ארכיון עבור התג 'הוראה'

כמה מילים על נפלאות ההוראה מרחוק   1 comment

השבוע הייתי חיובי מאד. לקורונה, כלומר. מה שאומר, שלימדתי את התלמידים שלי מרחוק.

יופי של דבר, החידוש הזה שהכניסה לנו מגיפת הקורונה לחיים. אני יכול להיות חולה, ועדיין ללמד.

בעוונותי, אני מלמד את הכיתות החזקה לימודית אצלנו בבית-הספר. אז אשכרה היתה ציפייה בבית-הספר שהם יישבו בכיתה, ואני אפתח זום ואלמד אותם מרחוק. ורק שיהיה ברור – החיוביות שלי לקורונה הגיעה עם תסמינים שליליים ביותר. אבל אם אפשר ללמד מרחוק, אז אפשר ללמד גם כשחולים, לא? ואני לא מאשים את בית-הספר בעניין הזה בכלל. מצוקת כוח האדם בחודשיים האחרונים היא מטורפת, ואין אדם שאני מקנא בו פחות מאשר אחראי המערכת בבתי-הספר.

אבל לא על זה רציתי לדבר היום. רציתי לדבר דווקא על התלמידות'ים.

הכיתה ההפוכה?

כי לא פתחתי להם זום השבוע. הכנתי להם משימות א-סינכרוניות (הנה, עוד מילת קסם שנכנסה לחיינו בשנתיים האחרונות, נכון?). והחלטתי שזו דווקא הזדמנות טובה לעבוד בשיטת הכיתה ההפוכה (כן, הכל היום בחינוך הוא שיטות. וכלי חשיבה. ומהפכות. כלומר – הכל סיסמאות), יעני – לתת להם ללמוד חומר לבד, ואחר-כך לעבוד עליו ביחד בכיתה.

אז נתתי להם חומר ללמוד לבד, שעוסק בנושא הגבלת השלטון – סעיף שהתחלנו כבר לדבר עליו שיעור קודם, והודעתי להם שלמחרת בשיעור יהיה בוחן על מה שקראו.

התפלגות הציונים בבוחן

אז הנה לכם התפלגות הציונים של הכיתה בבוחן. מזכיר – כיתה י', כיתתת מצטיינים, כיתה קטנה מאד (מקרי), שנה שנייה שהם לומדים איתי. אז נכון, 6 תלמידות'ים קיבלו ציון שמעל 90, ואף תלמיד לא נכשל. אבל 3 תלמידים קיבלו מתחת ל-70. שזה כמעט 20% מהכיתה.

אלו נפלאות ההוראה מרחוק. יש המון דברים שאני יכול, כמורה, לעשות בהוראה מרחוק. חלקם ממש מוצלחים. חלק באמת יכולים לעשות שינוי בדרכי ההוראה הרגילות שלי, ולהעביר חלקים מהאחריות על הלמידה חזרה לתלמידות'ים. אבל ההוראה מרחוק טובה, בסופו של דבר, לאותם 10 תלמידים שכבר מסוגלים לקחת אחריות על הלמידה שלהם. אלו שלמען האמת, עושים את זה רוב הזמן גם בלמידה המסורתית, בכיתה. כי מה שאסור לנו לשכוח הוא, שעשרת התלמידים החזקים כאן הם לא עשרה מתוך 17. הם עשרה מתוך כ-180 תלמידות'ים בשכבה.

וגם ה-7 עם הציונים הנמוכים יותר, נכנסו לחומר הלימוד. וקראו אותו. ועשו את הבוחן. סיכוי טוב שהם למדו משהו, לפחות. בכיתות אחרות הנוכחות בשיעורים מקוונים היא 50%, או 30, או 20. שיעור הביצוע של משימות א-סינכרוניות נמוך אף יותר. הוראה מרחוק, בעיני, נידונה להגדיל את הפערים הגדולים ממילא בין חזקים וחלשים. וזו לא שאלה של שיעורים מושכים יותר או פחות. למידה מרחוק הופכת את הבריחה, או ההימנעות, מלמידה לקלה הרבה יותר, למי שלא מעוניין בזה מלכתחילה. אז נכון, זה חלק מהכישלון הרחב יותר של המערכת לייצר מוטיבציה ללמידה אצל כלל התלמידים, אבל הפתרון לבעיה הזו לעולם לא יהיה טכנולוגי.

זה לא פוסט פוליטי – זה לא ניסיון לטעון שכן צריך בידודים, או לא צריך בידודים, שכולם יבואו גם אם הם חולים או שיישארו בבית גם אם הם בריאים ומחוסנים. זו בעיקר תזכורת – גם לעצמי – בדבר החשיבות שבמפגש האנושי. תזכורת לכך שאין תחליף למפגש פנים אל פנים, ללא חציצות, בין מורה לתלמידים. שאם כבר, אז דווקא היום, אחרי שנתיים של קורונה, התלמידות'ים שלנו זקוקים לנו יותר מאי-פעם. ואולי גם כן, בכל זאת, איזו הערה קטנה לכל אבירי הטכנו-למידה – יש ילדים שיכולים ללמוד לבד, מהבית, דרך המחשב. הם מיעוט. קטן. וגם הם, יוכלו להפיק בעיקר טוב ממפגש משמעותי עם חברות וחברים, ועם מבוגרים שרואים אותם ורוצים בטובתם. אבל רוב הילדות והילדים לא יוכלו ללמוד לבד. לא אם לא נלמד אותם לעשות את זה. ובשביל זה אנחנו צריכים לפגוש אותם.

הוראה מרחוק יכולה להרגיש טוב מאד, לפעמים. למידה מרחוק? מורכב יותר.

נ.ב.
בהקשר של הפוסט הזה ממליץ מאד מאד לקרוא את הספר של גילי רומן, מחנך בחסד, "אחרון מסוגו". ספר מרגש וקסום.

תעודות מחצית – בשביל מי ובשביל מה זה טוב?   3 comments

ואיך, אולי, אפשר לעשות את זה אחרת

הנה מגיע לו סוף דצמבר, והגיע הזמן לכתוב תעודות מחצית. למי שאין כוח לפילוסופיה, ורוצה לקפוץ לפרקטיקה, מוזמנת לעבור לכאן.

{סוגריים גדולים – כן, המחצית היא רק עוד חודש. וגם חלוקת התעודות. אבל תהליך הכתיבה של התעודות הללו הוא ארוך, ולוקח כמעט חודש. באופן דומה לזה שיום ההורים – השיחה האישית של מחנכת הכיתה עם כל תלמיד'ה והורה – מתקיים 3-4 שבועות לאחר הישיבה הפדגוגית של הכיתה. כלומר יש פער משמעותי בין הבנת המצב על-ידי המערכת לבין ההעברה שלו לתלמיד'ה. זו בעיה. כרגע, לפחות, אין לי פתרון טוב להציע לה}

בכל מקרה, השנה החלטתי לעשות את תהליך הכתיבה של ההערות לתעודה קצת אחרת. למעשה, באופן מאד לא אופייני לי, התחלתי לחשוב על זה עוד בשנה שעברה, ואפילו הכנתי את הפעילות כבר בקיץ. אז אולי גם לי עוד יש תקווה…

השאלה המרכזית שהעסיקה אותי, כפי שמעידה הכותרת של הפוסט הזה, היא בשביל מי ובשביל מה טובות התעודות הללו? למה אנחנו מתאמצים כל-כך? ואנחנו מתאמצים. מאד. אולי כדאי להתעכב טיפה על תהליך הכתיבה של התעודה, כדי להבהיר את הפער שאני חש.

תהליך הכתיבה של התעודות התחיל, במובן מסוים, כבר לפני חודש לערך, כאשר התבקשנו לעבור על מאגר ההיגדים לתעודה, שבו משתמשות כל המורות (כן, גם זה נושא לפוסט נפרד). השבוע התבקשנו, מורי המקצוע של הכיתות השונות, להעביר ציונים והערכות למחנכות הכיתות, על-מנת שאלו יוכלו לכתוב את ההערכות האישיות שלהן לכל תלמיד'ה. אלו הערכות מעמיקות, ומושקעת בהן חשיבה רבה על כל תלמיד'ה – על החוזקות, האתגרים, הדברים שרוצים להביע עליהם הערכה והמסרים שהכי חשוב לנו שיעברו הלאה. הן גם עוברות על הערכות מורי המקצוע כדי לוודא התאמה בין הציון לבין ההערכה המילולית, לראות שאין אמירות לא מתאימות ולעשות הגהה.

הערכות המחנכת עוברות למנהלות הבתים (בדומה לרכזות שכבה בבתי-ספר אחרים) לביקורת נוספת, הן על הניסוח וההגהה, והן על התוכן. לאחר שאלו אישרו, עוברות כל התעודות למנהלת חטיבת הביניים או למנהל בית-הספר, שעוברים עליהן פעם נוספת ומוסיפים את חתימתם. כמובן, שאם יש תיקונים, אז כל התהליך חוזר אל המחנכת, וחוזר חלילה. כך שבסופו של דבר מקבלים התלמידים תעודה, המורכבת משלושה חלקים מרכזיים – הערכות מילוליות בכל מקצוע, ציון בכל מקצוע, והערכה מילולית של המחנכת.

עכשיו, בהרמת יד בלבד – על מה לדעתכם מסתכלים התלמידים?

אז כמחנך היתה לי הפריבילגיה להושיב כל תלמיד'ה ולהקריא להם את הערכת המחנך. ככה ידעתי שהם לפחות שמעו את המילים פעם אחת, גם אם לא מעבר לכך. כמורה מקצוע, אף שאני נמנע מהשימוש בבנק ההיגדים (בעיקר כי קשה לי יותר לבחור משפטים מתאימים מהמאגר מאשר לנסח אותם בעצמי, ולמזלי העברית שלי טובה מספיק כדי לא ליצור עבודת הגהה נוספת למחנכות ולמנהלים), אני יודע שספורים מאד התלמידים שיקראו את ההערכה המילולית שאני כותב להם.

אז מכאן עולה השאלה – בשביל מה זה טוב? ובשביל מי? ובהתאם לכך – מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהתעודה, ובייחוד תעודת אמצע השנה, תשרת טוב יותר את המטרות הללו?

לשאלה 'בשביל מי' יש שלוש תשובות אפשריות. או ארבע. בשביל התלמיד'ה; בשביל ההורים; בשבילנו, המורים; בשביל "המערכת". כדי לחסוך לכם בזמן הקריאה, אגיד בפשטות שאם זה בשביל המערכת אני ממש אשמח לדעת, כי אז אוכל לחסוך לעצמי המון שעות עבודה. המערכת לא צריכה שאשקיע בזה כל-כך. ואם זה בשבילנו, המורים, זה גם לא ממש מעניין, כי אז לא לגמרי ברור לי איזה צורך משמעותי זה משרת, וגם במקרה הזה יהיה לי קשה מאד להצדיק את ההשקעה ואת החשיבות שמייחסים לתעודות הללו. כך שנשארות שתי תשובות אפשריות, שעשוי להיות להן ערך – התלמיד'ה וההורים.

נתחיל מההורים – מה אנחנו, כהורים, רוצים לראות בתעודה? הכי טוב כמובן זה לראות שהכל בסדר, ושהילד מקבל רק מחמאות. הכי טוב, אבל גם, באותו הזמן – לא ממש מעניין. ואנחנו רוצים לדעת אם יש קשיים, ואיפה. ואיפה שיש קשיים – מה אפשר לעשות כדי להתמודד איתם ולהשתפר. ושוב, בהרמת יד בלבד – מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה הוא ראה, כהורה, משהו כזה בתעודה של הילד? ואני מתכוון כאן בעיקר להערכות של מורות המקצוע, כי בהערכות המחנכת זה דווקא בהחלט עשוי להופיע. כלומר, אם התעודה היא בשבילי בתור אבא, אז היא נחמדה כדי לקרוא מחמאות (ואז זה קצת מבאס לדעת שאלו משפטים מוכנים מראש מתוך מאגר, לא?), ואולי אולי אולי טובה כדי לנזוף בילד ולהגיד לו שאני מצפה ממנו להשקיע יותר, ולוותר על זמן מסך, ובלה בלה בלה.

אז מה לגבי התלמיד'ה? הרי הם ה"לקוחות" המרכזיים של המערכת הזו, לא? אז הגיוני שהתעודה תהיה עבורם. אבל אם הם מסתכלים רק על הציונים, אז זה שוב מחזיר אותי לשאלה – למה לעזאזל אני משקיע כל-כך בכתיבת ההערכות האישיות שלהם? ואם, נגיד, במקרה, הם כן קוראים את ההערכה שלי – מה היא אומרת להם? איך הם מקבלים את זה? האם היא יכולה לעזור להם להשתפר? ובמה?

טוב, חפרת – אז מה אתה מציע, תכל'ס?

בגדול – שהתלמידים יכתבו לעצמם את ההערכות לתעודה. למה?

כי בעיני, התעודה אמורה לאפשר לתלמיד'ה להתבונן במחצית החולפת ולחשוב מה היה טוב, מה פחות, ומה ניתן לעשות כדי להשתפר במחצית הבאה. וכי אני רוצה שהם ייקחו אחריות על התהליך הזה, ושלא יהיו תלויים במה שאנחנו, כמבוגרים, אומרים להם על עצמם. אבל אם כבר הם כותבים לעצמם את ההערכה, האם אפשר להפיק מזה משהו מעבר? הרי כאשר אני, כמורה, כותב לתלמידות'ים הערכות מחצית, אני עושה את זה למול ציפיות מסוימות, שבראש שלי הן מוגדרות היטב. אבל ממש לא ברור שהם יודעים מה אני מצפה מהם. ועוד יותר מזה – די ברור, שהם לא יודעים מה הם מצפים מעצמם לעשות. אז תהיתי אם ניתן להשתמש בכתיבת ההערכות לתעודה ככלי עזר לבניית "תכנית עבודה". או לפחות מרכיב מסוים בתוך תכנית עבודה.

אז זו היתה נקודת המוצא, ועם זה התחלנו לעבוד, לפני כחודש. כשלב ראשון, כל תלמיד'ה קיבל'ה את הדף הבא:

ההתחלה – רפלקציה על תעודות קודמות

היה מרתק לראות מה התלמידים מחפשים בהערות של המורות שלהם, ויותר מזה, מה הם לא רוצים לראות שם.

דוגמאות נוספות להערות שפגעו בהם:
"יסודות החומר לא שלמים, כי אני לא עובדת מספיק בבית", וההסבר לפגיעה – "לא מובן לי איך מורה יכול לדעת כמה אני עובדת בבית"; "אתה לא משקיע בשיעור, מצפה ליותר" – אבל כן ניסיתי להצליח בשיעור הזה; "עליך לבצע יותר פעילות גופנית בשעות הפנאי" – אבל אני מתאמן כל השבוע, ו-4 פעמים בשבוע בחדר כושר; "לא משקיעה, לא איכפת לה מהמקצוע ומעבודתה, לא מגישה שיעורים" – אבל כל השנה השקעתי והתמדתי, ולמרות שהציונים היו לא וואו כן היה לי חשוב; "חסר ידע קודם" – אבל זו לא היתה אשמתי.

ומה משמח אותם בתעודות?
"שאני משתפרת בהישגים כי אני מבצעת את המטלות ומשתתפת בשיעורים"
"שאתה נשאר על ממוצע ציונים גבוה"
"העבודה שלך הולכת ומשתפרת, הן מבחינת ההקפדה על הגשת המטלות והן מבחינת איכותן"
"שאני עובד וגם מסביר מזמני הפנוי כדי לעזור"
"אני רואה את ההתאמצות ואת ההתקדמות"

אז מה הם היו רוצים לראות בתעודות שלהם?
"כלים להצלחה, הערות בונות אבל לא מכשילות, שיעריכו את המאמץ שלי"
"שיכתבו לי בדיוק מה אני צריך לשפר, ולא יגידו לי את זה בדרך עקיפה"
"את החסרונות שלי, מה אני לא טוב, אבל! שיהיה בעדינות"
"איך להשתפר, אפילו אם הציון הוא טוב"
"הערות בונות + דרך"
"הערה שהיא לא מזלזלת בעבודה שלי, אלא יכולה לגרום לי לרצות לעלות למעלה כמה שיותר, ואם יש דברים טובים אז לפרגן עליהם"
"ביקורת בצורה ישירה, אבל עם רגש"

והערה שחזרה על עצמה – בשביל מה להתאמץ לקרוא את ההערכות של המורות, אם הן בכל מקרה חוזרות על עצמן מילה במילה, שנה אחרי שנה?
כלומר, מה הם בסך הכל מבקשים? שהתעודה תשקף את זה שהמורות רואות אותם. שאיכפת להן. שהן מכירות אותם. ושהן יכולות לתת להם כלים להתקדם ולהשתפר.

אז מה עושים עם זה?

השלב הבא היה לכתוב את ההערכות, שהם כן היו רוצים לראות שיופיעו בתעודה. כלומר, להכין לעצמם בנק היגדים, מתוכו הם יוכלו לבחור את ההיגדים שמתאימים, לדעתם, לתפקוד שלהם במחצית החולפת. לצורך כך הם קיבלו מטריצה ריקה, שבה השורות ייצגו קטגוריות של הערכה, והעמודות רמות של תפקוד. כדי להקל קצת, הם קיבלו גם מטריצה שיש בה דוגמאות לרמות שונות של הערכה בתחומים השונים.

בנק היגדים אישי למילוי

האמת שהיה להם לא פשוט. בעיקר ההבנה שהם לא כותבים כרגע את ההערכה שלהם לתעודה, אלא את הציפיות שלהם מעצמם. כלומר – איך תיראה הצלחה שלהם? איך ייראה כישלון? זה בהחלט משהו שאני עדיין צריך לעבוד על ההעברה שלו.

ובכל זאת, הם מילאו. ברמות שונות של רצינות, ברמות שונות של הבנה, אבל מילאו:

לא מעט מההיגדים דומים להפליא להיגדים שמופיעים גם כך בתעודות שלהם. וזה לא מפתיע – אני מנסה לשחרר אותם משנים לא מעטות של קיבעון מחשבתי, והם לא מכירים שום דבר אחר. ובכל זאת, שווה להקדיש קצת זמן כדי לקרוא את הדברים שהם העלו. ואגב – גם במקומות שהם בחרו דברים שקיימים בבנק ההיגדים הבית-ספרי, ההבדל כאן הוא שהם בחרו בהם. הם ראו בהם משהו שיכול לשרת אותם, או שהם ישמחו לראות בתעודה שלהם.

אחרי שהם מילאו, עברתי על כל ההיגדים שלהם, עשיתי הגהה והעברתי לקובץ. גם את זה צריך לשפר במחצית הבאה. השלב האחרון היה השבוע – חילקתי (או שלחתי, למי שלא היה) את מאגרי ההיגדים האישיים שלהם, וביקשתי מהם לסמן את ההיגדים שמתאימים, מבחינתם, להערכת העבודה והתפקוד שלהם במחצית החולפת. כלומר – ביקשתי מהם שיכתבו, בפועל, את ההערכות שלהם לתעודה.

בשלב הזה (ובעצם לכל אורך התהליך) מה שהיה הכי מעניין הוא השיח סביב כל העניין:
"אבל איך אני יודע'ת שאני אקלע למה שאתה חושב?"
– "לא יודע, למה זה בכלל חשוב?"

"אבל אני לא יכול'ה לסמן את הכל בהכי טוב, זה יהיה להשוויץ"
– "מותר לנו להתגאות בדברים שאנחנו מצליחים וטובים בהם. זה אחד הדברים שהכי קשים לנו, לפעמים"

"חשבתי שאני אמורה לבחור משהו שיש סיכוי שאקבל"

וזהו, בעצם. עכשיו כל מה שנשאר לי הוא לחבר את ההערכות שלהם, להוסיף הערכה משלי (מודגש בצהוב) וציון, שמבוסס כמעט כולו על ציוני המטלות השוטפות שלו, ורק בחלקו הקטן (10%) על הערכה סובייקטיבית שלי.

מה הלאה?

אחרי חלוקת התעודות, הכוונה היא לחלק להם שוב את טבלאות ההיגדים שלהם, כדי שיבדקו מה עדיין נראה להם נכון, מה הם רוצים לשנות, ובעיקר – איך, ובמה, צריכה ההערכה של סוף השנה להיות שונה מאשר הערכת האמצע. דגש נוסף הוא לכוון אותם לכתיבה של היגדים ספציפיים לחומר ולמיומנויות שנלמדים השנה. וכמובן, לשמוע מהם מה דעתם על המהלך הזה, בכלל. בתקווה שאזכור לעדכן את הפוסט בעקבות הדברים שיעלו.

מבחן אחד בהיסטוריה, ומה שאפשר (אולי) ללמוד ממנו   8 comments

אחד הדברים שאני אוהב לעשות כמורה הוא להתנסות. בלי ועדת הלסינקי, בלי טפסים ואישורים, יש לי תחת ידי בכל שנה כ-120 שפני ניסיונות, שלא באמת יכולים להתנגד לניסויים שנערכים בהם. טוב בסדר, הם יכולים להתנגד, אבל בניסוי הזה עוד לא הצלחתי מעולם. בתור ניסוי מדעי הניסיונות הללו חסרי כל ערך, כמובן, אבל לעתים ניתן להפיק מהם מיני מחשבות ותובנות, שעשויות לשרת אותי כמורה בהמשך הדרך. אז כן, יהיו כאן מספרים, וגרפים, וממוצעים, אבל לא היו כאן רגרסיות, ואין לתוצאות לא תוקף ולא מהימנות. אם קל לכם יותר, תקראו לזה תצפית.
אגב, מי שפחות מתעניינ.ת בעניינים כלליים של למידה, ומתעניינ.ת בעיקר בענייני מגדר, מוזמנ.ת לקפוץ לכותרת המתאימה.

אבל קודם, בואו ננסה להיזכר בימים הטובים ההם, בהם אנחנו היינו תלמידים. איך הייתם לומדים למבחן? אני כמעט ולא למדתי למבחנים. לצערי, זה לא נבע מיכולות גבוהות במיוחד, אלא משילוב בין בית-ספר שלא שם דגש רב מדי על הישגים לימודיים, היעדר רצון רב מדי מצדי להשקיע בזה, והעובדה שגם אילו רציתי, לא ממש ידעתי מה לעשות כדי ללמוד באופן יעיל למבחן. במבחנים גדולים הייתי קורא את ספר הלימוד, אני מניח (כי לסכם במחברת זה לא ממש דבר שקרה), ולקראת הבגרות בהיסטוריה הכנתי רשימה של אירועים ותאריכים שהשתרעה על-פני שלושה דפים, וחזרתי עליה כמה פעמים בשלושת הימים שלפני הבחינה. לא בדיוק דוגמה ומופת לתלמידים שלי, אני יודע. היו, כמובן, דוגמאות אחרות. בעיקר של בנות, שהיו יושבות ומסכמות בכיתה, ולקראת מבחנים קוראות את הסיכומים, וקוראות אותם שוב, וממרקרות, ועוד כל מיני פעולות שמעולם לא הבנתי. אבל גם הן, לדעתי, עשו את זה כי לא הכירו שום דרך אחרת. למעשה, אני לא זוכר שמישהו אי-פעם ניסה ללמד אותי את המיומנות הזו, של למידה לקראת מבחן.

(נכון, אפשר בהחלט לטעון, שלמידה למבחן היא מיומנות לא חשובה, מאחר שמבחן הוא סיטואציה בית-ספרית מלאכותית, ואין לה כמעט קשר לחיים האמיתיים. בניגוד לכתיבת עבודות, למשל, שכן יש לה קיימות בעולם, ועליה דווקא כן עבדו איתנו בבית-הספר. קצת. יחד עם זאת, גם להכין מתקן לכלי כתיבה מפרספקס זו לא מיומנות שיש לה קיימות של ממש בחיי, ובכל זאת לימדו אותנו איך לעשות את זה. כלומר, יש ערך להיכרות עם ארגז כלים רחב, שניתן להתאים ממנו את הכלים והמיומנויות הנכונים למשימה בה נתקלים. במובן זה, ככל שארגז הכלים רחב ועמוק יותר, כך היכולת להתמודד עם מטלות שונות, חדשות ומשונות גדולה יותר, ועל-כן בהחלט יש ערך בידיעה מהן אסטרטגיות יעילות להכנה למבחן ואילו אינן יעילות)

תעודת בית ספר ציוני שנת 1900

העיסוק בשאלת הכלים המתאימים להכנה למבחן גבר אצלי בשנים האחרונות, כאשר הבנתי שגם את התלמידות.ים שלי אף אחד מעולם לא לימד איך להתכונן למבחן. עכשיו, אפשר לומר שזה דבר שהם צריכים ללמוד מתוך ניסוי וטעייה. אבל ניסוי וטעייה זו בדיוק השיטה שמערכת החינוך משרשת מהתודעה וההרגלים של ילדות.ים, ודברים שהם ידעו לעשות באופן טבעי ואינטואיטיבי כילדים קטנים, הם לא מעזים לעשות כתלמידות.ים ממושטרים במערכת הבית-ספרית. התוצאה של זה היא, שמה שהם לא יודעים לעשות, הם לא מנסים לעשות. אז איך הם לומדים למבחן? בדרך-כלל, כמו שהמורה אמרה בכיתה – לקרוא את הסיכומים, למרקר נקודות חשובות… איך הם יודעים אם זה עובד? זה פשוט – יש למבחן ציון. אם הציון היה טוב, ממשיכים באותה שיטה. ואם הציון לא היה טוב? ממשיכים באותה השיטה. כי הם לא מכירים שום דבר אחר. גם אין להם כלים משמעותיים לבקרה מה עבד ומה לא עבד? האם זה נושא שהם לא הבינו? האם הם לא למדו מספיק זמן? האם לא היו מספיק מרוכזים? האם השיטות שהם השתמשו בהן לא מתאימות? אלו שאלות שאף אחד מעולם לא שאל אותם, ואין סיבה שהם יידעו לשאול את עצמם.

אז מה עושים עם זה?

בשנתיים האחרונות נחשפתי לתחום של מחקר חינוכי, שהולך ומתפתח בחו"ל, ובארץ לא זוכה לתשומת לב מספקת. אחד הפוסטים בהם נתקלתי עסק בדיוק בזה – טיפים ללמידה יעילה למבחנים. אז במבחן שנערך לקראת סוף השנה, ביקשתי מהתלמידות.ים לכתוב על טופס המבחן שלושה נתונים:
1. כמה שעות הם למדו למבחן?
2. על-פני כמה ימים נמשכה ההכנה?
3. מה, להערכתם, יהיה הציון שיקבלו בבחינה?

עכשיו למספרים

צריך לומר, קודם כל, שמדובר בכיתה טובה. זו הכיתה המדעית, והיא נחשבת לכיתה החזקה ביותר בשכבה אצלנו בבית-הספר. עם זאת, על אף היותה מדעית, יש בכיתה רבים, ובעיקר רבות, שהנטיות שלהן הן הרבה יותר הומאניות מאשר ריאליות.

ממוצע הציונים של הכיתה בבחינה היה 82.9. הבחינה הקיפה כמות די גדולה של ידע (שניים משלושת הפרקים הדרושים לבגרות בהיסטוריה), ושלא כהרגלי כללה, מלבד שאלות בנוסח בחינת הבגרות, ושאלות שדרשו מיומנויות חשיבה מסדר גבוה, גם שאלות אמריקאיות.

זמן ההכנה הממוצע בכלל הכיתה היה 5.5 שעות, עם חריג אחד של 25 שעות הכנה לבחינה, שמעלה את הממוצע לקצת מעל 6 שעות הכנה.

כפי שניתן לראות, הציון הממוצע גדל באופן כמעט ליניארי עד ל-10 שעות הכנה לבחינה, ואז יש ירידה אצל התלמידים שלמדו מעל 10 שעות לבחינה. עם זאת, יש כאן הטיה שכן בקבוצה הרביעית יש שלושה ציונים בלבד, עם סטיית תקן גדולה. ללא הציון החריג, המגמה הליניארית נמשכת.
כלומר, לפחות מהנתונים האלו, בהחלט כן – יותר הכנה למבחן משפרת את ההישגים.










בבחינה של אפקט הריווח (Spacing), שמדובר עליו רבות במדע הלמידה, ניתן לראות כי יש הבדל מובהק אחד – ריכוז כל ההכנה למבחן ביום אחד בלבד יעיל פחות מאשר הקדשת ימים רבים יותר ללמידה. עם זאת, קשה לגזור כאן מסקנה חד-משמעית, מאחר שכמעט אצל כל התלמידות.ים, יותר ימים של למידה משמעם גם יותר שעות למידה. אפשרות נוספת לפרש את הנתונים היא, כי התלמידות.ים אינם יודעים כיצד לנצל מספר ימי למידה להשגת תוצאות טובות יותר.










זווית נוספת שבחנתי, היא הקשר בין מספר שעות ההכנה לבחינה לבין הציון שהתלמידות.ים העריכו שיקבלו.

בגרף הזה ניתן לראות מגמה דומה לגרף שמציג את הקשר בין שעות ההכנה לציון הממוצע בפועל, עם זינוק חד בקבוצה של 7-10 שעות הכנה, ועם אותה ירידה בקבוצה של מספר שעות הכנה גדול יותר. ניתן לגזור מכך שתי מסקנות ראשוניות:
1. יותר שעות הכנה לבחינה משפרות את הביטחון העצמי כאשר ניגשים לבחינה, וייתכן שאותו הבטחון גם משפר את הציון בבחינה עצמה.
2. למידה רבה מדי לבחינה עשויה להעיד דווקא על חוסר למידה לאורך השנה, ו/או על חוסר בטחון גדול מאד בידע וביכולות.


מכך ניתן אולי לנסח כלל אצבע לזמן הכנה לבחינה: תלמדו ככל שזה משפר את הביטחון שלכם שאתם יודעים ומבינים, ותפסיקו ברגע שאתם מרגישים שלמידה נוספת רק גורמת לכם לפקפק בעצמכם.


עד כאן באופן כללי. עכשיו קצת ענייני מגדר

את המבחן עשו 16 בנות ו-16 בנים. להזכירכם, כיתה מדעית, שיש אליה סינון. כלומר, מלכתחילה נמצאים בכיתה אותם תלמידות.ים, שיש להם אמונה רבה יחסית ביכולותיהם הלימודיות. דווקא משום כך, הגרפים הבאים מעניינים במיוחד.

כאשר מסתכלים על זמן ההכנה של הבנים והבנות בנפרד, ניתן לראות כי שתי הקבוצות חילקו את הלמידה על פני שניים ורבע – שניים וחצי ימים בממוצע. עם זאת, זמן הלמידה הממוצע של הבנות גבוה בהרבה מזה של הבנים.
בהתבסס על שתי המסקנות החלקיות שהסקנו קודם, נצפה לראות שני דברים:
1. הציון הממוצע של הבנות יהיה גבוה מזה של הבנים;
2. הערכת הציון, כלומר הבטחון העצמי, של הבנות, תהיה גבוהה יותר מזו של הבנים.



רוצים לנחש את התוצאות האמיתיות?





אכן, הציון הממוצע של הבנות גבוה משמעותית מזה של הבנים. אלא שההערכה העצמית שלהן מעט נמוכה יותר מזו של הבנים, שמצידם דייקו כמעט לחלוטין בהערכת ציון הבחינה שלהם.

כאמור, זה לא מייצג כלום. אבל זה אומר, בעיני, הרבה מאד. מבלי להיכנס לוויכוח הנצחי והמיותר על הורשה מול סביבה, הגרף הזה מציג חלק גדול מהקושי הנוסף איתו מתמודדות בנות, נערות ונשים בחברה שלנו. הפער בין ההישגים של הבנות לבין ההערכה שלהן את עצמן הוא הסבר חזק, בעיני, לפערים שאנחנו עדיין רואים בחברת המבוגרים בין גברים לנשים. אם אתה מאמין שתצליח, הסיכוי שזה אכן יקרה גדול יותר, ולו רק בגלל שאנשים נוטים להאמין למה שאתה משדר.



אז מה עושים עם זה?

קודם כל, מדברים על זה. אחד עם השני, כמחנכים וכהורים, ועם התלמידות והתלמידים. מביאים את הדברים הסמויים מן העין אל קדמת הבמה. מדברים על בטחון עצמי והערכה עצמית, איך בונים אותם ומה עלול להרוס אותם; מדברים על סביבה שמטפחת בטחון עצמי, וכזו שפוגעת בו; על סביבה שמאפשרת לטעות, להציע רעיונות גם כשלא בטוחים בהם, לחשוב ביחד.

אותו הדבר עושים לגבי הלמידה למבחנים – בודקים את הנתונים, וחוזרים על התרגיל. מנסים לחזור עליו בעוד מקצועות, לבחון שיטות שונות ללמידה למבחנים, לגלות מהי הדרך הטובה ביותר עבור כל תלמידה ותלמיד ללמוד למבחן. נכון, המערכת לא בנויה לזה וכמעט ולא מאפשרת את זה. אבל אם אנחנו לא לומדים מטעויות, איך נלמד את התלמידות.ים שלנו ללמוד מטעויות? אם אנחנו לא מדברים וחושבים ביחד איתם על דברים שעובדים יותר וכאלו שעובדים פחות, איך נוכל לצפות מהם לעשות זאת בעצמם?

נ.ב.
מאד אופנתי היום לצטט את הרב שלמה קרליבך, שאמר כי "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו". הו, כמה שאלו שטויות. האמונה בילד.ה היא ללא ספק תנאי הכרחי ונקודת פתיחה חשובה, אבל אבוי למחנכ.ת המסתפקים בזה. יש לנו כל-כך הרבה עבודה לעשות איתם מעבר לכך.

To read this post in English

קשר השתיקה   2 comments

באופן מעט אירוני, מה שהחזיר אותי לבלוג אחרי הפסקה של יותר משנה וחצי הוא סידרת טלוויזיה, שאחד המסרים שלה, לפחות, הוא הנזקים שגורמת ההתמכרות שלנו לרשת באופן כללי, ולרשתות החברתיות בפרט.

לא הייתי מוכן לסערה, שחוללה אצלי הסדרה '13 סיבות' – סדרה של נטפליקס שעלתה לשידור רק בסוף מרץ ומבוססת על ספרו של ג'יי אשר 'שלוש-עשרה סיבות למה'. וזה לא משום שהיא עוסקת בהתאבדות של תלמידת תיכון (לא לדאוג, זה לא ספוילר – זו נקודת המוצא של הסדרה…). זה גם לא משום שהסדרה הפתיעה אותי או גרמה לי להבין כמה מעט אני יודע על החיים של תלמידיי (שלא לומר של ילדיי הפרטיים). גם לא האיכות הטלוויזיונית יוצאת-הדופן של הסדרה. כלומר, אני חושב שהיא עשויה מצוין, אבל בזה אני באמת מבין מעט מאד.
אני חושב, שהסיבה המרכזית שהסדרה תפסה אותי כל-כך היא שיכולתי לזהות בה כל-כך הרבה מהתלמידים שלי, וגם – ראוי לומר זאת – מעצמי. גם אם בהגזמה, בהקצנה ולעתים במלודרמטיות, 13 סיבות מספקת הצצה חשובה, ובעיני גם אמינה, לחייהם של בני-נוער – חוויה שכולנו עברנו בצורה כזו או אחרת; אבל של בני-נוער בשנות האלפיים, דבר שאף אחד מאיתנו המבוגרים – מורות, מורים והורים כאחד – מעולם לא היה. ולא, זה לא עניין של לחפש את הדמות הזו או האחרת בכיתה, או לנסות ולזהות מי מהם נמצא בסכנה להתאבד. יותר מזה – בעיני ההתאבדות של האנה היא בכלל לא הסיפור, כי אם רק הרקע לסיפור האמיתי, היומיומי, שחווים יתר תלמידי בית-הספר.

הסדרה, אם יש עדיין מישהו שלא שמע עליה, עוקבת אחר ה'מתנה' שהשאירה האנה בייקר לחבריה לכיתה, ובה היא מתארת באזניהם, על-פני שש קלטות וחצי, את האחריות של כל אחד ואחת מהם להחלטה שקיבלה לסיים את חייה. לאורך פרקי הסדרה אנחנו נחשפים למעשים, למחדלים, לתמימות ולעיוורון של חבריה של האנה לכיתה ולשכבה, אך לא פחות מכך – של המבוגרים הסובבים אותה, בבית-הספר ובבית.

אבל בכלל לא על הסדרה עצמה אני רוצה לדבר, אלא על הדיון החינוכי-פסיכולוגי שהתפתח סביבה, ועל מה שהחלטתי אני לעשות איתה כמחנך. כמעט מיד לאחר צאתה למסכים עוררה הסדרה ויכוחים ודיונים ערים, על כך שהסדרה מעודדת בני-נוער המצויים בסיכון לכך להתאבד בכך שהיא מציגה אותה כפתרון לגיטימי, כמעט רומנטי לצרות של גיל ההתבגרות. פסיכיאטרים קראו לנטפליקס להוריד את הסדרה מהמסך, אגודות הורים הזדעקו כנגדה… נדמה כאילו חצי עולם גילה אך זה עתה, שגיל ההתבגרות הוא לא פיקניק, שבני-נוער הם מסובכים ומתוסבכים, שהם פוגעים באחרים ובעצמם, ובמקרים קיצוניים אף מתאבדים.

ברור לי למה אנשים כל-כך מזדעקים. זה מפחיד. זה מפחיד לחשוב שהילדים שלנו, בשלב שאנחנו כבר לא יכולים לטפל בהם ולפתור עבורם את הבעיות, עלולים להיות חשופים לכל הזוועות של העולם. מפחיד עוד יותר לחשוב, שאין להם את הכלים הדרושים להתמודד עם הזוועות הללו. כל זה ברור. מה שלא ברור לי הוא המחשבה (שבאופן אירוני, מתאימה דווקא לגיל ההתבגרות), שאם לא נדבר על זה, זה לא יהיה קיים. שאם רק נרפד להם את הקירות, נגזום את כל הקוצים לאורך השביל ונסלול להם מדרכה, אז הדרך תיעשה פתאום קלה, והזוועות יישארו מעבר לחומה. הרי זו, אם כבר, אחת ההאשמות המרכזיות שמפנה האנה כלפי חבריה, מוריה, הוריה – אם רק לא הייתם מתעלמים, אילו רק הייתם אומרים מילה טובה, אם רק הייתם שקועים טיפה פחות בעצמכם…

אין לנו זכות להתעלם מהתכנים, שמעסיקים את ילדינו ותלמידינו. עם כל הלחץ, והעומס, והבגרויות, אין לנו את הפריבילגיה לומר 'אין לי זמן לזה'. בני-הנוער נמצאים שם. כאשר שאלתי בכיתה מי ראה את הסדרה, לפחות חמש בנות הצביעו. אז מה, אם אני לא אתייחס לזה הם יבינו לבד שהתאבדות זה אסור, ובחיים לא ינסו את זה? או לחילופין, אם אדבר על זה בכיתה, מישהו באמת חושב שהמסקנה שלהם תהיה 'ואו, כנראה שהמחנך שלי חושב שזה פתרון לגיטימי'?! כל ניסיון להסתיר, להעלים, להתעלם, רק יגרום להעצמה של התכנים המסוכנים, רק יגדיל את הסיכוי שהם יפרשו את הסדרה באופנים שעלולים לסכן אותם או אחרים (וזה בלי לדבר בכלל על התכנים האחרים שהם חשופים עליהם).

והאמת? אין לי זמן. יש לי שיעור חינוך אחד בשבוע, כלומר 45 דקות ברוטו. כלומר, כחצי שעה נטו. נכון להיום, התקיימו 32 שיעורי חינוך. שישה התבטלו מסיבות שונות. חלק גדול מהזמן הולך לתכנים מערכתיים כמו טיול שנתי, טקס רבין, ליווי המחויבות האישית, הכנה לצה"ל, ימי זכרון… נשארנו עם 14 מפגשים של חצי שעה נטו. כלומר, עד עכשיו הקדשתי שבע שעות מלאות להעברת תכנים חינוכיים "עמוקים". ובואו נזכור, שהכל נעשה עם 35 תלמידים במקביל – לא בדיוק קבוצה מתאימה לשיח אינטימי…

ובכל זאת החלטתי שאני לא מוותר, והודעתי לתלמידים שהסדרה תהפוך לנושא של שיעורי החינוך שעוד נותרו לנו השנה. בכל שבוע אני שולח להם קישור לפרק או שניים (שהעליתי לדרייב שלי, כדי למנוע פרסומות בוטות – אבל זה סיפור לפוסט אחר). הם מתבקשים לצפות בו, ואנחנו מקיימים דיון במעגל בשיעור החינוך הקרוב. כשתכננתי את זה, זה נראה לי הדבר המתבקש והטבעי ביותר בעולם. אבל כל-כך הרבה אנשים מסביבי, כאשר שמעו על התכנית, אמרו לי 'איך אתה יכול?' ו'איזו הכשרה יש לך לזה?' וכמובן 'אתה לא חושש שזה יעודד אצלם התאבדות?'…

נכון. אין לי "הכשרה". לא למדתי פסיכולוגיה, ואף אחד לא לימד אותי בתעודת הוראה איך עוסקים בתכנים האלו. מצד שני, עסקתי בהם כבר כמדריך בכיתה י', ואני מכיר בני-נוער – אני עובד איתם בצמידות כבר כמעט עשרים שנה. בפועל, אני לא חושב שיש הרבה אנשים שיש להם "הכשרה" טובה יותר מאשר מחנכות ומחנכים כדי לעסוק בנושאים הללו. ועדיין, כשפתחתי, השבוע, את הדיון הכיתתי הראשון, קצת רעדו לי הברכיים. ואם זה יתפוצץ לי בפנים? ואם יעלו שם דברים שלא אדע להתמודד איתם?

אז התיישבנו במעגל. הקרנתי להם את הסרטון המ-ע-ו-ל-ה על אמפתיה vs סימפתיה, והצגתי להם את הכללים המחייבים לשיחה כזו:

  1. מדברים לפי תור
  2. לא מתפרצים לדברים של מי שמדבר
  3. נמנעים מהעברת ביקורת או שיפוט על הדברים שנאמרים – אפשר לא להסכים
  4. בסיום הדברים אפשר לשאול שאלות הבהרה
  5. כל הדברים שנאמרים במעגל נשארים במעגל

אחרי זה ביקשתי מהם להתחלק בזוגות ולחלוק אחד עם השני חוויה מורכבת, או לא נעימה. להתאמן בשיתוף.

אחרי כמה דקות עצרתי את השיחות, וביקשתי מתלמידים לתמצת את האירועים בשני הפרקים הראשונים, כדי שניזכר כולנו. ביקשתי גם ממי שראה את כל הסדרה, שיקפיד לא לעשות ספוילרים וינסה לשפוט את הפרקים בלי מה שהוא יודע על המשך הסדרה (למי שכן ראה – אמרתי לתלמידים, שבעצם המצב שנוצר בכיתה, שחלק ראו כבר הכל וחלק לא, דומה למה שקורה בסדרה עצמה, לקבוצה שהקלטות עוברות דרכה). ואז ביקשתי תגובות.

דממה

'מה עכשיו?'

'מה אתה רוצה שנעשה?'

'שתגיבו'

ואז –

'נו, אז הפיצו עליה תמונה…' 'אז אמרו שהיא זורמת…'

ומצד שני –

'יש שם ממש החפצה'

ואני – 'ואיך נגמרת ההחפצה הזו, זוכרים?'

'אה, כן, בהטרדה מינית…'

'טוב בסדר, אבל זה קורה כל הזמן…'

'בחורות שהולכות למועדון, למשל, עושות את זה מסיבה מסוימת…'

'אם היא רוקדת פעם עם זה ופעם עם זה, אז ברור שהיא מחפשת עם מי לשכב'

הם ילדים טובים, התלמידים שלי. באמת, מקסימים. אבל אף אחד אף-פעם לא דיבר איתם על הדברים האלו, כי ההורים שלהם רוצים להיות חברים שלהם, והמורות שלהם הרגישו לא מוסמכות, והמערכת משדרת שאין זמן, וזה לא תפקידנו, וכמו שאמרה לי היועצת: 'אני רוצה לתאם איתך זמן שהאחות תיכנס לשיעורי חינוך מיני…'

'13 סיבות' לא עוסקת בהתאבדות. היא עוסקת בבני-נוער, ובקשר השתיקה שקיים אצלנו, המבוגרים, בקשר למה שעובר עליהם בשנים המורכבות הללו. כאשר התגובה שלנו לסדרה היא לנסות ולהתעלם ממנה, אנחנו מנציחים ומעצימים את קשר השתיקה הזה. והילדים נשארים לבד, להתמודד עם אלף ואחד דברים שהם לא חוו מעולם. קצת, אולי, כמו האנה עצמה…

hodrrvu0zipxicq9cmaam58touglw12ruvatmw8b

נ.ב.

בעיני, הסדרה הזו היא סדרה להורים לא פחות מאשר היא סדרה לבני-נוער, אולי יותר. אפילו המלצתי לחלק מהורי התלמידים שלי לצפות בה יחד עם ילדיהם…

לקריאה באנגלית – To read in English

חבר מביא חבר (לעזוב את ארגון המורים)   3 comments

זהו, עשיתי את זה.

ביטלתי את החיובים הקבועים בכרטיס האשראי, ושלחתי מכתב למזכיר הסניף שלי וליו"ר ארגון המורים, רן ארז.

עזבתי את ארגון המורים.

לא בקלות עשיתי זאת. אלו מכם המכירים אותי יודעים עד כמה אני מאמין בעבודה מאורגנת, ובייחוד בצורך של ציבור מוחלש כמו המורות והמורים בארגון עובדים שיגן עליהם, אך גם יקדם את המקצועיות, התדמית והדימוי העצמי של הציבור הזה.

ארגון המורים, מבחינתי, כבר לא עושה אף אחד מהדברים הללו, ובהשראת חבר טוב, יהושע רץ, החלטתי להפסיק לחכות לעזיבת המחאה ההמונית של הארגון. די. מספיק.

אז עזבתי את הארגון, ואני קורא לכם להצטרף אלי:

הורידו את נוסח המכתב: עזיבת-ארגון-המורים ושילחו לסניף הקרוב לביתכם, וליו"ר הארגון (אין לו, כמובן, מייל, אבל בפקס – 1533-7106756)

שתפו את הפוסט הזה לכל רוח, לכל מי שאתם מכירים שהיא מורה, או לכל מי שמכיר מורות ומורים.

הפיצו את הבשורה – כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה, תהיינה לים!

(ומה לעשות עם דמי החבר החודשיים לארגון המורים? אפשר לחסוך, אפשר לבלות, ואפשר להעביר לדבר הקרוב ביותר, היום, לאלטרנטיבה אמיתית לארגון המורים – 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך'. אמנם אני משוחד, אבל זה מה שאני עשיתי)

מכירים את הבדיחה על התנועה לשחרור האישה?   3 comments

אז דומה, רק אחר. לגמרי אחר.

נכנסתי למערכת החינוך הפורמלית לפני כמה שנים מתוך אמונה אדירה בכוחו של החינוך, ועם תחושות קשות לגבי מצבה של המערכת, וחשש שאולי היא כבר לא ניתנת להצלה.

לאושרי הגדול התבדיתי. בשנה וחצי האחרונות אני פוגש עשרות מורות ומורים, מחנכות ומחנכים, שמאמינים באמת ובתמים שאפשר לעשות כאן משהו אחר. שחייבים לעשות כאן משהו אחר, אם רוצים שהדור הבא של מדינת ישראל יהיה… לא יודע מה יהיה, אבל שיהיה משהו.

בשנה וחצי האחרונות זכיתי להכיר אנשים ערכיים, מחויבים, חדורי אמונה, ומחנכים במלוא מובן המילה, ויחד איתם נפלה לידי ההזדמנות להקים כאן משהו חדש. משהו אחר. משהו, שיכול להטות את מי הנהר, שאנו קוראים לו מערכת החינוך, ולהרחיק אותו מפתחי הביוב אליהם הוא זורם בשצף קצף כה עז בשנים האחרונות.

לאחר תקופה ארוכה של התארגנות, השקנו בחנוכה האחרון את 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך': תנועה ציבורית של מורות ומורים, שבאו לעשות שינוי של ממש.

אומרים לנו שאנחנו תמימים, ואנחנו מקבלים את זה כמחמאה גדולה. אומרים לנו שאין סיכוי, ואנחנו אומרים – רק תראו.

והנה, שלושה חודשים בלבד אחרי השקת התנועה, מתחלף לנו שר חינוך. ושר החינוך החדש – מה הוא עושה עוד לפני השבעתו לתפקיד? נפגש עם קבוצת מורים, חלקם חברי הנהגת תנועת המורים.

אפשר לעשות כאן שינוי. יכול להיות, אפילו, שהוא קרוב יותר מאשר העזנו לדמיין עד היום. אבל כדי שהוא יגיע אנחנו זקוקים לכן ולכם – לכל מורה ומחנכת, שעוד לא איבדו את חדוות העשייה, שעדיין מאמינים שיכול להיות כאן אחרת.

אני מתאר לעצמי, שעבור רובכם מאוחר מכדי לשנות תכניות ולהגיע מחר בבוקר לבית-הספר היי-טק היי בחולון, למפגש פסח של התנועה. אבל להצטרף לפעילות תמיד אפשר, ועכשיו הזמן להתחיל.

כנסו לאתר, כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו, צרו קשר והצטרפו לפעילות.

כי אם לא היינו תמימים, לא היינו מורים.

ותודה: טלי, יעל, נועה, עינת, אמנון, תומר, אלון – אנחנו ודאי לא לבד, אבל בלעדיכם לא היינו

אזהרה – הטקסט הבא עלול להיות לא נעים לקריאה   Leave a comment

"תרביץ לנו," הם אומרים לי. "תרביץ לנו חזק."
"לא רוצה, מה אתם כלבים?"
"תרביץ לנו, אחרת אנחנו לא מבינים."
"אני באמת לא רוצה, לא בשביל זה אני כאן."
"תרביץ לנו, או שנראה לך מה זה בלאגן."
"טוב נו, אז אני ממש כועס."
"תגיד, מה, אתה עושה צחוק? נראה לך שזה מזיז לנו? תרביץ!!!"
"טוב, אז אני ממש ממש כועס, ואתם לא בסדר, ונו נו נו, ופויה."
"אתה צודק. לא הבנו. תרביץ לנו."
"אבל תלמידים יקרים, באמת שאני לא רוצה, זה ההיפך הגמור מכל מה שבאתי לעשות."
"זה מאד יפה מצידך, אבל אחרת אנחנו לא מבינים. אולי תקלוט כבר? אם לא תרביץ לנו, לא תוכל לעשות כאן שום דבר. אנחנו פשוט לא נספור אותך. אז מה אתה בוחר?"
"באמת? אתם רוצים לומר לי, שאתם במודע ובכוונה בוחרים לחטוף מכות? מה, אתם נהנים מזה? יש לזה שם, אתם יודעים… טוב, בסדר, אם אתם כל-כך מתעקשים. אז תחתמו כאן, בבקשה, שאתם מסכימים להיענש על כל ציוץ, שאתם מסכימים שלא להתווכח על ציונים, שהפלאפונים שלכם יישארו רוב היום אצלי, ש…"
"חתמנו. עכשיו תרביץ."
"זה יכאב לי יותר מאשר לכם, אבל בסדר: הנה לכם. והנה. והנה.

מרוצים? עכשיו אפשר ללמוד? אז מה שרציתי לספר לכם הוא, שלפי התפיסה הדמוקרטית, כל אדם הוא בן-חורין ושווה זכויות, והוא שואף להכריע על גורלו בעצמו. כן כן, תכתבו. מילה במילה."

אתם רואים? כשאתם יושבים בשקט ועושים כל מה שאומרים לכם, אתם יכולים ללמוד איך להיות בני-אדם חופשיים."

(בינתיים, אי שם בפינה אחורית בראש: 'ואו, זה עובד. והאמת? זה גם קצת כיף…')

פוסט פרידה (מבי"ס)   3 comments

בשבועות האחרונים הייתי עסוק מאד בפרידה מבית-הספר בו עבדתי כמורה וכמחנך בשלוש השנים האחרונות. בית-הספר שלי הוא בית-ספר קטן לנוער נושר, וזכיתי לעבוד בו בתנאים, שהייתי מאחל לכל מורה בארץ – כיתות קטנות, יחס אישי, שעות רבות המוקדשות לחינוך, משאבים רבים לעבודה… כמובן, זהו בית-ספר חצי פרטי, ומי שכבר מכיר אותי קצת יודע מה אני חושב על שירותי ציבוריים שממומנים בכסף פרטי. אבל למרות הקושי האידיאולוגי, לא זו הסיבה המרכזית לעזיבתי. למה כן? אגיע לזה.

להפתעתי, הפרידה הזו היתה הרבה יותר קשה מאשר ציפיתי שתהיה. למה זה הפתיע אותי? כי בחיי המקצועיים עד כה לא נטיתי להיקשר יותר מדי, לא לחניכים ותלמידים ולא לחברי צוות אחרים. ולכן, אחרי שהחלטתי והודעתי על עזיבתי, הופתעתי לגלות עד כמה קשה לי המחשבה של פרידה מהתלמידים ומהצוות בבית-הספר. גיליתי שאני ממש אוהב את התלמידים שלי, ושנקשרתי בקשרי חיבה וחברות לרבות מבנות הצוות החינוכי (מה לעשות, מקצוע של נשים…).

לא פחות מאשר גיליתי שאני אוהב את תלמידי, זכיתי לגלות שהם אוהבים אותי וחשים קשורים אלי. כל האהבה הזו הזכירה לי כמה דברים, שכדאי שלא אשכח להבא:

1. ילדים ובני-נוער זקוקים למבוגרים בחייהם, אבל לא סתם למבוגרים, כי אם לכאלו, שמוכנים להיות חלק משמעותי בחייהם – לשמוע אותם, לאהוב אותם, לחבק, אך גם לכעוס ולהציב גבולות כשצריך;

2. למרות כל הקשיים, אני ממש אוהב את העבודה עם בני-נוער. אני לא תמיד מבין אותם, הם יכולים להוציא אותי מדעתי, אבל בשורה התחתונה, המפגשים עם ילדים פשוט עושים לי טוב על הלב;

3. מערכת החינוך חולה. מאד. אבל בתוכה פועלים המון אנשים נפלאים, מחויבים, מלאי אהבה ורצון לתת. יש במערכת הזו תכניות חינוכיות נהדרות, בתי-ספר מיוחדים ומוצלחים, שעושים עבודה חינוכית מדהימה. מה שחסר זו היכולת לקחת את כל הדברים הנפלאים הללו, לרכז ולאסוף אותם, ולהרכיב בעזרתם מחדש את המערכת, רק נכון יותר.

אז למה אני עוזב את בית-הספר שלי (וכנראה שתמיד הוא יישאר שלי)? כי החיבור בין שלושת הדברים האלו מביא אותי למסקנה, שאחרי שצברתי קצת נסיון ובטחון בהיותי מורה, הגיע הזמן לעשות את העבודה בתוך לב המערכת, בבית-ספר תיכון "רגיל", עם ילדים "רגילים". מפחיד? כן. מאתגר? מאד. אבל יש בזה גם, בעיני, סיכוי אמיתי לשינוי.

בשלוש השנים האחרונות זכיתי לחוות חוויה מרתקת: למדתי מה זה אומר להיות מורה, למדתי מה זה אומר באמת כיתה הטרוגנית (גם אם יש בה רק 5 תלמידים), ולמדתי – מה שלא לימדו אותי בשום מקום בלימודי ההוראה – איך לראות ילד באמת, בשלמותו. אני מאמין, שהעבודה במה שקרוי "חינוך מיוחד" צריכה להיות רכיב חובה בהכשרת מורים, ואני מאחל לכל מורה לפגוש תלמידים ומורות כמו אלו שפגשתי אני.

אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה. יש עוד המון עבודה…

 

שפת היעד: נעורית   2 comments

אני מורה. ואני מתרגם. טוב, בתור התחלה זו יופי של השלמת הכנסה, וכידוע – כל מורה זקוק לאחת כזו.

אבל הבוקר פתאום זה היכה בי: יש קשר עמוק בין שני התחומים שבהם אני עוסק. כמובן, שניהם עוסקים במילים. אבל זו לא חוכמה.

במובן הרבה יותר עמוק, יש בעבודה שלי בתור מורה הרבה מאד מהכישורים להם אני זקוק כמתרגם.

למעשה, היעד שלי כמורה הוא לתרגם לתלמידים שלי את הידע לשפה שהם מכירים. כי הרעיון, גם בעבודת התרגום וגם בכיתה, הוא שיש חשיבות למילים שאתה בוחר, לסדר שבו אתה בוחר להציב אותן, לניקוד ולפיסוק. או בכיתה – לקצב ולטון הדיבור. בשני התחומים אתה צריך להיות קשוב מאד לצרכים של הלקוח (אוי, כמה שאני שונא את השימוש במילה הזו ביחס לתלמידים!), לנסות ולהבין מראש איך יעבור בצורה הטובה ביותר המסר משפת המקור לשפת היעד.

במקרה שלי, שפת היעד היא נעורית: יש לה תחביר משלה, הגיון פנימי משלה, ופעלים חריגים שמשתנים בקצב מהיר ביותר. השינויים הללו הופכים אותה לשפה הקשה ביותר ללמידה, אך מבחינתי – כמתרגם, גם למאתגרת והמהנה ביותר.

ובכל זאת, יש הבדל חשוב אחד בין עבודת התרגום לעבודת ההוראה (טוב יש יותר, אבל אחד שרלבנטי לכאן): כמתרגם, אין לי כל צורך שהלקוח יבין בסוף את שפת המקור. כמורה, המטרה הסופית שלי היא לא רק להבין נעורית, כי אם להביא את תלמידי למצב, בו הם דוברים מבוגרית שוטפת.

לחנך זה להאמין   2 comments

לחנך זה להאמין.

זה להאמין, שגם אם לא רואים את התוצאות, משהו ממך נוגע במשהו מהם.

זה להאמין, שבכל ילד ובכל מתבגר שאתה פוגש יש ניצוץ, רדום ככל שיהיה,

אשר אם רק תנשוב בו הרוח הנכונה יוכל להתלקח בשלהבת גדולה.

זה להאמין ביכולת להשתפר, להשתנות, לצמוח.

במובנים רבים חינוך הוא סוג של דת: יש שם משהו, לא תמיד מובן, כמעט ולא ניתן לזיהוי או להגדרה,

שאתה פשוט יודע – באמונה שלמה – שהוא מעל ומעבר להסבר ולהיגיון;

לחנך זה לדעת, שעד כמה שלא תהיה דמות לחיקוי, אף אחד מתלמידיך לא יהיה כמוך.

וזו לא תוצאת לוואי – זו התוצאה הרצויה.

כי מה שמשנה זה לא מה שנתת, אלא מה שהם בוחרים לקחת.

לחנך זה להאמין, שאפשר לשנות; זה להאמין בילדים – שהם מסוגלים להשתנות.

אם אין בך הכוח להאמין – אין לך מה לחפש בחינוך.

%d בלוגרים אהבו את זה: