ארכיון עבור התג 'דמוקרטיה'

כנסת נכבדה!   Leave a comment

מכתב פתוח לחברות וחברי כנסת ישראל

נכבדותי ונכבדי שלום רב.

שמי רועי, ואני רכז אזרחות בבית-ספר ברנקו-וייס בבית-שמש. אני מבקש לשתף אתכם בתחושות לא פשוטות, שהצטברו אצלי בעקבות סיור עם תלמידים במשכן לפני כחודש וחצי.

כחלק מלימודי האזרחות של התלמידים לקחנו את כל שכבת י"ב לביקור במשכן הכנסת. כמורה לאזרחות חשוב לי מאד להבהיר לתלמידים, שהכנסת היא אשר מגלמת את עיקרון שלטון העם, שהוא הבסיס והיסוד לדמוקרטיה.

לכן, על-מנת שהביקור יהיה משמעותי ויעביר לתלמידים באופן אמיתי את החשיבות של עבודת חברי-הכנסת, את העומק, המורכבות והעומס של התפקיד, דאגנו מראש לתאם מספר מרכיבים שונים ליום זה: תיאמנו כניסה לדיוני הוועדות שהתקיימו באותו הבוקר; קבענו שיחה עם ח"כ אילן גילאון, ששוחח עם התלמידים על תפקיד חברי-הכנסת; ונכנסנו לצפות בדיון שהתקיים במליאה.

הצפייה בדיוני הוועדות היתה מרתקת – לא משום שהדיונים עצמם היו מסעירים כל-כך, ואולי דווקא משום שחלקם לא היה מסעיר כלל. התלמידים ישבו והקשיבו לדיוני עבודה מורכבים ומפורטים, וברוב הוועדות אף זכו לקבלת פנים חמה מיו"ר הוועדה, שבירכו אותם על כניסתם ואף הסבירו להם חלקים מהדיון. גם השיחה עם ח"כ גילאון היתה מצוינת – התלמידים פגשו את האדם שמאחורי התפקיד והבינו, שאפשר להיפגש עם חברי-הכנסת, ושבאופן כללי חברי-הכנסת מתייחסים לעבודתם וגם לאזרחים אותם הם מייצגים בכבוד וברצינות.

את כל זה אני יודע, כי נתתי לתלמידים עבודה שתסכם את הסיור. הם התרשמו מעומק הדיון בוועדות ומהיקף העבודה שנדרשת מחברי הכנסת, ולמרות שחלקם חשב שלא הגון שחברי הכנסת מעלים לעצמם את השכר בעודם יושבים ומנסים לפתור בעיות של אנשים שלא מצליחים לסגור את החודש, רובם גם חשב שעבודת חברי וחברות הכנסת חשובה מספיק כדי להצדיק שכר גבוה, שיכבד את מעמדם ואת חשיבות התפקיד שהם ממלאים.

אז למה אני כותב לכם בכלל, ולמה בתחושה קשה? משום שלאחר השיחה עם ח"כ גילאון נכנסנו לצפות בדיון במליאה. לא היה באותו יום דיון סוער במיוחד – תיקונים לפקודת המשטרה, דיון בקצבאות המוענקות לניצולי השואה, הצבעה על חוק הביטוח הלאומי, דרישה להצבעה שמית… עוד יום סטנדרטי במשכן. חלקים מהדיון גם היו לתלמידים מעניינים. אבל בסופו של דבר, הדיווחים שלהם על מה שהתרחש במליאה כמעט וגרמו לי להתחרט על כך, שהבאתי אותם למשכן.

"הם מתנהגים בילדותיות"

"צריך לקחת להם את הטלפונים"

"הם יותר גרועים מאיתנו"

"היה חשוב שנכיר את התנהלות המדינה, רק חבל שככה היא מתנהלת"

שאלתי אותם גם מה היו מציעים לעשות, כדי לשפר את עבודת הכנסת. ולמרות שבמהלך יום הלימודים חלק גדול מדי מהשיעורים מתבזבז על שמירה על החוקים, הדבר המרכזי שהיה לרוב התלמידים להציע הוא להקפיד יותר על הסדר במשכן, לדאוג להתנהלות הולמת יותר של חברי הכנסת, ולהעניש את מי שאינו מתנהג כראוי ולא מתייחס ברצינות לעבודתו.

כאשר אני מלמד את תפקידי הכנסת, אני מדבר על חקיקה, על ייצוג העם, על ביקורת והגבלת השלטון, מינוי בעלי תפקידים… רשמיהם של התלמידים מהסיור לימדו אותי כי יש לכם, נציגי העם, תפקיד נוסף – מתן דוגמה לכולנו, האזרחים. אתם גם אומרים זאת בעצמכם, בכללי האתיקה הבסיסיים של חברי הכנסת:כללי-אתיקה

 

 

 

 

 

 

 

 

ככל שאני מצליח יותר להסביר לתלמידים את חשיבותה של הכנסת ואת חשיבות התפקיד שאתם ממלאים, כך קשה לי יותר לדרוש מהם להתנהג על-פי כללים ונורמות, שאתם אינם דורשים מעצמכם. ברור לי, כי הוויכוח הוא לעתים סוער, וטוב שכך – אתם עוסקים בעתיד של כולנו, ולא ניתן להכריע על הטוב המשותף אם אדישים אליו. אולם הטוב המשותף דורש, שנוכל לחיות כאן במשותף. קשה מאד ללמד על תרבות פוליטית דמוקרטית, שלא לדבר על לחנך לתרבות שכזו, כאשר נבחרי העם אינם רואים עצמם מחויבים לתרבות זאת, וחשוב מכך – אינם רואים עצמם מחויבים לשמש דוגמה לתרבות שכזו.

אחד הדברים שאני מתעקש עליהם עם תלמידי הוא האמונה שלי, שהרוב המוחלט של חברות וחברי הכנסת עושים את תפקידם מתוך שליחות אמיתית, מתוך רצון כן שיהיה כאן טוב יותר לילדינו. לא תאמינו כמה קשה לשכנע אותם בכך. אני חושש, שאינכם מבינים עד כמה דרך ההתנהלות של הכנסת ושל חברותיה וחבריה פוגעת באמונם של אזרחי העתיד במדינה ובדמוקרטיה. ואם לא נצליח לגדל דור שיהיה מוכן להיאבק על המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית, אז בשביל מה להיאבק בכלל?

יהודית ודמוקרטית או דמוקרטית ויהודית – זה בכלל משנה?   2 comments

בסופו של שבוע לא פשוט, שכלל בקרה של משרד החינוך על מטלות הביצוע של תלמידי וויכוח עם המדריכה (מה לעשות, לא מצליח להימנע מזה…) על הפוליטיות של המקצוע שלנו, החלטתי לנסות ולגעת בצורה מסודרת בסוגייה הזו, שחלק מהוויכוח לגביה הוא, אם היא בכלל קיימת.

תכנית הלימודים באזרחות לחטיבה העליונה בנויה משלושה פרקים מרכזיים:

מדינת ישראל – מדינה יהודית

מהי דמוקרטיה? – ערכים, עקרונות ומאפיינים של משטר דמוקרטי

המשטר במדינת ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית

ההנחיה של משרד החינוך היא להתחיל, כפתיחה, עם רקע שכולל את הרקע להקמת מדינת ישראל ואת לימוד הכרזת העצמאות, ולאחר מכן להמשיך לפי הסדר המצוין למעלה.

כאשר ניגשתי לתכנן את ההוראה שלי, היה לי ברור שאני מתחיל מהפרק השני, פרק הדמוקרטיה, ורק לאחר מכן נכנס להיבטים השונים של מדינת ישראל – יהודית ודמוקרטית.

כאשר שואלים אותי מדוע, אני משיב שאני מתחיל מהכלל ויורד אל הפרט, כי הרעיון של מדינה דמוקרטית קודם לתפיסה של מדינה יהודית. פעמים רבות עונים לי שזה בדיוק הפוך – שהיסוד למדינה הזו הוא היהודיות שלה, ושהאופי הדמוקרטי שלה הוא תוספת לזה.

מבלי להיכנס לוויכוח, שהוא מרתק בפני עצמו, אני משיב שזה בסדר גמור, אלא שזו לא עובדה כי אם עמדה פוליטית-ערכית. השאלה, אם עבור אדם מסוים (או במקרה הזה – מורה מסוימת) המדינה הזו היא קודם כל יהודית ואחר-כך דמוקרטית או להיפך, היא סוגייה ערכית שנטוש עליה ויכוח ארוך, ארוך עוד יותר משנות קיומה של המדינה.

מה זה משנה, עונים לי רבים. הרי בכל מקרה אתה צריך ללמד גם את זה וגם את זה, וכמורה אתה לא אמור לנסות להשפיע על התלמידים את הדעות והאמונות האישיות שלך.

החלק השני של המשפט הזה נכון רק חלקית. החלק הראשון נכון מאד, ודווקא משום כך כל-כך חיוני, בעיני, שמורות ומורים יכירו בבחירה הערכית שהם עושים, כאשר הם מחליטים אם להתחיל מהפרק הזה או האחר. למה? משום שכמו בדברים רבים אחרים, את הדברים שאנחנו מלמדים ראשונים אנחנו מגדירים, באופן לא מודע גם לנו וגם לתלמידים, בתור הבסיס, בתור היסודות שעליהם נבנה את יתר קומות הידע וההבנה. משמעות הדבר היא, שמי שמלמדת קודם את המדינה היהודית אומרת לתלמידיה, בעצם, שזה מה שהכי חשוב במדינה, וצריך לשפוט את מה שקורה בארץ לאור הבסיס הזה. וכמובן, שאותו הדבר נכון גם בכיוון ההפוך. במובן הזה, אנחנו כמורים משפיעים אם נרצה ואם לא על עולמם הערכי-פוליטי של תלמידינו.

אז למה כתבתי, שהחלק השני של המשפט, לפיו אסור לנו להשפיע על התלמידים, נכון באופן חלקי? משום שתפקידנו להשפיע – אנחנו מחנכים, וככאלו איננו מייצגים רק את עולם הידע, כי אם גם עולם שלם של ערכים, אמונות והשקפות עולם. כבית-ספר, יש לנו שאיפה יומרנית ביותר, אך הכרחית, לעצב את עולם הזהות של התלמידות והתלמידים בהם אנחנו נוגעים. אבל – עלינו לעשות זאת בזהירות ובהגינות.

בזהירות – משום שנגיעה בעולם הערכים של התלמידים היא מבלבלת, לעתים מערערת מאד, בייחוד אם הדברים שהם פוגשים בכיתה מתנגשים עם אלו שעליהם הם גדלו בבית (ולכל תלמידה ותלמיד יש רגעים כאלו בשלב כזה או אחר של שהייתם בבית-הספר). ולכן עלינו לוודא, שהעיסוק בתכנים הללו הוא תמיד מבוסס ידע, תמיד מתון ככל הניתן, ותמיד מכבד דעות וזהויות שונות.

בהגינות – משום שכפי שכבר אמרתי, אנחנו משפיעים עליהם את עולם הערכים והאמונות שלנו אם נרצה ואם לאו. ולכן מוטלת עלינו החובה המוסרית לעשות גילוי נאות לגבי כל התכנים שאנחנו עוסקים בהם – עלינו לשקף לתלמידים (ולצורך כך, קודם כל לעצמנו) את המקומות בהם אנחנו מציגים להם עובדות, אלו בהם אנחנו מציגים פרשנויות – שלנו ושל אחרים, ואלו בהם אנחנו מציגים להם את עמדותינו. יש לזה חשיבות ערכית, כאמור, אך גם פדגוגית – ההבחנה בין עובדה, פרשנות ודעה היא כלי חיוני לתלמידים, שיכשיר אותם הרבה יותר מדברים אחרים להתמודדות מוצלחת עם עולם העתיד.

אנחנו מבקשים ללמד את תלמידינו לבטא את עמדותיהם באופן מכבד, כשהם נשענים על עובדות ופרשנויות, אבל מציגים להם בכיתה מצג שווא, כאילו כל מה שאנחנו מביאים לשיעור הוא עובדות מוכחות. יש לנו אחריות, כמורים, להנכיח באמצעות דוגמה אישית את ההבדלים המהותיים שבין עובדה, עמדה ודעה; ללמד אותם להבחין ביניהן אצלם ואצל אחרים; ולהרגיל אותם לעשות שימוש מושכל בכלים השונים הללו. אם אנחנו רוצים שתלמידינו יעצבו את זהותם, יבחרו את הערכים המנחים אותם בחיים ויעשו זאת מתוך מחויבות לעצמם, אך גם לכלל, עלינו לספק להם את הכלים המתאימים לעשות זאת.

האם עלינו להחליט מה בא קודם? יהודית או דמוקרטית? בשביל עצמנו, בוודאי. בשביל תלמידינו, בשום פנים ואופן לא. את הסמכות הזו לא העניק לנו אף אחד. תפקידנו הוא ללמד אותם את היסודות עליהם צועדות שתי הרגליים של זהות המדינה שלנו; לעזור להם להבחין בין זו לזו; ולהראות להם את המתחים שביניהם, את המקומות בהם רגל אחת נתקלת בשנייה.

יש משהו מפחיד, מאיים, בלפתוח בפני התלמידים את הדיון בנושאים הללו. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו, איך הם יתמודדו עם חוסר הוודאות, עם העמימות, עם המתחים? אבל אין לנו ברירה. הם יפגשו את המתחים הללו בקרוב מאד, כשייצאו מחממת בית-הספר. לא נוכל לפתור את המתחים האמיתיים הקיימים בתוך הגדרות הזהות של מדינת ישראל על-ידי כך, שנציג לתלמידים מצג שווא, כאילו הם לא קיימים. זה לא תמיד פשוט, אבל כאשר עושים את זה בהגינות; כאשר עוזרים לתלמידים להבין ששתי העמדות הן לגיטימיות; כאשר עוזרים להם להבחין בין רגש לעמדה לעובדה, להתמודד עם הטיעונים מתוך כבוד לזהויות ועמדות שונות, אנחנו מכינים אותם טוב יותר להתמודד עם השאלות הללו בעצמם בקרוב מאד, כאזרחי מדינת ישראל.

לא אנחנו נחליט, אם המדינה הזו תהיה יותר דמוקרטית או יותר יהודית. אבל כדי שהבחירות השונות לגבי אופייה של המדינה ייעשו מתוך כבוד הן למסורת היהודית והן למסורת הדמוקרטית, עליהן להתקבל על-ידי אזרחים מודעים, המכירים את שתי הזהויות ובוחרים ביניהן באופן מושכל ומכבד. על הרעיון של אלת צדק, שתחליט בשבילנו, כבר וויתרנו, אבל איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על הדיון הציבורי בשאלות עצמן.

יש לי חלום   Leave a comment

טוב, יש לי כמה. אבל החלום הזה חוזר שוב ושוב, כל פעם בבהירות גדולה יותר, עם יותר פרטים, כל פעם מסקרן ומושך יותר.

על מה? נו, על מה אני כבר יכול לחלום? על חינוך. אבל על חינוך אחר. ולחלום שלי יש כבר שם: "עולם-ספר"

ובחלומי, מסתובבים להם ילדי ישראל קבוצות-קבוצות, נוזלים-עוברים ממרחב למידה אחד למשנהו, מחפשים אחר תשובות לשאלות שמעסיקות אותם.

בעולם של היום, לא סביר לצפות מהתלמידים למצוא תשובות לשאלות בספר, בתוך בית, מול לוח.

בעולם של מחר, ילדינו עלולים לשכוח שיש עולם מעבר למסך המחשב, שהמציאות נמצאת בחוץ, בטבע, ברחוב, בין אנשים.

בעולם של מחר, נזדקק לאנשים חושבים, מקושרים זה לזה בקשרים אמיתיים, אנושיים. נזדקק לאנשים שרואים את עצמם חלק מהעולם ואחראים עליו ואחד על השני.

כדי להשיג את כל זה, אנחנו זקוקים להמון-המון מחנכים, ולמעט מאד מורים. תפקידנו צריך להשתנות: עלינו להפוך ממקור של ידע למקור של כישורים ושל ערכים; עלינו לשוב ולהיות דמויות מופת לתלמידינו, ודמויות מופת קיימות בחיים, לא בכיתה.

עלינו לקחת את תלמידינו ולהראות להם – בפועל, ממש – איך מוצאים תשובות, איך פותרים בעיות, איך עובדים ביחד כדי להשיג מטרות.

נכון, דבר כזה כבר קיים – קוראים לו תנועת נוער, אם אני זוכר נכון.

האם זה באמת אותו דבר? אני לא בטוח. נצטרך לחכות לחלום הבא כדי לגלות…

6-9: מטרות   2 comments

6. הארגון יפעל מתוך ראיית חינוך ציבורי שוויוני, מלידה ועד בגרות, כזכות יסוד של כל תושב בישראל.

בחברה המודרנית, חינוך טוב הוא כלי חיוני ביותר להשתלבות בחברה, לתחושת ערך עצמי וליכולת להוות חלק חיובי ויצרני מן החברה. חינוך טוב הוא גם האמצעי הבדוק ביותר לשיפור ניעות (מוביליות) חברתית. ככזה, הוא גם הכלי הטוב ביותר לצמצום פערים חברתיים. ולכן, כל מי ששואף לחברה שוויונית, או אפילו שוויונית יחסית, שבה הפערים בין העשירים לעניים ביותר אינם גדולים, צריך להיות מחויב לעיקרון של חינוך ציבורי שוויוני ונגיש לכולם, כזה המעניק לחניכיו כלים אפקטיביים להתמודד עם המציאות המודרנית.

באמירה חינוך שוויוני אני מתכוון לכזה, שייקח בחשבון את ההבדלים בין תלמידים בנגישות לידע, בעושר התרבותי בבית, ביכולת לקבל סיוע לימודי בבית, באפשרות להתפנות ללמידה ועוד. זה אומר לספק אפשרויות – במסגרת בית-הספר – להתמודד באופן אפקטיבי עם חוסר השוויון שמעבר לקירות בית-הספר. זה גם אומר לא לאפשר, ככל הניתן, חינוך אפור וחינוך פרטי.

7. הארגון יפעל להתאמת תכני ושיטות החינוך וההוראה למאה ה-21 ולהעצמת החינוך לערכים ולחשיבה.

בית-הספר כפי שאנחנו מכירים אותו הוא תוצר ישיר של המהפכה התעשייתית. הוא נועד להכשיר פועלים לעבודה במפעל. אבל המהפכה התעשייתית כבר עברה. העולם השתנה, שוק העבודה השתנה. התמודדות מוצלחת עם הדרישות של חברת הידע מחייבת כלים שונים לחלוטין מאלו שנדרשו מבוגרי מערכת החינוך לפני מאתיים שנה, ובעצם גם לפני חמישים שנה. בוגר מוצלח של מערכת החינוך כיום צריך להיות מסוגל להתמודד עם שינויים תכופים ומהירים, הוא מחויב ללמוד תוך כדי עבודה, להתאים את עצמו לשינויים בעבודתו ולעתים קרובות גם להחלפת מקום וסוג העבודה עצמם.

על-מנת שבוגרי מערכת החינוך יוכלו לעשות את כל זה, כל מבנה ההוראה צריך להשתנות: הוא לא יכול להמשיך להיות ממוקד בהקניית ידע, כי אם חייב לעבור להקניית מיומנויות וכלים לחיפוש וסינון של ידע; הוא לא יכול להמשיך לפעול באמצעות מורה אחד מול כיתה שלמה של פרטים נבדלים, אלא של מנחה אשר עובד בו-זמנית עם מספר קבוצות תלמידים, אשר עובדים בשיתוף-פעולה; הוא לא יכול להמשיך לפעול במוסדות מבודדים ומנותקים מן החברה – הוא חייב לצאת אל העולם, לערב את החניכים בנעשה סביבם.

בנוסף, מערכת החינוך אמורה להכין את חניכיה להתמודדות בחברה דמוקרטית. גם כאן, הדמוקרטיה של היום היא לא הדמוקרטיה של לפני 100 שנה. חברות פעילה בחברה דמוקרטית כיום מחייבת תודעה מעמיקה, חשיבה ביקורתית ומודעות עצמית, לצד תפיסת אחריות אישית ואחריות כלפי החברה הסובבת, וכן נכונות לפעולה לשם השגת מטרות אישיות. לשם פיתוח ערכים אלו צריכים להתרחש שינויים נוספים במבנה ההוראה: מבנה השאלות חייב להיות פתוח יותר; ההשגה והעיבוד של החומר חייבים להיות במידה רבה יותר באחריות התלמיד ופחות באחריות המורה; הלמידה חייבת להיות הרבה יותר מבוססת שיחה וניתוח, ופחות במבנה הירארכי של שאלות המורה ותשובות התלמידים; לתלמידים צריכה להיות יכולת (מסוימת) להשפיע על חומר ואופן הלמידה; ועוד.

8. הארגון יפעל לחיזוק מעמד המורה כמובילת דרך חינוכית וכמשאב המרכזי של המערכת, וכתוצאה מכך לעיצוב המערכת כולה, כך שתאפשר למורות לבצע את מלאכתן נאמנה.

אמנם, במטרה הקודמת נכתב, כי מעמד המורה כמקור הידע צריך להצטמצם. עם זאת, מעמדה של המורה כמקור הסמכות – הן לימודית והן מוסרית – צריך להתחזק רבות. גם כיום, בית-הספר לא איבד רבות ממעמדו כגורם חיברות משמעותי ומרכזי; גם כיום, דמות המבוגר המשמעותית ביותר אותה פוגשים רוב התלמידים היא המורה שלהם; גם כיום, ואולי אף יותר מבעבר, התלמידים זקוקים לדמות מופת, לאדם אליו יוכלו להביט בחיפוש אחר תשובות ועצה.

אך דווקא כיום, מעמדה של המורה כמקור סמכות מתערער והולך: היא מחוסרת כלים משמעתיים לנהל את כיתתה; היא ניצבת פעמים חסרת אונים למול תלמידים רבים מדי, אותם היא מכירה מעט מדי, ואיתם יש לה קשר רופף מדי; והיא חשופה לביקורת מכל צד – הורים, מנהל, תקשורת, מערכות החינוך והמשפט, ללא כל תמיכה כמעט מצד עמיתים.

שינוי משמעותי במעמדה של המורה מחייב הקטנת כיתות, כך שהמורה תוכל ליצור קשרים של היכרות ושל אמון עם תלמידיה. הוא מחייב הגדלה משמעותית של השעות השבועיות אותן מבלה המורה בכיתתה, כדי שהתלמידים יראו במורה אדם בעל אופקים רחבים וידע רב-תחומי, ויתפסו אותה כמקור ראוי לדוגמה ולהתייעצות. שינוי מהותי ביכולתה של המורה ללמד מחייב גיבוי מערכתי מצד הורים ומצד המערכת הרחבה כאחד. שינוי משמעותי ביכולתה של המורה להוות את כל אלו מחייב שינוי מעמיק, יסודי ורדיקלי בדרכי ההכשרה וההערכה של מורות ומורים.

יש כיום במערכת מורות ומורים מצוינים, הרואים בעבודתם שליחות ומלאכת קודש, אך הם מוצאים עצמם חסרי אונים ומחוסרי כלים לבצע את עבודתם נאמנה. התוצאה – פרישה של למעלה ממחצית המורות והמורים החדשים בתוך 3 שנים מסיום הכשרתם!!!

9. כתוצאה משלוש המטרות הראשונות, יפעל הארגון לשמירה על זכויות חברותיו וחבריו, ולתגמול ההולם את מעמדם החברתי הראוי של מורות ומורים.

 מורה, שמעמדה בטוח; שמקום העבודה שלה מספק לה תנאים ראויים לעשות את עבודתה; ואשר מקבלת הערכה ותגמול ראויים – זהו היעד אליו עלינו לשאוף. בפרפראזה, האדם שמול הלוח ינצח. וכך, מתוך דאגה לכלל המערכת, לאיכותה וליכולתה להוציא אל הפועל את מטרותיה הערכיות והפדגוגיות, יפעל הארגון להגנה ולשיפור תנאי העבודה והשכר של חבריו וחברותיו.

זה בנושא, המורה   3 comments

לא בעניין ארגון המורות הפעם. כן בעניין חינוך. בכל אופן, זה מה שנשאר נכון להיום ממה שחשבתי שתהיה תזת המאסטר שלי.

כל מורה מתחיל לאזרחות מלמד את תלמידיו, שיש דמוקרטיה פורמלית ודמוקרטיה מהותית. יש דמוקרטיה של כללים, מנגנונים וארגונים, ויש דמוקרטיה של ערכים ושל תפיסות עולם.

החלק הראשון פשוט, יחסית – הכרעת הרוב, ריבונות העם, זכויות מיעוטים, הפרדת רשויות, ועוד כמה. את אלו לא מורכב להסביר וללמד – יש להם רציונל, מבנה טיעון מסודר, והם עושים לתלמידים סדר בראש. אם לימדת כמו שצריך, כמובן.

החלק השני הרבה יותר קשה. קודם כל, אתה צריך להחליט מהם הערכים, שמרכיבים מבחינתך את מושג הדמוקרטיה – מהו לב העניין. נשמע פשוט? תנסו. תראו שלא כל-כך.

אבל זה לא מה שקשה. הבעיה היא, שבניגוד לחלק הראשון, את הדמוקרטיה המהותית אי-אפשר, לטענתי, ללמד במסגרת שהיא אנטי-דמוקרטית כמו בית-הספר.

אבל לא להתבלבל! הבעיה היא לא שבית-הספר הוא לא דמוקרטי. זה לגמרי סביר בעיני. הקושי הוא, שבית-הספר למעשה מחנך את התלמידים לערכים, שמנוגדים ישירות לתפיסת העולם הדמוקרטית. כיצד ניתן, למשל, לחנך לחשיבה ביקורתית, כאשר בית-הספר כולו מושתת על הרעיון, שהמורה הוא בעל הידע ותפקידו להעבירו לתלמידיו?

כיצד ניתן לחנך לתפיסות של שוויון וקבלת האחר, כאשר תכניות הלימודים מנציחות ומעצימות זהות אחת אחידה? איך אפשר ללמד פשרה כדרך חיים, כאשר כל ההחלטות בבית-הספר מתקבלות באופן חד-צדדי ולא נתון לוויכוח? איך אפשר לעודד מעורבות של תלמידים, כאשר אין להם הסמכות להחליט על שום דבר כמעט בחייהם? איך אפשר לחנך לשיחה אמיתית, להקשבה, לדיאלוג, בתוך תחרות הצרחות הבלתי פוסקת של 1 נגד 40?!

אם כל זה היה רק תיאוריה, עוד מילא. אבל כאשר ניסיתי, יחד עם שני חברים, לעשות בדיקה מדגמית בשני בתי-ספר, של תלמידים בכיתות ז', ט', ו-י"א, גילינו דבר מחריד: ככל שתלמידים מפלסים את דרכם במערכת החינוך, ככל שהם זוכים ליותר שעות של חינוך לאזרחות טובה, כך הולכת ונחלשת האמונה שלהם בערכים דמוקרטיים, כך גוברת הנטייה שלהם לשקר ולתחמן, כך פוחתת נטייתם לקבל את האחר והשונה.

וכן, עשינו בקרה על משתנים של הורים, של מגדר, של השתתפות בתנועת נוער, ושל עוד כמה דברים. אין לי שמץ של מושג איך עשינו את זה, אבל עשינו את זה.

האם התשובה היא בית-ספר דמוקרטי? אני חושב שלא. למה? לא כרגע. האם יש דרך שלישית? חייבת להיות. אחרת אנחנו פשוט בונים את הדור שיהרוס את כל מה, שכל-כך התאמצנו לבנות.

ולמקרה שתהיתם, אכן כן – בנות הן בעלות תפיסות וערכים דמוקרטיים יותר, בכל גיל שלא נבחן זאת.

פורסם 15 בינואר 2012 על ידי פרלשטיין-דביר Perlstein-Dvir ב-חינוך

תגים: , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: