והמאמץ ישתלמו, נכון? ככל שתחזרו על דבר מה יותר פעמים זה טוב יותר, נכון? או שאולי לא? מה שהמחקר מראה הוא, שאולי יש לנו המון כוונות טובות, אבל כוונות טובות, אפילו בצירוף מאמץ וזמן, לא בהכרח מובילות לתוצאות המצופות. החדשות הטובות הן, שכוונה, זמן ומאמץ, יחד עם אסטרטגיות הלמידה הנכונות, יכולים לסייע לכם להשיג את מטרותיכם. הנה שנים-עשר טיפים מהירים, שיסייעו לכם להפיק את המירב מזמן הלמידה שלכם.

המחקר מראה, שהרבה יותר טוב לחלק את זמן הלמידה. אם יש לכם ארבע שעות להקדיש ללמידה לבחינה, תוכלו למטב את הלמידה שלכם על-ידי פירוק ארבע השעות הללו לשמונה חצאי שעות של למידה, שיתפרסו על-פני מספר ימים, במקום לבזבז את כל ארבע השעות ביום אחד. ההשפעה העדיפה של פריסת הלמידה על פני הזמן על הלמידה, השפעה המוכרת בשם אפקט הריווּח, היא אחד הממצאים המובהקים ביותר בחקר הזיכרון. ריווח יכול, למעשה, לצמצם את הזמן הדרוש ללמידה של דבר מה! לכן, תכננו את לוח-הזמנים שלכם, והתחילו מוקדם יותר ממה שנדמה לכם שתזקקו לו.

2. וודאו שיש לכם כל מה שאתם צריכים

זה כולל לוודא שיש לכם את כל ההערות וסיכומי השיעור, חומרי הקריאה של השיעורים, משימות שכבר הושלמו ומידע הנוגע לתוכן ולמבנה הבחינה. אם אפשרי, בקשו מהמורה שלכם דוגמאות של מבחנים או של שאלות מבחן משנים קודמות.

3. צמצמו הסחות דעת

זה כולל לשים בצד את הטלפון והמוזיקה שלכם. אם כי תלמידים טוענים לעתים קרובות, שהאזנה למוזיקה עוזרת להם להתרכז, המחקר לא תומך בטענה הזו, ככלל. המחקר אף מראה שמוזיקה, במיוחד מוזיקה עם מולים מוכרות, דווקא מפריעה לריכוז. המחקר גם מצא שעצם הקירבה לטלפון, אפילו כאשר הוא כבוי, מפריעה לעיבוד הקוגניטיבי. כל הסחת דעת שתוצאתה פיצול של הקשב, פוגעת בלמידה.

4. היזהרו מן המדגש הכל-יכול

הדגשת חומר לימוד היא אסטרטגיה סטנדרטית עבור רוב התלמידים. הפעולה של הדגשת משפטים תוך כדי למידה או קריאה גורמת לכם להרגיש שאתם משיגים דבר-מה, אך למעשה, ההדגשה עושה מעט מאד כדי לקדם למידה. לעתים קרובות זו אסטרטגיה סבילה, ובמקרה הטוב ביותר היא שימושית רק לפיסות מידע מבודדות כגון הגדרות.

5. אל תסתמכו על קריאה חוזרת וסקירה

קריאה חוזרת וסקירה של סיכומים פעם אחת היא מצוינת כדי לרענן לעצמכם את התוכן, אבל קריאה חוזרת ונשנית, כמו הדגשה, היא אסטרטגיה סבילה שנותנת לכם אשליה שאתם לומדים. ככל שתקראו פעמים רבות יותר, כך החומר יהיה מוכר יותר. למרבה הצער, היכרות עם החומר היא לא אותו הדבר כמו ידיעה של התוכן. במקום זאת, בחרו באסטרטגיות פעילות יותר, שיספקו לכם משוב מדויק יותר באשר למידה השליטה שלכם בתוכן.

6. היעזרו בתרגול שליפה

תרגול שליפה הוא כל פעילות שבה אתם מאחזרים ללא עזרה מידע שאתם לומדים. תרגול שליפה יכול לכלול בחינה עצמית עם שאלות מספרי לימוד, בחנים מקוונים או כרטיסיות הברקה. זה יכול להיות אפילו רישום מהיר של כל מה שאתם יודעים על נושא מסוים, או הסבר של נושא בקול רם לעצמכם או לשותף ללמידה. שלא כמו אסטרטגיות סבילות כמו הדגשה וקריאה חוזרת, תרגול שליפה מראה לכם מה אתם יודעים ומה לא. במשוב הזה אתם יכולים להשתמש כדי להשקיע את הזמן בנושאים שדורשים תשומת לב נוספת. טיפ קטן נוסף בעת התרגול של שליפה, הוא לא לוותר מהר מדי אם אתם לא מצליחים להיזכר בדבר מסוים. נסו ככל יכולתכם להיזכר בתשובה, או אפילו להיזכר בדברים שקשורים לתשובה. המחקר הראה שהניסיון להיזכר, אפילו אם הניסיון איננו מוצלח, יכול לסייע ללמידה. לאחר שתבדקו את התשובות לשאלות שפספסתם, יש סיכוי גדול יותר שתזכרו אותן.

7. השתמשו בהרחבה

דרך רבת-עוצמה לגבש את הלמידה היא על-ידי יצירת חיבורים בין הדברים הנלמדים. האם אתם יכולים לחבר יחד את המושגים או הרעיונות? האם אתם יכולים לחבר את המידע לדברים שאתם כבר יודעים? האם אתם יכולים להוסיף פרטים, דוגמאות או אנלוגיות? האם אתם יכולים ליצור תרשים של המידע? טכניקה נוספת להרחבה היא לשאול שאלות על הנושאים שאתם לומדים ולהשיב עליהן. בכך שתשיבו על השאלות, ובכך שתיצרו חיבורים, המידע ייעשה יותר קוהרנטי. תחשבו על זה ככה: ההרחבה מאפשרת לכם לפתח "סיפור", כך שלא תצטרכו עוד לנסות ולזכור פיסות מבודדות של מידע. כאשר אתם חושבים חזרה על הסיפור, אתם יכולים להפיק מתוכו את פיסות המידע.

8. תערבבו ותשלבו

הדרך שבה רובנו לומדים היא להתמקד על נושא או מושג אחד בכל פעם עד שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים אותו, לפני שנעבור לנושא הבא. מה שהמחקר מראה, עם זאת, הוא שעדיף לערבב כמה נושאי לימוד בפרק זמן אחד של למידה. המעבר בין תת-נושאים שונים מאפשר לנו לראות את קווי הדמיון, קווי השוני והחיבורים בין תתי-הנושאים, מה שיכול לספק לנו הבנה מעמיקה יותר של החומר. אם כן, עיברו הלוך וחזור בין משוואות ליניאריות, משוואות ריבועיות ופישוט משוואות אלגבריות בפרק זמן אחד של למידה. עיברו הלוך ושוב בין הזמנים השונים באנגלית – הווה, עבר פשוט ועבר מוחלט – במקום לנסות ולשלוט בזמן אחד בכל פעם. זה עשוי להיות קשה בהתחלה, אך התמידו במאמץ. זה ישתלם.

9. נסו את טכניקת פומודורו

אם יש לכם נטייה לדחיינות, או שיש לכם קושי להתרכז, נסו את טכניקת פומודורו. טכניקת פומודורו שוברת את זמן הלמידה שלכם לפרקי תשומת-לב בני 25 דקות (פומודורו אחד). הטכניקה הקלאסית היא לעסוק בלמידה ממוקדת למשך 25 דקות, שלאחריהן 5 דקות הפסקה. במהלך ההפסקה בת 5 הדקות, עשו משהו שנותן לכם סיפוק – שחקו משחק, בידקו את הרשתות החברתיות שלכם, איכלו משהו קטן, בצעו פעילות גופנית, זה תלוי רק בכם. לאחר שההפסקה הקצרה שלכם מסתיימת, חיזרו ללמידה הממוקדת שלכם למשך 25 דקות נוספות. לאחר שתשלימו 4 פומודורו, קחו לכם הפסקה בת חצי שעה. כמובן, שאינכם חייבים להשתמש בתזמון המסורתי של הפומודורו. אתם יכולים, למשל, ללמוד במשך 25 דקות ולעשות הפסקה של 10 דקות. המחקר מראה, שהפסקות קצרות במהלך הלמידה עושות יותר מאשר למקד מחדש את תשומת הלב שלכם, הן עוזרות לגבש את הלמידה.

10. בצעו פעילות גופנית

כאשר אנחנו דחוקים בזמן, אנחנו נוטים לשים דברים כמו פעילות גופנית על אש קטנה. עם זאת, פעילות גופנית עשויה להיות בדיוק הדבר שאתם זקוקים לו! אנחנו יודעים שלצאת קצת החוצה ולעשות פעילות קצרה יכול להפחית חרדה, אבל מחקרים אחרונים מראים גם, שפרקים קצרים של פעילות אירובית במהלך הלמידה יכולים להפחית את השוטטות המנטלית ולשפר את הלמידה. נמצא, שהפסקות קצרות לתרגילים מקדמות למידה יותר מאשר הפסקות שבהן המשתתפים שיחקו במשחקי מחשב או לא עשו כלום בכלל.

11. לימדו במקומות שונים

ייתכן שאמרו לכם, שזה רעיון טוב למצוא מקום קבוע ללמידה, ולעשות בו שימוש תמיד כאשר אתם לומדים. בעוד שלמידה באותו המקום יכולה לסייע בכך, שהסביבה נעשית מקושרת ללמידה, מה שמקל עליכם להיכנס לעבודה, בפועל זו עצה גרועה למדי. המחקר מראה, שמיקום משתנה ללמידה מביא לתוצאות טובות יותר. אם כן, לימדו במקומות שונים – חדרים שונים בבית, בבית-הספר, בספריה, באוטובוס בדרך הביתה מבית-הספר, ואם אתם יכולים, אפילו בחדר שבו תכתבו את המבחן. יחד עם זאת, תזכרו שהסחות דעת יכולות לפגוע בלמידה שלכם, אז בחרו את מיקומי הלמידה שלכם בתבונה.

12. תישנו

זוכרים את הטיפ הראשון שלי? הוא היה להכין תכנית ולהתחיל מוקדם. התוכנית צריכה לאפשר לכם לזכות בשינה שאתם זקוקים לה במהלך התקופה העסוקה הזאת. הציבו את השינה גבוה בסדר העדיפויות שלכם. שינה מספקת היא חשובה מסיבות רבות. מחסור בשינה יכול להגביר את החרדה ולהפחית את היכולת שלכם להתמקד ולשמר את תשומת הלב. אם אינכם יכולים להתמקד, יש סיכוי רב יותר שתעשו שימוש באסטרטגיות למידה סבילות, שהן פחות אפקטיביות. אתם עשויים להקדיש זמן רב יותר ללמידה, אך להשיג תוצאות נמוכות יותר כתוצאה מהלמידה שלכם. המחקר גם מראה שהזיכרונות מתארגנים ומגובשים במהלך השינה, כך ששינה היא קריטית כדי להבטיח שמה שנלמד במהלך שעות הערות יישאר בזיכרון.

כעת אתם חמושים בכמה אסטרטגיות שימושיות שיסייעו לכם. אתם עשויים להבחין בכך, שאת רוב האסטרטגיות הללו ניתן לשלב, כדי להעצים באופן ממשי את הלמידה שלכם. נסו לרווח את הלמידה ולהשתמש בתרגול שליפה, בתרגול מעורב ובהרחבה בעת שאתם לומדים. כאשר אתם מרווחים את התרגול שלכם, אתם עשויים לבחור ללמוד במקומות שונים. אתם יכולים להשתמש בטכניקת פומודורו, ובזמן ההפסקות הקצרות לצאת לסיבוב רכיבה ברחוב. ישנן דרכים רבות לשלב וליישם את האסטרטגיות הללו, בתקווה שהטיפים הללו יהפכו את הזמן המורכב הזה של השנה למעט פחות מאתגר.

שתפו:

מאז שאני זוכר את עצמי, אני אוהב לעשות פאזלים. בעצם, עוד הרבה לפני שאני זוכר את עצמי.

להרבה אנשים קשה להבין, מה כל-כך מושך בהרכבת פאזל. בטח ובטח פאזל גדול ומורכב, של כמה אלפי חלקים. עבורי תמיד היה בזה משהו מן המדיטציה, סוג של ריכוז עמוק ומוחלט בפעילות אחת, מבודדת, ללא הסחות דעת. יש בזה, כמובן, גם רכיב משמעותי של אתגר, ככל שהפאזל נעשה קשה יותר, ותחושה עמוקה של סיפוק כאשר הפאזל מושלם (ותסכול שלא מהעולם הזה, כאשר אתה מגלה שחסרים חלק או שניים…).

אבל הפאזל שאני מרכיב כיום, זה שחיכיתי יותר מעשר שנים עד שיהיה לי מספיק מקום להרכיב אותו, לימד אותי שיעור גדול בענווה, והעלה בי מחשבות שונות באשר לפאזלים בכלל, ולקשר שלהם למה שאני עושה ביום-יום.

את הפאזל הזה אני מרכיב בהפסקות גדולות כבר שנתיים, מאז שסיימתי לבנות בבית קיר שיהיה גדול מספיק להכיל אותו.

בסוף הוא יתפוס 2.8 על 1.4 מ' של קיר (בתקווה)

התקדמתי מצוין. הרכבתי את המסגרת, את קווי המתאר של הדמויות העיקריות, ואפילו מילאתי חלק ממשטחי הצבעים הבולטים יותר. כל מי שאי-פעם הרכיב פאזל גדול יכול לתאר לו את תחושת ההישג.

אבל אז נגמר הקיץ, וחזרתי לעבודה. בניגוד לפאזלים קודמים, בגלל גודלו של הפאזל לא יכולתי להשאיר אותו פרוס בסלון, והוא אוכסן אחר כבוד בחלקים מתחת למזרון של הספה. שם הוא מחכה. מאז חזרתי אליו פעם או פעמיים, והשנה החלטתי להקדיש את רובו של יום הכיפורים להתקדמות, שלא היה לי ספק שתהיה משמעותית.

ואז גיליתי, שמרוב שהתקדמתי יפה לפני שנתיים, נשארו לי עכשיו כל החלקים הסיזיפיים – משטחי צבע עצומים של שמיים ושל גוף, שמצריכים אינסוף סבלנות וניסיונות חוזרים ונשנים. לא שיש לי בעיה עקרונית עם המשטחים הללו. לפעמים אפילו יש בהשלמתם סיפוק גדול יותר מאשר בקווי המתאר הברורים. אלא שהפעם, מאחר שהפאזל מכיל 12,000 חלקים, הבנתי שאין לי שום דרך למקם חלקים בודדים בתוך הפאזל. אין לי כל דרך להחליט אם חלק מסוים שייך לאדם, לאלוהים או למלאכים (לא באופן מטאפורי, כן?) ולכן מה שנשאר לי הוא להתקדם עקב בצד אגודל, לעבור שוב ושוב על שקיות החלקים השונות ולמיין אותן לגוונים, בני-גוונים ובני-בני-גוונים, תוך שאני מחפש סימן כלשהו, קל שבקלים, למיקומו של חלק כלשהו, או לפחות להתאמה בין שני חלקים, שעד כה התחבאו בשקיות נפרדות.

התסכול, כפי שניתן לתאר, הוא גדול. ההתקדמות איטית, וגם כאשר היא מתרחשת, נדירות הן ההתגלויות בהן הדברים סוף-סוף מסתדרים ונופלים למקומם הנכון. אבל דווקא התסכול הזה עזר לי, אני חושב, להבין קצת יותר טוב את העבודה שלי.

נכון, 32 תלמידים בכיתת חינוך אינם 12,000 חלקים. הם הרבה הרבה יותר. כל אחת מן הדמויות בפאזל העצום של הכיתה מורכבת מפיסות-פיסות של זהות, של מידע, של רגשות, של תכונות. כל פיסה כזו מופיעה ברגעים שונים בערבוב עם הפיסות של יתר התלמידים. לעתים באותו הצבע או הגוון, ובכל זאת שייכת לדמות אחרת. לפעמים, בעת המיון, אתה מוצא פיסה בצבע הלא-מתאים, וצריך לעזור לה לחזור לשקית שלה. רק לעתים נדירות אתה מצליח באמת להשלים דמות אחת, שלא לדבר על כולן. היום-יום שלך, כמורה ומחנך, מורכב מאינסוף רגעים של מיון וסידור, של ניסיון לחבר פיסה לפיסה, להרכיב דבר-מה שלם מתוך הבלגאן שנוצר, כאשר מערבבים למעלה משלושים מתבגרות ומתבגרים בשקית אחת. פעמים רבות אתה מגלה בדיעבד, ששייכת פיסה מסוימת לדמות הלא-נכונה, או שחיברת בכוח פיסות שאינן שייכות זו לזו. נדירות כל-כך הן הפעמים בהן נדלקת לך הנורה, ואתה פתאום רואה איך החתיכות אמורות להתחבר. נדירות עוד יותר הן הפעמים בהן החתיכות עצמן מגלות את שייכותן זו לזו.

אך הרגעים הללו, כולם, מרכיבים את היופי שבעבודת החינוך. גם הרגעים הקשים, הסיזיפיים, של מיון וסידור, של ניסיון לתת כותרת לצבעים ולגוונים השונים בכיתה; רגעים בהם אינך רואה את התועלת במה שאתה עושה, אבל מאמין ומקווה שיום אחד תמצא איך חלק אחד מתאים למשנהו; וגם הרגעים המופלאים בהם אתה, תלמיד או תלמידה, ולפעמים הכיתה כולה, זוכים להארה ורואים לרגע את התמונה הגדולה.

אף פאזל כיתתי לא יוצא מבית-הספר שלם. אין טעם בכלל לקוות. לפעמים, כמחנך, אתה זוכה לראות איך חלקים שלא מצאת בכלל בשקית מוצאים את מקומם בפאזל שנים מאוחר יותר. זה פאזל הרבה יותר גדול, מורכב ומסובך מהפאזל שלי, של 12,000 החלקים. אותו עוד יש לי תקווה יום אחד להשלים.

לא יודע אם משהו מכל זה מסביר, אפילו קצת, למה אני כל-כך אוהב פאזלים. בטח יהיו כאלו, שזה יעורר אצלם את התהייה, למה לעזאזל אני אוהב להיות מחנך. אבל איפה, תגידו לי, אוכל למצוא פאזל יותר מעניין, צבעוני ועשיר מאשר בכיתת חינוך?

שתפו:

טריגר – פוסט ארוך. מי שרוצה תקציר מוזמן לצפות בסרטון שעלה היום בכאן באמת, אבל אני כבר אומר שהעמדות שלי מוצגות שם מעט בפשטנות.

נתחיל מהשורה התחתונה – אני כן בעד שינוי לוח החופשות. המבנה הנוכחי של שנת התלמידים הוא קודם כל לרעת התלמידים. אחר-כך הוא גם לא טוב לי כמורה, ולהורי התלמידים באופן כללי. אפילו יש לי הצעה מעשית איך לסדר מחדש את לוח השנה – כתבתי עליה כאן ובוואלה לפני ארבע שנים, והצגתי אותה היום לחברת-הכנסת איילת נחמיאס-ורבין. אבל לפני שמקצרים את החופשות, וזו הנקודה שרציתי להעביר בסרטון, אני רוצה – גם כהורה וגם כמחנך – שיישאלו כמה שאלות, שאף אחד לא מעלה כיום.

אז כמה שעות עובדת מורה? אין לזה, כמובן, תשובה אחת. רשמית – מורה ביסודי עובדת 36 שעות בשבוע, מורה בתיכון 40. למה רשמית? כי מקצוע ההוראה הוא אחד מהמקצועות (בהחלט לא היחיד) שבהם חלק לא קטן מהעבודה נעשה בבית, ולא נספר. וכן, זה בהחלט דבר שמאפיין מקצועות בהם רוב העובדים הם עובדות.

אז לא, אין לי נתונים מסודרים על מספר השעות שעובדות מורות בפועל. אף אחד (למיטב ידיעתי) לא עשה מחקר בעניין, ונראה שכמעט לאף אחד אין עניין לערוך מחקר שכזה. אני יכול רק להציע את מה שאני יודע (בינתיים) על העבודה שלי. ב-26 באוקטובר האחרון החלטתי להתחיל לעקוב אחרי שעות העבודה שלי, במשך שנה שלמה (365 ימים).

בינתיים, בשמונת החודשים שחלפו (249 יום, ליתר דיוק), עבדתי 1632 שעות.

אם כוללים סופי-שבוע וחגים, זה אומר קצת יותר משש שעות וחצי ליום.

אם סופרים רק את הימים שאני אמור לעבוד בהם, זה קצת יותר מאחת-עשרה שעות וחצי ליום.

דרך אגב – בינתיים, מאז ששנת הלימודים הסתיימה, עבדתי 32 שעות.

אבל האמת היא, שמספר השעות הוא רק חלק מהתמונה. מה שיותר חשוב כאן הוא מספר שעות ההוראה בפועל, כאשר במספר הזה כללתי גם הוראה פרונטלית של שיעורים וגם שעות פרטניות. מבט מהיר מראה, שזה פחות משליש. כלומר, על כל שעה שאני מלמד, אני צריך (בפועל, כן?) יותר משעתיים. אם ניקח משרה של 40 שעות, שהיא ההגדרה למשרה מלאה של מורה בתיכון במסגרת עוז לתמורה, זה אומר 13 שעות הוראה ו-27 שעות תומכות הוראה.

אלא שעל-פי אותו הסכם, אני אמור ללמד 24 שעות פרונטליות ועוד 6 שיעות פרטניות. כלומר 3/4 מהמשרה שלי. ולכן חלק כל-כך גדול מהעבודה שלי נעשה בבית, לאחר שעות העבודה הרשמיות.

ולכן האמירה בסרטון היא, אל תגעו לי בחופשות. כי לפני שמוסיפים לי ימי עבודה, צריך לתקן את מבנה המשרה שלי, כך שכל העבודה שאני עושה תיכלל בשעות העבודה הרשמיות. ואז, נגלה שבכל מקרה צריך להוסיף הרבה מאד מורים למערכת, ואז, כשיהיו עוד מורים, אפשר יהיה גם לדבר על הוספת ימי הוראה.

והנה כבר מופיעות כל התגובות על הבכיינות של המורים. אז לא. אני לא מתבכיין. אני אוהב את העבודה שלי ואני עושה אותה בשמחה ובאהבה. אלא שנמאס לי מזה, שכולם בטוחים שהם יודעים טוב יותר מאיתנו, המורות והמורים, איך צריך לעשות חינוך. שכולם בטוחים, שחינוך זה לא מקצוע, וכל אחד יכול לעשות את זה. אז זהו, שלא. זה מקצוע כמו כל מקצוע אחר, עם ידע תאורטי ומעשי, ובעיקר התבססות על המון המון ניסיון בשטח, ועוד יותר מזה – על לב פתוח ונכון לשמוע, להכיל וללמוד.

וזה עיקר הדבר, שמחאת החופשים מפספסת. יש המון מה לתקן במערכת החינוך, אבל לא נצליח לתקן את הדברים כל עוד נעבוד בשיטת הטלאים, ולא נשאל את עצמנו את השאלות החשובות באמת:

איזה מין חינוך אנחנו מבקשים עבור ילדינו? מה אנחנו מצפים שיקרה להם שם?

רק אחר-כך, לפי התשובות לשאלות האלו, נוכל לשאול אילו מורות ומורים אנחנו רוצים שהם יפגשו? כמה כאלו בכל שבוע? מה אנחנו רוצים שילמדו אותם?

ורק אז, בשלב הבא, נוכל לשאול איך אנחנו רוצים לארגן את שנת הלימודים, כמה ימים חשוב לנו שהילדים שלנו ילמדו, וגם – כמה ימים אנחנו רוצים שהם יהיו בחופש – כי חופש הוא חשוב בפני עצמו.

אז כן, צריך לתקן את לוח החופשות. אבל צריך לעשות את זה בצורה רצינית ומעמיקה, שתטפל באופן עמוק בצרכים של הילדים של כולנו ובחוליים של מערכת החינוך. ויותר חשוב – צריך לעשות את זה ביחד – הורים, מורים, ותלמידים.

שתפו:

זהו, בעוד כמה שעות זה מתחיל. רק מכין עוד כמה דברים אחרונים, חושב שוב מה אני הולך לומר.

בעוד כמה שעות נפתחת שנת הלימודים. לאחר הפסקה של שלוש שנים, בהן התמקדתי בהוראה מקצועית, אני חוזר לתפקיד של מחנך כיתה. בית-הספר אחר, התלמידים שונים לחלוטין, אבל העבודה נותרה אותה העבודה – בשלוש השנים הקרובות אני עומד להיות שותף באחריות לשלומם, לרווחתם, לחינוכם, ובמידה רבה לעתידם באופן כללי, של 19 בנים ו-18 בנות.

כן, זו לא טעות. בשלוש השנים הקרובות יידרש ממני להכיר באופן מעמיק 38 נערים ונערות: את יכולותיהם הלימודיות; את הדברים שהם טובים בהם – ואלו שקצת פחות; את הריבים שלהם עם ההורים, החברים והמורים; את המילים הנכונות כדי לעודד אותם, ואת אלו שעוזרות להם לשמור על הגבולות; מה הם רוצים לעשות בצבא, ומה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים.

כבר חודשיים אני יודע, שזו המשימה, שזה מה שלקחתי על עצמי. אבל גם היום, יומיים לפני הרגע בו יתיישבו בכסאותיהם, עדיין מתהפכת לי הבטן מהמחשבה על האחריות העצומה שאני מקבל עלי, ורועדות לי הידיים מהתרגשות, במחשבה על הדברים הנפלאים שאליהם נוכל להגיע יחד.

כאשר אני עוצר לרגע ומסתכל לאחור על שבע השנים האחרונות, מאז נכנסתי כמורה מן השורה למערכת החינוך, נדמה לי שאני יכול לאפיין אותן בדבר מרכזי אחד – התעצמות הולכת וגוברת של רגשות. ההבנה, שיש לך היכולת להשפיע על עתידם של נערים ונערות כה רבים; ההיכרות עם כל-כך הרבה מבוגרים לעתיד; ההפתעות שמזמנת העבודה איתם, כמעט מדי יום; הכאב שאתה חווה כאשר אתה רואה עצב, אכזבה ולעתים אף ייאוש נשקפים מעיניהם; ומעל הכל, הדאגה לכל אחד ואחת מהם. כל הרגשות הללו, ועוד רבים, מלווים את יום העבודה שלי לכל אורך השנה, וכן – גם בחופשת הקיץ. עבודת ההוראה היא חוויה שאין שווה לה, ואני מרגיש שזכיתי שאני יכול לעבוד במקצוע הזה.

ודווקא בגלל כל הדברים האלו, דווקא משום שאני לא מסכן ולא מבקש רחמים, חשוב לי להעביר כמה מסרים:

כאשר מדובר על הקטנת הכיתות, או הגדלתן, נסו תמיד לחשוב כמו הורים – מה אתם מצפים שיקרה לבן או לבת שלכם במהלך יום הלימודים בבית-הספר? עד כמה אתם רוצים שהמורה תוכל לשים לב אליהם, להתייחס לצרכים שלהם, שלא לומר לשוחח איתם, להעניק להם אוזן קשבת? כי לימדתי בכיתות של 25 תלמידים, ובכיתות של 35, ובכיתות של 10, וגם בכיתות הקטנות ביותר נדרש ממני מאמץ לא מבוטל כדי לראות – לראות באמת, לא רק לסמן וי ברשימת הנוכחות – כל אחד ואחת מהתלמידים. לקראת השנה הקרובה החלטנו בצוות, שאנחנו רוצים להציב כיעד, לחזק ולהעצים, את ההתייחסות הפרטנית לכל ילד וילדה שבתחום האחריות שלנו. ולמען האמת – אני עדיין לא יודע איך אני אמור לעשות את זה עם 38 תלמידי חינוך.

השבוע סיפר לי חבר, שבאחת הכתבות בטלויזיה הציגו תשובות לסקר, הנוגע למצב מערכת החינוך. אלא שהשאלה היתה, 'מה מידת האחריות של המורים למצבה העגום של מערכת החינוך?' קשה להסביר כמה זה כואב להמשיך ולשמוע על היחס הזה בתקשורת ובציבור בכלל למורות ולמורים. כי למורות ולמורים אין אחריות למצבה של מערכת החינוך. על המערכת אחראית המדינה. המורות והמורים אחראים לילדים ולילדות שמגיעים בוקר-בוקר לבית-הספר. הם אחראים לחיוך שיש על פניהם גם בסוף היום, לכך שהם מגיעים הביתה לאחר שלמדו עוד כמה דברים – על העולם, על חבריהם, על עצמם, הם אחראים לכך שהם מסיימים שתים-עשרה שנות לימוד, עוברים בהצלחה בחינות בגרות, מתגייסים לצבא… המורות והמורים של הילדים שלכם אחראים לכך, שאתם מקבלים אותם בחזרה במצב לא פחות טוב מזה בו שלחתם אותם לבית-הספר בבוקר. לא תמיד מצליחים, נכון. ובוודאי שיש גם מורות ומורים שלא מתאימים לתפקידם, ולעתים רחוקות אף מועלים באחריות שניתנה להם. אבל מכאן ועד אחריות למצבה העגום של המערכת?!

אז כן. הייתי ב"חופש" בחודשיים האחרונים. למה במרכאות? כי רובו היה מוקדש למחשבה, תכנון והכנה של שנת הלימודים הבאה – למורות אין זמן, ביום העבודה שלהן, לעשות את כל הדברים שצריך כדי להיכנס מוכנות לכיתה, והן זקוקות לזמן הזה, בו הילדים לא נמצאים בבית-הספר, כדי ללמוד מהטעויות של השנה שחלפה, לחשוב על השנה הבאה ולהכין אותה כמו שצריך.

וחוץ מזה, החופש הזה מגיע לנו. כי אין הרבה עבודות שוחקות יותר מעבודת ההוראה, ואם אנחנו רוצים מורות ומורים מעולים, שממשיכים לאהוב את הילדים ולהיענות לצרכים שלהם גם אחרי עשרים ושלושים שנה במקצוע, אנחנו צריכים גם לדעת לאפשר להם את המנוחה הזו.

אז נחתי (ככל שאני מסוגל לזה…), ובהתרגשות רבה אני מחכה לשמונה ורבע בבוקר, לרגע שבו אכנס בחולצה לבנה לכיתה מלאה פרצופים מתוחים, מחייכים, מתרגשים, ואומר "בוקר טוב תלמידים יקרים, וברוכים הבאים לתיכון!"

שתפו:

אזהרה – בפוסט שלהלן אין מילה צינית אחת!

את הפוסט הזה אני כותב בכאב גדול, אחרי יום שלם של רגשות קשים ביותר בעקבות תוצאות הבחירות החוזרות בעיר.

לפני שש וחצי שנים בחרנו, אישתי ואני, לחיות את חיינו במסגרת הקיבוץ העירוני 'תמוז' שבעיר בית-שמש. את הקיבוץ ואת העיר היכרנו לפני 18 שנים, כשעשינו שנת-שירות מטעם תנועת הצופים, וכבר אז התאהבנו במאפיינים המיוחדים של העיר, שכאשר מעלים אותם על הכתב נקראים כקלישאה נבובה, אך כשחיים אותם הם מרגישים כל-כך אמיתיים.

אין לי כוונה לייפות או לקשט את הדברים. בית-שמש היא עיר מורכבת, עם מגוון רחב של אוכלוסיות ועם שיעור גדול למדי של אוכלוסיות מוחלשות, מכל המינים והסוגים – דור שלישי למצוקה, עולים חדשים, משתפי-פעולה… העיר גם סובלת כבר שנים רבות מכל המחלות הניהוליות, שמאפיינות את עיירות הפיתוח בפריפריה הישראלית – תת-תקצוב, חוסר באיזורי תעשייה מניבי ארנונה, תרבות ניהולית ועוד ועוד. באמת, על הצרות של בית-שמש אפשר לדבר שעות.

אבל בעיר בית-שמש, בבית שלי, קרה בשנה שחלפה דבר מדהים. לקראת הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות נעשה ברור, שהמאבק הפוליטי המרכזי הוא בין האוכלוסייה החרדית לבין יתר האוכלוסייה – חילוניים, מסורתיים ודתיים כאחד. ההבנה הזו הולידה מצב, שבעיני עוד יילמד בשנים לבוא בחוגים למדע המדינה: כל הרשימות הלא-חרדיות הצליחו (בתהליך ארוך ולא פשוט) להגיע להסכמה על תמיכה במועמד אחד, והפכו את המירוץ למירוץ ראש בראש בין שני מועמדים בלבד.

וזה אפילו עוד לא העיקר. העיקר הוא, שבקמפיין הזה, ועוד יותר מכך בהיערכות לסיבוב השני של הבחירות, שבו וצפו על פני השטח כל מעלותיה של בית-שמש: החום האנושי, הישירות והבלתי-אמצעיות בתקשורת בין אנשים, ההתלהבות העצומה שאנשים מגיעים אליה, ובעיקר הסובלנות לאחר, גם אם לעתים קרובות כל אלו מלוות בחוסר סבלנות משווע.

בחודש האחרון פגשתי אנשים מדהימים. מחויבים, רציניים, נלהבים, חדורי אמונה באפשרות לשנות, עמוסי רצון שיהיה לכולנו כאן יותר טוב. אני ציניקן לא קטן, אבל הבחירות הללו הצליחו באמת ובתמים לרגש אותי. היתה תחושה, שיש לנו סיכוי אמיתי לשקם את המושג החמקמק, שפעם היה מובן מאליו לכל תושבי העיר – קהילה.

זה לא הספיק. שוב הפסדנו, ואנחנו ניצבים, כנראה, בפני חמש שנים נוספות בהן העירייה שלנו תתייחס מעט מאד, אם בכלל, לצרכים שלנו. האם נצליח לשמור על מה שנוצר כאן בחודשים האחרונים, להעצים אותו ולהפוך אותו לכלי פוליטי וחברתי משמעותי? אני לא יודע. יש לי חשש גדול שביום שאחרי, ללא היעד המשותף והברור, יהיה קשה מאד לשמר את שיתופי הפעולה שנוצרו במערכת הבחירות הזו, ושוב יתחדדו הקווים המפרידים, המחלוקות, הפערים. הלוואי שאתבדה.

היום הזה, שאחרי הבחירות, הוא יום עצוב לבית-שמש. אבל החודשים שלפניו היו ימים יפים ומרגשים, שנותנים עוד כוח להמשיך ולהאמין – להאמין ביכולת לשנות ולשפר, להאמין בכוחה של קבוצה מאורגנת עם מטרה משותפת, ובעיקר – להאמין בבני-האדם, ביכולת שלנו לחלום, להתעלות, להתגבר, להתחבר.

שחקי, שחקי נפשי

שתפו:

כשהאיזון קדוש מדי, התוצאה היא אפס

 אתמול בבוקר קיבלתי, כמו אלפים רבים נוספים של עובדי הוראה, את האיגרת האחרונה של שר החינוך, שנכתבה בעקבות פרשת אדם ורטה. קראתי, והתעצבנתי. ולא לגמרי הבנתי מה מרגיז אותי, הרי כל המילים הנכונות לכאורה נמצאות שם. אז החלטתי לבדוק את העניין הזה קצת יותר לעומק.

האמת? לא הייתי צריך לחפש הרבה. האיגרת נפתחת במשפט הבא:

"מצד אחד, חברה שסועה, המנהלת ויכוח פוליטי-אידיאולוגי נוקב, מבקשת לשמור על בתי הספר כאיים של למידה, מנותקים מהשפעות של מורים או של זרמים אידיאולוגיים, המבקשים לשתף את התלמידים בדעותיהם ובכך למנוע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית, לצמצם את מרחב הבחירה שלהם ולטשטש את הגבול שבין למידה לבין תעמולה."

מה?! זה "מצד אחד"?! הרי בתוך המשפט הזה עצמו חבויה סתירה מיני וביה – שיתוף תלמידים בדעות שונות, ממשיות, של מורים או זרמים אידיאולוגיים ימנע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית ויצמצם את מרחב הבחירה שלהם? אז מתוך מה הם אמורים לבחור? ואיך הם אמורים לעשות את זה באופן ביקורתי?! הרי אם האלטרנטיבה לכך היא "איים של למידה, מנותקים מהשפעות", משתמע שהתשובה נמצאת בספרי הלימוד (המשמעותי?).

אז השר מתקן ואומר, כי:

"עלינו להרחיב את מקומו ואת סמכותו של המחנך מ"סוכן להעברת ידע" לאדם המייצר דיון מעמיק, תוסס ומסעיר, המפגיש את תלמידיו עם דילמות קיומיות."

להפוך את המחנך מ"סוכן" ל"אדם". ועכשיו יסביר לי בבקשה כבוד השר, איך אני אמור להיעשות לאדם אם עלי להשאיר חלקים גדולים ממי שאני מחוץ לדלת הכיתה? כיצד אוכל להתייצב מול תלמידי במלוא אנושיותי, אם עלי להציג להם תמונה נקייה, פלקטית, של המציאות? כיצד אוכל להפגיש את תלמידי עם דילמות קיומיות, מבלי להיות שם איתם? בלי להראות להם שהדילמות הללו אינן 'חומר לימוד', אלא החיים עצמם? לא יודע. אבל חכו, זה הולך ומחמיר.

השר ממשיך ודורש:

"עלינו להיזהר מלהפוך את בית הספר לזירת התגוששות, למרחב המטשטש את הזכות של הצעירים לבחון, לשקול ולבנות לעצמם השקפת עולם עצמאית."

לא להפוך את בית-הספר לזירת התגוששות? (שלא לדבר על ההתגוששות הממשית שמתקיימת בכל מקרה בבית-הספר, אבל זה כבר סיפור אחר לפוסט אחר) כיצד, לעזאזל, אמורים הצעירים הללו לבנות לעצמם השקפת עולם בכלל, אם הם לא מתוך התבוננות פעילה בהתגוששות, שהיא החיים האמיתיים? השקפת עולם היא בחירה. בחירה בין מערכות ערכים, בחירה בין מה שנדמה לי כטוב וכרע. אבל הבחירה הזו היא בחירה חברתית. היא בחירה שמושפעת מסוכני החיברות המשמעותיים בחיים. ללא מעורבות פעילה שלנו, כמחנכים, בהתגוששות הזו, כיצד יוכלו תלמידינו לבחור באופן מושכל? דווקא ההתעלמות מזירת ההתגוששות הזו היא הטשטוש של זכותם של תלמידינו לבחון ולבחור לעצמם דרך, משום שהיא משאירה רק דרך אחת – את דרך האמצע הלא-ברורה, העמומה. אמת, המציאות מורכבת ותחום האפור בה גדול בהרבה מתחומי השחור והלבן. אך הדרך היחידה לנווט את דרכינו בערפל האפור הזה היא אם אנחנו מחזיקים בתפיסות ברורות וחדות לגבי מה שעבורנו הוא שחור ולבן.

אבל עד כאן הביקורת שלי היא פדגוגית, ואני יודע שהיא נתונה במחלוקת גם בקרב חברי הטובים ביותר. החלק הקשה ביותר בדבריו של פירון עוד לפנינו. מרגע שנכנס לתפקיד מצהיר פירון על האמון שהוא נותן בנו, ציבור המורות והמורים (וכן, ראוי היה שפירון יפנים וגם ייתן ביטוי לכך, שרוב המורים הם, איך לומר, מורות); על הצורך להעצים ולחזק את המורות, להכיר במקומן בקידמת הבמה החינוכית. באיגרת זו הוא, לכאורה, מביע זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

"אמון! אמון! אמון! אני מאמין במורים ובמנהלים."

אז קודם כל, כבוד השר – במי אתה מאמין יותר? במורים או במנהלים? כי מה לעשות, נוצרה כאן זירת התגוששות בין אלו לאלו? האם גם מזירת ההתגוששות הזו עלינו להתעלם?

אבל יותר מכך – אם אתה כל-כך מאמין בנו, המורים והמנהלים, איך תסביר את החלק היישומי של מכתבך אלי?

"בימים הקרובים אפנה לשורה של אנשי מקצוע ואנשי רוח ובכירים במשרד החינוך, לשמש צוות בדיקה שיבחן את מערכת היחסים הראויה שבין פוליטיקה לבין חינוך."

שימו לב – אנשי מקצוע ואנשי רוח, ובכירים במשרד החינוך. לא מורים. לא מנהלים. בסופו של יום, כבוד השר, אין זה משנה כמה פעמים תכתוב את המילה אמון עם סימן קריאה, ההחלטות היישומיות שלך זועקות בקול חזק פי מאה. וכאשר מגיעים להחלטות, שם אינך סופר אותנו. חוסר האמון הזה בא גם לידי ביטוי בדרך בה בוחר השר לחנך אותנו, ציבור העובדות והעובדים שלו –ברפורמות התכופות שאינן רואות את הנעשה כבר בשדה, בהתקפות המילוליות הבלתי-פוסקות הנושאות צורת דרשה שבועית, וגם כאן – באיגרת עצמה, בהגדרת התחומים בהם ראוי שמחנכים לא יעסקו: "פגיעה דתית", "הכחשת שואה", "ערעור על הלגיטימיות של צה"ל". כותרות ריקות. אסור לי להעליב את תלמידי. נקודה. לא מבחינה דתית ולא מבחינה אחרת. אחד מתפקידי הבסיסיים ביותר כמחנך הוא לשמור על כבודם של כל התלמידים. אסור לי להכחיש את השואה. לא כי השר אמר. כי כך אומרים חוקי המדינה. אסור לערער על… רגע. באמת? אסור למחנך, למורה לאזרחות, לערער על הצורך להתמודד עם קונפליקטים באופן צבאי? אסור לבחון את מעשיו של צה"ל, כמו של כל גוף אחר, ולבדוק את הכרחיותם? את מוסריותם? הרי השר עצמו כותב:

"הבעת דעות קוטביות, גם אם חריפות, היא מעשה חינוכי הכרחי, ובתנאי שהמורה מציג את מכלול הדעות, תוך מתן לגיטימציה ראויה לעמדות השונות."

לא יודע מה איתכם, אני לא מבין איך אפשר ליישב בין הדברים.

השר מציין, כי

"יש תחומים שבהם יש להיזהר כפליים, משום שהעיסוק בהם כולל חומרי נפץ תרבותיים שאסור לנו להגיע אליהם"

אם להמשיך את הדימוי הציורי של השר, הרי שבכל מקום אחר, בו יש סכנה לחומרי נפץ, ישנם חבלנים שתפקידם לנטרל את חומרי הנפץ הללו, לפרק אותם למרכיבים שאינם יוצרים פיצוץ. אם אנחנו, ציבור המחנכות והמחנכים, לא נדע בביטחון מלא שאנו זוכים לגיבוי מלא מצד המערכת והחברה כולה, אם לא נחוש כי יש לנו אפודי מגן יעילים, לא נוכל לשמש כחבלנים של "חומרי הנפץ התרבותיים" שמזכיר השר, ומי אם לא בתי הספר והמחנכות העובדות בהם יום-יום יעשה את העבודה הזו?

ועוד נקודה אחת, לכאורה שולית עתה שהסוגייה המשמעתית "נפתרה". שר החינוך מציין, כי:

"מתוך ניהול שיח שוטף עם רשת אורט, ידוע לי בבירור שמלכתחילה לא הייתה כוונה לפטר את המורה."

לכך הוא מוסיף את האמירה:

"אסור שכל התבטאות אסורה תהפוך לפרשייה מסעירה ומטלטלת, אבל באותה מידה אסור שכל בירור, התראה או אזהרה יהפכו מיד למלחמת שמד בחופש הביטוי ובזכויות אדם."

כבוד השר, למקרה שלא ידעת – שימוע לפני פיטורין איננו "בירור, התראה או אזהרה". זהו הליך רשמי חמור, ובמצב שנוצר גם בעל הד ציבורי רחב. ואם מלכתחילה לא היתה כל כוונה לפטר את המורה, הסיבה היחידה לקיים הליך כזה היא על-מנת להפחיד ולאיים. בכך שנתת, כשר, ל"בירור" הזה להתנהל תחת איום הפיטורין, יצרת – גם אם לא במכוון – את הקווים הברורים ביותר באשר לדיונים פוליטיים בכיתה. מורות, הישמרו לכן מעיסוק בכל נושא שעלול להכיל "חומר נפץ". ראיתן מה קרה למי שעשה זאת לפניכן.

שר החינוך מגיב גם לביקורת, שהושמעה על שתיקתו הרועמת בפרשה. הוא טוען, כי צריך היה ללמוד את הפרשה לעומק לפני שיוכל להגיב. צר לי, אך כך לא נוהג מנהיג. אתה רוצה לומר, שיש ללמוד את הפרשה? אמור זאת מלכתחילה. תתערב. תראה שאתה נוכח. אינך חייב להכריע מלכתחילה מי צודק, אך עליך להראות כי אתה שם. כך עושה מנהל טוב. כך עושה מחנך טוב. לא בכל סכסוך בין תלמידים אני מתערב, וודאי שלא מן הרגע הראשון. אינני חייב לקבוע מי התחיל, מי צדק, מי אשם; אבל חובתי כמחנך היא להראות לתלמידי, כי הם אינם לבד בהתמודדות עם הסוגייה; שאם ירצו, אהיה שם ואסייע להם; שאם יהיה בכך צורך, אקח אחריות ואכריע; שאינני חושש מעצם קיומו של הסכסוך, אבל שכן אדאג שהוא יהיה הוגן. את כל אלו, שר החינוך – המנהל הראשי של המערכת בה אני עובד, לא עשה.

שר החינוך מסיים במשפט:

"גם את הפרשה הזו אפשר ורצוי להפוך לשיעור חינוך."

בנקודה זו כנראה שהשר ואני מסכימים. אלא שלצערי, הלקח שאני לומד מהפרשה כנראה שונה מעט מזה, שהשר מנסה למכור לי.

ושתי הערות סמליות לסיום:

תראו מה מופיע בתחתית האיגרת – מלא קישורים ליצירת קשר, נכון? לא נכון! זה קובץ תמונה, בלי אף קישור עובד!!!

ואם זה לא מספיק, האיגרת של שר החינוך מסתיימת בהזמנה לפנות אל לשכת השר בפקס או במייל (ולמה שאשלח פקס אם קיבלתי את האיגרת במייל?!):

ניתן לפנות ללשכת שר החינוך בפקס 02-5602246
או במייל lishkat_sar@eduication.gov.il
בפניתך ללשכה עליך לציין שם פרטי, שם משפחה, מס' פניה וכן כתובת פרטית

שמים לב למשהו מוזר בכתובת המייל? (כן, בדקתי וזה לא עובד… אה, ולמה לעזאזל אתם צריכים את הכתובת הפרטית שלי? השר מתכוון לקפוץ לבקר?!)

הוא לא באמת רוצה לשמוע, ובטח שלא אותנו, ציבור המחנכות והמחנכים העובדים יום-יום בשטח. או לפחות לא את אלו, שאומרים יותר מאשר אמן, כבוד הרב.

שתפו:

אתמול פרסם יפתח גולדמן באתר שלו רשומה ביקורתית על אריק אינשטיין, בכותרת "הפועל שוב הפסידה". תמיד כיף לקרוא את יפתח. גם כי הוא אשף עם מילים, וגם משום שפעמים רבות, כפי שהוא כותב בעצמו על מישהו אחר, המילים שלו מבטאות במדויק את מה שהייתי רוצה לומר בעצמי.

אבל הפעם, מאז שקראתי את הרשימה, אני עסוק בניסיון להבין מדוע היא מרגיזה אותי כל-כך. וגם כאן מגיעה ליפתח תודה, שעזר לי להבין למה, בניגוד להרגלי, הסתובבתי ביום רביעי האחרון עם דמעות בגרון, ואיך קרה, שבניגוד מוחלט להרגלי, נתתי ביטוי לתחושותי גם בלבישת חולצה אדומה לזכרו של אריק אינשטיין.

אז ברמה האישית ביותר – למה אסור פשוט להתאבל על זמר אהוב? למה לסבך? למה להפוך את העניין לעניין עקרוני? האם אי-אפשר פשוט לקבל את העובדה, שהיה באריק אינשטיין דבר-מה מיוחד, שגרם לכל-כך הרבה אנשים לאהוב אותו? מניין הצורך לדייק כל דבר עד הסוף?

ניקח לדוגמה, כפי שלוקח יפתח, את 'אני ואתה נשנה את העולם'. אמת, חמישה (נגיד) משפטים. אז בואו נדייק:

"אני ואתה נשנה את העולם.

טוב, זה לא מספיק, צריך עוד אנשים.

אני ואתה, אז יבואו כבר כולם.

טוב, הם לא יבואו לבד, צריך פעולה פוליטית מאורגנת, שנובעת מהבסיס החומרי של המציאות, ומשנה את תודעתם של האנשים כך שיבוא גם הם.

אמרו את זה קודם, לפני – לא משנה.

בטח שזה משנה – אם אמרו את זה כבר, וזה לא עבד, אז צריך לחשוב טוב יותר איך זה יעבוד…"

כי גם ברמה האישית וגם ברמה הפוליטית – למרות שאני סוציאליסט, ולמרות שאני ביקורתי, ולמרות שאני מאמין במסרים מורכבים – בסופו של יום, אני זקוק לכמה מילים פשוטות, מגייסות, כדי לקום ולעשות מעשה. כי המילים הללו של אריק, פשטניות ככל שיהיו, הן עד היום הבסיס לאמונות רבות שלי על תפקידי בחיים הללו, על תפקידם של אנשי שמאל בכלל.

אז מה הקשר למפלגת העבודה?

בעיני הרשימה של יפתח מעידה, כפי שהוא כותב על שיריו של אינשטיין, לא על הכותב אלא עלינו כחברה. ויותר מכך, עלינו כשמאל. הצורך שלנו לדייק תמיד, להגיד את הדברים בדיוק בדיוק כמו שהם, לחזות את כל ההתפתחויות העתידיות ולנחש את כל ההיתכנויות הפוליטיות, הוא הוא מקור חולשתנו, והוא גם המוביל לבחירה במפלגת העבודה בתור "הסיכוי הטוב ביותר לעשות משהו שיהיה הקרוב ביותר למה שאולי היינו רוצים".

אומרים לי כל הזמן – פוליטיקה זה פשרות, אלו כללי המשחק. אין ספק. אך מה שעשה השמאל הישראלי המתון (איזה מין שיוך פוליטי זה בכלל?!) הוא להפנים את הפשרות לתוך עצמו, לנסות ולנחש ניחושים, לחזות את העתיד בכוח הניתוחים האנליטיים הנעלים שלו, ולבחור בתוצאה הכי פחות גרועה. אך זו התוצאה, בעיני, הכי פחות טובה. כי על-מנת שהפוליטיקה תוכל לעסוק בפשרות, צריך שיהיה בה מתח, צריך שיהיו בה ניגודים, צריך שיהיו אפשרויות שונות באמת. ובשביל זה אנחנו צריכים, לפעמים, להיות קצת פחות מדויקים, ולעבוד קצת יותר עם הלב.