perlsteindvir מה שאנו זקוקים לו יותר מכל דבר אחר אינו ספרי לימוד אלא אנשי לימוד. אישיותו של המורה היא-היא הטקסט שהתלמידים לומדים; הטקסט שלא ישכחו לעולם (הרב א.י. השל)
אני לא מכיר אף הורה, שבתשובה לשאלה הזו לא ישיב, שאין לזה מספר. שחינוך הילדים הוא הדבר הכי חשוב לו בעולם, כמעט, ושכסף לא יהיה המכשול לזה. ובכל זאת, כאשר באים לדבר על שכר המורות ועל מה צריך לעשות כדי לשפר את מערכת החינוך, המורות הופכות מהפתרון לבעיה. מדוע זה כך? אני מאמין, שלכל אחד מאיתנו יש דעה מעט אחרת על מהו החינוך הראוי והטוב ביותר לילדיו. כל אחד מאיתנו מצפה שהמערכת תתאים את עצמה לתפיסת החינוך שלו, אלא שמערכת ציבורית, המכוונת לכל ילדי המדינה, אינה יכולה לעשות זאת.
אז מה כן אפשר לעשות? התשובה היא כפולה – שיח מתמשך, ואמון. לאורך השנים היו לי לא מעט אי-הסכמות עם המורות והמחנכות של הילדים שלי. ואני יודע, שלהרבה הורים בכיתות החינוך שלי, ובכלל בכיתות שלימדתי, היתה וישנה עדיין ביקורת על הבחירות החינוכיות שלי. אבל למרות אי-ההסכמות הללו, תמיד האמנתי שכל המורות שהילדים שלי פוגשים רוצות בטובתם. שהם חשובים להן. ואני חושב, שההורים שפגשו אותי בתור מורה חשו את אותם הדברים לגבי.
האמון הבסיסי הזה הוא הרכיב שחסר לנו היום יותר מכל דבר אחר. בשיח הציבורי המורות נתפסות כלא-מקצועיות ועצלניות, וההורים כמי שרק מחפשים בייביסיטר לילדים, שיאפשר להם להיות כמה שיותר בעבודה. אבל שתי התפיסות הללו רחוקות כל-כך מהמציאות. כולנו רוצים בטובת הילדות והילדים שלנו. לכולנו יש תפקיד בחינוך שלהם ולכולנו יש אחריות לספק להם את החינוך הטוב ביותר האפשרי.
בתור אבא, אני רוצה שהמורות של הילדים שלי יוכלו לראות אותם, שיכירו אותם ושיהיה להן פנאי וכוח לקדם אותם לפי צורכיהם. אני רוצה בדיוק את אותם הדברים בתור מורה.
כמורה, אני רוצה להעשיר את התלמידות והתלמידים שלי, לאתגר אותם ולדחוף אותם קדימה, לעורר אצלם סקרנות וביקורתיות, לפתח אצלם אחריות ומוטיבציה פנימית ללמוד ולהתקדם. ואלו בדיוק הדברים שאני מצפה מהמורות של הילדים שלי לעשות עבורם.
כולנו רוצים שהגברים והנשים הטובים ביותר שיש יבואו להיות מורות ומורים. אז כן – צריך להעלות את שכר המורות הצעירות.
אבל כולנו גם רוצים שמורות ומורים טובים יישארו במערכת ולא יעזבו אותה אחרי פחות מחמש שנים, כפי שקורה לכמחצית מהמורות החדשות. אז כן – צריך לאפשר לשכר המורות לגדול עם השנים.
האם וותק הוא המדד הטוב ביותר שיש לאיכותה של מורה? כנראה שלא. שום מדד חיצוני לא ישקף באמת את איכות העבודה של המורות והמורים. זה מורכב מדי, עם יותר מדי גורמים שמעורבים בתהליך. אבל בתגמול על-בסיס וותק יש אמירה – אנחנו מאמינים בכן, סומכים על הרצון שלכן לעשות את הכי טוב עבור ילדינו, ורוצים שתמשיכו לעבוד ולהשתפר.
אך כדי לאפשר את זה אין די בהעלאת השכר. יש לתקן את בעיות היסוד של המערכת, אשר מונעות מהמערכת להפיק מעצמה את המירב. לא אמנה כאן את כל הבעיות, אבל אתייחס לחמש מתוכן, שנראות לי מרכזיות:
הכיתות גדולות מדי. כמורים, אין לנו איך להגיע אל כל התלמידות והתלמידים, בייחוד לאלו שהכי זקוקים לנו. נכון, מחקרים מראים שאפשר ללמד גם 40 תלמידים בכיתה, וגם 50, ושלהקטין את הכיתות מ-36 ל-30 לא ישנה משמעותית את התוצאות. אבל לזה יש שתי תשובות – הראשונה, היא שהקטנה ל-30 תלמידים אולי לא תעשה הבדל משמעותי. אבל מניסיון אני יודע, שההבדל בין כיתה של 32 תלמידים לכיתה של 24 הוא תהומי, מבחינת היכולת לראות כל תלמיד.ה, לתת להם מקום להתבטא, לסייע להם באופן שמתאים להם. התשובה השנייה היא, שאני לא נמצא בכיתה רק כדי ללמד, רק כדי להעביר את החומר. זו לא הרצאה, ומה שהתלמידות והתלמידים שלי זקוקים לו הוא הרבה מעבר לנוכחות של אדם מבוגר בכיתה, שמדבר ברצף שעה וחצי. ואת הדברים האלו, שמעבר להרצאה, הרבה יותר קשה לעשות בכיתות גדולות.
המורות והמורים מתבקשים כל הזמן למדוד ולהעריך את התלמידים. גם כאן, יש מחסור עצום באמון של משרד החינוך במורות ובמורים. אנחנו נדרשים להציג תוצאות מדידות, ולכן אנחנו עוסקים שעות רבות מאד בהכנה של בחנים, מבחנים ועבודות, ולאחר מכן בבדיקתם. ובמבנה המשרה הקיים של מורות, אין לנו באמת מתי לעשות את זה. אז או שאנחנו עושים את זה באופן חלקי ולא רציני, כזה שלא מפיק ערך חינוכי מן המבחנים והעבודות, או שאנחנו עושים את זה מהבית, על חשבון זמננו הפנוי. וזה שוחק ומתיש.
שילוב תלמידי החינוך המיוחד בכיתות הרגילות. כרעיון מדובר בדבר מבורך, שיש לו ערכים חיוביים רבים, הן עבור תלמידי החינוך המיוחד והן עבור כלל התלמידות והתלמידים. אבל בפועל, ללא תמיכה והכשרה מתאימות למורות, השילוב הזה יוצר תחושה קשה של כישלון, ומכניס לכיתה אתגרים שקשה עד בלתי-אפשרי להכיל במצב הקיים. גם אם מכניסים סייעת לכיתה, זה דורש הכשרה והכנה של המורות, וזה דורש לתת להן זמן לעבוד עם הסייעת מחוץ לכיתה – לתאם, להתכונן, ללמוד…
התכנים הלימודיים המכוונים לתלמידים ושיטות העבודה המיושנות מאלצות את המערכת כולה למקד את המאמצים רק בתוצאות הנראות לעין. במובן זה, רפורמת המח"ר שנכנסת לתוקפה בימים אלו היא צעד בכיוון הנכון, אך גם כאן, חוסר האמון במורות מביא את משרד החינוך לדרוש ריבוי משימות ועבודות, ויוצר מנגנון נרחב, מסורבל (ויקר) של בקרה על עבודת המורות והמורים. וללא תגמול ראוי, בכסף או בשינוי מבנה שבוע העבודה, הרפורמה רק תכעיס ותרחיק מורות ומורים רבים, שגם כך הם מותשים ועמוסים באופן שאיננו סביר – הן ביחס לשכר, והן ביחס ליכולת לעשות עבודה טובה וראויה.
בהמשך לכך – העומס על המורות והמורים הולך ומחריף. גל העזיבות שהולך ומתגבר מטיל עומס גדול עוד יותר על המורות שנותרות מאחור. העזיבה של מורות וותיקות אומרת שידע וניסיון יקרים מפז אובדים, ושלמורות הצעירות יש פחות ממי ללמוד ועם מי להתייעץ.
מה שאנחנו זקוקים לו כולנו – הורים, מורות ותלמידים – הוא מערכת שבה מורות יכולות להשתפר עם הזמן. שבה הן מרגישות, שיש להן מקום לצמוח ולגדול, שהן יכולות להשפיע על איכות החינוך שהן מעניקות לילדינו.
כיום המערכת נמצאת במשבר רב-ממדי, שאת התוצאות שלו אנחנו מתחילים רק עכשיו לראות – יש מחסור באלפי מורות, מורות וותיקות וטובות רבות פורשות, וכבר שמעתי מלא מעט מהן, שנמאס להן להיות שק החבטות של כולם. שהן רוצות לעשות את העבודה שלהן, אבל שככה אי-אפשר להמשיך.
וזה לא עומד להשתפר. ההשפעה של שלוש שנות קורונה על תלמידות, תלמידים, מורות ומורים היא עמוקה מאד, ואנחנו עוד לא יודעים בכלל כמה הרסניות יהיו התוצאות של השנים הללו. וזה לא שהמצב היה נפלא לפני כן.
האם המערכת צריכה להשתנות? ללא ספק. ובמקומות רבים במערכת מתחוללים לא מעט שינויים. מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לתת מקום אמיתי לבחינה של השינויים הללו, ללמידה שלהם, לחשיבה משותפת עליהם. המאבק שהובילה יפה בן-דוד הוכיח שני דברים.
מצד אחד, הוא הוכיח את חשיבותו של ארגון עובדים גדול, חזק ונחוש, שמוכן לממש את כוחו על-מנת להביא הישגים לחבריו.
מצד שני, הוא גם הוכיח את הצורך לחולל שינוי עומק בהסתדרות המורים עצמה – שינוי שתכליתו כפולה: לאחד את כל עובדות ועובדי ההוראה, מגן ועד סוף תיכון, בארגון אחד שייתר את הצורך בארגון המורים; ולהחזיר את הסתדרות המורים למעמד לא רק של ארגון עובדים, אל גם של איגוד מקצועי, המגדיר מהו חינוך טוב וראוי ונאבק עליו, על-מנת שכל ילדי ישראל יוכלו ללמוד בכיתות קטנות ומשוכללות, עם מורות ומורים הגאים במקצוע שלהם ומגיעים לעבודה בשמחה ומתוך אמונה מלאה בחשיבות השליחות שלקחו על עצמם.
ואני אומר את זה בתור מורה. אבל אני לא מאמין שזה נכון. אני מאמין שאפשר, בעבודה משותפת ובשיחה, להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות. אומר כבר עכשיו שאני לא מציע את הדברים כאמיתות מוחלטות, אלא כתובנות שנובעות מנקודת המבט האישית שלי – תושב העיר בית-שמש, אבא לשלושה בנים במערכת החינוך הציבורית, מורה לאזרחות ולהיסטוריה בחטיבה העליונה. אבל אני מאמין בלב שלם, שאם נאסוף כמה שיותר נקודות מבט כאלו ונדבר עליהן לעומק, נוכל לקדם את מערכת החינוך באופנים שקשה לנו כיום לדמיין.
בואו נתחיל, רגע, מכמה הנחות יסוד:
1. בישראל יש כ-200,000 עובדות הוראה בכל רמות החינוך, מגני הילדים ועד לסוף תיכון.
2. אין למערכת החינוך מקבילה, מלבד מערכת הבריאות להערכתי, מבחינת שירות שהמדינה מספקת אותו לכלל האוכלוסייה – לא בהיקף, לא במורכבות ולא בחשיבות.
3. בניגוד למערכת הבריאות, התוצרים שאמורה לספק מערכת החינוך אינם חדים וברורים, והם חלק בלתי-נפרד מהוויכוחים הפוליטיים על אופיין של החברה והמדינה.
אז מה?
אז קודם כל, הציפייה למצוא איזו נוסחת קסם ש"תתקן" את מערכת החינוך היא מופרכת מעיקרה. יש כאן סוגייה מורכבת, עמוקה ובעלת חשיבות עליונה לעתידה של מדינת ישראל, וככזו יש לטפל בה באופן יסודי ומעמיק, ומה שאולי הכי חשוב – תוך שיתוף של כלל בעלי העניין במערכת – משרדי החינוך והאוצר, מנהלות בתי-ספר, מורות וגננות, הורים, וכן כן – גם תלמידות ותלמידים.
שנית – המערכת ניצבת בפני משבר – הן במחסור בכוח אדם, הן בתשתיות העומדות לרשות המערכת, הן בתכנים שהיא מעבירה, והן, בסופו של דבר, בתוצאות שהיא מגיעה אליהן. אז בעוד שאין לי תשובות מלאות לכלל הבעיות (ובכלל – אני לא מאמין שיש למישהו תשובות כאלו, ראו הנקודה הקודמת), אנסה להתמודד עם חלק מהטענות שמועלות מדי פעם, וביתר שאת בימים האחרונים, ביחס למה שצריך לעשות כדי לחולל את התיקון הקסום במערכת.
להעלות את שכר המורות באופן דרמטי!
קודם כל – ברור שזה נכון, ובייחוד שצריך לחולל תיקון בשכרן של המורות החדשות (והגננות. אנחנו תמיד שוכחים את הגננות). אמנם לצערי, אבל בחברה שלנו שכר משקף את הערך שמייחסת החברה לעבודתך. מתוך התפיסה הזו, ברור שלא ניתן לומר בנשימה אחת שהחינוך הוא הדבר הכי חשוב לחברה, וגם שמורות מתחילות צריכות להרוויח שכר מינימום. אם אנחנו רוצים שמורות וגננות יקבלו יחס רציני, של נשות מקצוע שיש להעריך, לכבד ולהקשיב להן, אנחנו צריכים כחברה לתת לזה את המשקל הראוי גם מבחינת השכר.
אבל, ויש כאן בעצם שני אבלים חשובים – צריך להיזהר מאד מאד מאד מהמחשבה, שהעלאת השכר תחולל גדולות ונצורות באיכות כוח האדם המגיע למערכת. כפי שכתבתי ממש בהתחלה, במערכת יש כיום כ-200,000 עובדות הוראה, וחסרים כמה אלפים טובים רק כדי לעמוד בתנאי המינימום שהמערכת מגדירה כבר כיום. ברור שאם אנחנו רוצים להקטין כיתות ולעשות עוד כהנה וכהנה רפורמות, החוסר גדול אף יותר. המחשבה, שיש שם בחוץ רבע מיליון נשים וגברים מעולים, שהדבר היחיד שמונע מהם להפוך לנשות ואנשי חינוך הוא השכר, היא מגוחכת. אני מכיר מעט מאד מורות מעולות, שכולנו היינו רוצים שיהיו המורות של הילדים שלנו. לכל אחד ואחת מאיתנו יש תחומי חוזק ואיזורי חולשה, ואחד הדברים הנפלאים שלמדתי מתוך העבודה שלי בבית-הספר הוא, שיש לי תמיד מה ללמוד מעמיתות שלי, כמו גם מה ללמד אותן. לאורך השנים נאלצתי פעמים רבות מדי להיפרד מחברות לדרך, מורות שכבר היו טובות מאד או שיכלו להיעשות למורות מעולות, וגם אם השכר שקיבלו היה חלק מהסיבות לעזוב, הוא לא היה כמעט אף פעם הסיבה העיקרית. אם מערכת החינוך רוצה כוח-אדם מעולה, היא צריכה ללמוד איך לקחת את כוח האדם שיש לה ולהפיק ממנו את המירב על-ידי השתלמויות שיש בהן ערך אמיתי, הזדמנויות ללמידת עמיתים ולצמיחה מקצועית בתוך המערכת.
הסתייגות נוספת נוגעת לסכנה הגדולה שמרחפת מעל הדרישה להגדלה משמעותית של השכר, והיא הנכונות לוותר על מוסד הקביעות ולאפשר חוזים אישיים והעסקה גמישה של מורות ומורים, על בסיס קריטריונים של "ביקוש והיצע, איכות ומצוינות" (כך טוענים אנשים מסוימים, בחיי). עכשיו, בואו – אני בעד איכות. מבטיח. אני גם אוהב מצוינות. אבל אם יש משהו שמערכת החינוך לא יודעת להצביע עליו, הרי שזו התרומה הנפרדת, הייחודית, של מורה כזו או אחרת להישגי התלמידים. חישבו לרגע על התגמול הדיפרנציאלי שמקבלים גם היום בתי-הספר "המצטיינים" – כיצד ניתן להפריד בין העבודה שאני עשיתי עם התלמידות והתלמידים שלי בתיכון, ושעליה אני מקבל בונוס של אלפי שקלים, לבין העבודה שעשו המורות של אותם התלמידים בדיוק בחטיבת הביניים, ושעליה הן לא מקבלות אפילו שקל? כיצד ניתן להפריד בין ההצלחה או הכישלון של תלמידי כיתת החינוך שלי במקצועות השונים, לבין התמיכה או היעדר התמיכה שהם קיבלו ממני כמחנך לאורך השנים? שלא לדבר על מדידה של היבטים אחרים, סמויים יותר אך לא פחות חשובים, של המעשה החינוכי? כל הכנסה של היגיון השוק לתוך מערכת החינוך תהיה לה תוצאה אחת בלבד – הגדלת הפערים בין חזקים לחלשים, בין עשירים לעניים, וככל הנראה גם בקווי שסע חברתיים אחרים.
לבטל את ארגוני המורים!
עם ובלי קשר להצעה לאפשר חוזים אישיים, נשמעת שוב ושוב הטענה, שארגוני המורים הם החסם המרכזי לתיקון מערכת החינוך בישראל, ושזו הסיבה, למשל, שהרפורמה החדשה של שרת החינוך הונחתה מעכשיו לעכשיו, בהפתעה, על כלל המערכת, בניסיון לעקוף את הארגון. ובאמת, יש להודות ביושר – מאז הניסיון הראשון של ארגון המורים, לפני עשרות שנים, לקדם את רפורמת עוז לתמורה בגלגולה הראשון (והטוב יותר), ארגוני המורים לא עוסקים בתוכן או במהות, אלא בזכויות המורה בלבד. במסגרת המאבקים (המאד צודקים) הללו, הם גם חסמו כמה וכמה נסיונות לרפורמה, שהיה להם פוטנציאל אמיתי לחולל שינויי עומק במערכת. אך הבעיה איננה בארגונים עצמם, אלא קודם כל במטרה ששם לעצמו משרד האוצר לעשות הכל כדי להחליש אותם ולהציג אותם בתור האויב המושבע של החינוך בישראל בכלל ושל הורי התלמידים בפרט. מדיניות זו דחקה את ארגוני המורים לעמדה לעומתית, שמקשה עליהם להיות גורמים חיוביים במערכת. ולא, אני לא מתכוון לפטור את ראשי הארגונים מאחריות למצב – במיוחד יש לרן ארז, המנהל את ארגון המורים בעריצות שגובלת באלימות, אחריות כבדה לפיחות במעמד הציבורי של המורות והמורים בישראל ולהפיכתו של ארגון המורים למוסד סגור ומושחת, הדואג לחבריו בלבד, ובמובן הצר ביותר האפשרי.
בנקודה זו אין מי שיחולל את השינוי עבורנו. בנושא זה מוטלת עלינו, המורות והמורים, האחריות הבלעדית לחולל שינוי בארגונים היציגים שלנו – לבטל את הצורך בארגון המורים על-ידי חזרה המונית להסתדרות, ולהקים בתוך הסתדרות המורים סיעות חדשות אשר יחזירו את ההסתדרות למטרות שהתוותה עם הקמתה, מטרות שהראשונה שבהן היתה "לדאוג לאיכות החינוך בישראל". את הפעולה הזו חובה עלינו לקדם כך או כך, מבלי קשר לצעדים שתנקוט הממשלה הזו או הבאה אחריה.
לתת אוטונומיה למנהלות בתי-הספר!
כן, כן, ושוב כן. אבל. כן, גם כאן יש אבל. יש שתי דרכים להעניק אוטונומיה – אחת היא מתוך אמון, והשנייה תוך כדי בקרה מתמדת, כלומר מתוך חוסר אמון. כל עוד משרד החינוך מעניק אוטונומיה "בתנאי ש", הוא משדר חוסר אמון – גם במנהלות וגם במורות. ואם משרד החינוך משדר חוסר אמון, אז וודאי שלציבור הכללי לא יהיה אמון. ולזה מתקשר עוד אבל אחד – אמון צריך לעבור לכל אורך המערכת – אמון של המשרד במנהלות, אמון של המנהלות במורות, ואמון של המורות בתלמידות ובתלמידים. זה נכון בהיבטים הארגוניים והתקציביים של בתי-הספר, ועל אחת כמה וכמה בהיבטי התוכן – ביכולת לייצר תוכניות לימודים שמקבלות אמנם אישור מלמעלה, אך לא מפוקחות ללא הפסקה; ביכולת לאפשר למורות, ויחד איתן לתלמידות ולתלמידים, ללמוד מתוך חקירה עצמאית ופעילה, בדרכים מגוונות ויצירתיות, שתואמות יותר את העולם החיצון, האמיתי.
צעד ראשון על-מנת לאפשר את זה חייב להיות שינוי יסודי במבנה המשרה של מורות ומורים, כך שלא ייקבע מראש כמה שעות צריכה המורה ללמד פרונטלית בכיתה, כמה שעות פרטניות יהיו לה וכמה שעות להכנת חומרים ובדיקת עבודות ומבחנים. מנהלת בית-הספר חייבת לקבל סל של משרות, בדיוק כמו בכל מקצוע אחר, אותו היא תוכל להתאים למול המורות הממשיות שיש לה בצוות, בהתאם לצרכי המקצועות, הכיתות והתלמידים השונים, וכן בהתאם לצרכים ולרצונות של המורות עצמן. כל זה מחייב מידה עצומה של אמון.
להעלות את החינוך לראש סדר היום הציבורי
לפני כמה שבועות השתתפתי בהפגנה שארגן ארגון "מנהיגים", איגוד מנהלי בתי-הספר. היו שם כמאתיים איש. רובם מנהלי בתי-ספר. לפני כחצי שנה, כאשר ניסינו, קבוצה קטנה של מורות ומורים, לארגן עצרת מחאה משותפת להורים, מורות, מנהלות ותלמידים, הגיעו בקושי חמישים. כל עוד כך מתייחס הציבור – זה שבתוך המערכת וזה שמחוץ לה – לחינוך בארץ, אין כל יסוד לדרישה מהמדינה להעלות את החינוך לראש סדר היום.
יש עוד המון נושאים, שאת חלקם אני אפילו לא מכיר, מאחר שאני מורה והורה בפינה אחת בלבד של המערכת. יש את בתי-הספר היסודיים, ואת הגנים, ואת ההבדלים בין המגזרים השונים, ועוד ועוד ועוד. יש גם את השינוי הנדרש במבנה שנת הלימודים (מה שבאופן שגוי לחלוטין קוראים לו לוח החופשות), שגם אליו לא נכנסתי כאן, אבל יש מה לעשות איתו בצורה שתיטיב עם כולם. צריך רק לשבת יחד ולדבר.
אז בואו נתחיל עם מה שכתבתי כאן – מסכימים? לא מסכימים? זה לא משנה. מה שחשוב הוא להתחיל לנהל על הדברים דיון של ממש. לעומק. עם כל הקשיים הטמונים בו. כי רק ככה עושים חינוך.
perlsteindvir 