ארכיון עבור התג 'הוראה'

מבחן אחד בהיסטוריה, ומה שאפשר (אולי) ללמוד ממנו   8 comments

אחד הדברים שאני אוהב לעשות כמורה הוא להתנסות. בלי ועדת הלסינקי, בלי טפסים ואישורים, יש לי תחת ידי בכל שנה כ-120 שפני ניסיונות, שלא באמת יכולים להתנגד לניסויים שנערכים בהם. טוב בסדר, הם יכולים להתנגד, אבל בניסוי הזה עוד לא הצלחתי מעולם. בתור ניסוי מדעי הניסיונות הללו חסרי כל ערך, כמובן, אבל לעתים ניתן להפיק מהם מיני מחשבות ותובנות, שעשויות לשרת אותי כמורה בהמשך הדרך. אז כן, יהיו כאן מספרים, וגרפים, וממוצעים, אבל לא היו כאן רגרסיות, ואין לתוצאות לא תוקף ולא מהימנות. אם קל לכם יותר, תקראו לזה תצפית.
אגב, מי שפחות מתעניינ.ת בעניינים כלליים של למידה, ומתעניינ.ת בעיקר בענייני מגדר, מוזמנ.ת לקפוץ לכותרת המתאימה.

אבל קודם, בואו ננסה להיזכר בימים הטובים ההם, בהם אנחנו היינו תלמידים. איך הייתם לומדים למבחן? אני כמעט ולא למדתי למבחנים. לצערי, זה לא נבע מיכולות גבוהות במיוחד, אלא משילוב בין בית-ספר שלא שם דגש רב מדי על הישגים לימודיים, היעדר רצון רב מדי מצדי להשקיע בזה, והעובדה שגם אילו רציתי, לא ממש ידעתי מה לעשות כדי ללמוד באופן יעיל למבחן. במבחנים גדולים הייתי קורא את ספר הלימוד, אני מניח (כי לסכם במחברת זה לא ממש דבר שקרה), ולקראת הבגרות בהיסטוריה הכנתי רשימה של אירועים ותאריכים שהשתרעה על-פני שלושה דפים, וחזרתי עליה כמה פעמים בשלושת הימים שלפני הבחינה. לא בדיוק דוגמה ומופת לתלמידים שלי, אני יודע. היו, כמובן, דוגמאות אחרות. בעיקר של בנות, שהיו יושבות ומסכמות בכיתה, ולקראת מבחנים קוראות את הסיכומים, וקוראות אותם שוב, וממרקרות, ועוד כל מיני פעולות שמעולם לא הבנתי. אבל גם הן, לדעתי, עשו את זה כי לא הכירו שום דרך אחרת. למעשה, אני לא זוכר שמישהו אי-פעם ניסה ללמד אותי את המיומנות הזו, של למידה לקראת מבחן.

(נכון, אפשר בהחלט לטעון, שלמידה למבחן היא מיומנות לא חשובה, מאחר שמבחן הוא סיטואציה בית-ספרית מלאכותית, ואין לה כמעט קשר לחיים האמיתיים. בניגוד לכתיבת עבודות, למשל, שכן יש לה קיימות בעולם, ועליה דווקא כן עבדו איתנו בבית-הספר. קצת. יחד עם זאת, גם להכין מתקן לכלי כתיבה מפרספקס זו לא מיומנות שיש לה קיימות של ממש בחיי, ובכל זאת לימדו אותנו איך לעשות את זה. כלומר, יש ערך להיכרות עם ארגז כלים רחב, שניתן להתאים ממנו את הכלים והמיומנויות הנכונים למשימה בה נתקלים. במובן זה, ככל שארגז הכלים רחב ועמוק יותר, כך היכולת להתמודד עם מטלות שונות, חדשות ומשונות גדולה יותר, ועל-כן בהחלט יש ערך בידיעה מהן אסטרטגיות יעילות להכנה למבחן ואילו אינן יעילות)

תעודת בית ספר ציוני שנת 1900

העיסוק בשאלת הכלים המתאימים להכנה למבחן גבר אצלי בשנים האחרונות, כאשר הבנתי שגם את התלמידות.ים שלי אף אחד מעולם לא לימד איך להתכונן למבחן. עכשיו, אפשר לומר שזה דבר שהם צריכים ללמוד מתוך ניסוי וטעייה. אבל ניסוי וטעייה זו בדיוק השיטה שמערכת החינוך משרשת מהתודעה וההרגלים של ילדות.ים, ודברים שהם ידעו לעשות באופן טבעי ואינטואיטיבי כילדים קטנים, הם לא מעזים לעשות כתלמידות.ים ממושטרים במערכת הבית-ספרית. התוצאה של זה היא, שמה שהם לא יודעים לעשות, הם לא מנסים לעשות. אז איך הם לומדים למבחן? בדרך-כלל, כמו שהמורה אמרה בכיתה – לקרוא את הסיכומים, למרקר נקודות חשובות… איך הם יודעים אם זה עובד? זה פשוט – יש למבחן ציון. אם הציון היה טוב, ממשיכים באותה שיטה. ואם הציון לא היה טוב? ממשיכים באותה השיטה. כי הם לא מכירים שום דבר אחר. גם אין להם כלים משמעותיים לבקרה מה עבד ומה לא עבד? האם זה נושא שהם לא הבינו? האם הם לא למדו מספיק זמן? האם לא היו מספיק מרוכזים? האם השיטות שהם השתמשו בהן לא מתאימות? אלו שאלות שאף אחד מעולם לא שאל אותם, ואין סיבה שהם יידעו לשאול את עצמם.

אז מה עושים עם זה?

בשנתיים האחרונות נחשפתי לתחום של מחקר חינוכי, שהולך ומתפתח בחו"ל, ובארץ לא זוכה לתשומת לב מספקת. אחד הפוסטים בהם נתקלתי עסק בדיוק בזה – טיפים ללמידה יעילה למבחנים. אז במבחן שנערך לקראת סוף השנה, ביקשתי מהתלמידות.ים לכתוב על טופס המבחן שלושה נתונים:
1. כמה שעות הם למדו למבחן?
2. על-פני כמה ימים נמשכה ההכנה?
3. מה, להערכתם, יהיה הציון שיקבלו בבחינה?

עכשיו למספרים

צריך לומר, קודם כל, שמדובר בכיתה טובה. זו הכיתה המדעית, והיא נחשבת לכיתה החזקה ביותר בשכבה אצלנו בבית-הספר. עם זאת, על אף היותה מדעית, יש בכיתה רבים, ובעיקר רבות, שהנטיות שלהן הן הרבה יותר הומאניות מאשר ריאליות.

ממוצע הציונים של הכיתה בבחינה היה 82.9. הבחינה הקיפה כמות די גדולה של ידע (שניים משלושת הפרקים הדרושים לבגרות בהיסטוריה), ושלא כהרגלי כללה, מלבד שאלות בנוסח בחינת הבגרות, ושאלות שדרשו מיומנויות חשיבה מסדר גבוה, גם שאלות אמריקאיות.

זמן ההכנה הממוצע בכלל הכיתה היה 5.5 שעות, עם חריג אחד של 25 שעות הכנה לבחינה, שמעלה את הממוצע לקצת מעל 6 שעות הכנה.

כפי שניתן לראות, הציון הממוצע גדל באופן כמעט ליניארי עד ל-10 שעות הכנה לבחינה, ואז יש ירידה אצל התלמידים שלמדו מעל 10 שעות לבחינה. עם זאת, יש כאן הטיה שכן בקבוצה הרביעית יש שלושה ציונים בלבד, עם סטיית תקן גדולה. ללא הציון החריג, המגמה הליניארית נמשכת.
כלומר, לפחות מהנתונים האלו, בהחלט כן – יותר הכנה למבחן משפרת את ההישגים.










בבחינה של אפקט הריווח (Spacing), שמדובר עליו רבות במדע הלמידה, ניתן לראות כי יש הבדל מובהק אחד – ריכוז כל ההכנה למבחן ביום אחד בלבד יעיל פחות מאשר הקדשת ימים רבים יותר ללמידה. עם זאת, קשה לגזור כאן מסקנה חד-משמעית, מאחר שכמעט אצל כל התלמידות.ים, יותר ימים של למידה משמעם גם יותר שעות למידה. אפשרות נוספת לפרש את הנתונים היא, כי התלמידות.ים אינם יודעים כיצד לנצל מספר ימי למידה להשגת תוצאות טובות יותר.










זווית נוספת שבחנתי, היא הקשר בין מספר שעות ההכנה לבחינה לבין הציון שהתלמידות.ים העריכו שיקבלו.

בגרף הזה ניתן לראות מגמה דומה לגרף שמציג את הקשר בין שעות ההכנה לציון הממוצע בפועל, עם זינוק חד בקבוצה של 7-10 שעות הכנה, ועם אותה ירידה בקבוצה של מספר שעות הכנה גדול יותר. ניתן לגזור מכך שתי מסקנות ראשוניות:
1. יותר שעות הכנה לבחינה משפרות את הביטחון העצמי כאשר ניגשים לבחינה, וייתכן שאותו הבטחון גם משפר את הציון בבחינה עצמה.
2. למידה רבה מדי לבחינה עשויה להעיד דווקא על חוסר למידה לאורך השנה, ו/או על חוסר בטחון גדול מאד בידע וביכולות.


מכך ניתן אולי לנסח כלל אצבע לזמן הכנה לבחינה: תלמדו ככל שזה משפר את הביטחון שלכם שאתם יודעים ומבינים, ותפסיקו ברגע שאתם מרגישים שלמידה נוספת רק גורמת לכם לפקפק בעצמכם.


עד כאן באופן כללי. עכשיו קצת ענייני מגדר

את המבחן עשו 16 בנות ו-16 בנים. להזכירכם, כיתה מדעית, שיש אליה סינון. כלומר, מלכתחילה נמצאים בכיתה אותם תלמידות.ים, שיש להם אמונה רבה יחסית ביכולותיהם הלימודיות. דווקא משום כך, הגרפים הבאים מעניינים במיוחד.

כאשר מסתכלים על זמן ההכנה של הבנים והבנות בנפרד, ניתן לראות כי שתי הקבוצות חילקו את הלמידה על פני שניים ורבע – שניים וחצי ימים בממוצע. עם זאת, זמן הלמידה הממוצע של הבנות גבוה בהרבה מזה של הבנים.
בהתבסס על שתי המסקנות החלקיות שהסקנו קודם, נצפה לראות שני דברים:
1. הציון הממוצע של הבנות יהיה גבוה מזה של הבנים;
2. הערכת הציון, כלומר הבטחון העצמי, של הבנות, תהיה גבוהה יותר מזו של הבנים.



רוצים לנחש את התוצאות האמיתיות?





אכן, הציון הממוצע של הבנות גבוה משמעותית מזה של הבנים. אלא שההערכה העצמית שלהן מעט נמוכה יותר מזו של הבנים, שמצידם דייקו כמעט לחלוטין בהערכת ציון הבחינה שלהם.

כאמור, זה לא מייצג כלום. אבל זה אומר, בעיני, הרבה מאד. מבלי להיכנס לוויכוח הנצחי והמיותר על הורשה מול סביבה, הגרף הזה מציג חלק גדול מהקושי הנוסף איתו מתמודדות בנות, נערות ונשים בחברה שלנו. הפער בין ההישגים של הבנות לבין ההערכה שלהן את עצמן הוא הסבר חזק, בעיני, לפערים שאנחנו עדיין רואים בחברת המבוגרים בין גברים לנשים. אם אתה מאמין שתצליח, הסיכוי שזה אכן יקרה גדול יותר, ולו רק בגלל שאנשים נוטים להאמין למה שאתה משדר.



אז מה עושים עם זה?

קודם כל, מדברים על זה. אחד עם השני, כמחנכים וכהורים, ועם התלמידות והתלמידים. מביאים את הדברים הסמויים מן העין אל קדמת הבמה. מדברים על בטחון עצמי והערכה עצמית, איך בונים אותם ומה עלול להרוס אותם; מדברים על סביבה שמטפחת בטחון עצמי, וכזו שפוגעת בו; על סביבה שמאפשרת לטעות, להציע רעיונות גם כשלא בטוחים בהם, לחשוב ביחד.

אותו הדבר עושים לגבי הלמידה למבחנים – בודקים את הנתונים, וחוזרים על התרגיל. מנסים לחזור עליו בעוד מקצועות, לבחון שיטות שונות ללמידה למבחנים, לגלות מהי הדרך הטובה ביותר עבור כל תלמידה ותלמיד ללמוד למבחן. נכון, המערכת לא בנויה לזה וכמעט ולא מאפשרת את זה. אבל אם אנחנו לא לומדים מטעויות, איך נלמד את התלמידות.ים שלנו ללמוד מטעויות? אם אנחנו לא מדברים וחושבים ביחד איתם על דברים שעובדים יותר וכאלו שעובדים פחות, איך נוכל לצפות מהם לעשות זאת בעצמם?

נ.ב.
מאד אופנתי היום לצטט את הרב שלמה קרליבך, שאמר כי "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו". הו, כמה שאלו שטויות. האמונה בילד.ה היא ללא ספק תנאי הכרחי ונקודת פתיחה חשובה, אבל אבוי למחנכ.ת המסתפקים בזה. יש לנו כל-כך הרבה עבודה לעשות איתם מעבר לכך.

To read this post in English

קשר השתיקה   2 comments

באופן מעט אירוני, מה שהחזיר אותי לבלוג אחרי הפסקה של יותר משנה וחצי הוא סידרת טלוויזיה, שאחד המסרים שלה, לפחות, הוא הנזקים שגורמת ההתמכרות שלנו לרשת באופן כללי, ולרשתות החברתיות בפרט.

לא הייתי מוכן לסערה, שחוללה אצלי הסדרה '13 סיבות' – סדרה של נטפליקס שעלתה לשידור רק בסוף מרץ ומבוססת על ספרו של ג'יי אשר 'שלוש-עשרה סיבות למה'. וזה לא משום שהיא עוסקת בהתאבדות של תלמידת תיכון (לא לדאוג, זה לא ספוילר – זו נקודת המוצא של הסדרה…). זה גם לא משום שהסדרה הפתיעה אותי או גרמה לי להבין כמה מעט אני יודע על החיים של תלמידיי (שלא לומר של ילדיי הפרטיים). גם לא האיכות הטלוויזיונית יוצאת-הדופן של הסדרה. כלומר, אני חושב שהיא עשויה מצוין, אבל בזה אני באמת מבין מעט מאד.
אני חושב, שהסיבה המרכזית שהסדרה תפסה אותי כל-כך היא שיכולתי לזהות בה כל-כך הרבה מהתלמידים שלי, וגם – ראוי לומר זאת – מעצמי. גם אם בהגזמה, בהקצנה ולעתים במלודרמטיות, 13 סיבות מספקת הצצה חשובה, ובעיני גם אמינה, לחייהם של בני-נוער – חוויה שכולנו עברנו בצורה כזו או אחרת; אבל של בני-נוער בשנות האלפיים, דבר שאף אחד מאיתנו המבוגרים – מורות, מורים והורים כאחד – מעולם לא היה. ולא, זה לא עניין של לחפש את הדמות הזו או האחרת בכיתה, או לנסות ולזהות מי מהם נמצא בסכנה להתאבד. יותר מזה – בעיני ההתאבדות של האנה היא בכלל לא הסיפור, כי אם רק הרקע לסיפור האמיתי, היומיומי, שחווים יתר תלמידי בית-הספר.

הסדרה, אם יש עדיין מישהו שלא שמע עליה, עוקבת אחר ה'מתנה' שהשאירה האנה בייקר לחבריה לכיתה, ובה היא מתארת באזניהם, על-פני שש קלטות וחצי, את האחריות של כל אחד ואחת מהם להחלטה שקיבלה לסיים את חייה. לאורך פרקי הסדרה אנחנו נחשפים למעשים, למחדלים, לתמימות ולעיוורון של חבריה של האנה לכיתה ולשכבה, אך לא פחות מכך – של המבוגרים הסובבים אותה, בבית-הספר ובבית.

אבל בכלל לא על הסדרה עצמה אני רוצה לדבר, אלא על הדיון החינוכי-פסיכולוגי שהתפתח סביבה, ועל מה שהחלטתי אני לעשות איתה כמחנך. כמעט מיד לאחר צאתה למסכים עוררה הסדרה ויכוחים ודיונים ערים, על כך שהסדרה מעודדת בני-נוער המצויים בסיכון לכך להתאבד בכך שהיא מציגה אותה כפתרון לגיטימי, כמעט רומנטי לצרות של גיל ההתבגרות. פסיכיאטרים קראו לנטפליקס להוריד את הסדרה מהמסך, אגודות הורים הזדעקו כנגדה… נדמה כאילו חצי עולם גילה אך זה עתה, שגיל ההתבגרות הוא לא פיקניק, שבני-נוער הם מסובכים ומתוסבכים, שהם פוגעים באחרים ובעצמם, ובמקרים קיצוניים אף מתאבדים.

ברור לי למה אנשים כל-כך מזדעקים. זה מפחיד. זה מפחיד לחשוב שהילדים שלנו, בשלב שאנחנו כבר לא יכולים לטפל בהם ולפתור עבורם את הבעיות, עלולים להיות חשופים לכל הזוועות של העולם. מפחיד עוד יותר לחשוב, שאין להם את הכלים הדרושים להתמודד עם הזוועות הללו. כל זה ברור. מה שלא ברור לי הוא המחשבה (שבאופן אירוני, מתאימה דווקא לגיל ההתבגרות), שאם לא נדבר על זה, זה לא יהיה קיים. שאם רק נרפד להם את הקירות, נגזום את כל הקוצים לאורך השביל ונסלול להם מדרכה, אז הדרך תיעשה פתאום קלה, והזוועות יישארו מעבר לחומה. הרי זו, אם כבר, אחת ההאשמות המרכזיות שמפנה האנה כלפי חבריה, מוריה, הוריה – אם רק לא הייתם מתעלמים, אילו רק הייתם אומרים מילה טובה, אם רק הייתם שקועים טיפה פחות בעצמכם…

אין לנו זכות להתעלם מהתכנים, שמעסיקים את ילדינו ותלמידינו. עם כל הלחץ, והעומס, והבגרויות, אין לנו את הפריבילגיה לומר 'אין לי זמן לזה'. בני-הנוער נמצאים שם. כאשר שאלתי בכיתה מי ראה את הסדרה, לפחות חמש בנות הצביעו. אז מה, אם אני לא אתייחס לזה הם יבינו לבד שהתאבדות זה אסור, ובחיים לא ינסו את זה? או לחילופין, אם אדבר על זה בכיתה, מישהו באמת חושב שהמסקנה שלהם תהיה 'ואו, כנראה שהמחנך שלי חושב שזה פתרון לגיטימי'?! כל ניסיון להסתיר, להעלים, להתעלם, רק יגרום להעצמה של התכנים המסוכנים, רק יגדיל את הסיכוי שהם יפרשו את הסדרה באופנים שעלולים לסכן אותם או אחרים (וזה בלי לדבר בכלל על התכנים האחרים שהם חשופים עליהם).

והאמת? אין לי זמן. יש לי שיעור חינוך אחד בשבוע, כלומר 45 דקות ברוטו. כלומר, כחצי שעה נטו. נכון להיום, התקיימו 32 שיעורי חינוך. שישה התבטלו מסיבות שונות. חלק גדול מהזמן הולך לתכנים מערכתיים כמו טיול שנתי, טקס רבין, ליווי המחויבות האישית, הכנה לצה"ל, ימי זכרון… נשארנו עם 14 מפגשים של חצי שעה נטו. כלומר, עד עכשיו הקדשתי שבע שעות מלאות להעברת תכנים חינוכיים "עמוקים". ובואו נזכור, שהכל נעשה עם 35 תלמידים במקביל – לא בדיוק קבוצה מתאימה לשיח אינטימי…

ובכל זאת החלטתי שאני לא מוותר, והודעתי לתלמידים שהסדרה תהפוך לנושא של שיעורי החינוך שעוד נותרו לנו השנה. בכל שבוע אני שולח להם קישור לפרק או שניים (שהעליתי לדרייב שלי, כדי למנוע פרסומות בוטות – אבל זה סיפור לפוסט אחר). הם מתבקשים לצפות בו, ואנחנו מקיימים דיון במעגל בשיעור החינוך הקרוב. כשתכננתי את זה, זה נראה לי הדבר המתבקש והטבעי ביותר בעולם. אבל כל-כך הרבה אנשים מסביבי, כאשר שמעו על התכנית, אמרו לי 'איך אתה יכול?' ו'איזו הכשרה יש לך לזה?' וכמובן 'אתה לא חושש שזה יעודד אצלם התאבדות?'…

נכון. אין לי "הכשרה". לא למדתי פסיכולוגיה, ואף אחד לא לימד אותי בתעודת הוראה איך עוסקים בתכנים האלו. מצד שני, עסקתי בהם כבר כמדריך בכיתה י', ואני מכיר בני-נוער – אני עובד איתם בצמידות כבר כמעט עשרים שנה. בפועל, אני לא חושב שיש הרבה אנשים שיש להם "הכשרה" טובה יותר מאשר מחנכות ומחנכים כדי לעסוק בנושאים הללו. ועדיין, כשפתחתי, השבוע, את הדיון הכיתתי הראשון, קצת רעדו לי הברכיים. ואם זה יתפוצץ לי בפנים? ואם יעלו שם דברים שלא אדע להתמודד איתם?

אז התיישבנו במעגל. הקרנתי להם את הסרטון המ-ע-ו-ל-ה על אמפתיה vs סימפתיה, והצגתי להם את הכללים המחייבים לשיחה כזו:

  1. מדברים לפי תור
  2. לא מתפרצים לדברים של מי שמדבר
  3. נמנעים מהעברת ביקורת או שיפוט על הדברים שנאמרים – אפשר לא להסכים
  4. בסיום הדברים אפשר לשאול שאלות הבהרה
  5. כל הדברים שנאמרים במעגל נשארים במעגל

אחרי זה ביקשתי מהם להתחלק בזוגות ולחלוק אחד עם השני חוויה מורכבת, או לא נעימה. להתאמן בשיתוף.

אחרי כמה דקות עצרתי את השיחות, וביקשתי מתלמידים לתמצת את האירועים בשני הפרקים הראשונים, כדי שניזכר כולנו. ביקשתי גם ממי שראה את כל הסדרה, שיקפיד לא לעשות ספוילרים וינסה לשפוט את הפרקים בלי מה שהוא יודע על המשך הסדרה (למי שכן ראה – אמרתי לתלמידים, שבעצם המצב שנוצר בכיתה, שחלק ראו כבר הכל וחלק לא, דומה למה שקורה בסדרה עצמה, לקבוצה שהקלטות עוברות דרכה). ואז ביקשתי תגובות.

דממה

'מה עכשיו?'

'מה אתה רוצה שנעשה?'

'שתגיבו'

ואז –

'נו, אז הפיצו עליה תמונה…' 'אז אמרו שהיא זורמת…'

ומצד שני –

'יש שם ממש החפצה'

ואני – 'ואיך נגמרת ההחפצה הזו, זוכרים?'

'אה, כן, בהטרדה מינית…'

'טוב בסדר, אבל זה קורה כל הזמן…'

'בחורות שהולכות למועדון, למשל, עושות את זה מסיבה מסוימת…'

'אם היא רוקדת פעם עם זה ופעם עם זה, אז ברור שהיא מחפשת עם מי לשכב'

הם ילדים טובים, התלמידים שלי. באמת, מקסימים. אבל אף אחד אף-פעם לא דיבר איתם על הדברים האלו, כי ההורים שלהם רוצים להיות חברים שלהם, והמורות שלהם הרגישו לא מוסמכות, והמערכת משדרת שאין זמן, וזה לא תפקידנו, וכמו שאמרה לי היועצת: 'אני רוצה לתאם איתך זמן שהאחות תיכנס לשיעורי חינוך מיני…'

'13 סיבות' לא עוסקת בהתאבדות. היא עוסקת בבני-נוער, ובקשר השתיקה שקיים אצלנו, המבוגרים, בקשר למה שעובר עליהם בשנים המורכבות הללו. כאשר התגובה שלנו לסדרה היא לנסות ולהתעלם ממנה, אנחנו מנציחים ומעצימים את קשר השתיקה הזה. והילדים נשארים לבד, להתמודד עם אלף ואחד דברים שהם לא חוו מעולם. קצת, אולי, כמו האנה עצמה…

hodrrvu0zipxicq9cmaam58touglw12ruvatmw8b

נ.ב.

בעיני, הסדרה הזו היא סדרה להורים לא פחות מאשר היא סדרה לבני-נוער, אולי יותר. אפילו המלצתי לחלק מהורי התלמידים שלי לצפות בה יחד עם ילדיהם…

לקריאה באנגלית – To read in English

חבר מביא חבר (לעזוב את ארגון המורים)   3 comments

זהו, עשיתי את זה.

ביטלתי את החיובים הקבועים בכרטיס האשראי, ושלחתי מכתב למזכיר הסניף שלי וליו"ר ארגון המורים, רן ארז.

עזבתי את ארגון המורים.

לא בקלות עשיתי זאת. אלו מכם המכירים אותי יודעים עד כמה אני מאמין בעבודה מאורגנת, ובייחוד בצורך של ציבור מוחלש כמו המורות והמורים בארגון עובדים שיגן עליהם, אך גם יקדם את המקצועיות, התדמית והדימוי העצמי של הציבור הזה.

ארגון המורים, מבחינתי, כבר לא עושה אף אחד מהדברים הללו, ובהשראת חבר טוב, יהושע רץ, החלטתי להפסיק לחכות לעזיבת המחאה ההמונית של הארגון. די. מספיק.

אז עזבתי את הארגון, ואני קורא לכם להצטרף אלי:

הורידו את נוסח המכתב: עזיבת-ארגון-המורים ושילחו לסניף הקרוב לביתכם, וליו"ר הארגון (אין לו, כמובן, מייל, אבל בפקס – 1533-7106756)

שתפו את הפוסט הזה לכל רוח, לכל מי שאתם מכירים שהיא מורה, או לכל מי שמכיר מורות ומורים.

הפיצו את הבשורה – כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה, תהיינה לים!

(ומה לעשות עם דמי החבר החודשיים לארגון המורים? אפשר לחסוך, אפשר לבלות, ואפשר להעביר לדבר הקרוב ביותר, היום, לאלטרנטיבה אמיתית לארגון המורים – 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך'. אמנם אני משוחד, אבל זה מה שאני עשיתי)

מכירים את הבדיחה על התנועה לשחרור האישה?   3 comments

אז דומה, רק אחר. לגמרי אחר.

נכנסתי למערכת החינוך הפורמלית לפני כמה שנים מתוך אמונה אדירה בכוחו של החינוך, ועם תחושות קשות לגבי מצבה של המערכת, וחשש שאולי היא כבר לא ניתנת להצלה.

לאושרי הגדול התבדיתי. בשנה וחצי האחרונות אני פוגש עשרות מורות ומורים, מחנכות ומחנכים, שמאמינים באמת ובתמים שאפשר לעשות כאן משהו אחר. שחייבים לעשות כאן משהו אחר, אם רוצים שהדור הבא של מדינת ישראל יהיה… לא יודע מה יהיה, אבל שיהיה משהו.

בשנה וחצי האחרונות זכיתי להכיר אנשים ערכיים, מחויבים, חדורי אמונה, ומחנכים במלוא מובן המילה, ויחד איתם נפלה לידי ההזדמנות להקים כאן משהו חדש. משהו אחר. משהו, שיכול להטות את מי הנהר, שאנו קוראים לו מערכת החינוך, ולהרחיק אותו מפתחי הביוב אליהם הוא זורם בשצף קצף כה עז בשנים האחרונות.

לאחר תקופה ארוכה של התארגנות, השקנו בחנוכה האחרון את 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך': תנועה ציבורית של מורות ומורים, שבאו לעשות שינוי של ממש.

אומרים לנו שאנחנו תמימים, ואנחנו מקבלים את זה כמחמאה גדולה. אומרים לנו שאין סיכוי, ואנחנו אומרים – רק תראו.

והנה, שלושה חודשים בלבד אחרי השקת התנועה, מתחלף לנו שר חינוך. ושר החינוך החדש – מה הוא עושה עוד לפני השבעתו לתפקיד? נפגש עם קבוצת מורים, חלקם חברי הנהגת תנועת המורים.

אפשר לעשות כאן שינוי. יכול להיות, אפילו, שהוא קרוב יותר מאשר העזנו לדמיין עד היום. אבל כדי שהוא יגיע אנחנו זקוקים לכן ולכם – לכל מורה ומחנכת, שעוד לא איבדו את חדוות העשייה, שעדיין מאמינים שיכול להיות כאן אחרת.

אני מתאר לעצמי, שעבור רובכם מאוחר מכדי לשנות תכניות ולהגיע מחר בבוקר לבית-הספר היי-טק היי בחולון, למפגש פסח של התנועה. אבל להצטרף לפעילות תמיד אפשר, ועכשיו הזמן להתחיל.

כנסו לאתר, כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו, צרו קשר והצטרפו לפעילות.

כי אם לא היינו תמימים, לא היינו מורים.

ותודה: טלי, יעל, נועה, עינת, אמנון, תומר, אלון – אנחנו ודאי לא לבד, אבל בלעדיכם לא היינו

אזהרה – הטקסט הבא עלול להיות לא נעים לקריאה   Leave a comment

"תרביץ לנו," הם אומרים לי. "תרביץ לנו חזק."
"לא רוצה, מה אתם כלבים?"
"תרביץ לנו, אחרת אנחנו לא מבינים."
"אני באמת לא רוצה, לא בשביל זה אני כאן."
"תרביץ לנו, או שנראה לך מה זה בלאגן."
"טוב נו, אז אני ממש כועס."
"תגיד, מה, אתה עושה צחוק? נראה לך שזה מזיז לנו? תרביץ!!!"
"טוב, אז אני ממש ממש כועס, ואתם לא בסדר, ונו נו נו, ופויה."
"אתה צודק. לא הבנו. תרביץ לנו."
"אבל תלמידים יקרים, באמת שאני לא רוצה, זה ההיפך הגמור מכל מה שבאתי לעשות."
"זה מאד יפה מצידך, אבל אחרת אנחנו לא מבינים. אולי תקלוט כבר? אם לא תרביץ לנו, לא תוכל לעשות כאן שום דבר. אנחנו פשוט לא נספור אותך. אז מה אתה בוחר?"
"באמת? אתם רוצים לומר לי, שאתם במודע ובכוונה בוחרים לחטוף מכות? מה, אתם נהנים מזה? יש לזה שם, אתם יודעים… טוב, בסדר, אם אתם כל-כך מתעקשים. אז תחתמו כאן, בבקשה, שאתם מסכימים להיענש על כל ציוץ, שאתם מסכימים שלא להתווכח על ציונים, שהפלאפונים שלכם יישארו רוב היום אצלי, ש…"
"חתמנו. עכשיו תרביץ."
"זה יכאב לי יותר מאשר לכם, אבל בסדר: הנה לכם. והנה. והנה.

מרוצים? עכשיו אפשר ללמוד? אז מה שרציתי לספר לכם הוא, שלפי התפיסה הדמוקרטית, כל אדם הוא בן-חורין ושווה זכויות, והוא שואף להכריע על גורלו בעצמו. כן כן, תכתבו. מילה במילה."

אתם רואים? כשאתם יושבים בשקט ועושים כל מה שאומרים לכם, אתם יכולים ללמוד איך להיות בני-אדם חופשיים."

(בינתיים, אי שם בפינה אחורית בראש: 'ואו, זה עובד. והאמת? זה גם קצת כיף…')

פוסט פרידה (מבי"ס)   3 comments

בשבועות האחרונים הייתי עסוק מאד בפרידה מבית-הספר בו עבדתי כמורה וכמחנך בשלוש השנים האחרונות. בית-הספר שלי הוא בית-ספר קטן לנוער נושר, וזכיתי לעבוד בו בתנאים, שהייתי מאחל לכל מורה בארץ – כיתות קטנות, יחס אישי, שעות רבות המוקדשות לחינוך, משאבים רבים לעבודה… כמובן, זהו בית-ספר חצי פרטי, ומי שכבר מכיר אותי קצת יודע מה אני חושב על שירותי ציבוריים שממומנים בכסף פרטי. אבל למרות הקושי האידיאולוגי, לא זו הסיבה המרכזית לעזיבתי. למה כן? אגיע לזה.

להפתעתי, הפרידה הזו היתה הרבה יותר קשה מאשר ציפיתי שתהיה. למה זה הפתיע אותי? כי בחיי המקצועיים עד כה לא נטיתי להיקשר יותר מדי, לא לחניכים ותלמידים ולא לחברי צוות אחרים. ולכן, אחרי שהחלטתי והודעתי על עזיבתי, הופתעתי לגלות עד כמה קשה לי המחשבה של פרידה מהתלמידים ומהצוות בבית-הספר. גיליתי שאני ממש אוהב את התלמידים שלי, ושנקשרתי בקשרי חיבה וחברות לרבות מבנות הצוות החינוכי (מה לעשות, מקצוע של נשים…).

לא פחות מאשר גיליתי שאני אוהב את תלמידי, זכיתי לגלות שהם אוהבים אותי וחשים קשורים אלי. כל האהבה הזו הזכירה לי כמה דברים, שכדאי שלא אשכח להבא:

1. ילדים ובני-נוער זקוקים למבוגרים בחייהם, אבל לא סתם למבוגרים, כי אם לכאלו, שמוכנים להיות חלק משמעותי בחייהם – לשמוע אותם, לאהוב אותם, לחבק, אך גם לכעוס ולהציב גבולות כשצריך;

2. למרות כל הקשיים, אני ממש אוהב את העבודה עם בני-נוער. אני לא תמיד מבין אותם, הם יכולים להוציא אותי מדעתי, אבל בשורה התחתונה, המפגשים עם ילדים פשוט עושים לי טוב על הלב;

3. מערכת החינוך חולה. מאד. אבל בתוכה פועלים המון אנשים נפלאים, מחויבים, מלאי אהבה ורצון לתת. יש במערכת הזו תכניות חינוכיות נהדרות, בתי-ספר מיוחדים ומוצלחים, שעושים עבודה חינוכית מדהימה. מה שחסר זו היכולת לקחת את כל הדברים הנפלאים הללו, לרכז ולאסוף אותם, ולהרכיב בעזרתם מחדש את המערכת, רק נכון יותר.

אז למה אני עוזב את בית-הספר שלי (וכנראה שתמיד הוא יישאר שלי)? כי החיבור בין שלושת הדברים האלו מביא אותי למסקנה, שאחרי שצברתי קצת נסיון ובטחון בהיותי מורה, הגיע הזמן לעשות את העבודה בתוך לב המערכת, בבית-ספר תיכון "רגיל", עם ילדים "רגילים". מפחיד? כן. מאתגר? מאד. אבל יש בזה גם, בעיני, סיכוי אמיתי לשינוי.

בשלוש השנים האחרונות זכיתי לחוות חוויה מרתקת: למדתי מה זה אומר להיות מורה, למדתי מה זה אומר באמת כיתה הטרוגנית (גם אם יש בה רק 5 תלמידים), ולמדתי – מה שלא לימדו אותי בשום מקום בלימודי ההוראה – איך לראות ילד באמת, בשלמותו. אני מאמין, שהעבודה במה שקרוי "חינוך מיוחד" צריכה להיות רכיב חובה בהכשרת מורים, ואני מאחל לכל מורה לפגוש תלמידים ומורות כמו אלו שפגשתי אני.

אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה. יש עוד המון עבודה…

 

שפת היעד: נעורית   2 comments

אני מורה. ואני מתרגם. טוב, בתור התחלה זו יופי של השלמת הכנסה, וכידוע – כל מורה זקוק לאחת כזו.

אבל הבוקר פתאום זה היכה בי: יש קשר עמוק בין שני התחומים שבהם אני עוסק. כמובן, שניהם עוסקים במילים. אבל זו לא חוכמה.

במובן הרבה יותר עמוק, יש בעבודה שלי בתור מורה הרבה מאד מהכישורים להם אני זקוק כמתרגם.

למעשה, היעד שלי כמורה הוא לתרגם לתלמידים שלי את הידע לשפה שהם מכירים. כי הרעיון, גם בעבודת התרגום וגם בכיתה, הוא שיש חשיבות למילים שאתה בוחר, לסדר שבו אתה בוחר להציב אותן, לניקוד ולפיסוק. או בכיתה – לקצב ולטון הדיבור. בשני התחומים אתה צריך להיות קשוב מאד לצרכים של הלקוח (אוי, כמה שאני שונא את השימוש במילה הזו ביחס לתלמידים!), לנסות ולהבין מראש איך יעבור בצורה הטובה ביותר המסר משפת המקור לשפת היעד.

במקרה שלי, שפת היעד היא נעורית: יש לה תחביר משלה, הגיון פנימי משלה, ופעלים חריגים שמשתנים בקצב מהיר ביותר. השינויים הללו הופכים אותה לשפה הקשה ביותר ללמידה, אך מבחינתי – כמתרגם, גם למאתגרת והמהנה ביותר.

ובכל זאת, יש הבדל חשוב אחד בין עבודת התרגום לעבודת ההוראה (טוב יש יותר, אבל אחד שרלבנטי לכאן): כמתרגם, אין לי כל צורך שהלקוח יבין בסוף את שפת המקור. כמורה, המטרה הסופית שלי היא לא רק להבין נעורית, כי אם להביא את תלמידי למצב, בו הם דוברים מבוגרית שוטפת.

לחנך זה להאמין   2 comments

לחנך זה להאמין.

זה להאמין, שגם אם לא רואים את התוצאות, משהו ממך נוגע במשהו מהם.

זה להאמין, שבכל ילד ובכל מתבגר שאתה פוגש יש ניצוץ, רדום ככל שיהיה,

אשר אם רק תנשוב בו הרוח הנכונה יוכל להתלקח בשלהבת גדולה.

זה להאמין ביכולת להשתפר, להשתנות, לצמוח.

במובנים רבים חינוך הוא סוג של דת: יש שם משהו, לא תמיד מובן, כמעט ולא ניתן לזיהוי או להגדרה,

שאתה פשוט יודע – באמונה שלמה – שהוא מעל ומעבר להסבר ולהיגיון;

לחנך זה לדעת, שעד כמה שלא תהיה דמות לחיקוי, אף אחד מתלמידיך לא יהיה כמוך.

וזו לא תוצאת לוואי – זו התוצאה הרצויה.

כי מה שמשנה זה לא מה שנתת, אלא מה שהם בוחרים לקחת.

לחנך זה להאמין, שאפשר לשנות; זה להאמין בילדים – שהם מסוגלים להשתנות.

אם אין בך הכוח להאמין – אין לך מה לחפש בחינוך.

%d בלוגרים אהבו את זה: