perlsteindvir מה שאנו זקוקים לו יותר מכל דבר אחר אינו ספרי לימוד אלא אנשי לימוד. אישיותו של המורה היא-היא הטקסט שהתלמידים לומדים; הטקסט שלא ישכחו לעולם (הרב א.י. השל)
אני לא מכיר אף הורה, שבתשובה לשאלה הזו לא ישיב, שאין לזה מספר. שחינוך הילדים הוא הדבר הכי חשוב לו בעולם, כמעט, ושכסף לא יהיה המכשול לזה. ובכל זאת, כאשר באים לדבר על שכר המורות ועל מה צריך לעשות כדי לשפר את מערכת החינוך, המורות הופכות מהפתרון לבעיה. מדוע זה כך? אני מאמין, שלכל אחד מאיתנו יש דעה מעט אחרת על מהו החינוך הראוי והטוב ביותר לילדיו. כל אחד מאיתנו מצפה שהמערכת תתאים את עצמה לתפיסת החינוך שלו, אלא שמערכת ציבורית, המכוונת לכל ילדי המדינה, אינה יכולה לעשות זאת.
אז מה כן אפשר לעשות? התשובה היא כפולה – שיח מתמשך, ואמון. לאורך השנים היו לי לא מעט אי-הסכמות עם המורות והמחנכות של הילדים שלי. ואני יודע, שלהרבה הורים בכיתות החינוך שלי, ובכלל בכיתות שלימדתי, היתה וישנה עדיין ביקורת על הבחירות החינוכיות שלי. אבל למרות אי-ההסכמות הללו, תמיד האמנתי שכל המורות שהילדים שלי פוגשים רוצות בטובתם. שהם חשובים להן. ואני חושב, שההורים שפגשו אותי בתור מורה חשו את אותם הדברים לגבי.
האמון הבסיסי הזה הוא הרכיב שחסר לנו היום יותר מכל דבר אחר. בשיח הציבורי המורות נתפסות כלא-מקצועיות ועצלניות, וההורים כמי שרק מחפשים בייביסיטר לילדים, שיאפשר להם להיות כמה שיותר בעבודה. אבל שתי התפיסות הללו רחוקות כל-כך מהמציאות. כולנו רוצים בטובת הילדות והילדים שלנו. לכולנו יש תפקיד בחינוך שלהם ולכולנו יש אחריות לספק להם את החינוך הטוב ביותר האפשרי.
בתור אבא, אני רוצה שהמורות של הילדים שלי יוכלו לראות אותם, שיכירו אותם ושיהיה להן פנאי וכוח לקדם אותם לפי צורכיהם. אני רוצה בדיוק את אותם הדברים בתור מורה.
כמורה, אני רוצה להעשיר את התלמידות והתלמידים שלי, לאתגר אותם ולדחוף אותם קדימה, לעורר אצלם סקרנות וביקורתיות, לפתח אצלם אחריות ומוטיבציה פנימית ללמוד ולהתקדם. ואלו בדיוק הדברים שאני מצפה מהמורות של הילדים שלי לעשות עבורם.
כולנו רוצים שהגברים והנשים הטובים ביותר שיש יבואו להיות מורות ומורים. אז כן – צריך להעלות את שכר המורות הצעירות.
אבל כולנו גם רוצים שמורות ומורים טובים יישארו במערכת ולא יעזבו אותה אחרי פחות מחמש שנים, כפי שקורה לכמחצית מהמורות החדשות. אז כן – צריך לאפשר לשכר המורות לגדול עם השנים.
האם וותק הוא המדד הטוב ביותר שיש לאיכותה של מורה? כנראה שלא. שום מדד חיצוני לא ישקף באמת את איכות העבודה של המורות והמורים. זה מורכב מדי, עם יותר מדי גורמים שמעורבים בתהליך. אבל בתגמול על-בסיס וותק יש אמירה – אנחנו מאמינים בכן, סומכים על הרצון שלכן לעשות את הכי טוב עבור ילדינו, ורוצים שתמשיכו לעבוד ולהשתפר.
אך כדי לאפשר את זה אין די בהעלאת השכר. יש לתקן את בעיות היסוד של המערכת, אשר מונעות מהמערכת להפיק מעצמה את המירב. לא אמנה כאן את כל הבעיות, אבל אתייחס לחמש מתוכן, שנראות לי מרכזיות:
הכיתות גדולות מדי. כמורים, אין לנו איך להגיע אל כל התלמידות והתלמידים, בייחוד לאלו שהכי זקוקים לנו. נכון, מחקרים מראים שאפשר ללמד גם 40 תלמידים בכיתה, וגם 50, ושלהקטין את הכיתות מ-36 ל-30 לא ישנה משמעותית את התוצאות. אבל לזה יש שתי תשובות – הראשונה, היא שהקטנה ל-30 תלמידים אולי לא תעשה הבדל משמעותי. אבל מניסיון אני יודע, שההבדל בין כיתה של 32 תלמידים לכיתה של 24 הוא תהומי, מבחינת היכולת לראות כל תלמיד.ה, לתת להם מקום להתבטא, לסייע להם באופן שמתאים להם. התשובה השנייה היא, שאני לא נמצא בכיתה רק כדי ללמד, רק כדי להעביר את החומר. זו לא הרצאה, ומה שהתלמידות והתלמידים שלי זקוקים לו הוא הרבה מעבר לנוכחות של אדם מבוגר בכיתה, שמדבר ברצף שעה וחצי. ואת הדברים האלו, שמעבר להרצאה, הרבה יותר קשה לעשות בכיתות גדולות.
המורות והמורים מתבקשים כל הזמן למדוד ולהעריך את התלמידים. גם כאן, יש מחסור עצום באמון של משרד החינוך במורות ובמורים. אנחנו נדרשים להציג תוצאות מדידות, ולכן אנחנו עוסקים שעות רבות מאד בהכנה של בחנים, מבחנים ועבודות, ולאחר מכן בבדיקתם. ובמבנה המשרה הקיים של מורות, אין לנו באמת מתי לעשות את זה. אז או שאנחנו עושים את זה באופן חלקי ולא רציני, כזה שלא מפיק ערך חינוכי מן המבחנים והעבודות, או שאנחנו עושים את זה מהבית, על חשבון זמננו הפנוי. וזה שוחק ומתיש.
שילוב תלמידי החינוך המיוחד בכיתות הרגילות. כרעיון מדובר בדבר מבורך, שיש לו ערכים חיוביים רבים, הן עבור תלמידי החינוך המיוחד והן עבור כלל התלמידות והתלמידים. אבל בפועל, ללא תמיכה והכשרה מתאימות למורות, השילוב הזה יוצר תחושה קשה של כישלון, ומכניס לכיתה אתגרים שקשה עד בלתי-אפשרי להכיל במצב הקיים. גם אם מכניסים סייעת לכיתה, זה דורש הכשרה והכנה של המורות, וזה דורש לתת להן זמן לעבוד עם הסייעת מחוץ לכיתה – לתאם, להתכונן, ללמוד…
התכנים הלימודיים המכוונים לתלמידים ושיטות העבודה המיושנות מאלצות את המערכת כולה למקד את המאמצים רק בתוצאות הנראות לעין. במובן זה, רפורמת המח"ר שנכנסת לתוקפה בימים אלו היא צעד בכיוון הנכון, אך גם כאן, חוסר האמון במורות מביא את משרד החינוך לדרוש ריבוי משימות ועבודות, ויוצר מנגנון נרחב, מסורבל (ויקר) של בקרה על עבודת המורות והמורים. וללא תגמול ראוי, בכסף או בשינוי מבנה שבוע העבודה, הרפורמה רק תכעיס ותרחיק מורות ומורים רבים, שגם כך הם מותשים ועמוסים באופן שאיננו סביר – הן ביחס לשכר, והן ביחס ליכולת לעשות עבודה טובה וראויה.
בהמשך לכך – העומס על המורות והמורים הולך ומחריף. גל העזיבות שהולך ומתגבר מטיל עומס גדול עוד יותר על המורות שנותרות מאחור. העזיבה של מורות וותיקות אומרת שידע וניסיון יקרים מפז אובדים, ושלמורות הצעירות יש פחות ממי ללמוד ועם מי להתייעץ.
מה שאנחנו זקוקים לו כולנו – הורים, מורות ותלמידים – הוא מערכת שבה מורות יכולות להשתפר עם הזמן. שבה הן מרגישות, שיש להן מקום לצמוח ולגדול, שהן יכולות להשפיע על איכות החינוך שהן מעניקות לילדינו.
כיום המערכת נמצאת במשבר רב-ממדי, שאת התוצאות שלו אנחנו מתחילים רק עכשיו לראות – יש מחסור באלפי מורות, מורות וותיקות וטובות רבות פורשות, וכבר שמעתי מלא מעט מהן, שנמאס להן להיות שק החבטות של כולם. שהן רוצות לעשות את העבודה שלהן, אבל שככה אי-אפשר להמשיך.
וזה לא עומד להשתפר. ההשפעה של שלוש שנות קורונה על תלמידות, תלמידים, מורות ומורים היא עמוקה מאד, ואנחנו עוד לא יודעים בכלל כמה הרסניות יהיו התוצאות של השנים הללו. וזה לא שהמצב היה נפלא לפני כן.
האם המערכת צריכה להשתנות? ללא ספק. ובמקומות רבים במערכת מתחוללים לא מעט שינויים. מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לתת מקום אמיתי לבחינה של השינויים הללו, ללמידה שלהם, לחשיבה משותפת עליהם. המאבק שהובילה יפה בן-דוד הוכיח שני דברים.
מצד אחד, הוא הוכיח את חשיבותו של ארגון עובדים גדול, חזק ונחוש, שמוכן לממש את כוחו על-מנת להביא הישגים לחבריו.
מצד שני, הוא גם הוכיח את הצורך לחולל שינוי עומק בהסתדרות המורים עצמה – שינוי שתכליתו כפולה: לאחד את כל עובדות ועובדי ההוראה, מגן ועד סוף תיכון, בארגון אחד שייתר את הצורך בארגון המורים; ולהחזיר את הסתדרות המורים למעמד לא רק של ארגון עובדים, אל גם של איגוד מקצועי, המגדיר מהו חינוך טוב וראוי ונאבק עליו, על-מנת שכל ילדי ישראל יוכלו ללמוד בכיתות קטנות ומשוכללות, עם מורות ומורים הגאים במקצוע שלהם ומגיעים לעבודה בשמחה ומתוך אמונה מלאה בחשיבות השליחות שלקחו על עצמם.
6. הארגון יפעל מתוך ראיית חינוך ציבורי שוויוני, מלידה ועד בגרות, כזכות יסוד של כל תושב בישראל.
בחברה המודרנית, חינוך טוב הוא כלי חיוני ביותר להשתלבות בחברה, לתחושת ערך עצמי וליכולת להוות חלק חיובי ויצרני מן החברה. חינוך טוב הוא גם האמצעי הבדוק ביותר לשיפור ניעות (מוביליות) חברתית. ככזה, הוא גם הכלי הטוב ביותר לצמצום פערים חברתיים. ולכן, כל מי ששואף לחברה שוויונית, או אפילו שוויונית יחסית, שבה הפערים בין העשירים לעניים ביותר אינם גדולים, צריך להיות מחויב לעיקרון של חינוך ציבורי שוויוני ונגיש לכולם, כזה המעניק לחניכיו כלים אפקטיביים להתמודד עם המציאות המודרנית.
באמירה חינוך שוויוני אני מתכוון לכזה, שייקח בחשבון את ההבדלים בין תלמידים בנגישות לידע, בעושר התרבותי בבית, ביכולת לקבל סיוע לימודי בבית, באפשרות להתפנות ללמידה ועוד. זה אומר לספק אפשרויות – במסגרת בית-הספר – להתמודד באופן אפקטיבי עם חוסר השוויון שמעבר לקירות בית-הספר. זה גם אומר לא לאפשר, ככל הניתן, חינוך אפור וחינוך פרטי.
7. הארגון יפעל להתאמת תכני ושיטות החינוך וההוראה למאה ה-21 ולהעצמת החינוך לערכים ולחשיבה.
בית-הספר כפי שאנחנו מכירים אותו הוא תוצר ישיר של המהפכה התעשייתית. הוא נועד להכשיר פועלים לעבודה במפעל. אבל המהפכה התעשייתית כבר עברה. העולם השתנה, שוק העבודה השתנה. התמודדות מוצלחת עם הדרישות של חברת הידע מחייבת כלים שונים לחלוטין מאלו שנדרשו מבוגרי מערכת החינוך לפני מאתיים שנה, ובעצם גם לפני חמישים שנה. בוגר מוצלח של מערכת החינוך כיום צריך להיות מסוגל להתמודד עם שינויים תכופים ומהירים, הוא מחויב ללמוד תוך כדי עבודה, להתאים את עצמו לשינויים בעבודתו ולעתים קרובות גם להחלפת מקום וסוג העבודה עצמם.
על-מנת שבוגרי מערכת החינוך יוכלו לעשות את כל זה, כל מבנה ההוראה צריך להשתנות: הוא לא יכול להמשיך להיות ממוקד בהקניית ידע, כי אם חייב לעבור להקניית מיומנויות וכלים לחיפוש וסינון של ידע; הוא לא יכול להמשיך לפעול באמצעות מורה אחד מול כיתה שלמה של פרטים נבדלים, אלא של מנחה אשר עובד בו-זמנית עם מספר קבוצות תלמידים, אשר עובדים בשיתוף-פעולה; הוא לא יכול להמשיך לפעול במוסדות מבודדים ומנותקים מן החברה – הוא חייב לצאת אל העולם, לערב את החניכים בנעשה סביבם.
בנוסף, מערכת החינוך אמורה להכין את חניכיה להתמודדות בחברה דמוקרטית. גם כאן, הדמוקרטיה של היום היא לא הדמוקרטיה של לפני 100 שנה. חברות פעילה בחברה דמוקרטית כיום מחייבת תודעה מעמיקה, חשיבה ביקורתית ומודעות עצמית, לצד תפיסת אחריות אישית ואחריות כלפי החברה הסובבת, וכן נכונות לפעולה לשם השגת מטרות אישיות. לשם פיתוח ערכים אלו צריכים להתרחש שינויים נוספים במבנה ההוראה: מבנה השאלות חייב להיות פתוח יותר; ההשגה והעיבוד של החומר חייבים להיות במידה רבה יותר באחריות התלמיד ופחות באחריות המורה; הלמידה חייבת להיות הרבה יותר מבוססת שיחה וניתוח, ופחות במבנה הירארכי של שאלות המורה ותשובות התלמידים; לתלמידים צריכה להיות יכולת (מסוימת) להשפיע על חומר ואופן הלמידה; ועוד.
8. הארגון יפעל לחיזוק מעמד המורה כמובילת דרך חינוכית וכמשאב המרכזי של המערכת, וכתוצאה מכך לעיצוב המערכת כולה, כך שתאפשר למורות לבצע את מלאכתן נאמנה.
אמנם, במטרה הקודמת נכתב, כי מעמד המורה כמקור הידע צריך להצטמצם. עם זאת, מעמדה של המורה כמקור הסמכות – הן לימודית והן מוסרית – צריך להתחזק רבות. גם כיום, בית-הספר לא איבד רבות ממעמדו כגורם חיברות משמעותי ומרכזי; גם כיום, דמות המבוגר המשמעותית ביותר אותה פוגשים רוב התלמידים היא המורה שלהם; גם כיום, ואולי אף יותר מבעבר, התלמידים זקוקים לדמות מופת, לאדם אליו יוכלו להביט בחיפוש אחר תשובות ועצה.
אך דווקא כיום, מעמדה של המורה כמקור סמכות מתערער והולך: היא מחוסרת כלים משמעתיים לנהל את כיתתה; היא ניצבת פעמים חסרת אונים למול תלמידים רבים מדי, אותם היא מכירה מעט מדי, ואיתם יש לה קשר רופף מדי; והיא חשופה לביקורת מכל צד – הורים, מנהל, תקשורת, מערכות החינוך והמשפט, ללא כל תמיכה כמעט מצד עמיתים.
שינוי משמעותי במעמדה של המורה מחייב הקטנת כיתות, כך שהמורה תוכל ליצור קשרים של היכרות ושל אמון עם תלמידיה. הוא מחייב הגדלה משמעותית של השעות השבועיות אותן מבלה המורה בכיתתה, כדי שהתלמידים יראו במורה אדם בעל אופקים רחבים וידע רב-תחומי, ויתפסו אותה כמקור ראוי לדוגמה ולהתייעצות. שינוי מהותי ביכולתה של המורה ללמד מחייב גיבוי מערכתי מצד הורים ומצד המערכת הרחבה כאחד. שינוי משמעותי ביכולתה של המורה להוות את כל אלו מחייב שינוי מעמיק, יסודי ורדיקלי בדרכי ההכשרה וההערכה של מורות ומורים.
יש כיום במערכת מורות ומורים מצוינים, הרואים בעבודתם שליחות ומלאכת קודש, אך הם מוצאים עצמם חסרי אונים ומחוסרי כלים לבצע את עבודתם נאמנה. התוצאה – פרישה של למעלה ממחצית המורות והמורים החדשים בתוך 3 שנים מסיום הכשרתם!!!
9. כתוצאה משלוש המטרות הראשונות, יפעל הארגון לשמירה על זכויות חברותיו וחבריו, ולתגמול ההולם את מעמדם החברתי הראוי של מורות ומורים.
מורה, שמעמדה בטוח; שמקום העבודה שלה מספק לה תנאים ראויים לעשות את עבודתה; ואשר מקבלת הערכה ותגמול ראויים – זהו היעד אליו עלינו לשאוף. בפרפראזה, האדם שמול הלוח ינצח. וכך, מתוך דאגה לכלל המערכת, לאיכותה וליכולתה להוציא אל הפועל את מטרותיה הערכיות והפדגוגיות, יפעל הארגון להגנה ולשיפור תנאי העבודה והשכר של חבריו וחברותיו.
כאשר מדברים על דמוקרטיה תוך-ארגונית, עולה מיד השאלה – מהו המבנה המתאים, שיאפשר השפעה אמיתית לכל חבר ארגון, גם כאשר הארגון גדול ומפוזר, וכל זה מבלי לאבד את היכולת לנהל את הארגון באופן שוטף ולהוציא החלטות אל הפועל, ומבלי שההתעסקות בקבלת החלטות תהפוך למשרה מלאה עבור כל אחד מהחברים.
מבנה אפשרי כזה מנוסח כאן (למעוניינים, מבנה דומה קיים בארגון "כוח לעובדים"):
2. הארגון יהיה בנוי מסניפים לפי איזור ולפי תחום עיסוק:
חלק מהאינטרסים של המורים באים לידי ביטוי לפי תחום העבודה שלהם – יסודי, תיכון, הגיל הרך וכו'. עם זאת, חלק מהאינטרסים שלהם הם מקומיים, ונוגעים לאיזור הגיאוגרפי בו הם עובדים. בנוסף, גודלו של ציבור המורים בכל אחד מהתחומים אינו מאפשר עבודה יעילה ומשתפת. בשל כך, החלוקה הטובה ביותר תהיה לסניפים, המוגדרים גם על-פי תחום העיסוק וגם לפי איזור העבודה. כך, למשל, יהיו בירושלים סניפים של מורי יסודי, של מורי תיכון ושל גננות, וכן הלאה.
על-מנת לאפשר את העבודה בשתי הרמות – גם הרמה האיזורית וגם הרמה העניינית – לכל איזור ולכל תחום עיסוק תהיה הנהגה ייצוגית נפרדת. כך יתאפשר למורים רבים יותר לייצג את חבריהם באחד הפורומים הייצוגיים, וכן תתאפשר הצלבה של הצרכים והאינטרסים של התחומים והאיזורים השונים.
מבנה זה יוצר, למעשה, פירמידה תלת-ממדית מורכבת למדי. האתגר המשמעותי ביותר שמעלה המבנה הזה הוא, אילו החלטות מתקבלות באיזה פורום, וכיצד מונעים התנגשות בין אינטרסים שונים, מבלי להעביר את כל ההחלטות לגורם מרכזי אחד.
3. לכל סניף יהיו נציגים בהנהגת הארגון על-פי גודלו:
נשמע כמעט מתבקש מאליו, לא?
גם כאן, המטרה היא כפולה: לשמור על יחסיות בייצוג החברים, אך גם לתמרץ את הסניפים השונים לגייס חברים רבים יותר- למעשה, זהו התמריץ המשמעותי ביותר, לדעתי, שקיים לסניף להגדיל את עצמו, והוא מחזק את תחושת השייכות והאחריות של החברים השונים כלפי הסניף וכלפי הארגון כולו.
עקרון זה חשוב במיוחד לגבי ההנהגה המרכזית של הארגון. יחד עם זאת, על-מנת לאפשר צוותי עבודה סבירים, הייצוג של הסניפים בהנהגות הביניים, כלומר בצוותים האיזוריים ובצוותים המורכבים לפי תחום עיסוק, ניתן לקיים ייצוג של 1 ל-1, כלומר נציג לסניף.
4. הנהגת הארגון תפעל באופן שיתופי, ללא מנהיג יחיד בעל סמכות מלאה:
מילדות הרגילו אותנו לכך, שכל פירמידה צריכה להסתיים בשפיץ חד. אבל למה, בעצם? למה שראשה של הפירמידה לא יהיה שטוח ורחב יותר?
התשובה המקובלת לכך היא, שזה לא יעיל. אבל באילו מובנים? לארגון עובדים אין תוצר לייצר, או תפוקה לספק. המטרה המרכזית שלו היא לייצג, ודווקא את זה ניתן לעשות טוב יותר עם מספר אנשים, ולא עם אחד.
ומה עם הביצוע? הובלה של ארגון מורים גדול וחזק מצריכה עבודה רבה, ואין כל מניעה לחלק את תחומי העבודה בין מספר אנשים, אשר מקבלים את ההחלטות המרכזיות ביחד ומתפזרים לשם ביצוע ההחלטות, איש ואישה בתחומו/ה.
באופן כזה ניתן ליצור מצב, שבו לתחומי העיסוק השונים בארגון יש ייצוג לכל אורך השדרה – גם באיזורים השונים, גם באסיפה המרכזית של הסניפים, וגם בצוות ההנהגה המרכזי של הארגון. הדבר ימנע תחושות ניכור של החברים כלפי הארגון, ויספק גם הוא תמריץ של התחומים השונים בארגון להגדיל את מספר חבריהם.
וחוץ מזה, ממה יש לחשוש? מדיונים ארוכים? מוויכוחים? מדיבורים על-גבי דיבורים? הרי זה מה שאנחנו המורים עושים כך או כך, אז לפחות שיהיה על דברים חשובים…
5. הארגון לא יוכל לקבל החלטות, הנוגעות לסניף מסוים, ללא הסכמת אותו הסניף:
אחד הגורמים לכך, שחברי ארגונים גדולים חשים ניכור כלפי הארגון, הוא המצב בו הארגון מקבל החלטות "מעל לראשיהם" – לעתים בניגוד גמור לתפיסותיהם ולאינטרסים שלהם. על-מנת למנוע מצבים כאלו, החלטות מרכזיות של הארגון, אשר משפיעות על סניפים ספציפיים, לא יוכלו להתקבל ללא הסכמתם של הסניפים עצמם. מה?! לכנס את הסניף בשביל כל החלטה שמתקבלת בארגון?!
למעשה, כיום אין בכך צורך. באמצעות שימוש בנפלאות הטכנולוגיה ניתן לאפשר לכל חבר ארגון להצביע על כל החלטה שמתקבלת בארגון, ללא צורך ביציאה מהבית. לא כל חבר צריך להשתתף בכל דיון – בדיוק בשביל זה יש נציגים – אך הצבעות ניתן לקיים בקלות.
ושתי הערות נוספות:
כמובן, שארגון דמוקרטי צריך לאפשר חילופים בנציגים שלו באופן שקוף ושוטף. מובן מאליו. אז למה לכתוב את זה? כי למרבה הצער, זה לא המצב כיום. בפועל, קשה מאד היום למורים להחליף את נציגיהם, ועוד יותר מכך – את ראשי הארגונים שלהם.
שנית, וגם כדרך להגביל את הנטייה של מנהיגים לשמור על עמדתם כמעט בכל מחיר, שכרם של בעלי תפקידים בארגון צריך להיות מוגבל לשכרו של מורה (או רכז שכבה/מקצוע) בעל וותק זהה, אולי פלוס 10%
אלו שבמצב קשה מדי בשביל היועצת, אבל לא מספיק קשה בשביל קצינת ביקור סדיר?
אלו שבמצב מספיק קשה בשביל קצינת ביקור סדיר, אבל לא בשביל פקידת סעד?
מכירים את הילדים, שעברו מגן חובה לכיתה א' בלי מספיק חשיבה אם הם צריכים עוד שנה בגן?
מכירים את אלו, שמצליחים מאד בבית-הספר היסודי, ופתאום בחטיבת הביניים הולכים לאיבוד?
או את אלו שנשרו מבית-ספר, ומשלימים בגרויות דרך תכנית היל"ה?
חינוך הוא לא אוסף של נקודות מבודדות אחת מהשנייה. הוא רצף, הוא תהליך. מדובר על תקופה של 15 שנים, שבהן ילד עובר – או אמור לעבור – תהליך רציף אחד של גדילה והתפתחות, תהליך שהאחריות לו נופלת על כתפי המבוגרים הסובבים אותו. אך במקום שכל אותם מבוגרים יעשו יד אחת ויתאמו ביניהם את אותו התהליך, נדמה כאילו הם מצויים בתחרות ביניהם על משאבים, על קרדיט, או אולי חמור יותר – על מי תיפול האשמה במקרה של כשלון.
את רוב האחריות למצב הזה ניתן להטיל על הפיצול והפילוג בין הארגונים, המייצגים את הנשים והגברים אשר עוסקים במלאכת הקודש החינוכית, אישה-ואיש בתחומם. מה שהחל כנסיון ראוי ביותר ליצור התמקצעות של אנשי חינוך בתחומי עשייתם השונים, התגלגל לבידול הולך וגובר של התחומים האחד מן השני, ולתפיסות מקצועיות שונות.
אך האם יש סיבה אמיתית לבידול הזה, לפילוג ולתחרות הללו? האם גננת, אשר אחראית לשלומם של 35 זאטוטים, עושה עבודה שונה מהותית ממורה בתיכון, הניצב בפני אותם 35 זאטוטים, רק מעט גבוהים יותר? האם באמת יש הבדל בטבע העבודה שעושות גננות, מורות בבית-ספר יסודי, מורות בבית-ספר תיכון, ומורות בתכנית השלמת בגרויות?
בסופו של יום, העבודה היא אותה העבודה, עם אותם יעדים ומטרות: לסייע לילדינו לצמוח ולהתפתח בצורה הבריאה והמיטיבה ביותר האפשרית, להגן עליהם מפני סכנות שאינן הכרחיות ולעודד את הכוחות הפנימיים שלהם להתמודדות עם הסכנות, שהן כן הכרחיות. האם מישהו מסוגל לטעון ברצינות, שאם יש או אין לוח זה משנה את טבע העבודה?
הדוגמה הבולטת ביותר לחוסר ההגיון שבמצב הקיים היא הפיצול בין ארגון המורים העל-יסודיים להסתדרות המורים. מורי התיכונים טרודים מאד בסוגיית הנפרדות שלהם ממורי בית-הספר היסודי, בהיותם "איכותיים" יותר, "משכילים" יותר. אך מה עושים כאשר מגיעים לחטיבות הביניים? של מי הן? איזה מין חינוך מתקיים בהן? יסודי או תיכוני? אולי סוג אחר לגמרי? הלא ברור לעין כל, שלא ניתן כלל לייצר הבחנה חדה בין אופי החינוך המתאים לנער בן 12, לזה שמתאים לנער בן 12 וחודשיים, כאשר הוא חוזר מחופשת הקיץ לתחילת כיתה ז'. התוצאה היחידה של הפילוג הזה היא החלשת שני ארגוני המורים, הן מבחינת התפיסות החינוכיות שלהם והן מבחינת כוח המיקוח שלהם למול רשויות המדינה, ויכולתם לדאוג לרווחת חבריהם. איך אני יודע את זה? פשוט מאד. מהן הנקודות בהן יכולה הסתדרות המורים להפעיל לחץ על המדינה? תלמידי כיתות א'-ב', שלא ניתן להשאירם לבד בבית; ושל ארגון המורים? תלמידי י"א-י"ב – לפחות אחרי פסח, כאשר מתחילות בחינות הבגרות. מכאן, שכאשר אחד הארגונים שובת, הוא מפעיל לחץ על ציבור מצומצם בהרבה מאשר, אילו יכול היה להשבית את המערכת כולה. בהקבלה, כאשר ועד עובדי הרכבת שובת, כולנו מקטרים קצת. כאשר ההסתדרות משביתה את כל המשק למען אותם העובדים בדיוק (והלוואי שתעשה זאת כבר…), מישהו כבר ימצא לזה פתרון.
אז כן, חסרונות הפילוג בולטים במיוחד במתח שבין שני ארגוני המורים. אך דמיינו כמה כוח יכול להיות לארגון, אשר מייצג את כל התהליך החינוכי – מגיל 3 ועד בגרות, מן התלמידים המצטיינים והמחוננים ביותר ועד לנוער נושר – דמיינו לא רק את כוחו הארגוני, אלא את כוחו החינוכי לעצב את הדרך בה רצוי שיצעד תלמיד במדינת ישראל!
אחדות בין הגורמים השונים העוסקים בחינוך איננה רק מטרה בפני עצמה. היא גם תנאי ליצירת חשיבה אחרת – מקיפה, כוללת, ארוכת טווח – על החינוך הראוי לילדינו.
1. הארגון יאחד תחת קורת גג אחת את כל נשות ואנשי החינוך בארץ, לפי תחומי ורמות העיסוק: הגיל הרך, יסודי, על-יסודי, השלמת השכלה, נוער בסיכון, חינוך מבוגרים…
ארגון המורים העל-יסודיים והסתדרות המורים הם הארגונים היציגים של המורים בארץ, וככאלו הם חיוניים עבור כל אחת מן המורות המועסקות במערכת. אולם שני הארגונים איבדו את הכיוון. הם אינם מייצגים עוד את החינוך הראוי או פועלים לממשו, הפיצול בין שני הארגונים יוצר ביניהם תחרות ומחליש באופן משמעותי את כוחם, וההתנהלות הפנימית האנטי-דמוקרטית שלהם אינה מאפשרת לשנות אותם מבפנים. טענת מאמר זה היא, לפיכך, כי על ציבור המורים לקרוא לאיחוד בין שני ארגוני המורים ולדרוש את הקמתם מחדש כאיגוד דמוקרטי ומאוחד של כלל עובדי ההוראה בארץ.
'הסתדרות המורים' היתה אחד הארגונים הציוניים הגדולים הראשונים שהוקמו, עוד ב-1903. היא הוקמה כאיגוד מקצועי, שתפקידו לדאוג לחבריו. אולם דווקא משום כך, בולטת הגדרת המטרות שהציב לעצמו הארגון באסיפת היסוד שלו:
להיטיב את מצב החינוך בארץ-ישראל ולתת צביון לאומי עברי לכל בתי הספר בארץ-ישראל.
להחיות את השפה העברית והרוח הישראלית בבתי הספר.
להיטיב את מצב מורי בתי הספר בארץ-ישראל.
(מתוך ספרית הכנסת, נושאים על סדר היום הציבורי, 'מאה שנה להסתדרות המורים' [2003])
והיום? היום, כך נראה, התהפכו המטרות על ראשן. לכאורה אין בכך כל רע – היום כבר יש מדינה שתדאג למטרות החינוך ולאיכותו, לשפה העברית ולרוח הישראלית, וחוץ מזה, כפי שכבר ציינתי, הסתדרות המורים הוקמה כאיגוד מקצועי. אך אם נבחן את העניין מעט יותר לעומק נגלה, כי קיים קשר עמוק בין היפוך המטרות לבין המצב בו מצויים מערכת החינוך ומעמד המורה כיום. במילים אחרות – הוויתור של ארגוני המורים על מעורבות בעיצוב מערכת החינוך משמעותו וויתור על חלק ניכר מכוחם של הארגונים לעצב את תנאי העבודה של חבריהם.
בשנים האחרונות חתמו שני ארגוני המורים, הסתדרות המורים, שהוזכרה כאן, בראשות יוסי וסרמן; וארגון המורים העל יסודיים, שפרשו מההסתדרות בסוף שנות החמישים והקימו ארגון משלהם שבראשו עומד היום רן ארז, על הסכמי שכר חדשים – 'אופק חדש' בחינוך היסודי ו'עוז לתמורה' בחינוך העל-יסודי. שני ההסכמים הוצגו כרפורמה מעמיקה במבנה החינוך, אך דווקא בחינת המרכיבים המרכזיים בשני ההסכמים: שינוי מבנה ההעסקה של המורים ("סוף-סוף המורים יעבדו משרה מלאה ויתוגמלו בהתאם"), יותר שעות הוראה פרטניות, והעלאה משמעותית בשכר המורים, ובייחוד המורים המתחילים, מדגישים את היפוך המטרות שהוזכר.
אז כן – צריך לומר בפה מלא – שני ההסכמים הם התחלה טובה, לפחות מבחינת העלאת שכר המורים. לכל הפחות, הם יפסיקו את התופעה המבישה, שמורה מתחיל מקבל השלמת הכנסה באופן מובנה לתוך שכרו(!!!).
אז מה הבעיה, בעצם? לא סתם היתה המטרה הראשונה של הסתדרות המורים כשקמה שיפור מצב החינוך, ולא סתם נדחה שיפור מצב המורים לסוף רשימת המטרות. ההיגיון מאחורי סדר זה במטרות הוא שרק שיפור מצב החינוך יכול להביא לשיפור בתנאי העבודה והחיים של המורים, ולו מפני שזו הדרך היחידה להשאיר מורים טובים במערכת. דרישות כגון הקטנת כיתות, יצירת אפשרות למתן יחס אישי אמיתי לתלמידים ועוד, יש בהן כדי לשפר באופן מהותי ומעמיק את איכות החינוך הניתן לילדינו, אך הן גם יאפשרו למורים רבים, אשר מאמינים בלב שלם בשליחות שבמקצוע בו בחרו, לעשות את עבודתם כפי שהם מאמינים.
בתור משל, אין זה הגיוני יותר לדרוש מהמורים לספק תוצאות חינוכיות מיטביות במערכת הקיימת, מאשר היה הגיוני לדרוש מן הכורים במכרות לספק די פחם למדינה שלמה, ללא תאורה וללא אוורור. אז נכון, יש היום אורות בכיתה, וברוב הכיתות יש אפילו מזגנים, ובכל זאת – המורים נמקים בכיתות. ומה שגרוע יותר, וכאן האנלוגיה למכרות מסתיימת, הוא שגם התלמידים אינם יכולים ללמוד כך כמו שצריך.
במובן זה, איגוד מקצועי של מורים אינו יכול להיות כזה בלבד – מעצם טבעו של מקצוע ההוראה, התארגנות של מורים יש בה בהכרח ממד פרופסיונאלי, כזה שגם שואף להגדיר מהי הדרך הנכונה לפעול בתור מורה – בדומה לקודים האתיים שכתבו, למשל, ההסתדרות הרפואית או לשכת עורכי-הדין. בכדי שמורים יוכלו למלא כראוי את תפקידם – ללמד ולחנך את דור העתיד – חייבים ארגוני המורים להיאבק על שינוי יסודי ומהותי במערכת, אשר יכלול הקטנת כיתות, פיתוח חינוך טכנולוגי מתקדם ופתוח לכל, שינוי במבנה צבירת הידע ויישומו כך שיותאם למציאות מורכבת ומשתנה במהירות, וכן שינוי מן הבסיס של אופן ההכשרה והמיון של המורים המועסקים במערכת. כל עוד הם אינם עושים זאת, הם אינם עושים את מלאכתם נאמנה – הם אינם דואגים למורים החברים בארגונים אלה ואינם מסייעים לשיפור החינוך בישראל.
זאת ועוד – שני ההסכמים עליהם חתמו ארגוני המורים מקדמים את הפרטת מערכת החינוך, הן במחדל – בדרך של ויתור על דרישות לשינוי יסודי במערכת, והן במעשה – על-ידי קבלת סעיפים בכל אחד מההסכמים, שבבסיסם ניצב היגיון ההפרטה. כך למשל: הסכמת ההסתדרות להקל על פיטורי מורים, וכמובן – סעיף השכר הדיפרנציאלי, או הבונוסים למורים מצטיינים, בהסכם 'עוז לתמורה'. ככלל, מדובר בשני צדדים של אותה המטבע – חיזוק אמצעי המקל והגזר כנגד המורים, והחלשת הארגונים המייצגים.
אם כך יוצא, כי דווקא הדאגה לכאורה לטובתם של המורים יצרה מצב, בו ארגוני העובדים שלהם מוחלשים, ולמעשה – כוחם לדאוג לטובת חבריהם גם בעתיד צומצם משמעותית. גרוע מכך – בהסכמים אלו מוותרים שני הארגונים על זכותם להשתתף בהגדרה של מהו "חינוך טוב" ומיהי "מחנכת טובה", ומצמצמים את תפקידם לדאגה לשכר המורים בלבד. באופן פרדוקסלי, המצב שנוצר הוא כזה, שלמרות תוספות השכר שהושגו, יכולתם של המורים לבצע את עבודתם באופן ראוי לא השתפרה, וכך התסכול ממצב המערכת רק יילך ויגדל, כפי שמעיד המירמור הגובר והולך כלפי הסכם 'אופק חדש', אשר כבר נכנס ליישום מלא במערכת החינוך היסודי.
בשורה התחתונה – בכך שהפכו את מטרות הסתדרות המורים על ראשן, ובחרו להתמקד אך ורק בשיפור מצבו הכלכלי של המורה, שמטו ארגוני המורים – שניהם גם יחד – את בסיס הלגיטימציה ממנו שאבו את כוחם. המורים הפועלים בשטח אינם חפצים במשכורות עתק – אחרת מה הם עושים בהוראה? המורים – רובם הגדול והמכריע – מעוניינים לעשות את עבודתם נאמנה. רובם רואים בעבודתם היום-יומית שליחות, אולי השליחות החשובה ביותר שיש לשירות הציבורי להציע.
אין זה מקרה, שלפני שלוש שנים היו אלו מורים "רגילים" אשר הניעו את גלגלי שביתת המורים הגדולה, ושגם בקיץ זה, המורים ה"רגילים" הם אלו שהניפו את דגל החינוך במאבק הכללי לשינוי סדר העדיפויות במדינה. אך אין זה גם מקרה, שלשביתה הגדולה נגרר רן ארז כמי שכפאו שד, ושבקיץ זה, שהיה כה סוער במדינה, נראה כי ארגוני המורים יצאו לחופש גדול מהמציאות. שני אירגוני המורים איבדו את הלגיטימציה הציבורית שלהם: הם אינם נאבקים למען חינוך טוב יותר; הם אינם דואגים באופן מהותי לרווחתה של המורה; ובתחרות הקיימת ביניהם הם מחלישים אחד את השני ומפלגים את ציבור המורות. בכל אלו הם מאפשרים לגורמים אחרים, שעיקר מטרתם הפרטת המערכת ושבירת העבודה המאורגנת, להגיע להישגים שלא בקלות ניתן יהיה לבטלם.
למורים בשטח אסור לוותר על איגוד עובדים אמיתי, כזה שיהפוך פעם נוספת על ראשה את פירמידת המטרות שהגדירה הסתדרות המורים. הגיע הזמן שכל המורים, שטובתם וטובת המערכת לנגד עיניהם, יקראו לאיחוד בין ארגוני המורים וליצירת מערכת דמוקרטית, בה יכולים המורים להביע באופן ממשי את דעתם, הן בעניינים ארגוניים והן בעניינים פדגוגיים ודידקטיים. הגיע הזמן שהמורים ידרשו לשוב ולהיות מעורבים בעיצוב המערכת, שהם הכוחות המניעים שלה. הגיע הזמן, שציבור המורים ישוב להיות החלוץ, ההולך לפני המחנה ומשפיע על עיצוב החברה והמדינה.
perlsteindvir 