קשר השתיקה   2 comments

באופן מעט אירוני, מה שהחזיר אותי לבלוג אחרי הפסקה של יותר משנה וחצי הוא סידרת טלוויזיה, שאחד המסרים שלה, לפחות, הוא הנזקים שגורמת ההתמכרות שלנו לרשת באופן כללי, ולרשתות החברתיות בפרט.

לא הייתי מוכן לסערה, שחוללה אצלי הסדרה '13 סיבות' – סדרה של נטפליקס שעלתה לשידור רק בסוף מרץ ומבוססת על ספרו של ג'יי אשר 'שלוש-עשרה סיבות למה'. וזה לא משום שהיא עוסקת בהתאבדות של תלמידת תיכון (לא לדאוג, זה לא ספוילר – זו נקודת המוצא של הסדרה…). זה גם לא משום שהסדרה הפתיעה אותי או גרמה לי להבין כמה מעט אני יודע על החיים של תלמידיי (שלא לומר של ילדיי הפרטיים). גם לא האיכות הטלוויזיונית יוצאת-הדופן של הסדרה. כלומר, אני חושב שהיא עשויה מצוין, אבל בזה אני באמת מבין מעט מאד.
אני חושב, שהסיבה המרכזית שהסדרה תפסה אותי כל-כך היא שיכולתי לזהות בה כל-כך הרבה מהתלמידים שלי, וגם – ראוי לומר זאת – מעצמי. גם אם בהגזמה, בהקצנה ולעתים במלודרמטיות, 13 סיבות מספקת הצצה חשובה, ובעיני גם אמינה, לחייהם של בני-נוער – חוויה שכולנו עברנו בצורה כזו או אחרת; אבל של בני-נוער בשנות האלפיים, דבר שאף אחד מאיתנו המבוגרים – מורות, מורים והורים כאחד – מעולם לא היה. ולא, זה לא עניין של לחפש את הדמות הזו או האחרת בכיתה, או לנסות ולזהות מי מהם נמצא בסכנה להתאבד. יותר מזה – בעיני ההתאבדות של האנה היא בכלל לא הסיפור, כי אם רק הרקע לסיפור האמיתי, היומיומי, שחווים יתר תלמידי בית-הספר.

הסדרה, אם יש עדיין מישהו שלא שמע עליה, עוקבת אחר ה'מתנה' שהשאירה האנה בייקר לחבריה לכיתה, ובה היא מתארת באזניהם, על-פני שש קלטות וחצי, את האחריות של כל אחד ואחת מהם להחלטה שקיבלה לסיים את חייה. לאורך פרקי הסדרה אנחנו נחשפים למעשים, למחדלים, לתמימות ולעיוורון של חבריה של האנה לכיתה ולשכבה, אך לא פחות מכך – של המבוגרים הסובבים אותה, בבית-הספר ובבית.

אבל בכלל לא על הסדרה עצמה אני רוצה לדבר, אלא על הדיון החינוכי-פסיכולוגי שהתפתח סביבה, ועל מה שהחלטתי אני לעשות איתה כמחנך. כמעט מיד לאחר צאתה למסכים עוררה הסדרה ויכוחים ודיונים ערים, על כך שהסדרה מעודדת בני-נוער המצויים בסיכון לכך להתאבד בכך שהיא מציגה אותה כפתרון לגיטימי, כמעט רומנטי לצרות של גיל ההתבגרות. פסיכיאטרים קראו לנטפליקס להוריד את הסדרה מהמסך, אגודות הורים הזדעקו כנגדה… נדמה כאילו חצי עולם גילה אך זה עתה, שגיל ההתבגרות הוא לא פיקניק, שבני-נוער הם מסובכים ומתוסבכים, שהם פוגעים באחרים ובעצמם, ובמקרים קיצוניים אף מתאבדים.

ברור לי למה אנשים כל-כך מזדעקים. זה מפחיד. זה מפחיד לחשוב שהילדים שלנו, בשלב שאנחנו כבר לא יכולים לטפל בהם ולפתור עבורם את הבעיות, עלולים להיות חשופים לכל הזוועות של העולם. מפחיד עוד יותר לחשוב, שאין להם את הכלים הדרושים להתמודד עם הזוועות הללו. כל זה ברור. מה שלא ברור לי הוא המחשבה (שבאופן אירוני, מתאימה דווקא לגיל ההתבגרות), שאם לא נדבר על זה, זה לא יהיה קיים. שאם רק נרפד להם את הקירות, נגזום את כל הקוצים לאורך השביל ונסלול להם מדרכה, אז הדרך תיעשה פתאום קלה, והזוועות יישארו מעבר לחומה. הרי זו, אם כבר, אחת ההאשמות המרכזיות שמפנה האנה כלפי חבריה, מוריה, הוריה – אם רק לא הייתם מתעלמים, אילו רק הייתם אומרים מילה טובה, אם רק הייתם שקועים טיפה פחות בעצמכם…

אין לנו זכות להתעלם מהתכנים, שמעסיקים את ילדינו ותלמידינו. עם כל הלחץ, והעומס, והבגרויות, אין לנו את הפריבילגיה לומר 'אין לי זמן לזה'. בני-הנוער נמצאים שם. כאשר שאלתי בכיתה מי ראה את הסדרה, לפחות חמש בנות הצביעו. אז מה, אם אני לא אתייחס לזה הם יבינו לבד שהתאבדות זה אסור, ובחיים לא ינסו את זה? או לחילופין, אם אדבר על זה בכיתה, מישהו באמת חושב שהמסקנה שלהם תהיה 'ואו, כנראה שהמחנך שלי חושב שזה פתרון לגיטימי'?! כל ניסיון להסתיר, להעלים, להתעלם, רק יגרום להעצמה של התכנים המסוכנים, רק יגדיל את הסיכוי שהם יפרשו את הסדרה באופנים שעלולים לסכן אותם או אחרים (וזה בלי לדבר בכלל על התכנים האחרים שהם חשופים עליהם).

והאמת? אין לי זמן. יש לי שיעור חינוך אחד בשבוע, כלומר 45 דקות ברוטו. כלומר, כחצי שעה נטו. נכון להיום, התקיימו 32 שיעורי חינוך. שישה התבטלו מסיבות שונות. חלק גדול מהזמן הולך לתכנים מערכתיים כמו טיול שנתי, טקס רבין, ליווי המחויבות האישית, הכנה לצה"ל, ימי זכרון… נשארנו עם 14 מפגשים של חצי שעה נטו. כלומר, עד עכשיו הקדשתי שבע שעות מלאות להעברת תכנים חינוכיים "עמוקים". ובואו נזכור, שהכל נעשה עם 35 תלמידים במקביל – לא בדיוק קבוצה מתאימה לשיח אינטימי…

ובכל זאת החלטתי שאני לא מוותר, והודעתי לתלמידים שהסדרה תהפוך לנושא של שיעורי החינוך שעוד נותרו לנו השנה. בכל שבוע אני שולח להם קישור לפרק או שניים (שהעליתי לדרייב שלי, כדי למנוע פרסומות בוטות – אבל זה סיפור לפוסט אחר). הם מתבקשים לצפות בו, ואנחנו מקיימים דיון במעגל בשיעור החינוך הקרוב. כשתכננתי את זה, זה נראה לי הדבר המתבקש והטבעי ביותר בעולם. אבל כל-כך הרבה אנשים מסביבי, כאשר שמעו על התכנית, אמרו לי 'איך אתה יכול?' ו'איזו הכשרה יש לך לזה?' וכמובן 'אתה לא חושש שזה יעודד אצלם התאבדות?'…

נכון. אין לי "הכשרה". לא למדתי פסיכולוגיה, ואף אחד לא לימד אותי בתעודת הוראה איך עוסקים בתכנים האלו. מצד שני, עסקתי בהם כבר כמדריך בכיתה י', ואני מכיר בני-נוער – אני עובד איתם בצמידות כבר כמעט עשרים שנה. בפועל, אני לא חושב שיש הרבה אנשים שיש להם "הכשרה" טובה יותר מאשר מחנכות ומחנכים כדי לעסוק בנושאים הללו. ועדיין, כשפתחתי, השבוע, את הדיון הכיתתי הראשון, קצת רעדו לי הברכיים. ואם זה יתפוצץ לי בפנים? ואם יעלו שם דברים שלא אדע להתמודד איתם?

אז התיישבנו במעגל. הקרנתי להם את הסרטון המ-ע-ו-ל-ה על אמפתיה vs סימפתיה, והצגתי להם את הכללים המחייבים לשיחה כזו:

  1. מדברים לפי תור
  2. לא מתפרצים לדברים של מי שמדבר
  3. נמנעים מהעברת ביקורת או שיפוט על הדברים שנאמרים – אפשר לא להסכים
  4. בסיום הדברים אפשר לשאול שאלות הבהרה
  5. כל הדברים שנאמרים במעגל נשארים במעגל

אחרי זה ביקשתי מהם להתחלק בזוגות ולחלוק אחד עם השני חוויה מורכבת, או לא נעימה. להתאמן בשיתוף.

אחרי כמה דקות עצרתי את השיחות, וביקשתי מתלמידים לתמצת את האירועים בשני הפרקים הראשונים, כדי שניזכר כולנו. ביקשתי גם ממי שראה את כל הסדרה, שיקפיד לא לעשות ספוילרים וינסה לשפוט את הפרקים בלי מה שהוא יודע על המשך הסדרה (למי שכן ראה – אמרתי לתלמידים, שבעצם המצב שנוצר בכיתה, שחלק ראו כבר הכל וחלק לא, דומה למה שקורה בסדרה עצמה, לקבוצה שהקלטות עוברות דרכה). ואז ביקשתי תגובות.

דממה

'מה עכשיו?'

'מה אתה רוצה שנעשה?'

'שתגיבו'

ואז –

'נו, אז הפיצו עליה תמונה…' 'אז אמרו שהיא זורמת…'

ומצד שני –

'יש שם ממש החפצה'

ואני – 'ואיך נגמרת ההחפצה הזו, זוכרים?'

'אה, כן, בהטרדה מינית…'

'טוב בסדר, אבל זה קורה כל הזמן…'

'בחורות שהולכות למועדון, למשל, עושות את זה מסיבה מסוימת…'

'אם היא רוקדת פעם עם זה ופעם עם זה, אז ברור שהיא מחפשת עם מי לשכב'

הם ילדים טובים, התלמידים שלי. באמת, מקסימים. אבל אף אחד אף-פעם לא דיבר איתם על הדברים האלו, כי ההורים שלהם רוצים להיות חברים שלהם, והמורות שלהם הרגישו לא מוסמכות, והמערכת משדרת שאין זמן, וזה לא תפקידנו, וכמו שאמרה לי היועצת: 'אני רוצה לתאם איתך זמן שהאחות תיכנס לשיעורי חינוך מיני…'

'13 סיבות' לא עוסקת בהתאבדות. היא עוסקת בבני-נוער, ובקשר השתיקה שקיים אצלנו, המבוגרים, בקשר למה שעובר עליהם בשנים המורכבות הללו. כאשר התגובה שלנו לסדרה היא לנסות ולהתעלם ממנה, אנחנו מנציחים ומעצימים את קשר השתיקה הזה. והילדים נשארים לבד, להתמודד עם אלף ואחד דברים שהם לא חוו מעולם. קצת, אולי, כמו האנה עצמה…

hodrrvu0zipxicq9cmaam58touglw12ruvatmw8b

נ.ב.

בעיני, הסדרה הזו היא סדרה להורים לא פחות מאשר היא סדרה לבני-נוער, אולי יותר. אפילו המלצתי לחלק מהורי התלמידים שלי לצפות בה יחד עם ילדיהם…

לקריאה באנגלית – To read in English

אבא ל-40   2 comments

זהו, בעוד כמה שעות זה מתחיל. רק מכין עוד כמה דברים אחרונים, חושב שוב מה אני הולך לומר.

IMG-20150830-WA0000[1]

בעוד כמה שעות נפתחת שנת הלימודים. לאחר הפסקה של שלוש שנים, בהן התמקדתי בהוראה מקצועית, אני חוזר לתפקיד של מחנך כיתה. בית-הספר אחר, התלמידים שונים לחלוטין, אבל העבודה נותרה אותה העבודה – בשלוש השנים הקרובות אני עומד להיות שותף באחריות לשלומם, לרווחתם, לחינוכם, ובמידה רבה לעתידם באופן כללי, של 19 בנים ו-18 בנות.

כן, זו לא טעות. בשלוש השנים הקרובות יידרש ממני להכיר באופן מעמיק 38 נערים ונערות: את יכולותיהם הלימודיות; את הדברים שהם טובים בהם – ואלו שקצת פחות; את הריבים שלהם עם ההורים, החברים והמורים; את המילים הנכונות כדי לעודד אותם, ואת אלו שעוזרות להם לשמור על הגבולות; מה הם רוצים לעשות בצבא, ומה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים.

כבר חודשיים אני יודע, שזו המשימה, שזה מה שלקחתי על עצמי. אבל גם היום, יומיים לפני הרגע בו יתיישבו בכסאותיהם, עדיין מתהפכת לי הבטן מהמחשבה על האחריות העצומה שאני מקבל עלי, ורועדות לי הידיים מהתרגשות, במחשבה על הדברים הנפלאים שאליהם נוכל להגיע יחד.

כאשר אני עוצר לרגע ומסתכל לאחור על שבע השנים האחרונות, מאז נכנסתי כמורה מן השורה למערכת החינוך, נדמה לי שאני יכול לאפיין אותן בדבר מרכזי אחד – התעצמות הולכת וגוברת של רגשות. ההבנה, שיש לך היכולת להשפיע על עתידם של נערים ונערות כה רבים; ההיכרות עם כל-כך הרבה מבוגרים לעתיד; ההפתעות שמזמנת העבודה איתם, כמעט מדי יום; הכאב שאתה חווה כאשר אתה רואה עצב, אכזבה ולעתים אף ייאוש נשקפים מעיניהם; ומעל הכל, הדאגה לכל אחד ואחת מהם. כל הרגשות הללו, ועוד רבים, מלווים את יום העבודה שלי לכל אורך השנה, וכן – גם בחופשת הקיץ. עבודת ההוראה היא חוויה שאין שווה לה, ואני מרגיש שזכיתי שאני יכול לעבוד במקצוע הזה.

ודווקא בגלל כל הדברים האלו, דווקא משום שאני לא מסכן ולא מבקש רחמים, חשוב לי להעביר כמה מסרים:

כאשר מדובר על הקטנת הכיתות, או הגדלתן, נסו תמיד לחשוב כמו הורים – מה אתם מצפים שיקרה לבן או לבת שלכם במהלך יום הלימודים בבית-הספר? עד כמה אתם רוצים שהמורה תוכל לשים לב אליהם, להתייחס לצרכים שלהם, שלא לומר לשוחח איתם, להעניק להם אוזן קשבת? כי לימדתי בכיתות של 25 תלמידים, ובכיתות של 35, ובכיתות של 10, וגם בכיתות הקטנות ביותר נדרש ממני מאמץ לא מבוטל כדי לראות – לראות באמת, לא רק לסמן וי ברשימת הנוכחות – כל אחד ואחת מהתלמידים. לקראת השנה הקרובה החלטנו בצוות, שאנחנו רוצים להציב כיעד, לחזק ולהעצים, את ההתייחסות הפרטנית לכל ילד וילדה שבתחום האחריות שלנו. ולמען האמת – אני עדיין לא יודע איך אני אמור לעשות את זה עם 38 תלמידי חינוך.

השבוע סיפר לי חבר, שבאחת הכתבות בטלויזיה הציגו תשובות לסקר, הנוגע למצב מערכת החינוך. אלא שהשאלה היתה, 'מה מידת האחריות של המורים למצבה העגום של מערכת החינוך?' קשה להסביר כמה זה כואב להמשיך ולשמוע על היחס הזה בתקשורת ובציבור בכלל למורות ולמורים. כי למורות ולמורים אין אחריות למצבה של מערכת החינוך. על המערכת אחראית המדינה. המורות והמורים אחראים לילדים ולילדות שמגיעים בוקר-בוקר לבית-הספר. הם אחראים לחיוך שיש על פניהם גם בסוף היום, לכך שהם מגיעים הביתה לאחר שלמדו עוד כמה דברים – על העולם, על חבריהם, על עצמם, הם אחראים לכך שהם מסיימים שתים-עשרה שנות לימוד, עוברים בהצלחה בחינות בגרות, מתגייסים לצבא… המורות והמורים של הילדים שלכם אחראים לכך, שאתם מקבלים אותם בחזרה במצב לא פחות טוב מזה בו שלחתם אותם לבית-הספר בבוקר. לא תמיד מצליחים, נכון. ובוודאי שיש גם מורות ומורים שלא מתאימים לתפקידם, ולעתים רחוקות אף מועלים באחריות שניתנה להם. אבל מכאן ועד אחריות למצבה העגום של המערכת?!

אז כן. הייתי ב"חופש" בחודשיים האחרונים. למה במרכאות? כי רובו היה מוקדש למחשבה, תכנון והכנה של שנת הלימודים הבאה – למורות אין זמן, ביום העבודה שלהן, לעשות את כל הדברים שצריך כדי להיכנס מוכנות לכיתה, והן זקוקות לזמן הזה, בו הילדים לא נמצאים בבית-הספר, כדי ללמוד מהטעויות של השנה שחלפה, לחשוב על השנה הבאה ולהכין אותה כמו שצריך.

וחוץ מזה, החופש הזה מגיע לנו. כי אין הרבה עבודות שוחקות יותר מעבודת ההוראה, ואם אנחנו רוצים מורות ומורים מעולים, שממשיכים לאהוב את הילדים ולהיענות לצרכים שלהם גם אחרי עשרים ושלושים שנה במקצוע, אנחנו צריכים גם לדעת לאפשר להם את המנוחה הזו.

אז נחתי (ככל שאני מסוגל לזה…), ובהתרגשות רבה אני מחכה לשמונה ורבע בבוקר, לרגע שבו אכנס בחולצה לבנה לכיתה מלאה פרצופים מתוחים, מחייכים, מתרגשים, ואומר "בוקר טוב תלמידים יקרים, וברוכים הבאים לתיכון!"

1 בספטמבר 2015 פורסם על ידי פרלשטיין-דביר Perlstein-Dvir ב-Uncategorized, חינוך

יהודית ודמוקרטית או דמוקרטית ויהודית – זה בכלל משנה?   2 comments

בסופו של שבוע לא פשוט, שכלל בקרה של משרד החינוך על מטלות הביצוע של תלמידי וויכוח עם המדריכה (מה לעשות, לא מצליח להימנע מזה…) על הפוליטיות של המקצוע שלנו, החלטתי לנסות ולגעת בצורה מסודרת בסוגייה הזו, שחלק מהוויכוח לגביה הוא, אם היא בכלל קיימת.

תכנית הלימודים באזרחות לחטיבה העליונה בנויה משלושה פרקים מרכזיים:

מדינת ישראל – מדינה יהודית

מהי דמוקרטיה? – ערכים, עקרונות ומאפיינים של משטר דמוקרטי

המשטר במדינת ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית

ההנחיה של משרד החינוך היא להתחיל, כפתיחה, עם רקע שכולל את הרקע להקמת מדינת ישראל ואת לימוד הכרזת העצמאות, ולאחר מכן להמשיך לפי הסדר המצוין למעלה.

כאשר ניגשתי לתכנן את ההוראה שלי, היה לי ברור שאני מתחיל מהפרק השני, פרק הדמוקרטיה, ורק לאחר מכן נכנס להיבטים השונים של מדינת ישראל – יהודית ודמוקרטית.

כאשר שואלים אותי מדוע, אני משיב שאני מתחיל מהכלל ויורד אל הפרט, כי הרעיון של מדינה דמוקרטית קודם לתפיסה של מדינה יהודית. פעמים רבות עונים לי שזה בדיוק הפוך – שהיסוד למדינה הזו הוא היהודיות שלה, ושהאופי הדמוקרטי שלה הוא תוספת לזה.

מבלי להיכנס לוויכוח, שהוא מרתק בפני עצמו, אני משיב שזה בסדר גמור, אלא שזו לא עובדה כי אם עמדה פוליטית-ערכית. השאלה, אם עבור אדם מסוים (או במקרה הזה – מורה מסוימת) המדינה הזו היא קודם כל יהודית ואחר-כך דמוקרטית או להיפך, היא סוגייה ערכית שנטוש עליה ויכוח ארוך, ארוך עוד יותר משנות קיומה של המדינה.

מה זה משנה, עונים לי רבים. הרי בכל מקרה אתה צריך ללמד גם את זה וגם את זה, וכמורה אתה לא אמור לנסות להשפיע על התלמידים את הדעות והאמונות האישיות שלך.

החלק השני של המשפט הזה נכון רק חלקית. החלק הראשון נכון מאד, ודווקא משום כך כל-כך חיוני, בעיני, שמורות ומורים יכירו בבחירה הערכית שהם עושים, כאשר הם מחליטים אם להתחיל מהפרק הזה או האחר. למה? משום שכמו בדברים רבים אחרים, את הדברים שאנחנו מלמדים ראשונים אנחנו מגדירים, באופן לא מודע גם לנו וגם לתלמידים, בתור הבסיס, בתור היסודות שעליהם נבנה את יתר קומות הידע וההבנה. משמעות הדבר היא, שמי שמלמדת קודם את המדינה היהודית אומרת לתלמידיה, בעצם, שזה מה שהכי חשוב במדינה, וצריך לשפוט את מה שקורה בארץ לאור הבסיס הזה. וכמובן, שאותו הדבר נכון גם בכיוון ההפוך. במובן הזה, אנחנו כמורים משפיעים אם נרצה ואם לא על עולמם הערכי-פוליטי של תלמידינו.

אז למה כתבתי, שהחלק השני של המשפט, לפיו אסור לנו להשפיע על התלמידים, נכון באופן חלקי? משום שתפקידנו להשפיע – אנחנו מחנכים, וככאלו איננו מייצגים רק את עולם הידע, כי אם גם עולם שלם של ערכים, אמונות והשקפות עולם. כבית-ספר, יש לנו שאיפה יומרנית ביותר, אך הכרחית, לעצב את עולם הזהות של התלמידות והתלמידים בהם אנחנו נוגעים. אבל – עלינו לעשות זאת בזהירות ובהגינות.

בזהירות – משום שנגיעה בעולם הערכים של התלמידים היא מבלבלת, לעתים מערערת מאד, בייחוד אם הדברים שהם פוגשים בכיתה מתנגשים עם אלו שעליהם הם גדלו בבית (ולכל תלמידה ותלמיד יש רגעים כאלו בשלב כזה או אחר של שהייתם בבית-הספר). ולכן עלינו לוודא, שהעיסוק בתכנים הללו הוא תמיד מבוסס ידע, תמיד מתון ככל הניתן, ותמיד מכבד דעות וזהויות שונות.

בהגינות – משום שכפי שכבר אמרתי, אנחנו משפיעים עליהם את עולם הערכים והאמונות שלנו אם נרצה ואם לאו. ולכן מוטלת עלינו החובה המוסרית לעשות גילוי נאות לגבי כל התכנים שאנחנו עוסקים בהם – עלינו לשקף לתלמידים (ולצורך כך, קודם כל לעצמנו) את המקומות בהם אנחנו מציגים להם עובדות, אלו בהם אנחנו מציגים פרשנויות – שלנו ושל אחרים, ואלו בהם אנחנו מציגים להם את עמדותינו. יש לזה חשיבות ערכית, כאמור, אך גם פדגוגית – ההבחנה בין עובדה, פרשנות ודעה היא כלי חיוני לתלמידים, שיכשיר אותם הרבה יותר מדברים אחרים להתמודדות מוצלחת עם עולם העתיד.

אנחנו מבקשים ללמד את תלמידינו לבטא את עמדותיהם באופן מכבד, כשהם נשענים על עובדות ופרשנויות, אבל מציגים להם בכיתה מצג שווא, כאילו כל מה שאנחנו מביאים לשיעור הוא עובדות מוכחות. יש לנו אחריות, כמורים, להנכיח באמצעות דוגמה אישית את ההבדלים המהותיים שבין עובדה, עמדה ודעה; ללמד אותם להבחין ביניהן אצלם ואצל אחרים; ולהרגיל אותם לעשות שימוש מושכל בכלים השונים הללו. אם אנחנו רוצים שתלמידינו יעצבו את זהותם, יבחרו את הערכים המנחים אותם בחיים ויעשו זאת מתוך מחויבות לעצמם, אך גם לכלל, עלינו לספק להם את הכלים המתאימים לעשות זאת.

האם עלינו להחליט מה בא קודם? יהודית או דמוקרטית? בשביל עצמנו, בוודאי. בשביל תלמידינו, בשום פנים ואופן לא. את הסמכות הזו לא העניק לנו אף אחד. תפקידנו הוא ללמד אותם את היסודות עליהם צועדות שתי הרגליים של זהות המדינה שלנו; לעזור להם להבחין בין זו לזו; ולהראות להם את המתחים שביניהם, את המקומות בהם רגל אחת נתקלת בשנייה.

יש משהו מפחיד, מאיים, בלפתוח בפני התלמידים את הדיון בנושאים הללו. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו, איך הם יתמודדו עם חוסר הוודאות, עם העמימות, עם המתחים? אבל אין לנו ברירה. הם יפגשו את המתחים הללו בקרוב מאד, כשייצאו מחממת בית-הספר. לא נוכל לפתור את המתחים האמיתיים הקיימים בתוך הגדרות הזהות של מדינת ישראל על-ידי כך, שנציג לתלמידים מצג שווא, כאילו הם לא קיימים. זה לא תמיד פשוט, אבל כאשר עושים את זה בהגינות; כאשר עוזרים לתלמידים להבין ששתי העמדות הן לגיטימיות; כאשר עוזרים להם להבחין בין רגש לעמדה לעובדה, להתמודד עם הטיעונים מתוך כבוד לזהויות ועמדות שונות, אנחנו מכינים אותם טוב יותר להתמודד עם השאלות הללו בעצמם בקרוב מאד, כאזרחי מדינת ישראל.

לא אנחנו נחליט, אם המדינה הזו תהיה יותר דמוקרטית או יותר יהודית. אבל כדי שהבחירות השונות לגבי אופייה של המדינה ייעשו מתוך כבוד הן למסורת היהודית והן למסורת הדמוקרטית, עליהן להתקבל על-ידי אזרחים מודעים, המכירים את שתי הזהויות ובוחרים ביניהן באופן מושכל ומכבד. על הרעיון של אלת צדק, שתחליט בשבילנו, כבר וויתרנו, אבל איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על הדיון הציבורי בשאלות עצמן.

הצפירה תפסה אותי בהפתעה   1 comment

קצת מוזר לומר, אבל כן. בדיוק היינו עסוקים בסידור המטבח אחרי ארוחת הערב. הגדול נכנס למקלחת. הקטנים משתוללים, צועקים, ואנחנו – עייפים מכדי לעלות אליהם – צועקים להם מלמטה שיפסיקו.

וצפירה. כאילו שזו פעם ראשונה. כאילו שלא ידענו, שזה עומד לבוא. הגדול, כך הוא סיפר לי אחר-כך, בדיוק התחיל לצחצח שיניים, ונעמד עם המשחה בפה, נוזלת לו על החולצה, לעשות את מה שהורגל מגיל כל-כך קטן. לעמוד דום. ולהיות עצוב. ולזכור.

הקטן, מה לעשות, פחות ממושמע. גם פחות גדול. ובאמצע הצפירה מתחיל שוב להשתולל, לצחוק. תופס את עצמי רגע לפני שאני צועק עליו שיהיה בשקט, שיכבד. שעכשיו עצובים. וזוכרים.

ואז אני מבין. אני מבין שדווקא בדקה הזו, מה שאני רוצה לזכור הוא הצחוק הזה, ההשתוללות, התום. אני רוצה לזכור אותם כי הם הנכון. הם הנורמלי. אל הדברים האלו אנחנו צריכים לכוון את כל הווייתנו, את כל מעשינו. אל הסיכוי שהצחוק הזה יוכל להימשך, שהתמימות המופלאה הזו לא תיקטע על-ידי טקסים על-גבי טקסים, ותמונות, וקטעי מכתבים, וזכרונות לא לנו שמציפים את חיינו.

את כל הדברים שיש לזכור עלינו לזכור למען המחר, ולא למען האתמול. למען האפשרות שיום אחד, הזכרונות יהיו באמת ובתמים זכרונות של העבר, ולא הכאב של ההווה והחשש הנורא מפני העתיד.

ובעוד כמה שעות אני הולך לפגוש את השמיניסטים שלי, לשוחח איתם על המורכבות של היום הזה, על חשיבות השירות, התרומה, הנתינה… להתגאות בכל אחת ואחד שמספרים לי על השירות הקרבי שהם מתכוונים לצאת אליו בעוד חודשים ספורים, ולשמוח – עמוק עמוק בלב – עם כל תלמיד ותלמידה, שהולכים לכיוונים אחרים.

מתכונן ליום הזכרון הבא   2 comments

משנה לשנה הופך היום הזכרון לחללי מערכות ישראל קשה יותר ויותר עבורי.

והבנים שלי עוד קטנים, דווקא. יש לי עוד כמה שנים טובות עד שאחזור להפסיד שינה בגללם בלילה.

ובכל זאת, כל שנה הבוקר הזה של יום הזכרון ממלא את עיני וגרוני בדמעות חמות וצורבות יותר מאשר בשנה שקדמה לה.

רק השנה הבנתי, בשיחות עם תלמידים ובמהלך הצפירה, מה קורע אותי ככה מבפנים. כי בזמן הצפירה אני לא חושב על חברים שנפלו (התמזל מזלי כמעט באופן בלתי-סביר, במציאות שלנו, וכל משפחתי הקרובה, חברי ומכרי הקרובים שרדו את שירותם הצבאי בשלום יחסי), אלא על התלמידים שלי, שעומדים מולי. על הילדים המגודלים הללו, שביום הזכרון הבא כבר עלולים להיות חלק מרשימת הכשלונות הלא-נגמרת שלנו. חלק מרשימה מאשימה, מביישת – לא הצלחתם להפסיק את זה, לא הצלחתם להגן עלינו.

אני עומד מולם וחש בושה. בושה על העולם הקשה אליו אנחנו שולחים אותם, על זה שאנחנו מגדלים אותם להגן עלינו, לאחר שלא הצלחנו אנחנו להגן עליהם.  בושה על שלא עשיתי כל דבר שיכול אדם לעשות כדי להגן על ילדיו.

אני עומד מולם ושואל את עצמי איך אוכל עוד להכין אותם טוב יותר למה שמצפה להם? איך אפשר לחנך אותם בה בעת לקחת אחריות, לתרום, לסכן את עצמם עבור אחרים, ואולי גם להיפגע ואף לפגוע, ומצד שני לשמור על צלם האנוש, על המחשבה הביקורתית, על השאיפה לשלום ולשינוי?  איך אפשר לחנך אותם מצד אחד לבצע את הדברים ההחלטיים והמוחלטים ביותר שיכולים להיות, ומצד שני לראות כל הזמן את המורכבות, את השלם, את המציאות על שלל גווניה?

אנחנו מלמדים ילדים על האחר, על היכולת לראות ולהבין אותו כאדם שלם ונפרד, ושולחים אותם להילחם בכל מי שאחר. אני רוצה להמשיך להאמין ביכולת שלנו ושלהם להכיל את הניגוד הזה, אך המציאות של השבועות האחרונים -כולל השיח הקשה, המתלהם והלעומתי שהתפתח בקרב עמיתי ועמיתותי המורים – מציבה אתגר גדול מאד בפני האמונה הזו.

אני יושב וכותב, ויודע שבכל רגע אני עלול לקבל את הבשורה, שעוד שם נוסף לרשימת הבושה והאשמה שלי, שלנו. זו רק שאלה של מתי ושל מי, כרגע. אבל השאלה היחידה שבאמת מטרידה אותי בימים אלו היא, האם נדע למנוע את השמות הבאים? האם נדע למנוע את הניכור והשנאה בינינו, האם נדע לראות את האחר קודם כל כאדם, ורק אחר-כך כאחר?

אינני מעז להתפלל כרגע לשלום. כל שאוכל לבקש הוא, שיום הזכרון הבא לא יהיה קשה יותר מזה שחלף.

חבר מביא חבר (לעזוב את ארגון המורים)   3 comments

זהו, עשיתי את זה.

ביטלתי את החיובים הקבועים בכרטיס האשראי, ושלחתי מכתב למזכיר הסניף שלי וליו"ר ארגון המורים, רן ארז.

עזבתי את ארגון המורים.

לא בקלות עשיתי זאת. אלו מכם המכירים אותי יודעים עד כמה אני מאמין בעבודה מאורגנת, ובייחוד בצורך של ציבור מוחלש כמו המורות והמורים בארגון עובדים שיגן עליהם, אך גם יקדם את המקצועיות, התדמית והדימוי העצמי של הציבור הזה.

ארגון המורים, מבחינתי, כבר לא עושה אף אחד מהדברים הללו, ובהשראת חבר טוב, יהושע רץ, החלטתי להפסיק לחכות לעזיבת המחאה ההמונית של הארגון. די. מספיק.

אז עזבתי את הארגון, ואני קורא לכם להצטרף אלי:

הורידו את נוסח המכתב: עזיבת-ארגון-המורים ושילחו לסניף הקרוב לביתכם, וליו"ר הארגון (אין לו, כמובן, מייל, אבל בפקס – 1533-7106756)

שתפו את הפוסט הזה לכל רוח, לכל מי שאתם מכירים שהיא מורה, או לכל מי שמכיר מורות ומורים.

הפיצו את הבשורה – כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה, תהיינה לים!

(ומה לעשות עם דמי החבר החודשיים לארגון המורים? אפשר לחסוך, אפשר לבלות, ואפשר להעביר לדבר הקרוב ביותר, היום, לאלטרנטיבה אמיתית לארגון המורים – 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך'. אמנם אני משוחד, אבל זה מה שאני עשיתי)

עכשיו דבר אין להכיר – על המשלט יושבת עיר (פוסט פוסט בחירות חוזרות)   3 comments

אזהרה – בפוסט שלהלן אין מילה צינית אחת!

את הפוסט הזה אני כותב בכאב גדול, אחרי יום שלם של רגשות קשים ביותר בעקבות תוצאות הבחירות החוזרות בעיר.

לפני שש וחצי שנים בחרנו, אישתי ואני, לחיות את חיינו במסגרת הקיבוץ העירוני 'תמוז' שבעיר בית-שמש. את הקיבוץ ואת העיר היכרנו לפני 18 שנים, כשעשינו שנת-שירות מטעם תנועת הצופים, וכבר אז התאהבנו במאפיינים המיוחדים של העיר, שכאשר מעלים אותם על הכתב נקראים כקלישאה נבובה, אך כשחיים אותם הם מרגישים כל-כך אמיתיים.

אין לי כוונה לייפות או לקשט את הדברים. בית-שמש היא עיר מורכבת, עם מגוון רחב של אוכלוסיות ועם שיעור גדול למדי של אוכלוסיות מוחלשות, מכל המינים והסוגים – דור שלישי למצוקה, עולים חדשים, משתפי-פעולה… העיר גם סובלת כבר שנים רבות מכל המחלות הניהוליות, שמאפיינות את עיירות הפיתוח בפריפריה הישראלית – תת-תקצוב, חוסר באיזורי תעשייה מניבי ארנונה, תרבות ניהולית ועוד ועוד. באמת, על הצרות של בית-שמש אפשר לדבר שעות.

אבל בעיר בית-שמש, בבית שלי, קרה בשנה שחלפה דבר מדהים. לקראת הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות נעשה ברור, שהמאבק הפוליטי המרכזי הוא בין האוכלוסייה החרדית לבין יתר האוכלוסייה – חילוניים, מסורתיים ודתיים כאחד. ההבנה הזו הולידה מצב, שבעיני עוד יילמד בשנים לבוא בחוגים למדע המדינה: כל הרשימות הלא-חרדיות הצליחו (בתהליך ארוך ולא פשוט) להגיע להסכמה על תמיכה במועמד אחד, והפכו את המירוץ למירוץ ראש בראש בין שני מועמדים בלבד.

וזה אפילו עוד לא העיקר. העיקר הוא, שבקמפיין הזה, ועוד יותר מכך בהיערכות לסיבוב השני של הבחירות, שבו וצפו על פני השטח כל מעלותיה של בית-שמש: החום האנושי, הישירות והבלתי-אמצעיות בתקשורת בין אנשים, ההתלהבות העצומה שאנשים מגיעים אליה, ובעיקר הסובלנות לאחר, גם אם לעתים קרובות כל אלו מלוות בחוסר סבלנות משווע.

בחודש האחרון פגשתי אנשים מדהימים. מחויבים, רציניים, נלהבים, חדורי אמונה באפשרות לשנות, עמוסי רצון שיהיה לכולנו כאן יותר טוב. אני ציניקן לא קטן, אבל הבחירות הללו הצליחו באמת ובתמים לרגש אותי. היתה תחושה, שיש לנו סיכוי אמיתי לשקם את המושג החמקמק, שפעם היה מובן מאליו לכל תושבי העיר – קהילה.

זה לא הספיק. שוב הפסדנו, ואנחנו ניצבים, כנראה, בפני חמש שנים נוספות בהן העירייה שלנו תתייחס מעט מאד, אם בכלל, לצרכים שלנו. האם נצליח לשמור על מה שנוצר כאן בחודשים האחרונים, להעצים אותו ולהפוך אותו לכלי פוליטי וחברתי משמעותי? אני לא יודע. יש לי חשש גדול שביום שאחרי, ללא היעד המשותף והברור, יהיה קשה מאד לשמר את שיתופי הפעולה שנוצרו במערכת הבחירות הזו, ושוב יתחדדו הקווים המפרידים, המחלוקות, הפערים. הלוואי שאתבדה.

היום הזה, שאחרי הבחירות, הוא יום עצוב לבית-שמש. אבל החודשים שלפניו היו ימים יפים ומרגשים, שנותנים עוד כוח להמשיך ולהאמין – להאמין ביכולת לשנות ולשפר, להאמין בכוחה של קבוצה מאורגנת עם מטרה משותפת, ובעיקר – להאמין בבני-האדם, ביכולת שלנו לחלום, להתעלות, להתגבר, להתחבר.

שחקי, שחקי נפשי

כשהאיזון קדוש מדי   3 comments

כשהאיזון קדוש מדי, התוצאה היא אפס

 אתמול בבוקר קיבלתי, כמו אלפים רבים נוספים של עובדי הוראה, את האיגרת האחרונה של שר החינוך, שנכתבה בעקבות פרשת אדם ורטה. קראתי, והתעצבנתי. ולא לגמרי הבנתי מה מרגיז אותי, הרי כל המילים הנכונות לכאורה נמצאות שם. אז החלטתי לבדוק את העניין הזה קצת יותר לעומק.

האמת? לא הייתי צריך לחפש הרבה. האיגרת נפתחת במשפט הבא:

"מצד אחד, חברה שסועה, המנהלת ויכוח פוליטי-אידיאולוגי נוקב, מבקשת לשמור על בתי הספר כאיים של למידה, מנותקים מהשפעות של מורים או של זרמים אידיאולוגיים, המבקשים לשתף את התלמידים בדעותיהם ובכך למנוע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית, לצמצם את מרחב הבחירה שלהם ולטשטש את הגבול שבין למידה לבין תעמולה."

מה?! זה "מצד אחד"?! הרי בתוך המשפט הזה עצמו חבויה סתירה מיני וביה – שיתוף תלמידים בדעות שונות, ממשיות, של מורים או זרמים אידיאולוגיים ימנע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית ויצמצם את מרחב הבחירה שלהם? אז מתוך מה הם אמורים לבחור? ואיך הם אמורים לעשות את זה באופן ביקורתי?! הרי אם האלטרנטיבה לכך היא "איים של למידה, מנותקים מהשפעות", משתמע שהתשובה נמצאת בספרי הלימוד (המשמעותי?).

אז השר מתקן ואומר, כי:

"עלינו להרחיב את מקומו ואת סמכותו של המחנך מ"סוכן להעברת ידע" לאדם המייצר דיון מעמיק, תוסס ומסעיר, המפגיש את תלמידיו עם דילמות קיומיות."

להפוך את המחנך מ"סוכן" ל"אדם". ועכשיו יסביר לי בבקשה כבוד השר, איך אני אמור להיעשות לאדם אם עלי להשאיר חלקים גדולים ממי שאני מחוץ לדלת הכיתה? כיצד אוכל להתייצב מול תלמידי במלוא אנושיותי, אם עלי להציג להם תמונה נקייה, פלקטית, של המציאות? כיצד אוכל להפגיש את תלמידי עם דילמות קיומיות, מבלי להיות שם איתם? בלי להראות להם שהדילמות הללו אינן 'חומר לימוד', אלא החיים עצמם? לא יודע. אבל חכו, זה הולך ומחמיר.

השר ממשיך ודורש:

"עלינו להיזהר מלהפוך את בית הספר לזירת התגוששות, למרחב המטשטש את הזכות של הצעירים לבחון, לשקול ולבנות לעצמם השקפת עולם עצמאית."

לא להפוך את בית-הספר לזירת התגוששות? (שלא לדבר על ההתגוששות הממשית שמתקיימת בכל מקרה בבית-הספר, אבל זה כבר סיפור אחר לפוסט אחר) כיצד, לעזאזל, אמורים הצעירים הללו לבנות לעצמם השקפת עולם בכלל, אם הם לא מתוך התבוננות פעילה בהתגוששות, שהיא החיים האמיתיים? השקפת עולם היא בחירה. בחירה בין מערכות ערכים, בחירה בין מה שנדמה לי כטוב וכרע. אבל הבחירה הזו היא בחירה חברתית. היא בחירה שמושפעת מסוכני החיברות המשמעותיים בחיים. ללא מעורבות פעילה שלנו, כמחנכים, בהתגוששות הזו, כיצד יוכלו תלמידינו לבחור באופן מושכל? דווקא ההתעלמות מזירת ההתגוששות הזו היא הטשטוש של זכותם של תלמידינו לבחון ולבחור לעצמם דרך, משום שהיא משאירה רק דרך אחת – את דרך האמצע הלא-ברורה, העמומה. אמת, המציאות מורכבת ותחום האפור בה גדול בהרבה מתחומי השחור והלבן. אך הדרך היחידה לנווט את דרכינו בערפל האפור הזה היא אם אנחנו מחזיקים בתפיסות ברורות וחדות לגבי מה שעבורנו הוא שחור ולבן.

אבל עד כאן הביקורת שלי היא פדגוגית, ואני יודע שהיא נתונה במחלוקת גם בקרב חברי הטובים ביותר. החלק הקשה ביותר בדבריו של פירון עוד לפנינו. מרגע שנכנס לתפקיד מצהיר פירון על האמון שהוא נותן בנו, ציבור המורות והמורים (וכן, ראוי היה שפירון יפנים וגם ייתן ביטוי לכך, שרוב המורים הם, איך לומר, מורות); על הצורך להעצים ולחזק את המורות, להכיר במקומן בקידמת הבמה החינוכית. באיגרת זו הוא, לכאורה, מביע זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

"אמון! אמון! אמון! אני מאמין במורים ובמנהלים."

אז קודם כל, כבוד השר – במי אתה מאמין יותר? במורים או במנהלים? כי מה לעשות, נוצרה כאן זירת התגוששות בין אלו לאלו? האם גם מזירת ההתגוששות הזו עלינו להתעלם?

אבל יותר מכך – אם אתה כל-כך מאמין בנו, המורים והמנהלים, איך תסביר את החלק היישומי של מכתבך אלי?

"בימים הקרובים אפנה לשורה של אנשי מקצוע ואנשי רוח ובכירים במשרד החינוך, לשמש צוות בדיקה שיבחן את מערכת היחסים הראויה שבין פוליטיקה לבין חינוך."

שימו לב – אנשי מקצוע ואנשי רוח, ובכירים במשרד החינוך. לא מורים. לא מנהלים. בסופו של יום, כבוד השר, אין זה משנה כמה פעמים תכתוב את המילה אמון עם סימן קריאה, ההחלטות היישומיות שלך זועקות בקול חזק פי מאה. וכאשר מגיעים להחלטות, שם אינך סופר אותנו. חוסר האמון הזה בא גם לידי ביטוי בדרך בה בוחר השר לחנך אותנו, ציבור העובדות והעובדים שלו –ברפורמות התכופות שאינן רואות את הנעשה כבר בשדה, בהתקפות המילוליות הבלתי-פוסקות הנושאות צורת דרשה שבועית, וגם כאן – באיגרת עצמה, בהגדרת התחומים בהם ראוי שמחנכים לא יעסקו: "פגיעה דתית", "הכחשת שואה", "ערעור על הלגיטימיות של צה"ל". כותרות ריקות. אסור לי להעליב את תלמידי. נקודה. לא מבחינה דתית ולא מבחינה אחרת. אחד מתפקידי הבסיסיים ביותר כמחנך הוא לשמור על כבודם של כל התלמידים. אסור לי להכחיש את השואה. לא כי השר אמר. כי כך אומרים חוקי המדינה. אסור לערער על… רגע. באמת? אסור למחנך, למורה לאזרחות, לערער על הצורך להתמודד עם קונפליקטים באופן צבאי? אסור לבחון את מעשיו של צה"ל, כמו של כל גוף אחר, ולבדוק את הכרחיותם? את מוסריותם? הרי השר עצמו כותב:

"הבעת דעות קוטביות, גם אם חריפות, היא מעשה חינוכי הכרחי, ובתנאי שהמורה מציג את מכלול הדעות, תוך מתן לגיטימציה ראויה לעמדות השונות."

לא יודע מה איתכם, אני לא מבין איך אפשר ליישב בין הדברים.

השר מציין, כי

"יש תחומים שבהם יש להיזהר כפליים, משום שהעיסוק בהם כולל חומרי נפץ תרבותיים שאסור לנו להגיע אליהם"

אם להמשיך את הדימוי הציורי של השר, הרי שבכל מקום אחר, בו יש סכנה לחומרי נפץ, ישנם חבלנים שתפקידם לנטרל את חומרי הנפץ הללו, לפרק אותם למרכיבים שאינם יוצרים פיצוץ. אם אנחנו, ציבור המחנכות והמחנכים, לא נדע בביטחון מלא שאנו זוכים לגיבוי מלא מצד המערכת והחברה כולה, אם לא נחוש כי יש לנו אפודי מגן יעילים, לא נוכל לשמש כחבלנים של "חומרי הנפץ התרבותיים" שמזכיר השר, ומי אם לא בתי הספר והמחנכות העובדות בהם יום-יום יעשה את העבודה הזו?

ועוד נקודה אחת, לכאורה שולית עתה שהסוגייה המשמעתית "נפתרה". שר החינוך מציין, כי:

"מתוך ניהול שיח שוטף עם רשת אורט, ידוע לי בבירור שמלכתחילה לא הייתה כוונה לפטר את המורה."

לכך הוא מוסיף את האמירה:

"אסור שכל התבטאות אסורה תהפוך לפרשייה מסעירה ומטלטלת, אבל באותה מידה אסור שכל בירור, התראה או אזהרה יהפכו מיד למלחמת שמד בחופש הביטוי ובזכויות אדם."

כבוד השר, למקרה שלא ידעת – שימוע לפני פיטורין איננו "בירור, התראה או אזהרה". זהו הליך רשמי חמור, ובמצב שנוצר גם בעל הד ציבורי רחב. ואם מלכתחילה לא היתה כל כוונה לפטר את המורה, הסיבה היחידה לקיים הליך כזה היא על-מנת להפחיד ולאיים. בכך שנתת, כשר, ל"בירור" הזה להתנהל תחת איום הפיטורין, יצרת – גם אם לא במכוון – את הקווים הברורים ביותר באשר לדיונים פוליטיים בכיתה. מורות, הישמרו לכן מעיסוק בכל נושא שעלול להכיל "חומר נפץ". ראיתן מה קרה למי שעשה זאת לפניכן.

שר החינוך מגיב גם לביקורת, שהושמעה על שתיקתו הרועמת בפרשה. הוא טוען, כי צריך היה ללמוד את הפרשה לעומק לפני שיוכל להגיב. צר לי, אך כך לא נוהג מנהיג. אתה רוצה לומר, שיש ללמוד את הפרשה? אמור זאת מלכתחילה. תתערב. תראה שאתה נוכח. אינך חייב להכריע מלכתחילה מי צודק, אך עליך להראות כי אתה שם. כך עושה מנהל טוב. כך עושה מחנך טוב. לא בכל סכסוך בין תלמידים אני מתערב, וודאי שלא מן הרגע הראשון. אינני חייב לקבוע מי התחיל, מי צדק, מי אשם; אבל חובתי כמחנך היא להראות לתלמידי, כי הם אינם לבד בהתמודדות עם הסוגייה; שאם ירצו, אהיה שם ואסייע להם; שאם יהיה בכך צורך, אקח אחריות ואכריע; שאינני חושש מעצם קיומו של הסכסוך, אבל שכן אדאג שהוא יהיה הוגן. את כל אלו, שר החינוך – המנהל הראשי של המערכת בה אני עובד, לא עשה.

שר החינוך מסיים במשפט:

"גם את הפרשה הזו אפשר ורצוי להפוך לשיעור חינוך."

בנקודה זו כנראה שהשר ואני מסכימים. אלא שלצערי, הלקח שאני לומד מהפרשה כנראה שונה מעט מזה, שהשר מנסה למכור לי.

ושתי הערות סמליות לסיום:

תראו מה מופיע בתחתית האיגרת – מלא קישורים ליצירת קשר, נכון? לא נכון! זה קובץ תמונה, בלי אף קישור עובד!!!

תמונה

ואם זה לא מספיק, האיגרת של שר החינוך מסתיימת בהזמנה לפנות אל לשכת השר בפקס או במייל (ולמה שאשלח פקס אם קיבלתי את האיגרת במייל?!):

ניתן לפנות ללשכת שר החינוך בפקס 02-5602246
או במייל lishkat_sar@eduication.gov.il
בפניתך ללשכה עליך לציין שם פרטי, שם משפחה, מס' פניה וכן כתובת פרטית

שמים לב למשהו מוזר בכתובת המייל? (כן, בדקתי וזה לא עובד… אה, ולמה לעזאזל אתם צריכים את הכתובת הפרטית שלי? השר מתכוון לקפוץ לבקר?!)

הוא לא באמת רוצה לשמוע, ובטח שלא אותנו, ציבור המחנכות והמחנכים העובדים יום-יום בשטח. או לפחות לא את אלו, שאומרים יותר מאשר אמן, כבוד הרב.

מערך שיעור – חנוכה כחג של מנהיגים   1 comment

לפני החג נפטר אריק איינשטיין, שהמשפט המקושר ביותר לשמו, אולי, הוא "אני ואתה נשנה את העולם" (זה, ו"אבל אני אוהב להיות בבית", אבל אני בוחר בראשון).

לאחר צאת החג נפטר נלסון מנדלה, מלוחמי החירות והשוויון הגדולים של ימינו.

למעוניינים, מצורף מערך שיעור שמתייחס אל שני האנשים הללו, וקושר אותם אל חג החנוכה וגם, איך אפשר בלי, להרצל:

קובץ WORD – חנוכה-חג-של-מנהיגים / קובץ PDF – חנוכה-חג-של-מנהיגים.

מוזמנים להשתמש, להעביר הלאה, להעיר ולשפר לטובת כולנו.

שנזכה להגדיל את אורם של ערכי החירות והשוויון – לעצמנו ולכל בני-האדם.

בין האישי לפוליטי, בין אריק אינשטיין למפלגת העבודה   1 comment

אתמול פרסם יפתח גולדמן באתר שלו רשומה ביקורתית על אריק אינשטיין, בכותרת "הפועל שוב הפסידה". תמיד כיף לקרוא את יפתח. גם כי הוא אשף עם מילים, וגם משום שפעמים רבות, כפי שהוא כותב בעצמו על מישהו אחר, המילים שלו מבטאות במדויק את מה שהייתי רוצה לומר בעצמי.

אבל הפעם, מאז שקראתי את הרשימה, אני עסוק בניסיון להבין מדוע היא מרגיזה אותי כל-כך. וגם כאן מגיעה ליפתח תודה, שעזר לי להבין למה, בניגוד להרגלי, הסתובבתי ביום רביעי האחרון עם דמעות בגרון, ואיך קרה, שבניגוד מוחלט להרגלי, נתתי ביטוי לתחושותי גם בלבישת חולצה אדומה לזכרו של אריק אינשטיין.

אז ברמה האישית ביותר – למה אסור פשוט להתאבל על זמר אהוב? למה לסבך? למה להפוך את העניין לעניין עקרוני? האם אי-אפשר פשוט לקבל את העובדה, שהיה באריק אינשטיין דבר-מה מיוחד, שגרם לכל-כך הרבה אנשים לאהוב אותו? מניין הצורך לדייק כל דבר עד הסוף?

ניקח לדוגמה, כפי שלוקח יפתח, את 'אני ואתה נשנה את העולם'. אמת, חמישה (נגיד) משפטים. אז בואו נדייק:

"אני ואתה נשנה את העולם.

טוב, זה לא מספיק, צריך עוד אנשים.

אני ואתה, אז יבואו כבר כולם.

טוב, הם לא יבואו לבד, צריך פעולה פוליטית מאורגנת, שנובעת מהבסיס החומרי של המציאות, ומשנה את תודעתם של האנשים כך שיבוא גם הם.

אמרו את זה קודם, לפני – לא משנה.

בטח שזה משנה – אם אמרו את זה כבר, וזה לא עבד, אז צריך לחשוב טוב יותר איך זה יעבוד…"

כי גם ברמה האישית וגם ברמה הפוליטית – למרות שאני סוציאליסט, ולמרות שאני ביקורתי, ולמרות שאני מאמין במסרים מורכבים – בסופו של יום, אני זקוק לכמה מילים פשוטות, מגייסות, כדי לקום ולעשות מעשה. כי המילים הללו של אריק, פשטניות ככל שיהיו, הן עד היום הבסיס לאמונות רבות שלי על תפקידי בחיים הללו, על תפקידם של אנשי שמאל בכלל.

אז מה הקשר למפלגת העבודה?

בעיני הרשימה של יפתח מעידה, כפי שהוא כותב על שיריו של אינשטיין, לא על הכותב אלא עלינו כחברה. ויותר מכך, עלינו כשמאל. הצורך שלנו לדייק תמיד, להגיד את הדברים בדיוק בדיוק כמו שהם, לחזות את כל ההתפתחויות העתידיות ולנחש את כל ההיתכנויות הפוליטיות, הוא הוא מקור חולשתנו, והוא גם המוביל לבחירה במפלגת העבודה בתור "הסיכוי הטוב ביותר לעשות משהו שיהיה הקרוב ביותר למה שאולי היינו רוצים".

אומרים לי כל הזמן – פוליטיקה זה פשרות, אלו כללי המשחק. אין ספק. אך מה שעשה השמאל הישראלי המתון (איזה מין שיוך פוליטי זה בכלל?!) הוא להפנים את הפשרות לתוך עצמו, לנסות ולנחש ניחושים, לחזות את העתיד בכוח הניתוחים האנליטיים הנעלים שלו, ולבחור בתוצאה הכי פחות גרועה. אך זו התוצאה, בעיני, הכי פחות טובה. כי על-מנת שהפוליטיקה תוכל לעסוק בפשרות, צריך שיהיה בה מתח, צריך שיהיו בה ניגודים, צריך שיהיו אפשרויות שונות באמת. ובשביל זה אנחנו צריכים, לפעמים, להיות קצת פחות מדויקים, ולעבוד קצת יותר עם הלב.

%d בלוגרים אהבו את זה: