נסיכה אחת היתה בעיר, מסוגרת בארמונה. לא תמיד היא היתה ככה. בעבר היתה יוצאת כל יום, סובבת ברחובות העיר, קונה ירקות בשוק, מברכת כל אישה ואישה לשלום. היא הכירה את כולם, זכרה את שמות הילדים, מי היה חולה בשבוע שעבר, הבטיחה לעזור למי שנזקק. האנשים, כמובן, אהבו אותה כולם, והיו אומרים לכל מי שבא מחוץ לעיר: "העיר שלנו, יש לה יתרונות ויש לה חסרונות. אבל נסיכה כמו שלנו לא תמצאו באף עיר אחרת."
אבל כל זה נגמר לאחר שבעלה, הנסיך, מת לפתע ממחלה מסתורית. מאז אותו היום איש לא ראה את הנסיכה, וקולה, שמדי בוקר היה נשמע דרך חלונות הארמון בעת ששרה, נדם ולא היה לו זכר. ככל שהלכה הנסיכה והסתגרה, כך הלכה העיר ודעכה. סוחרים הפסיקו להביא את מרכולתם אל השוק, האומנים ובעלי המלאכה הלכו לחפש להם מקומות אחרים לפרנסתם, וכל מי שפגש את אלו, אשר נותרו בעיר, ברח משם מהר ככל שיכול היה, יודע רק לומר שהעיר נראית כאילו היכתה בה המגיפה.
רק אדם אחד הוסיף להתגורר בעיר מבחירה מלאה. היה זה המשורר המקומי, אדם תמהוני שחי במערה מעברה השני של העיר, והתקיים על פירות עץ התפוח שצמח מחוץ למערה, על מי הבאר הסמוכה ועל השאריות שהותירו לו נשמות טובות על הגדר, שהפרידה את איזור המערה מן העיר. בכל יום שלישי היה מגיע המשורר לכיכר השוק, נעמד על פי הבאר ומקריא את אחד משיריו המוזרים. שיריו היו מלאים תמיד במילים שאיש לא הכיר, וסיפרו על מקומות שאיש לא שמע עליהם מעולם. אף אחד לא הבין אף פעם על מה הוא מדבר, אבל לרוב הוא התקבל בסובלנות רבה, למעט עגבניה או שתיים שהטיחו בו הצעירים המשועממים, שישבו דרך קבע בכיכר. ובכל זאת, אף שלא הבינו את שיריו, היו מי שטרחו לציין, כי ברגע בו הופיעה הנסיכה בכיכר היה משתנה השיר, ומילותיו היו כולן הלל ושבח ליופיה ולמעלותיה של הנסיכה.
ואכן, שבוע בלבד לאחר שחדלה הנסיכה מביקוריה היומיים בשוק, הפסיק לפקוד אותו גם המשורר. כך יצא, שבמשך שנה תמימה לא נראו לא הנסיכה ולא המשורר בעיר ולו פעם אחת. עד שיום שלישי אחד נראה שוב המשורר בכיכר העיר. אלא שהפעם הוא לא נעמד על פי הבאר, כי אם הוסיף לצעוד ברחובות העיר, בראש מורכן ובגב כפוף, מבלי לדבר עם איש. הוא לא עצר עד שהגיע לשער הארמון. השער היה נעול על בריח, אבל שומרים כבר לא ניצבו שם. גם הם הלכו לחפש משהו מעניין יותר לשמור עליו. אז המשורר החל לדפוק על השער. טוק. טוק. טוק. עוד, ועוד, ועוד הוא דפק, בלי הפסקה. נדמה היה שנצח עבר, ואנשים שעברו במקום כבר התחילו לצעוק עליו שיפסיק. כמה ילדים אף העזו וזרקו לעברו חצץ. אך הוא התעלם מכולם והמשיך לדפוק. אחרי כמעט שעתיים נשמעה תנועה מבפנים, הבריח חרק והשער נפתח. רק מעט. בפתח הציצו פניה של הנסיכה עצמה, עצובים כמו לילה שאין לו סוף.
"מה אתה רוצה?" שאלה אותו בקול שכמעט ולא נשמע, "האינך יודע שבבית זה לא נותרו חיים?"
"להביע את אהבתי," השיב לה המשורר. "אהבתך למה?" שאלה אותו, ודמעות בעיניה. "אהבתי אלייך, נסיכה. ולא אלך מכאן עד שתואילי לשבת ולשמוע את כל מילותיי עד אחת."
הנסיכה נדהמה מחוצפתו של האיש המוזר הזה, אך לא היה לה הכוח להתנגד. וודאי שלא לנזוף באיש על החריגה הגסה מכללי הטקס והמעמד. לאחר שהות קצרה הפנתה הנסיכה את גבה אל השער והחלה מטפסת במדרגות הארמון. והמשורר בעקבותיה. שער הארמון נותר פתוח לרווחה, אך איש לא העז לחצות את המפתן.
הגיעה הנסיכה אל האולם, שלפעמים קיבלו בו היא ובעלה את פניהם של עשירי ואצילי העולם, ובו חזו בהופעותיהם של טובי האמנים. כעת היה האולם ריק וקר. הנסיכה גררה את רגליה לקצה האולם, ומתוך הרגל יותר מאשר כל דבר אחר צנחה על הכס המוגבה. אז נעמד המשורר במרכז האולם, ובדממה שהשתררה החל להקריא. אך הפעם לא היו אלו שיריו המוזרים מן הכיכר. היתה זו שירה צרופה, טהורה, הנובעת מעמקי הלב. אך הנסיכה לא התרשמה. "מילים ריקות הן מילותיך, משורר. הן אינן יכולות לגעת בי. ואני, אין לי איך לאחוז בהן, לחוש אותן. אם באמת ובתמים רצונך לשכנע אותי עד כמה אתה אוהב, צא מן המערה שלך. חקור ובדוק בעולם, והבא לי דבר אחד שאוכל להביט בו ולדעת, עד היכן מגיעה אהבתך."
הרכין המשורר את ראשו, קד ללא אומר בפני הנסיכה, ובהליכה לאחור – מבלי להתיק את מבטו מעיניה הכהות, העמוקות, יצא מן האולם. כמו שנכנס המשורר לארמון כך יצא – בראש מורכן וגב כפוף, מבלי להחליף מילה עם איש. חצה את העיר כולה, ובלי להעיף ולו מבט אחד אל עבר המערה שהיתה ביתו פנה דרומה, בדרך המובילה אל המדבר.
ימים שלמים צעד, ומחשבה אחת בלבד בליבו – מה אוכל להביא לנסיכה? מה אמצא בעולם הזה, שיוכל להביע את גודל אהבתי? צעד המשורר וצעד, טיפס על הר וירד לעמק, עלה על הפיסגה הבאה וכל הזמן בראשו אותה המחשבה – מה אביא לנסיכה? אולי האבן הזו, הנוצצת, הנראית למרחוק? לא, כל האור שיש בה איננו שלה. עוד עמק ועוד הר – אולי אביא לה תמונה של הנוף, הנשקף מכאן? הרי הוא כה יפה, כה עוצר נשימה? אבל לא, הוא בלתי מושג. ונסיכתי, הלא, גשמית ומוחשה. אז אולי, חשב בעמק אחר דרכו חלף, אביא לה מפירות העץ הזה, שהוא כה נדיר, כה קשה להשגה, ופירותיו כה מתוקים? אך לא, הם לא יתפסו את העצב שאני רואה בעיניה, כאשר החיוכים מתעייפים.
כך המשיך המשורר לעלות ולרדת, לבחור חפצים ולפסול. בינתיים, המדבר הפך לים. והימים, שכבר מזמן היו לשבועות, נמתחו והיו לחודשים. ואז, בלב הים, בלילה זרוע כוכבים, הבריק במוחו של המשורר הרעיון – אביא לה את תיאור השמיים, שאני רואה מול עיניי! רק בבוקר נזכר המשורר, שתיאורו של הלילה לא יעמוד בדרישה שהציבה בפניו הנסיכה. מיואש, כמעט השליך עצמו מן הסיפון. אך אהבתו לנסיכה כמו כבלה אותו למקומו ומנעה ממנו לקפוץ.
אז הבין המשורר, כי לא יוכל אפילו לסיים בשקט את חייו, בטרם יידע באופן מוחלט כי נכשל במשימת חייו. או נכון יותר לומר, במשימת מותו. וכך המתין המשורר עד להגעת הסירה אל החוף, ירד ממנה מבלי לומר אפילו תודה, והוסיף לצעוד. עד לקוטב הוא הגיע, וחשב להביא לנסיכה גוש קרח, אשר יבטא את האופן בו הוא חש כאשר היא מפנה לו את גבה, אך בתוך תוכו ידע, שזה איננו באמת ביטוי של אהבה. ביערות העד של אפריקה הוא הסתובב, בנהרות ובסוואנה, וכבר חשב אפילו להביא לנסיכה אריה, לבטא את האופן בו אהבתו לנסיכה טורפת אותו ומטריפה. אבל לא משנה לאן הגיע, לא משנה באיזה חפץ בחר, הכל נראה אפל, חלקי, צל צילו של הדבר.
וכך, לאחר שלוש שנות נדודים, חזר המשורר, אבל ומובס, להתייצב אצל הנסיכה. שוב צעד דרך כל רחובות העיר. שוב היה ראשו מורכן, וגוו כפוף אף יותר. שוב לא הוציא הגה מפיו. אלא שהפעם, בכניסתו אל הארמון ליוו אותו כל תושבי העיר – גברים, נשים וטף, לאחר שסיפור שליחותו כבר הפך לאגדה, שעברה מפה לאוזן ברחבי העיר ואף מעבר לגבולותיה. כאשר הגיע המשורר אל האולם, הנסיכה כבר היתה ישובה על הכס, כאילו לא משה ממנו כל זמן מסעו של המשורר. הגיע המשורר אל מרכז האולם וקרס על ברכיו: "כשלתי, אהובה, לא מצאתי בכל כנפות תבל ולו דבר אחד אשר יוכל להתקרב, אפילו, להביע מה גדולה אהבתי."
לסוף הטוב
לסוף העצוב
דממה עמוקה
ועצובה השתררה באולם הגדול, ואיש מן הניצבים לא העז להפר אותה. דקה חלפה, ועוד אחת, וכל הנוכחים כבר היו משוכנעים, שלסיפור הזה – של המשורר, של הנסיכה, וגם שלהם, כבר לא יהיה סוף טוב. אך לבסוף נעמדה הנסיכה, ונדמה היה כי היא גבוהה ויפה יותר מאשר היתה אי-פעם, ואמרה בקול צלול: "בוא, נשקני אהובי, כי עכשיו אני יודעת באמת, מה גדולה אהבתך."
דממה כבדה
השתררה סביב. לאחר זמן שנדמה כנצח הרים המשורר את ראשו, ורק אז הבחין, שהנסיכה אינה לבדה. לצידה ניצב בעלה, הנסיך המת. "צר לי, אהובי, אך הבטחתי לשטן את נשמתי, אם רק ישיב אלי את נסיכי." לתדהמת הקהל כולו, החלו להתרומם לאוויר, מן המקום בו כרע המשורר, ענני מילים. רק הנסיכה יכלה להבחין, כי אלו מילות השירים ששורר לה, שלוש שנים קודם. עוד ועוד עלו המילים לאוויר, התרוממו וריחפו החוצה דרך החלון. הקהל, מהופנט, עקב אחר המילים הפורחות לאוויר, ורק כשעופפה החוצה המילה האחרונה הבחינו האנשים, שבמקום בו כרע המשורר נותר עתה רק זוג סנדלים בלויים.
perlsteindvir 