שתפו:

אחד המהלכים שאני מנסה לקדם השנה הוא כמה שפחות להעביר חומר לתלמידים. לא, לא כמה שפחות ללמד, אלא כמה שפחות להעביר להם חומר באופן פרונטלי. או בניסוח חיובי יותר – להעביר אליהם יותר אחריות על הלמידה שלהם, בתקווה שזה גם יעורר יותר מוטיבציה וגם ישפר את קליטת המידע (מהלך נוסף הוא שהתלמידים יכתבו לעצמם את ההערכות בתעודה, אבל לזה ייוחד פוסט נפרד).

חקר בית-הספר

אז את השנה התחלנו עם פעילות בקבוצות, שבה הם התבקשו לבחור בעיה שיש בבית-הספר, לחקור אותה ולהציע פתרונות למנהל בית-הספר. את התוצאות ריכזנו בחוברת של מכתבים, שהוגשה למנהל בית-הספר, ובעוד שבועיים הוא יגיע לשיעור כדי להתייחס להצעות שלהם. המטרה היא שהדברים שהם למדו מהמהלך הזה יהוו בסיס להבנה, שמקצוע האזרחות איננו מקצוע תיאורטי לבחינה, אלא מאגר כלים להבנה של המציאות ולפעולה בה. ימים יגידו.

השלב הבא התחיל השבוע, כאשר המטרה שלי היא שבמקום ללמד אותם חומר – מושגים, עקרונות, זכויות וכו' – הם יביאו נושא שמעניין אותם להתעסק בו, מתוך כתבה בחדשות או כל דבר אחר, ואת אותו הנושא ניקח, נפרק לגורמים, ננסה להבין אותו, ותוך כדי נלמד את המושגים הרלבנטיים מתוך תכנית הלימודים באזרחות (ואחרים), שיסייעו לנו להבין את הנושא טוב יותר.

אז ביום ראשון שלחתי לתלמידים בקשה – היכנסו לקישור, ובחרו נושא או שניים שתרצו שנדבר עליו השבוע. התוצאות היו מעניינות, ודי ברורות. אז את השיעור אתמול התחלנו עם שאלה – מהו מוסד הנישואים?

על מה נדבר השבוע?

התלמידות'ים התבקשו למצוא שלוש הגדרות שונות, ולנסח לעצמם מתוך שלוש ההגדרות האלו תובנה משלהם לגבי מהם נישואים.

מהו מוסד הנישואים?

מהתיאורים שלהם עלה, גם במקרה הזה, הקושי שלהם להבחין בין הגורמים לדבר, לבין התכליות שלו. בכל מקרה, לקראת סוף השיעור לקחתי את האמירה שהתייחסה ללגיטימציה להבאת ילדים לעולם, ושאלתי את הכיתה "מהי המצווה הראשונה המופיעה במקרא?"

תחילת שיעור שני

מהר מאד, לשמחתי, הם הגיעו למצוות פרו ורבו. אז את השיעור סיימתי עם לשלוח אותם הביתה לחשוב על השאלה: "האם מוסד הנישואים משרת את מצוות פרו ורבו, או פוגע במימושה?" בהתאם לזה, את השיעור הבוקר התחלנו עם הלוח ככה:

בשביל מי זה?

גם הבוקר, הזווית הפוריה ביותר לבחינת הקשר הזה היתה שאלת הלגיטימציה להבאת ילדים לעולם. מכאן המשכנו לשאלה, מה בא קודם? מצוות פרו ורבו או מוסד הנישואים? אחרי שביססנו את הסדר, עברנו לביולוגיה – מהן המטרות הביולוגיות של זכרים ונקבות? (כלומר, הפצת הזרע לעומת דאגה לצאצאים) המסקנה היתה, ואני מתנצל על הפשטנות הלא מעטה, שהנישואים מספקים לנקבה בטחון ויציבות, בעוד שלזכר הם מעניקים יכולת שליטה (כלומר, אחרי שעשינו עיקוף קטן דרך השאלה של מי שולט בעולם; למה התפיסה היתה שמי שמעניק חיים הוא הגבר; איך זה קשור לחיבור בין אמהות ואדמה; ולתפיסת האישה ככלי קיבול בלבד; ולאברהם ושרה והגר, ויעקב ונשותיו; ולמה הפועל להזדיין הוא לא הפועל שאנחנו רוצים שיתאר יחסי מין).

משולש הכוח

עכשיו כבר היינו ממוקדים יותר והצלחנו לשאול את השאלה – למה יש צורך במוסד הנישואים, אם המטרה היא הבאת ילדים לעולם? כלומר, את מי משרת המוסד הזה, ואיך? מכאן הדרך כבר היתה קצרה למשולש הכוח, שאני מפמפם להם עוד משנה שעברה:
המטרה היא להראות כיצד מוסד חברתי משרת את בעלי הכוח בשלטון החילוני, בשלטון הדתי ובעלי ההון, וכיצד הוא מגדיל את כוחם.

אז אחרי שהבנו איך נוצר המוסד ולמה, יכולנו לעבור הלאה, אל המוסד הזה בדתות השונות. אמנם, הסתפקנו להיום בנצרות הקתולית וביהדות, אבל זה בהחלט היה מספיק כדי לטלטל מספיק את הסירה, שאפשר יהיה להתקדם הלאה.

הלאה לאן? לימינו, כמובן. ואז צצה שוב, אחרי שדיכאנו אותה כל השיעור, המילה הגדולה – אהבה. לשאלה שלי איך קשור מוסד הנישואים לאהבה, היתה להם תשובה יפה – הנישואים הופכים את פירוק הקשר לקשה יותר, כאשר האהבה לא תמיד מספיקה. או נראה שהיא לא מספיקה. מה נשאר לנו? אה, כן, להגיע למה שהם ביקשו לדבר עליו – נישואים אזרחיים. לא נשאר לנו כבר הרבה זמן…

הספקנו עוד לעשות את ההבחנה בין נישואים דתיים לנישואים אזרחיים, ולזה שגם בישראל אפשר להינשא נישואים דתיים בלי להיות מוכרים בכלל על-ידי המדינה (מה, מספיקה טבעת ושני עדים?!?!), אבל לא להיפך. קצת גלשנו לעניין הזוגות החד-מיניים, לאימוץ ולפונדקאות, נגענו במוסד הידועים בציבור… נראה לי שבערך זהו.

נותרה לי דילמה אחת – מה יישאר להם מזה במחברת? או בכלל? ואיך אני קושר את זה חזרה לאזרחות, וספציפית – לתכנית הלימודים? כשלב ראשון, בחמש הדקות האחרונות ביקשתי מכל אחד לכתוב 5-6 שורות על מה הוא/היא חושבים על מוסד הנישואים, אחרי שהקדשנו לו שלוש שעות לימודים.

לשאלה השנייה עוד אין לי תשובה. זו בעיה שחוזרת על עצמה אצלי, ותמיד יותר ככל שהשיעורים מוצלחים ופוריים יותר. אני מקווה שבנושאים הבאים אצליח לעשות את זה קצת יותר מסודר. אולי אשכרה להכין את זה מראש. בינתיים, לשבוע הבא הם כבר ביקשו שנדבר על יוקר המחיה בישראל. שלחתי אותם לחשוב על איזה היבט של הנושא הענק הזה הם רוצים לדבר. נראה אם הם יחזרו אלי, ועם מה.

שתפו:

מכתב פתוח לחברות וחברי כנסת ישראל

נכבדותי ונכבדי שלום רב.

שמי רועי, ואני רכז אזרחות בבית-ספר ברנקו-וייס בבית-שמש. אני מבקש לשתף אתכם בתחושות לא פשוטות, שהצטברו אצלי בעקבות סיור עם תלמידים במשכן לפני כחודש וחצי.

כחלק מלימודי האזרחות של התלמידים לקחנו את כל שכבת י"ב לביקור במשכן הכנסת. כמורה לאזרחות חשוב לי מאד להבהיר לתלמידים, שהכנסת היא אשר מגלמת את עיקרון שלטון העם, שהוא הבסיס והיסוד לדמוקרטיה.

לכן, על-מנת שהביקור יהיה משמעותי ויעביר לתלמידים באופן אמיתי את החשיבות של עבודת חברי-הכנסת, את העומק, המורכבות והעומס של התפקיד, דאגנו מראש לתאם מספר מרכיבים שונים ליום זה: תיאמנו כניסה לדיוני הוועדות שהתקיימו באותו הבוקר; קבענו שיחה עם ח"כ אילן גילאון, ששוחח עם התלמידים על תפקיד חברי-הכנסת; ונכנסנו לצפות בדיון שהתקיים במליאה.

הצפייה בדיוני הוועדות היתה מרתקת – לא משום שהדיונים עצמם היו מסעירים כל-כך, ואולי דווקא משום שחלקם לא היה מסעיר כלל. התלמידים ישבו והקשיבו לדיוני עבודה מורכבים ומפורטים, וברוב הוועדות אף זכו לקבלת פנים חמה מיו"ר הוועדה, שבירכו אותם על כניסתם ואף הסבירו להם חלקים מהדיון. גם השיחה עם ח"כ גילאון היתה מצוינת – התלמידים פגשו את האדם שמאחורי התפקיד והבינו, שאפשר להיפגש עם חברי-הכנסת, ושבאופן כללי חברי-הכנסת מתייחסים לעבודתם וגם לאזרחים אותם הם מייצגים בכבוד וברצינות.

את כל זה אני יודע, כי נתתי לתלמידים עבודה שתסכם את הסיור. הם התרשמו מעומק הדיון בוועדות ומהיקף העבודה שנדרשת מחברי הכנסת, ולמרות שחלקם חשב שלא הגון שחברי הכנסת מעלים לעצמם את השכר בעודם יושבים ומנסים לפתור בעיות של אנשים שלא מצליחים לסגור את החודש, רובם גם חשב שעבודת חברי וחברות הכנסת חשובה מספיק כדי להצדיק שכר גבוה, שיכבד את מעמדם ואת חשיבות התפקיד שהם ממלאים.

אז למה אני כותב לכם בכלל, ולמה בתחושה קשה? משום שלאחר השיחה עם ח"כ גילאון נכנסנו לצפות בדיון במליאה. לא היה באותו יום דיון סוער במיוחד – תיקונים לפקודת המשטרה, דיון בקצבאות המוענקות לניצולי השואה, הצבעה על חוק הביטוח הלאומי, דרישה להצבעה שמית… עוד יום סטנדרטי במשכן. חלקים מהדיון גם היו לתלמידים מעניינים. אבל בסופו של דבר, הדיווחים שלהם על מה שהתרחש במליאה כמעט וגרמו לי להתחרט על כך, שהבאתי אותם למשכן.

"הם מתנהגים בילדותיות"

"צריך לקחת להם את הטלפונים"

"הם יותר גרועים מאיתנו"

"היה חשוב שנכיר את התנהלות המדינה, רק חבל שככה היא מתנהלת"

שאלתי אותם גם מה היו מציעים לעשות, כדי לשפר את עבודת הכנסת. ולמרות שבמהלך יום הלימודים חלק גדול מדי מהשיעורים מתבזבז על שמירה על החוקים, הדבר המרכזי שהיה לרוב התלמידים להציע הוא להקפיד יותר על הסדר במשכן, לדאוג להתנהלות הולמת יותר של חברי הכנסת, ולהעניש את מי שאינו מתנהג כראוי ולא מתייחס ברצינות לעבודתו.

כאשר אני מלמד את תפקידי הכנסת, אני מדבר על חקיקה, על ייצוג העם, על ביקורת והגבלת השלטון, מינוי בעלי תפקידים… רשמיהם של התלמידים מהסיור לימדו אותי כי יש לכם, נציגי העם, תפקיד נוסף – מתן דוגמה לכולנו, האזרחים. אתם גם אומרים זאת בעצמכם, בכללי האתיקה הבסיסיים של חברי הכנסת:

 

 

 

 

 

 

 

 

ככל שאני מצליח יותר להסביר לתלמידים את חשיבותה של הכנסת ואת חשיבות התפקיד שאתם ממלאים, כך קשה לי יותר לדרוש מהם להתנהג על-פי כללים ונורמות, שאתם אינם דורשים מעצמכם. ברור לי, כי הוויכוח הוא לעתים סוער, וטוב שכך – אתם עוסקים בעתיד של כולנו, ולא ניתן להכריע על הטוב המשותף אם אדישים אליו. אולם הטוב המשותף דורש, שנוכל לחיות כאן במשותף. קשה מאד ללמד על תרבות פוליטית דמוקרטית, שלא לדבר על לחנך לתרבות שכזו, כאשר נבחרי העם אינם רואים עצמם מחויבים לתרבות זאת, וחשוב מכך – אינם רואים עצמם מחויבים לשמש דוגמה לתרבות שכזו.

אחד הדברים שאני מתעקש עליהם עם תלמידי הוא האמונה שלי, שהרוב המוחלט של חברות וחברי הכנסת עושים את תפקידם מתוך שליחות אמיתית, מתוך רצון כן שיהיה כאן טוב יותר לילדינו. לא תאמינו כמה קשה לשכנע אותם בכך. אני חושש, שאינכם מבינים עד כמה דרך ההתנהלות של הכנסת ושל חברותיה וחבריה פוגעת באמונם של אזרחי העתיד במדינה ובדמוקרטיה. ואם לא נצליח לגדל דור שיהיה מוכן להיאבק על המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית, אז בשביל מה להיאבק בכלל?

שתפו:

בסופו של שבוע לא פשוט, שכלל בקרה של משרד החינוך על מטלות הביצוע של תלמידי וויכוח עם המדריכה (מה לעשות, לא מצליח להימנע מזה…) על הפוליטיות של המקצוע שלנו, החלטתי לנסות ולגעת בצורה מסודרת בסוגייה הזו, שחלק מהוויכוח לגביה הוא, אם היא בכלל קיימת.

תכנית הלימודים באזרחות לחטיבה העליונה בנויה משלושה פרקים מרכזיים:

מדינת ישראל – מדינה יהודית

מהי דמוקרטיה? – ערכים, עקרונות ומאפיינים של משטר דמוקרטי

המשטר במדינת ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית

ההנחיה של משרד החינוך היא להתחיל, כפתיחה, עם רקע שכולל את הרקע להקמת מדינת ישראל ואת לימוד הכרזת העצמאות, ולאחר מכן להמשיך לפי הסדר המצוין למעלה.

כאשר ניגשתי לתכנן את ההוראה שלי, היה לי ברור שאני מתחיל מהפרק השני, פרק הדמוקרטיה, ורק לאחר מכן נכנס להיבטים השונים של מדינת ישראל – יהודית ודמוקרטית.

כאשר שואלים אותי מדוע, אני משיב שאני מתחיל מהכלל ויורד אל הפרט, כי הרעיון של מדינה דמוקרטית קודם לתפיסה של מדינה יהודית. פעמים רבות עונים לי שזה בדיוק הפוך – שהיסוד למדינה הזו הוא היהודיות שלה, ושהאופי הדמוקרטי שלה הוא תוספת לזה.

מבלי להיכנס לוויכוח, שהוא מרתק בפני עצמו, אני משיב שזה בסדר גמור, אלא שזו לא עובדה כי אם עמדה פוליטית-ערכית. השאלה, אם עבור אדם מסוים (או במקרה הזה – מורה מסוימת) המדינה הזו היא קודם כל יהודית ואחר-כך דמוקרטית או להיפך, היא סוגייה ערכית שנטוש עליה ויכוח ארוך, ארוך עוד יותר משנות קיומה של המדינה.

מה זה משנה, עונים לי רבים. הרי בכל מקרה אתה צריך ללמד גם את זה וגם את זה, וכמורה אתה לא אמור לנסות להשפיע על התלמידים את הדעות והאמונות האישיות שלך.

החלק השני של המשפט הזה נכון רק חלקית. החלק הראשון נכון מאד, ודווקא משום כך כל-כך חיוני, בעיני, שמורות ומורים יכירו בבחירה הערכית שהם עושים, כאשר הם מחליטים אם להתחיל מהפרק הזה או האחר. למה? משום שכמו בדברים רבים אחרים, את הדברים שאנחנו מלמדים ראשונים אנחנו מגדירים, באופן לא מודע גם לנו וגם לתלמידים, בתור הבסיס, בתור היסודות שעליהם נבנה את יתר קומות הידע וההבנה. משמעות הדבר היא, שמי שמלמדת קודם את המדינה היהודית אומרת לתלמידיה, בעצם, שזה מה שהכי חשוב במדינה, וצריך לשפוט את מה שקורה בארץ לאור הבסיס הזה. וכמובן, שאותו הדבר נכון גם בכיוון ההפוך. במובן הזה, אנחנו כמורים משפיעים אם נרצה ואם לא על עולמם הערכי-פוליטי של תלמידינו.

אז למה כתבתי, שהחלק השני של המשפט, לפיו אסור לנו להשפיע על התלמידים, נכון באופן חלקי? משום שתפקידנו להשפיע – אנחנו מחנכים, וככאלו איננו מייצגים רק את עולם הידע, כי אם גם עולם שלם של ערכים, אמונות והשקפות עולם. כבית-ספר, יש לנו שאיפה יומרנית ביותר, אך הכרחית, לעצב את עולם הזהות של התלמידות והתלמידים בהם אנחנו נוגעים. אבל – עלינו לעשות זאת בזהירות ובהגינות.

בזהירות – משום שנגיעה בעולם הערכים של התלמידים היא מבלבלת, לעתים מערערת מאד, בייחוד אם הדברים שהם פוגשים בכיתה מתנגשים עם אלו שעליהם הם גדלו בבית (ולכל תלמידה ותלמיד יש רגעים כאלו בשלב כזה או אחר של שהייתם בבית-הספר). ולכן עלינו לוודא, שהעיסוק בתכנים הללו הוא תמיד מבוסס ידע, תמיד מתון ככל הניתן, ותמיד מכבד דעות וזהויות שונות.

בהגינות – משום שכפי שכבר אמרתי, אנחנו משפיעים עליהם את עולם הערכים והאמונות שלנו אם נרצה ואם לאו. ולכן מוטלת עלינו החובה המוסרית לעשות גילוי נאות לגבי כל התכנים שאנחנו עוסקים בהם – עלינו לשקף לתלמידים (ולצורך כך, קודם כל לעצמנו) את המקומות בהם אנחנו מציגים להם עובדות, אלו בהם אנחנו מציגים פרשנויות – שלנו ושל אחרים, ואלו בהם אנחנו מציגים להם את עמדותינו. יש לזה חשיבות ערכית, כאמור, אך גם פדגוגית – ההבחנה בין עובדה, פרשנות ודעה היא כלי חיוני לתלמידים, שיכשיר אותם הרבה יותר מדברים אחרים להתמודדות מוצלחת עם עולם העתיד.

אנחנו מבקשים ללמד את תלמידינו לבטא את עמדותיהם באופן מכבד, כשהם נשענים על עובדות ופרשנויות, אבל מציגים להם בכיתה מצג שווא, כאילו כל מה שאנחנו מביאים לשיעור הוא עובדות מוכחות. יש לנו אחריות, כמורים, להנכיח באמצעות דוגמה אישית את ההבדלים המהותיים שבין עובדה, עמדה ודעה; ללמד אותם להבחין ביניהן אצלם ואצל אחרים; ולהרגיל אותם לעשות שימוש מושכל בכלים השונים הללו. אם אנחנו רוצים שתלמידינו יעצבו את זהותם, יבחרו את הערכים המנחים אותם בחיים ויעשו זאת מתוך מחויבות לעצמם, אך גם לכלל, עלינו לספק להם את הכלים המתאימים לעשות זאת.

האם עלינו להחליט מה בא קודם? יהודית או דמוקרטית? בשביל עצמנו, בוודאי. בשביל תלמידינו, בשום פנים ואופן לא. את הסמכות הזו לא העניק לנו אף אחד. תפקידנו הוא ללמד אותם את היסודות עליהם צועדות שתי הרגליים של זהות המדינה שלנו; לעזור להם להבחין בין זו לזו; ולהראות להם את המתחים שביניהם, את המקומות בהם רגל אחת נתקלת בשנייה.

יש משהו מפחיד, מאיים, בלפתוח בפני התלמידים את הדיון בנושאים הללו. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו, איך הם יתמודדו עם חוסר הוודאות, עם העמימות, עם המתחים? אבל אין לנו ברירה. הם יפגשו את המתחים הללו בקרוב מאד, כשייצאו מחממת בית-הספר. לא נוכל לפתור את המתחים האמיתיים הקיימים בתוך הגדרות הזהות של מדינת ישראל על-ידי כך, שנציג לתלמידים מצג שווא, כאילו הם לא קיימים. זה לא תמיד פשוט, אבל כאשר עושים את זה בהגינות; כאשר עוזרים לתלמידים להבין ששתי העמדות הן לגיטימיות; כאשר עוזרים להם להבחין בין רגש לעמדה לעובדה, להתמודד עם הטיעונים מתוך כבוד לזהויות ועמדות שונות, אנחנו מכינים אותם טוב יותר להתמודד עם השאלות הללו בעצמם בקרוב מאד, כאזרחי מדינת ישראל.

לא אנחנו נחליט, אם המדינה הזו תהיה יותר דמוקרטית או יותר יהודית. אבל כדי שהבחירות השונות לגבי אופייה של המדינה ייעשו מתוך כבוד הן למסורת היהודית והן למסורת הדמוקרטית, עליהן להתקבל על-ידי אזרחים מודעים, המכירים את שתי הזהויות ובוחרים ביניהן באופן מושכל ומכבד. על הרעיון של אלת צדק, שתחליט בשבילנו, כבר וויתרנו, אבל איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על הדיון הציבורי בשאלות עצמן.

שתפו:

לא בעניין ארגון המורות הפעם. כן בעניין חינוך. בכל אופן, זה מה שנשאר נכון להיום ממה שחשבתי שתהיה תזת המאסטר שלי.

כל מורה מתחיל לאזרחות מלמד את תלמידיו, שיש דמוקרטיה פורמלית ודמוקרטיה מהותית. יש דמוקרטיה של כללים, מנגנונים וארגונים, ויש דמוקרטיה של ערכים ושל תפיסות עולם.

החלק הראשון פשוט, יחסית – הכרעת הרוב, ריבונות העם, זכויות מיעוטים, הפרדת רשויות, ועוד כמה. את אלו לא מורכב להסביר וללמד – יש להם רציונל, מבנה טיעון מסודר, והם עושים לתלמידים סדר בראש. אם לימדת כמו שצריך, כמובן.

החלק השני הרבה יותר קשה. קודם כל, אתה צריך להחליט מהם הערכים, שמרכיבים מבחינתך את מושג הדמוקרטיה – מהו לב העניין. נשמע פשוט? תנסו. תראו שלא כל-כך.

אבל זה לא מה שקשה. הבעיה היא, שבניגוד לחלק הראשון, את הדמוקרטיה המהותית אי-אפשר, לטענתי, ללמד במסגרת שהיא אנטי-דמוקרטית כמו בית-הספר.

אבל לא להתבלבל! הבעיה היא לא שבית-הספר הוא לא דמוקרטי. זה לגמרי סביר בעיני. הקושי הוא, שבית-הספר למעשה מחנך את התלמידים לערכים, שמנוגדים ישירות לתפיסת העולם הדמוקרטית. כיצד ניתן, למשל, לחנך לחשיבה ביקורתית, כאשר בית-הספר כולו מושתת על הרעיון, שהמורה הוא בעל הידע ותפקידו להעבירו לתלמידיו?

כיצד ניתן לחנך לתפיסות של שוויון וקבלת האחר, כאשר תכניות הלימודים מנציחות ומעצימות זהות אחת אחידה? איך אפשר ללמד פשרה כדרך חיים, כאשר כל ההחלטות בבית-הספר מתקבלות באופן חד-צדדי ולא נתון לוויכוח? איך אפשר לעודד מעורבות של תלמידים, כאשר אין להם הסמכות להחליט על שום דבר כמעט בחייהם? איך אפשר לחנך לשיחה אמיתית, להקשבה, לדיאלוג, בתוך תחרות הצרחות הבלתי פוסקת של 1 נגד 40?!

אם כל זה היה רק תיאוריה, עוד מילא. אבל כאשר ניסיתי, יחד עם שני חברים, לעשות בדיקה מדגמית בשני בתי-ספר, של תלמידים בכיתות ז', ט', ו-י"א, גילינו דבר מחריד: ככל שתלמידים מפלסים את דרכם במערכת החינוך, ככל שהם זוכים ליותר שעות של חינוך לאזרחות טובה, כך הולכת ונחלשת האמונה שלהם בערכים דמוקרטיים, כך גוברת הנטייה שלהם לשקר ולתחמן, כך פוחתת נטייתם לקבל את האחר והשונה.

וכן, עשינו בקרה על משתנים של הורים, של מגדר, של השתתפות בתנועת נוער, ושל עוד כמה דברים. אין לי שמץ של מושג איך עשינו את זה, אבל עשינו את זה.

האם התשובה היא בית-ספר דמוקרטי? אני חושב שלא. למה? לא כרגע. האם יש דרך שלישית? חייבת להיות. אחרת אנחנו פשוט בונים את הדור שיהרוס את כל מה, שכל-כך התאמצנו לבנות.

ולמקרה שתהיתם, אכן כן – בנות הן בעלות תפיסות וערכים דמוקרטיים יותר, בכל גיל שלא נבחן זאת.