ארכיון עבור התג 'חינוך'

כנסת נכבדה!   Leave a comment

מכתב פתוח לחברות וחברי כנסת ישראל

נכבדותי ונכבדי שלום רב.

שמי רועי, ואני רכז אזרחות בבית-ספר ברנקו-וייס בבית-שמש. אני מבקש לשתף אתכם בתחושות לא פשוטות, שהצטברו אצלי בעקבות סיור עם תלמידים במשכן לפני כחודש וחצי.

כחלק מלימודי האזרחות של התלמידים לקחנו את כל שכבת י"ב לביקור במשכן הכנסת. כמורה לאזרחות חשוב לי מאד להבהיר לתלמידים, שהכנסת היא אשר מגלמת את עיקרון שלטון העם, שהוא הבסיס והיסוד לדמוקרטיה.

לכן, על-מנת שהביקור יהיה משמעותי ויעביר לתלמידים באופן אמיתי את החשיבות של עבודת חברי-הכנסת, את העומק, המורכבות והעומס של התפקיד, דאגנו מראש לתאם מספר מרכיבים שונים ליום זה: תיאמנו כניסה לדיוני הוועדות שהתקיימו באותו הבוקר; קבענו שיחה עם ח"כ אילן גילאון, ששוחח עם התלמידים על תפקיד חברי-הכנסת; ונכנסנו לצפות בדיון שהתקיים במליאה.

הצפייה בדיוני הוועדות היתה מרתקת – לא משום שהדיונים עצמם היו מסעירים כל-כך, ואולי דווקא משום שחלקם לא היה מסעיר כלל. התלמידים ישבו והקשיבו לדיוני עבודה מורכבים ומפורטים, וברוב הוועדות אף זכו לקבלת פנים חמה מיו"ר הוועדה, שבירכו אותם על כניסתם ואף הסבירו להם חלקים מהדיון. גם השיחה עם ח"כ גילאון היתה מצוינת – התלמידים פגשו את האדם שמאחורי התפקיד והבינו, שאפשר להיפגש עם חברי-הכנסת, ושבאופן כללי חברי-הכנסת מתייחסים לעבודתם וגם לאזרחים אותם הם מייצגים בכבוד וברצינות.

את כל זה אני יודע, כי נתתי לתלמידים עבודה שתסכם את הסיור. הם התרשמו מעומק הדיון בוועדות ומהיקף העבודה שנדרשת מחברי הכנסת, ולמרות שחלקם חשב שלא הגון שחברי הכנסת מעלים לעצמם את השכר בעודם יושבים ומנסים לפתור בעיות של אנשים שלא מצליחים לסגור את החודש, רובם גם חשב שעבודת חברי וחברות הכנסת חשובה מספיק כדי להצדיק שכר גבוה, שיכבד את מעמדם ואת חשיבות התפקיד שהם ממלאים.

אז למה אני כותב לכם בכלל, ולמה בתחושה קשה? משום שלאחר השיחה עם ח"כ גילאון נכנסנו לצפות בדיון במליאה. לא היה באותו יום דיון סוער במיוחד – תיקונים לפקודת המשטרה, דיון בקצבאות המוענקות לניצולי השואה, הצבעה על חוק הביטוח הלאומי, דרישה להצבעה שמית… עוד יום סטנדרטי במשכן. חלקים מהדיון גם היו לתלמידים מעניינים. אבל בסופו של דבר, הדיווחים שלהם על מה שהתרחש במליאה כמעט וגרמו לי להתחרט על כך, שהבאתי אותם למשכן.

"הם מתנהגים בילדותיות"

"צריך לקחת להם את הטלפונים"

"הם יותר גרועים מאיתנו"

"היה חשוב שנכיר את התנהלות המדינה, רק חבל שככה היא מתנהלת"

שאלתי אותם גם מה היו מציעים לעשות, כדי לשפר את עבודת הכנסת. ולמרות שבמהלך יום הלימודים חלק גדול מדי מהשיעורים מתבזבז על שמירה על החוקים, הדבר המרכזי שהיה לרוב התלמידים להציע הוא להקפיד יותר על הסדר במשכן, לדאוג להתנהלות הולמת יותר של חברי הכנסת, ולהעניש את מי שאינו מתנהג כראוי ולא מתייחס ברצינות לעבודתו.

כאשר אני מלמד את תפקידי הכנסת, אני מדבר על חקיקה, על ייצוג העם, על ביקורת והגבלת השלטון, מינוי בעלי תפקידים… רשמיהם של התלמידים מהסיור לימדו אותי כי יש לכם, נציגי העם, תפקיד נוסף – מתן דוגמה לכולנו, האזרחים. אתם גם אומרים זאת בעצמכם, בכללי האתיקה הבסיסיים של חברי הכנסת:כללי-אתיקה

 

 

 

 

 

 

 

 

ככל שאני מצליח יותר להסביר לתלמידים את חשיבותה של הכנסת ואת חשיבות התפקיד שאתם ממלאים, כך קשה לי יותר לדרוש מהם להתנהג על-פי כללים ונורמות, שאתם אינם דורשים מעצמכם. ברור לי, כי הוויכוח הוא לעתים סוער, וטוב שכך – אתם עוסקים בעתיד של כולנו, ולא ניתן להכריע על הטוב המשותף אם אדישים אליו. אולם הטוב המשותף דורש, שנוכל לחיות כאן במשותף. קשה מאד ללמד על תרבות פוליטית דמוקרטית, שלא לדבר על לחנך לתרבות שכזו, כאשר נבחרי העם אינם רואים עצמם מחויבים לתרבות זאת, וחשוב מכך – אינם רואים עצמם מחויבים לשמש דוגמה לתרבות שכזו.

אחד הדברים שאני מתעקש עליהם עם תלמידי הוא האמונה שלי, שהרוב המוחלט של חברות וחברי הכנסת עושים את תפקידם מתוך שליחות אמיתית, מתוך רצון כן שיהיה כאן טוב יותר לילדינו. לא תאמינו כמה קשה לשכנע אותם בכך. אני חושש, שאינכם מבינים עד כמה דרך ההתנהלות של הכנסת ושל חברותיה וחבריה פוגעת באמונם של אזרחי העתיד במדינה ובדמוקרטיה. ואם לא נצליח לגדל דור שיהיה מוכן להיאבק על המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית, אז בשביל מה להיאבק בכלל?

אז נסעתי לפולין (או) להיות עם חופשי בארצנו   4 comments

*** תלמידים יקרים שלי – אם אתם קוראים את זה עכשיו, אולי עדיף שתעצרו. אם אתם ממשיכים – אני מתנצל מראש. אין בדברים כוונה לפגוע בחוויה שעברתם בפולין, ובוודאי שלא לזלזל בשואה או בזיכרה. זה סיכום החוויות, התחושות והתפיסות שלי בלבד, כמורה וכאדם.

IMG-20180227-WA0041אחרי שנים רבות של התנגדות לעצם הרעיון, יצאתי עם תלמידים למשלחת לפולין, לבדוק אם היו סיבות טובות להתנגדות שלי, או שסתם הייתי דבון לא-לא. היה לי את התירוץ האולטימטיבי – תלמידים מהכיתה שאני מחנך זו השנה השלישית יוצאים, וחשוב לי להיות שם איתם. למצער, כדי לנסות ולאזן מסרים בעייתיים בעיני. וגם סתם להיות איתם שם.

ואכן, צריך לומר, קודם כל, שהמון דברים טובים קורים כאן, תוך כדי המסע. הקשר הבלתי אמצעי עם התלמידים, המפגש השונה שלהם אחד עם השני, האפשרות להעלות שאלות, דילמות, לעורר שיחות זו חוויה מדהימה. באמת. למשך שבוע אתה לא מתעסק כמעט בכלל בבעיות משמעת, והתלמידים מוכוונים באופן מרשים ביותר להקשבה, ללמידה ושיחה. כמובן, כשהם לא קופאים מהקור חודר העצמות, שהלך והחריף מיום ליום לאורך המסע. אך גם כאשר מסתכלים על הקור כעל אחד מן ההיבטים של המסע, ניתן לראות בקלות את הרווח של פעילות חינוכית, שמערבת את כל החושים של התלמידים, או במילים אחרות – החשיבות הגדולה שיש לפעילויות הוליסטיות, מורכבות וממושכות, כחלק חיוני מן התהליך החינוכי.

הרווח החינוכי, אם כן, די ברור (וזה בלי להיכנס לשאלת המסרים הספציפיים שמועברים בהדרכות). אבל שתי נקודות צריך לבחון לעומק – האם זה יכול לקרות רק במסע לפולין? ומה המחיר שמשלמים בעד זה?

על השאלה הראשונה יש לי תשובה חלקית, ומכלי שני, אך כזו שניתן לבחון יחסית בקלות. היום ישנם לא מעט בתי-ספר, שבמקום המסע לפולין מקיימים מסע ברחבי ישראל, שבוחן שאלות ודילמות דומות לאלו שעולות במהלך המסע לפולין. חלקן קשורות לשואה וחלקן לא. נכון, אין שם את הנסיעה לחו"ל. עם זאת נדמה שהסיטואציה עצמה, של יציאה לשבוע מרוכז מחוץ לבית-הספר, יחד עם שבירת המסגרת הכיתתית (ואולי גם השכבתית) לטובת קבוצות הטרוגניות, קטנות יותר מכיתה ממוצעת ועם מורה מלווה צמוד, עושה חלק ניכר מהעבודה.

שאלה נלווית לזו היא השאלה הנצחית של מיון וסינון. המסע לפולין כולל שלב משמעותי (לעתים יותר ולעתים פחות) של בחינת המוטיבציה של התלמידים והנכונות שלהם לשתף-פעולה. עצם הפעולה הזו יוצרת מוכוונות אחרת, הסתכלות שונה על מה שעומד לקרות במסע. האם זה אומר, שבהכרח מסע כזה מתאים רק לחלק מהתלמידים, ולא ניתן לקיים אותו עם כלל תלמידי בית-הספר? אין לי תשובה מן המוכן. אני מאמין, שפתרון אפשרי אחד לסוגיה הזו הוא האפשרות ליצור מספר מסלולים למסע, ולהרכיב את הקבוצות באופן שיהיה תואם יותר למוטיבציות של התלמידים, לנטיות הטבעיות שלהם וליכולותיהם – אקדמיות ואחרות. סוג כזה של תשובה מתחבר גם להיבט משמעותי אחר של מסע – כל מסע – היכולת לערב את התלמידים הרבה יותר מהרגיל בתהליכי הלמידה והעבודה שלהם.

השאלה השנייה נוגעת כבר במה שקורה תוך כדי המשלחת. אין לי יומרה להכליל את הדברים על כל משלחת לפולין, ואין לי ספק שאפשר לעשות חלק מהדברים אחרת. ובכל זאת, הטענה שלי היא, כי דברים שונים שחוויתי לאורך המסע מייצגים בעייתיות עמוקה ומבנית עם המשלחות לפולין ככלל.

הביקור מתחיל בבית-קברות. במובן מסוים, הייתי יכול לסיים את הטיעון שלי כאן. מנקודה זו ואילך, יתמקד הביקור באָיִן, בהיעדר. אבל כדי להשלים את היום שלנו בלודז', החליטו המדריכים להכניס את כל התלמידים לקרון רכבת שעומד בתחנת ראדגסט. כדי שיבינו. זו אחת המניפולציות הרדודות ביותר שאפשר לעשות, אבל זו רק הקצנה להפעלות הרגשיות שעושים לתלמידים דרך קבע במסעות הללו. כי רוצים שהם יבינו, אבל כשמגיעים לשם, אין באמת אמצעי המחשה טובים. אז צריך לייצר את החוויה.

למחרת מגיעים למחנה ההשמדה חלמנו. רק מה? מחנה אין כאן ממש. גם לא סימנים להשמדה. את מה שכן נותר מהטירה שעמדה שם, רוב התלמידים בכלל לא ראו, כי הם היו קשובים להדרכה, שניסתה לתת להם תמונה של תהליך ההשמדה במקום. אז למה צריך היה לנסוע עד פולין בשביל זה? נוסעים ליער הקרוב, לראות היכן הושלכו הגופות. וגם כאן, סימונים מלבניים על הקרקע, ויער אירופי שלו ופסטורלי מסביב. יהודים – אין. איפה הם? בבורות ועל לוחות הזיכרון. אז מה עושים? משמיעים שירים מרגשים. כי אז הם מתחברים. לכאורה. וזה בולט עוד הרבה יותר, כאשר מנסים להסביר להם את מציאות החיים בגטו וארשה, שקבור מטרים מתחת לרחובות העיר.

אז היה לנו גטו עם בית-קברות, והיתה לנו השמדה במשאיות גז. מה נשאר? נכון – מחנה השמדה! הלאה למיידנק. ושם, לראשונה, באמת ניתן לראות את גלגלי השיניים של המכונה. אלא מה? הרושם החזק ביותר איתו נכנסים התלמידים למחנה, הוא סיפורי הסדיזם של אלזה קוך, שהם הדבר הרחוק ביותר מייצוג של מכונת ההשמדה. וכאן, שוב, סיפורי הזוועה מקשים על הבנת הדבר הגדול, שנקרא הפתרון הסופי. כי במיידנק רוכזו קודם כל שבויי מלחמה רוסים. כי השואה היתה רק חלק מאירוע גדול בהרבה, מתוכנית מגלומנית בהרבה. והמדריך דווקא מאד הקפיד לומר, שזה התחיל כמחנה ריכוז לשבויי מלחמה. אבל את זה זוכרים ההיסטוריונים. התלמידים, שאחרי האמירה הזו מקבלים את הסיפור על אהילי עור-האדם של אלזה קוך, לא יזכרו את זה. הם יזכרו את הסדיזם ויבלבלו אותו עם הפתרון הסופי.

יום ארוך, קשה. בדרך מוארשה למיידנק מסיימים לראות את 'הפסנתרן', בדרך ממיידנק לקראקוב רואים את 'רשימת שינדלר'. חייבים לשמור על רמה גבוהה ככל הניתן של רגש.

IMG-20180226-WA0000

את הביקור בקראקוב פותחים, אחרי ההכנה של 'רשימת שינדלר', בפלאשוב. כלומר, בפארק המושלג שהיה פלאשוב, והיום הוא מסלול רצוף אנדרטאות. מתחילים באנדרטה הפולנית, שהוקמה בידי השלטון הקומוניסטי בשנות ה-60', ומנציחה את "הקדושים המעונים של המרצחים ההיטלראים". האנדרטה עצמה מייצגת, לפחות לפי אחד ההסברים, את שישה מיליוני האזרחים הפולנים שנרצחו בשנות המלחמה על-ידי הנאצים, יהודים ונוצרים כאחד. שתי אנדרטאות אחרות מנציחות את הנרצחים היהודים. ואפס דיבור על הפער בין האנדרטאות, על הפער בין המסרים – מה אנחנו לומדים מהשואה? שאנשים הם אכזריים? שהגרמנים הם רעים? שהיהודים הם טובים? שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו?

החשיבות של הדברים שלא נאמרים היא כה גדולה, וכל-כך קל להתעלם ממנה. כמו בבוקר למחרת, כאשר אנחנו עומדים מחוץ לבית-הכנסת הישן של קראקוב והמדריך מסביר על מקורות כוחה של הקהילה היהודית בעיר. הוא מציג את התפיסה, לפיה פיזור העם היהודי בגלויות רבות הוא אחד הגורמים להישרדותו של העם. הוא רק שוכח להזכיר לתלמידים, שהגליית עמים כבושים, בייחוד כאלו שמרדו בכובש, היתה פרקטיקה מקובלת ביותר בעולם העתיק, ולא נעשתה מתוך שנאת היהודים. והמדריך לא התכוון שזה מה שיבינו התלמידים. לו הדבר ברור. אבל התלמידים לא יודעים את זה, ומה שהם מקבלים הוא: כולם תמיד שונאים את היהודים -> הרומאים היגלו את היהודים -> היהודים התפזרו בעולם -> בלה-בלה-בלה -> גירוש ספרד -> בלה-בלה-בלה -> שואה.

האם אפשר להשתמש בבית-קברות, לדוגמה, כדי להדגיש את היש, את החיים? ייתכן שאפשר. אבל כמו דברים רבים במסע הזה, יהיה בכך כדי להקדים את ה'מה' ל'למה' – האם אני רוצה, כמחנך, להגדיר שמבקרים בבית-קברות, ואז למצוא סיבה טובה, פחות או יותר, לעשות את זה? או שאני רוצה להגדיר קודם כל מה אני רוצה לעשות ולהשיג, ורק אחר-כך להחליט איפה ואיך הכי טוב לעשות זאת? נכון, מערכת החינוך סובלת מהמחלה הזו בדברים רבים שהיא עושה. אך דווקא כאשר שוברים את המסגרת ויוצאים למסע, שאמור להיות כל-כך משמעותי, יש הזדמנות לעשות דברים אחרת, ואולי דווקא בשל כך תחושת הפספוס כל-כך קשה לי. וזה לא שאי-אפשר להשתמש בדברים שרואים וחווים כדי לייצר שיחה משמעותית על דברים. ראו, למשל, דברים שכתב תלמיד באחת משיחות סיכום היום. אבל האם, כמחנך, אלו הדברים, המקומות, החוויות שאני רוצה להשתמש בהן כדי לעורר שיחה משמעותית? מבחינתי, לפחות, התשובה היא לא.

IMG-20180226-WA0007זהו, עוד יום אחד נשאר. וכמובן, שום ביקור בפולין לא שלם בלי אושוויץ. ההתרגשות בקרב התלמידים בשיאה – תכף נבכה, עוד רגע. והמוזיאון באושוויץ עושה את זה היטב. זו מסחטת רגש יעילה ביותר. זה באמת עובד. הרי איך אפשר להישאר אדישים לנוכח ערימות השיער והמזוודות, למול תמונות העירום של שלדי אדם? אין ספק, זה מזעזע. השואה היתה אירוע שאסור שיישכח. אבל מה עושה הזעזוע, בפני עצמו? מה הוא מלמד אותנו? מה אנחנו מפיקים, כפרטים וכעם, מסיפורי ותמונות הזוועה?

את התשובה, או חלק ממנה, קיבלתי כשעזבנו את אושוויץ והגענו לבירקנאו. התלמידים, שהיו רגועים והתנהגו למופת עד לרגע זה, נתקפו תזזית. איפה הדגלים? איפה הדגלים? אנחנו חייבים את הדגלים! מה זאת אומרת יש רק עשרה דגלים?! באותו רגע הבנתי, מדוע שמרו את אושוויץ ליום האחרון של המסע – אם הם היו מצטלמים עם הדגל על פסי הרכבת של בירקנאו ביום הראשון, לא יודע כמה הם היו מקשיבים אחר-כך. באופן אירוני למדי, שלא כמו בתקופת השואה, הפעם סילקו את כל היהודים מבירקנאו… בגלל הקור.

וכדי שלא יהיה ספק שהתלמידים יוצאים מהמסע עם התובנות הנכונות, מבירקנאו נוסעים ישר לשדה התעופה. שלא יהיה זמן לשאול, לתהות, לדבר. ובכל זאת, כבר בשדה-התעופה, שאלתי את אחת התלמידות איך היה המסע. התשובה: "האמת, בזבוז של כסף. היה כיף עם החברים והכל, אבל לא בכיתי כל המסע, חוץ מאשר היום באושוויץ, וגם זה רק בגלל התמונות."

אז מי אנחנו? אלו שנותרו.

ומה מעשינו? מנ-צי-חים.

ותפקידנו בעולם? לנקום – בעצם קיומנו.

אף מסע לפולין לא שלם ללא הטקסים שלו – במחנה, ביער, בגטו. כי מילים לא מספיקות בשביל לשמר את רמת הרגש הדרושה. יזכור, קדיש, שיר או שניים, ומסיימים בתקווה.

עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו.

אבל חופשי ממה?

וחופשי למה?

העם היהודי יהיה חופשי רק כאשר יפסיק לחפש הצדקות לקיומו בעברו, באסונות שלו, בארצות ובעמים שמעבר לים.

כולנו – כפרטים וכעם – נהיה חופשיים באמת רק כאשר נעסוק ביצירה של יש מיש, ולא של יש מאָיִן. כל עוד מקומו של האָיִן בחיינו גדול ממקומו של היש, לא נוכל להשתחרר מכבלי העבר וליצור את חברת המופת עליה חלמה חבורה של יהודים אי שם לפני מאה וכמה שנים.

כמה שעות עובד מורה, אבל באמת?   9 comments

זהו. בשעה טובה, אחרי כמעט חודש, תפסו אותם. שני תלמידים שלי, שכבר כמה שבועות נכנסים לכיתות לא להם ושורקים באמצע השיעור. מורה אחת הצליחה לתפוס אותם על חם ולהביא אותם לשיחה אצל המנהל שלי. היתה שיחה קשה, כולל איום לא לאפשר להם לסיים את השנה. והם בכיתה י"ב, והכל. כמה שהיה לי קשה עם המחשבה שהם לא יסיימו יחד עם כולם, היתה לי הקלה שלפחות הסיפור הזה סוף-סוף הסתיים.

אבל תחושת ההקלה היתה קצרה, כי מיד אחרי השיחה עם התלמידים, המנהל שלי ביקש שאשאר איתו בחדר, ושטף אותי על זה שלא הייתי מעורב מספיק בסיפור הזה, ואפשרתי לו להימרח כמעט חודש. שאם רק הייתי מפנה לזה את הזמן, אפשר היה לסגור את זה מזמן, ואז גם לא צריך היה לאיים על התלמידים שלא יסיימו בית-ספר.

הלכתי הביתה בתחושות קשות מאד, והחלטתי שאני לא מוכן לסבול את זה יותר. אתה נותן את הנשמה, לא מפסיק לחשוב, לנסות, לתכנן איך לעשות את הדברים טוב יותר, ובסוף עוד חוטף על הראש. זהו, מחר בבוקר אני מודיע למנהל שלי שדי. שאסיים את השנה הזו עם התלמידים שלי, אבל די. אנסה לחזור לאקדמיה, אולי אפנה בכלל לכיוון חדש לגמרי, אבל מזה היה לי מספיק.

ואז קלטתי שמחר יום שני, והמנהל שלי בכלל לא נמצא. ואיך אוכל לאיים עליו שאני מתפטר, אם הוא בכלל לא נמצא?

רגע. בכלל לא יום שני מחר, אלא שישי. ובכלל חופשת חנוכה עכשיו. וברור שתלמידים שלי לא נכנסו לכיתות שאינן שלהם, הרי המורות מכירות את כל התלמידים בשם ובפנים…

זה החלום ממנו התעוררתי אתמול בבוקר.

לא צריך את פרויד בשביל לחשוף את רגשות האשמה שאני חש כמחנך, על כך שאינני עושה מספיק כדי שתלמידים שלי יצמחו, ילמדו, יתבגרו, יהיו מאושרים.

ולא, אין בזה כדי לומר שום דבר מיוחד עלי כמחנך. אלו רגשות שאני יודע, שחשות וחשים רבים מחברי, העובדים במקצוע הזה. כי זה, אולי, אחד ההיבטים שבהם מקצוע ההוראה הוא מהקשים ביותר שיש – אתה אף-פעם לא יכול לומר לעצמך, שבאמת באמת הצלחת, שמילאת את תפקידך בשלמות.

חכו. לפני שאתם מסבירים לי שאני טועה, שמקצועות אחרים הם הרבה יותר קשים, שבתמורה לזה אני מקבל תנאים מעולים, שאף אחד לא הכריח אותי לעבוד בזה…

אין לי שום כוונה להתמסכן, וגם לא להשוות את עצמי לאף אחד אחר. הבחירה שלי במקצוע הזה נעשתה מתוך בחירה חופשית לחלוטין ומבין כמה אפשרויות, וברוב הימים אני מאושר מכך, שזכיתי להיות מורה ומחנך. למרות כל מה שאכתוב כאן בהמשך, השורה התחתונה היא, שאין בעיני עוד מקצוע מרגש, מספק ומשמעותי כמו חינוך.

אבל מערכת החינוך נמצאת בצרות. וזה לא בגלל המורות והמורים שעובדים בה, אלא בגלל שהמבנה והתפקוד שלה לא תואמים את הצרכים של החברה הישראלית במאה ה-21. ומה שאני מבקש לעשות בפוסט הזה הוא להאיר היבט אחד של אי-ההתאמה הזו ולהציע נקודת מבט אחרת, מעט יסודית יותר, על מה שצריך לעשות כדי לספק חינוך איכותי יותר לילדים של כולנו.

אז כמה, בעצם, עובד מורה?

בקיץ האחרון פנו אלי מהמדור הכלכלי של כאן, שאגיב על סוגיית החופשות שמקבלות מורות. הסרטון, שלהפתעתי זכה לצפיות רבות מאד, יצא – כמו כל סרטון בן שלוש דקות שינסה לטפל בסוגיה מורכבת ורצינית – מעט שטחי ומעט יותר אגרסיבי ממה שחשבתי, אך הוא נגע בשאלה אמיתית, שהעסיקה אותי באופן יומיומי בשנה שחלפה – כמה עובד מורה, אבל באמת?

סוגיית החופשות במערכת החינוך היא כמובן לא חדשה, וחוזרת על עצמה כל קיץ. היא קשורה, כמובן, גם לשאלת השכר המגיע למורות, אך גם לסוגיות רחבות יותר, של ארגון המערכת ככלל, כפי שאנסה להראות כאן.

כמחנך, יש בעיסוק בכמות שעות העבודה שלי משהו מעצבן – הרי חינוך הוא עניין של רגש, של קשר, ולא של זמן. זו האיכות ולא הכמות… אבל אי-אפשר באמת לנתק בין הדברים, הן מנקודת המבט שלי כעובד והן מנקודת המבט של

10.26

התלמידים והחינוך לו הם זוכים. אז למרות שלא זה העיקר, והייתי מעדיף לעסוק באיך ובלמה, החלטתי בתחילת שנת הלימודים שעברה לעקוב אחר מספר שעות העבודה שלי בכל יום, בחלוקה לסוגי פעילות.

 

אז מה היה לנו שם?

בשנה שבה ערכתי את הספירה, בין ה-26 באוקטובר 2016 (פשוט כי זה יום אחרי סוכות, ובסוכות היה לי זמן להכין את הדוח) ועד ה-25 באוקטובר 2017, עבדתי 2090 שעות.

10.25

אם נחלק את המספר הזה במספר הימים בשנה, ייצא שעבדתי 5 שעות ו-42 דקות בכל יום בשנה. אבל צודקים – זו ספירה שאיננה רלבנטית לכלום.

אם נחלק את המספר הזה במספר הימים בשנה שבהם הייתי אמור לעבוד לפי מבנה שנת הלימודים, ייצא שעבדתי בכל אחד מ-177 הימים של שנת הלימודים 11 שעות ו-48 דקות. אלא שבשנה החולפת נשארתי 4 ימים בבית עם ילד חולה, ולקחתי עוד שני ימי מחלה בעצמי. בהנחה שאלו ימים שמקובל שכל עובד לא יעבוד בהם, הייתי "אמור" לעבוד השנה 171 ימים, כלומר 12 שעות ו-12 דקות בכל יום. דרך אגב, אם תוסיפו ל-177 הימים של שנת הלימודים 104 ימים של סופי-שבוע, תקבלו 84 ימי חופש. אכן שערורייה.

שעות-חודשיות

אבל בואו נבחן את הדברים קצת יותר לעומק. לפי אתר הביטוח לאומי, בתקופה המקבילה היו במשק 252 ימי עבודה. מזה נוריד 12 ימי עבודה, להם זכאי כל עובד על-פי חוק (במינימום, לפני התחשבות בוותק), ונקבל 240 ימים בהם הייתי אמור לעבוד בשנה החולפת, אם היו משווים את ימי החופשה של מורים לימי החופשה במשק.

ספירת-ימי-עבודה

אז אם נחלק את 2090 שעות העבודה שלי בשנה החולפת במספר הימים שעובד עובד "נורמלי", נקבל רק 8 שעות -ו-42 דקות בכל יום עבודה. יש! אני כמו כולם!!!

ובכל זאת – עוד קצת נתונים על הכמות, ואחר-כך נתייחס גם לתכנים של העבודה הזו.

במהלך השנה הזו עבדתי, בממוצע, שלושת-רבעי שעה בכל יום שישי, ובאופן כללי עבדתי ביום שישי פעם בשלושה שבועות.

שבתות? בשנה החולפת עבדתי ב-28 מתוך 52 השבתות, ובממוצע עבדתי שעה אחת ו-40 דקות בכל שבת.

ושוב – אל תגיבו עם 'יש המון עובדים במשק שעובדים גם בסופי-שבוע'. אף-אחד לא אמור להיאלץ לעבוד בסופי-השבוע, וזו אחריותנו כחברה לדאוג שזה באמת יתאפשר.

ועכשיו – למה כל זה בכלל חשוב?

שעות-לפי-משימות

לפי ההסכם הקיבוצי עליו חתם ארגון המורים עם משרדי החינוך והאוצר, משרה מלאה של מורה מורכבת כך:

מבנה-משרה

אם נחזור שוב למה שקרה בפועל, נקבל את התמונה הבאה:

10.25

כמה נתונים בולטים לעין:

  1. חלקן של שעות ההוראה בפועל קטן בחצי ממה שנועד להיות לפי ההסכם הקיבוצי (ואף יותר, משום שבספירת השעות כללתי את השעות הפרטניות כשעות הוראה).
  2. חלקן של השעות המוקדשות להכנת חומרים ובדיקת מבחנים ועבודות כפול מן המתוכנן.
  3. חלקן של השעות המוקדשות לישיבות והשתלמויות גדול בכמעט 4 אחוזים מן המתוכנן.
  4. ישנן משימות שכלל אינן נלקחות בחשבון בספירת שעות העבודה של מורה.

אה, ונתון אחרון חשוב – עשיתי את כל (או ממש ממש כמעט כל) שעות ההוראה שהוקצו לי. בחיי.

מה, לדעתי, אפשר ללמוד מזה?

  • לא ניתן (לדעתי גם לא רצוי, אבל זה סיפור אחר) להגדיל את מספר שעות ההוראה לאורך השנה, מאחר שעל כל שעת הוראה פרונטלית (וזה לא באמת משנה אם מדובר בשעה מול כיתה, מול הקבצה או מול קבוצה קטנה בפרטנות) יש תקורה של יותר משעתיים. הדרך היחידה כן לעשות זאת היא על-ידי הגדלת מספר המורים העובדים במערכת.
  • מורות ומורים עובדים הרבה יותר ממה שהציבור חושב. וזה בסדר. כפי שעלה מחישובי השעות, מורות ומורים לא בהכרח עובדים יותר שעות מעובדים אחרים במשק. הבעיה הגדולה ביותר היא הדרך שבה מאורגנת העבודה של עובדי הוראה לאורך השנה, ללא כל גמישות – לא מצד העובד ולא מצד המערכת.
  • דבר נוסף, שלא עולה מתוך הנתונים, אבל קשה לערער עליו – יש שונות גדולה בקרב המורות והמורים בהרכב ובאופי של עבודתם. יש הבדל בין מקצועות הוראה, בין תפקידים שונים, בין שלבי החינוך, ועוד. אבל כל המורות והמורים עובדים קשה, והרבה. אם רק היתה לבית-הספר, בשיתוף-פעולה עם ועדי מורים מקומיים, גמישות בקביעת הרכב שבוע העבודה של המורות – מי זקוקה ליותר שעות פרונטליות ופחות שעות תקורה ומי להיפך, מי מצוינת בפרטנות ומי מרצה מעולה, ניתן היה לנצל באופן יעיל הרבה יותר את שעות העבודה המצטברות של כלל המורות והמורים בצוות הבית-ספרי.

בהקשר אחר אבל דומה, ערכנו בתנועת המורים ניתוח של שאלת היחס המספרי בין מורות לתלמידים. גם שם גילינו, שלמרות שזו לא הכמות אלא האיכות, כאשר יש למורה רק 7 דקות בשבוע לכל תלמיד, זה משפיע גם על איכות הקשר, ולא רק על כמותו.

כאשר אני נאלץ, כדי למלא אחר דרישות המשרה שלי, לעבוד שעות רבות בבית מעבר למשרה שלי בבית-הספר;

כאשר התחושה היא של רדיפה אינסופית אחר המשימות;

כאשר לא ברור מהם תחומי האחריות של מורה או מחנכת – כלומר, שהכל נמצא בתחום אחריותה;

וכאשר הדרישות הביורוקרטיות, הדוחות, הישיבות, ההשתלמויות… הולכות ותופסות חלק גדל והולך מהמשרה ומשדרות שוב ושוב חוסר אמון ביכולתה של המורה לעשות את עבודתה,

אז ברור מאיפה באים רגשות האשמה. ברור מדוע מורות ומורים חשים שהם אינם מצליחים להגיע לכלל תלמידיהם. ברור מדוע הורים חשים, שהחינוך שילדיהם מקבלים איננו מספק. זו לא רק תחושה – אנחנו, ציבור המורות והמורים, מתקשה יותר ויותר לבצע בהצלחה את עבודתנו, והילדים של כולנו סובלים מכך.

נכון, מעקב השעות הזה הוא נקודתי, ואני לא מייצג את מערכת החינוך כולה, כמו שאף מורה לא יכולה לייצג ציבור כל-כך גדול. הייתי שמח לו מורות רבות היו עורכות את מעקב השעות הזה, והיינו יכולים להציע ניתוח רחב ומעמיק הרבה יותר למאפייני העבודה של מורות ומורים. לצערי, נראה שלאף אחד מהגופים המעורבים בהובלתה של מערכת החינוך – הן משרדי האוצר והחינוך והן ארגוני המורים – אין אינטרס לערוך מחקר שטח מקיף ומעמיק שכזה, והם מעדיפים את הסטטוס קוו, את המאבק על תוספת כזו או אחרת לשכרן של המורות, שחשובה ככל שתהיה, אין לה באמת סיכוי לשנות את המצב מן היסוד.

אז סיימתי לספור שעות עבודה. כמו לפני הספירה, עיקר העיסוק שלי הוא במערכות היחסים, בקשרים הבין-אישיים, ברווחתם של תלמידי ובטובתם. כמו לפני הספירה, ברור לי שאם רק היה לי יותר זמן, הייתי יכול לעשות יותר. רגשות האשמה נותרו בעינם. אבל כך גם הסיפוק העצום מהעבודה הזו, האושר שבעבודה עם מתבגרים והאמונה, שאני בכל זאת מצליח לעשות משהו – גם אם קטן – כדי לעשות את העולם הזה למקום טוב יותר.

קשר השתיקה   2 comments

באופן מעט אירוני, מה שהחזיר אותי לבלוג אחרי הפסקה של יותר משנה וחצי הוא סידרת טלוויזיה, שאחד המסרים שלה, לפחות, הוא הנזקים שגורמת ההתמכרות שלנו לרשת באופן כללי, ולרשתות החברתיות בפרט.

לא הייתי מוכן לסערה, שחוללה אצלי הסדרה '13 סיבות' – סדרה של נטפליקס שעלתה לשידור רק בסוף מרץ ומבוססת על ספרו של ג'יי אשר 'שלוש-עשרה סיבות למה'. וזה לא משום שהיא עוסקת בהתאבדות של תלמידת תיכון (לא לדאוג, זה לא ספוילר – זו נקודת המוצא של הסדרה…). זה גם לא משום שהסדרה הפתיעה אותי או גרמה לי להבין כמה מעט אני יודע על החיים של תלמידיי (שלא לומר של ילדיי הפרטיים). גם לא האיכות הטלוויזיונית יוצאת-הדופן של הסדרה. כלומר, אני חושב שהיא עשויה מצוין, אבל בזה אני באמת מבין מעט מאד.
אני חושב, שהסיבה המרכזית שהסדרה תפסה אותי כל-כך היא שיכולתי לזהות בה כל-כך הרבה מהתלמידים שלי, וגם – ראוי לומר זאת – מעצמי. גם אם בהגזמה, בהקצנה ולעתים במלודרמטיות, 13 סיבות מספקת הצצה חשובה, ובעיני גם אמינה, לחייהם של בני-נוער – חוויה שכולנו עברנו בצורה כזו או אחרת; אבל של בני-נוער בשנות האלפיים, דבר שאף אחד מאיתנו המבוגרים – מורות, מורים והורים כאחד – מעולם לא היה. ולא, זה לא עניין של לחפש את הדמות הזו או האחרת בכיתה, או לנסות ולזהות מי מהם נמצא בסכנה להתאבד. יותר מזה – בעיני ההתאבדות של האנה היא בכלל לא הסיפור, כי אם רק הרקע לסיפור האמיתי, היומיומי, שחווים יתר תלמידי בית-הספר.

הסדרה, אם יש עדיין מישהו שלא שמע עליה, עוקבת אחר ה'מתנה' שהשאירה האנה בייקר לחבריה לכיתה, ובה היא מתארת באזניהם, על-פני שש קלטות וחצי, את האחריות של כל אחד ואחת מהם להחלטה שקיבלה לסיים את חייה. לאורך פרקי הסדרה אנחנו נחשפים למעשים, למחדלים, לתמימות ולעיוורון של חבריה של האנה לכיתה ולשכבה, אך לא פחות מכך – של המבוגרים הסובבים אותה, בבית-הספר ובבית.

אבל בכלל לא על הסדרה עצמה אני רוצה לדבר, אלא על הדיון החינוכי-פסיכולוגי שהתפתח סביבה, ועל מה שהחלטתי אני לעשות איתה כמחנך. כמעט מיד לאחר צאתה למסכים עוררה הסדרה ויכוחים ודיונים ערים, על כך שהסדרה מעודדת בני-נוער המצויים בסיכון לכך להתאבד בכך שהיא מציגה אותה כפתרון לגיטימי, כמעט רומנטי לצרות של גיל ההתבגרות. פסיכיאטרים קראו לנטפליקס להוריד את הסדרה מהמסך, אגודות הורים הזדעקו כנגדה… נדמה כאילו חצי עולם גילה אך זה עתה, שגיל ההתבגרות הוא לא פיקניק, שבני-נוער הם מסובכים ומתוסבכים, שהם פוגעים באחרים ובעצמם, ובמקרים קיצוניים אף מתאבדים.

ברור לי למה אנשים כל-כך מזדעקים. זה מפחיד. זה מפחיד לחשוב שהילדים שלנו, בשלב שאנחנו כבר לא יכולים לטפל בהם ולפתור עבורם את הבעיות, עלולים להיות חשופים לכל הזוועות של העולם. מפחיד עוד יותר לחשוב, שאין להם את הכלים הדרושים להתמודד עם הזוועות הללו. כל זה ברור. מה שלא ברור לי הוא המחשבה (שבאופן אירוני, מתאימה דווקא לגיל ההתבגרות), שאם לא נדבר על זה, זה לא יהיה קיים. שאם רק נרפד להם את הקירות, נגזום את כל הקוצים לאורך השביל ונסלול להם מדרכה, אז הדרך תיעשה פתאום קלה, והזוועות יישארו מעבר לחומה. הרי זו, אם כבר, אחת ההאשמות המרכזיות שמפנה האנה כלפי חבריה, מוריה, הוריה – אם רק לא הייתם מתעלמים, אילו רק הייתם אומרים מילה טובה, אם רק הייתם שקועים טיפה פחות בעצמכם…

אין לנו זכות להתעלם מהתכנים, שמעסיקים את ילדינו ותלמידינו. עם כל הלחץ, והעומס, והבגרויות, אין לנו את הפריבילגיה לומר 'אין לי זמן לזה'. בני-הנוער נמצאים שם. כאשר שאלתי בכיתה מי ראה את הסדרה, לפחות חמש בנות הצביעו. אז מה, אם אני לא אתייחס לזה הם יבינו לבד שהתאבדות זה אסור, ובחיים לא ינסו את זה? או לחילופין, אם אדבר על זה בכיתה, מישהו באמת חושב שהמסקנה שלהם תהיה 'ואו, כנראה שהמחנך שלי חושב שזה פתרון לגיטימי'?! כל ניסיון להסתיר, להעלים, להתעלם, רק יגרום להעצמה של התכנים המסוכנים, רק יגדיל את הסיכוי שהם יפרשו את הסדרה באופנים שעלולים לסכן אותם או אחרים (וזה בלי לדבר בכלל על התכנים האחרים שהם חשופים עליהם).

והאמת? אין לי זמן. יש לי שיעור חינוך אחד בשבוע, כלומר 45 דקות ברוטו. כלומר, כחצי שעה נטו. נכון להיום, התקיימו 32 שיעורי חינוך. שישה התבטלו מסיבות שונות. חלק גדול מהזמן הולך לתכנים מערכתיים כמו טיול שנתי, טקס רבין, ליווי המחויבות האישית, הכנה לצה"ל, ימי זכרון… נשארנו עם 14 מפגשים של חצי שעה נטו. כלומר, עד עכשיו הקדשתי שבע שעות מלאות להעברת תכנים חינוכיים "עמוקים". ובואו נזכור, שהכל נעשה עם 35 תלמידים במקביל – לא בדיוק קבוצה מתאימה לשיח אינטימי…

ובכל זאת החלטתי שאני לא מוותר, והודעתי לתלמידים שהסדרה תהפוך לנושא של שיעורי החינוך שעוד נותרו לנו השנה. בכל שבוע אני שולח להם קישור לפרק או שניים (שהעליתי לדרייב שלי, כדי למנוע פרסומות בוטות – אבל זה סיפור לפוסט אחר). הם מתבקשים לצפות בו, ואנחנו מקיימים דיון במעגל בשיעור החינוך הקרוב. כשתכננתי את זה, זה נראה לי הדבר המתבקש והטבעי ביותר בעולם. אבל כל-כך הרבה אנשים מסביבי, כאשר שמעו על התכנית, אמרו לי 'איך אתה יכול?' ו'איזו הכשרה יש לך לזה?' וכמובן 'אתה לא חושש שזה יעודד אצלם התאבדות?'…

נכון. אין לי "הכשרה". לא למדתי פסיכולוגיה, ואף אחד לא לימד אותי בתעודת הוראה איך עוסקים בתכנים האלו. מצד שני, עסקתי בהם כבר כמדריך בכיתה י', ואני מכיר בני-נוער – אני עובד איתם בצמידות כבר כמעט עשרים שנה. בפועל, אני לא חושב שיש הרבה אנשים שיש להם "הכשרה" טובה יותר מאשר מחנכות ומחנכים כדי לעסוק בנושאים הללו. ועדיין, כשפתחתי, השבוע, את הדיון הכיתתי הראשון, קצת רעדו לי הברכיים. ואם זה יתפוצץ לי בפנים? ואם יעלו שם דברים שלא אדע להתמודד איתם?

אז התיישבנו במעגל. הקרנתי להם את הסרטון המ-ע-ו-ל-ה על אמפתיה vs סימפתיה, והצגתי להם את הכללים המחייבים לשיחה כזו:

  1. מדברים לפי תור
  2. לא מתפרצים לדברים של מי שמדבר
  3. נמנעים מהעברת ביקורת או שיפוט על הדברים שנאמרים – אפשר לא להסכים
  4. בסיום הדברים אפשר לשאול שאלות הבהרה
  5. כל הדברים שנאמרים במעגל נשארים במעגל

אחרי זה ביקשתי מהם להתחלק בזוגות ולחלוק אחד עם השני חוויה מורכבת, או לא נעימה. להתאמן בשיתוף.

אחרי כמה דקות עצרתי את השיחות, וביקשתי מתלמידים לתמצת את האירועים בשני הפרקים הראשונים, כדי שניזכר כולנו. ביקשתי גם ממי שראה את כל הסדרה, שיקפיד לא לעשות ספוילרים וינסה לשפוט את הפרקים בלי מה שהוא יודע על המשך הסדרה (למי שכן ראה – אמרתי לתלמידים, שבעצם המצב שנוצר בכיתה, שחלק ראו כבר הכל וחלק לא, דומה למה שקורה בסדרה עצמה, לקבוצה שהקלטות עוברות דרכה). ואז ביקשתי תגובות.

דממה

'מה עכשיו?'

'מה אתה רוצה שנעשה?'

'שתגיבו'

ואז –

'נו, אז הפיצו עליה תמונה…' 'אז אמרו שהיא זורמת…'

ומצד שני –

'יש שם ממש החפצה'

ואני – 'ואיך נגמרת ההחפצה הזו, זוכרים?'

'אה, כן, בהטרדה מינית…'

'טוב בסדר, אבל זה קורה כל הזמן…'

'בחורות שהולכות למועדון, למשל, עושות את זה מסיבה מסוימת…'

'אם היא רוקדת פעם עם זה ופעם עם זה, אז ברור שהיא מחפשת עם מי לשכב'

הם ילדים טובים, התלמידים שלי. באמת, מקסימים. אבל אף אחד אף-פעם לא דיבר איתם על הדברים האלו, כי ההורים שלהם רוצים להיות חברים שלהם, והמורות שלהם הרגישו לא מוסמכות, והמערכת משדרת שאין זמן, וזה לא תפקידנו, וכמו שאמרה לי היועצת: 'אני רוצה לתאם איתך זמן שהאחות תיכנס לשיעורי חינוך מיני…'

'13 סיבות' לא עוסקת בהתאבדות. היא עוסקת בבני-נוער, ובקשר השתיקה שקיים אצלנו, המבוגרים, בקשר למה שעובר עליהם בשנים המורכבות הללו. כאשר התגובה שלנו לסדרה היא לנסות ולהתעלם ממנה, אנחנו מנציחים ומעצימים את קשר השתיקה הזה. והילדים נשארים לבד, להתמודד עם אלף ואחד דברים שהם לא חוו מעולם. קצת, אולי, כמו האנה עצמה…

hodrrvu0zipxicq9cmaam58touglw12ruvatmw8b

נ.ב.

בעיני, הסדרה הזו היא סדרה להורים לא פחות מאשר היא סדרה לבני-נוער, אולי יותר. אפילו המלצתי לחלק מהורי התלמידים שלי לצפות בה יחד עם ילדיהם…

לקריאה באנגלית – To read in English

מתכונן ליום הזכרון הבא   2 comments

משנה לשנה הופך היום הזכרון לחללי מערכות ישראל קשה יותר ויותר עבורי.

והבנים שלי עוד קטנים, דווקא. יש לי עוד כמה שנים טובות עד שאחזור להפסיד שינה בגללם בלילה.

ובכל זאת, כל שנה הבוקר הזה של יום הזכרון ממלא את עיני וגרוני בדמעות חמות וצורבות יותר מאשר בשנה שקדמה לה.

רק השנה הבנתי, בשיחות עם תלמידים ובמהלך הצפירה, מה קורע אותי ככה מבפנים. כי בזמן הצפירה אני לא חושב על חברים שנפלו (התמזל מזלי כמעט באופן בלתי-סביר, במציאות שלנו, וכל משפחתי הקרובה, חברי ומכרי הקרובים שרדו את שירותם הצבאי בשלום יחסי), אלא על התלמידים שלי, שעומדים מולי. על הילדים המגודלים הללו, שביום הזכרון הבא כבר עלולים להיות חלק מרשימת הכשלונות הלא-נגמרת שלנו. חלק מרשימה מאשימה, מביישת – לא הצלחתם להפסיק את זה, לא הצלחתם להגן עלינו.

אני עומד מולם וחש בושה. בושה על העולם הקשה אליו אנחנו שולחים אותם, על זה שאנחנו מגדלים אותם להגן עלינו, לאחר שלא הצלחנו אנחנו להגן עליהם.  בושה על שלא עשיתי כל דבר שיכול אדם לעשות כדי להגן על ילדיו.

אני עומד מולם ושואל את עצמי איך אוכל עוד להכין אותם טוב יותר למה שמצפה להם? איך אפשר לחנך אותם בה בעת לקחת אחריות, לתרום, לסכן את עצמם עבור אחרים, ואולי גם להיפגע ואף לפגוע, ומצד שני לשמור על צלם האנוש, על המחשבה הביקורתית, על השאיפה לשלום ולשינוי?  איך אפשר לחנך אותם מצד אחד לבצע את הדברים ההחלטיים והמוחלטים ביותר שיכולים להיות, ומצד שני לראות כל הזמן את המורכבות, את השלם, את המציאות על שלל גווניה?

אנחנו מלמדים ילדים על האחר, על היכולת לראות ולהבין אותו כאדם שלם ונפרד, ושולחים אותם להילחם בכל מי שאחר. אני רוצה להמשיך להאמין ביכולת שלנו ושלהם להכיל את הניגוד הזה, אך המציאות של השבועות האחרונים -כולל השיח הקשה, המתלהם והלעומתי שהתפתח בקרב עמיתי ועמיתותי המורים – מציבה אתגר גדול מאד בפני האמונה הזו.

אני יושב וכותב, ויודע שבכל רגע אני עלול לקבל את הבשורה, שעוד שם נוסף לרשימת הבושה והאשמה שלי, שלנו. זו רק שאלה של מתי ושל מי, כרגע. אבל השאלה היחידה שבאמת מטרידה אותי בימים אלו היא, האם נדע למנוע את השמות הבאים? האם נדע למנוע את הניכור והשנאה בינינו, האם נדע לראות את האחר קודם כל כאדם, ורק אחר-כך כאחר?

אינני מעז להתפלל כרגע לשלום. כל שאוכל לבקש הוא, שיום הזכרון הבא לא יהיה קשה יותר מזה שחלף.

חבר מביא חבר (לעזוב את ארגון המורים)   3 comments

זהו, עשיתי את זה.

ביטלתי את החיובים הקבועים בכרטיס האשראי, ושלחתי מכתב למזכיר הסניף שלי וליו"ר ארגון המורים, רן ארז.

עזבתי את ארגון המורים.

לא בקלות עשיתי זאת. אלו מכם המכירים אותי יודעים עד כמה אני מאמין בעבודה מאורגנת, ובייחוד בצורך של ציבור מוחלש כמו המורות והמורים בארגון עובדים שיגן עליהם, אך גם יקדם את המקצועיות, התדמית והדימוי העצמי של הציבור הזה.

ארגון המורים, מבחינתי, כבר לא עושה אף אחד מהדברים הללו, ובהשראת חבר טוב, יהושע רץ, החלטתי להפסיק לחכות לעזיבת המחאה ההמונית של הארגון. די. מספיק.

אז עזבתי את הארגון, ואני קורא לכם להצטרף אלי:

הורידו את נוסח המכתב: עזיבת-ארגון-המורים ושילחו לסניף הקרוב לביתכם, וליו"ר הארגון (אין לו, כמובן, מייל, אבל בפקס – 1533-7106756)

שתפו את הפוסט הזה לכל רוח, לכל מי שאתם מכירים שהיא מורה, או לכל מי שמכיר מורות ומורים.

הפיצו את הבשורה – כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה, תהיינה לים!

(ומה לעשות עם דמי החבר החודשיים לארגון המורים? אפשר לחסוך, אפשר לבלות, ואפשר להעביר לדבר הקרוב ביותר, היום, לאלטרנטיבה אמיתית לארגון המורים – 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך'. אמנם אני משוחד, אבל זה מה שאני עשיתי)

כשהאיזון קדוש מדי   3 comments

כשהאיזון קדוש מדי, התוצאה היא אפס

 אתמול בבוקר קיבלתי, כמו אלפים רבים נוספים של עובדי הוראה, את האיגרת האחרונה של שר החינוך, שנכתבה בעקבות פרשת אדם ורטה. קראתי, והתעצבנתי. ולא לגמרי הבנתי מה מרגיז אותי, הרי כל המילים הנכונות לכאורה נמצאות שם. אז החלטתי לבדוק את העניין הזה קצת יותר לעומק.

האמת? לא הייתי צריך לחפש הרבה. האיגרת נפתחת במשפט הבא:

"מצד אחד, חברה שסועה, המנהלת ויכוח פוליטי-אידיאולוגי נוקב, מבקשת לשמור על בתי הספר כאיים של למידה, מנותקים מהשפעות של מורים או של זרמים אידיאולוגיים, המבקשים לשתף את התלמידים בדעותיהם ובכך למנוע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית, לצמצם את מרחב הבחירה שלהם ולטשטש את הגבול שבין למידה לבין תעמולה."

מה?! זה "מצד אחד"?! הרי בתוך המשפט הזה עצמו חבויה סתירה מיני וביה – שיתוף תלמידים בדעות שונות, ממשיות, של מורים או זרמים אידיאולוגיים ימנע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית ויצמצם את מרחב הבחירה שלהם? אז מתוך מה הם אמורים לבחור? ואיך הם אמורים לעשות את זה באופן ביקורתי?! הרי אם האלטרנטיבה לכך היא "איים של למידה, מנותקים מהשפעות", משתמע שהתשובה נמצאת בספרי הלימוד (המשמעותי?).

אז השר מתקן ואומר, כי:

"עלינו להרחיב את מקומו ואת סמכותו של המחנך מ"סוכן להעברת ידע" לאדם המייצר דיון מעמיק, תוסס ומסעיר, המפגיש את תלמידיו עם דילמות קיומיות."

להפוך את המחנך מ"סוכן" ל"אדם". ועכשיו יסביר לי בבקשה כבוד השר, איך אני אמור להיעשות לאדם אם עלי להשאיר חלקים גדולים ממי שאני מחוץ לדלת הכיתה? כיצד אוכל להתייצב מול תלמידי במלוא אנושיותי, אם עלי להציג להם תמונה נקייה, פלקטית, של המציאות? כיצד אוכל להפגיש את תלמידי עם דילמות קיומיות, מבלי להיות שם איתם? בלי להראות להם שהדילמות הללו אינן 'חומר לימוד', אלא החיים עצמם? לא יודע. אבל חכו, זה הולך ומחמיר.

השר ממשיך ודורש:

"עלינו להיזהר מלהפוך את בית הספר לזירת התגוששות, למרחב המטשטש את הזכות של הצעירים לבחון, לשקול ולבנות לעצמם השקפת עולם עצמאית."

לא להפוך את בית-הספר לזירת התגוששות? (שלא לדבר על ההתגוששות הממשית שמתקיימת בכל מקרה בבית-הספר, אבל זה כבר סיפור אחר לפוסט אחר) כיצד, לעזאזל, אמורים הצעירים הללו לבנות לעצמם השקפת עולם בכלל, אם הם לא מתוך התבוננות פעילה בהתגוששות, שהיא החיים האמיתיים? השקפת עולם היא בחירה. בחירה בין מערכות ערכים, בחירה בין מה שנדמה לי כטוב וכרע. אבל הבחירה הזו היא בחירה חברתית. היא בחירה שמושפעת מסוכני החיברות המשמעותיים בחיים. ללא מעורבות פעילה שלנו, כמחנכים, בהתגוששות הזו, כיצד יוכלו תלמידינו לבחור באופן מושכל? דווקא ההתעלמות מזירת ההתגוששות הזו היא הטשטוש של זכותם של תלמידינו לבחון ולבחור לעצמם דרך, משום שהיא משאירה רק דרך אחת – את דרך האמצע הלא-ברורה, העמומה. אמת, המציאות מורכבת ותחום האפור בה גדול בהרבה מתחומי השחור והלבן. אך הדרך היחידה לנווט את דרכינו בערפל האפור הזה היא אם אנחנו מחזיקים בתפיסות ברורות וחדות לגבי מה שעבורנו הוא שחור ולבן.

אבל עד כאן הביקורת שלי היא פדגוגית, ואני יודע שהיא נתונה במחלוקת גם בקרב חברי הטובים ביותר. החלק הקשה ביותר בדבריו של פירון עוד לפנינו. מרגע שנכנס לתפקיד מצהיר פירון על האמון שהוא נותן בנו, ציבור המורות והמורים (וכן, ראוי היה שפירון יפנים וגם ייתן ביטוי לכך, שרוב המורים הם, איך לומר, מורות); על הצורך להעצים ולחזק את המורות, להכיר במקומן בקידמת הבמה החינוכית. באיגרת זו הוא, לכאורה, מביע זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

"אמון! אמון! אמון! אני מאמין במורים ובמנהלים."

אז קודם כל, כבוד השר – במי אתה מאמין יותר? במורים או במנהלים? כי מה לעשות, נוצרה כאן זירת התגוששות בין אלו לאלו? האם גם מזירת ההתגוששות הזו עלינו להתעלם?

אבל יותר מכך – אם אתה כל-כך מאמין בנו, המורים והמנהלים, איך תסביר את החלק היישומי של מכתבך אלי?

"בימים הקרובים אפנה לשורה של אנשי מקצוע ואנשי רוח ובכירים במשרד החינוך, לשמש צוות בדיקה שיבחן את מערכת היחסים הראויה שבין פוליטיקה לבין חינוך."

שימו לב – אנשי מקצוע ואנשי רוח, ובכירים במשרד החינוך. לא מורים. לא מנהלים. בסופו של יום, כבוד השר, אין זה משנה כמה פעמים תכתוב את המילה אמון עם סימן קריאה, ההחלטות היישומיות שלך זועקות בקול חזק פי מאה. וכאשר מגיעים להחלטות, שם אינך סופר אותנו. חוסר האמון הזה בא גם לידי ביטוי בדרך בה בוחר השר לחנך אותנו, ציבור העובדות והעובדים שלו –ברפורמות התכופות שאינן רואות את הנעשה כבר בשדה, בהתקפות המילוליות הבלתי-פוסקות הנושאות צורת דרשה שבועית, וגם כאן – באיגרת עצמה, בהגדרת התחומים בהם ראוי שמחנכים לא יעסקו: "פגיעה דתית", "הכחשת שואה", "ערעור על הלגיטימיות של צה"ל". כותרות ריקות. אסור לי להעליב את תלמידי. נקודה. לא מבחינה דתית ולא מבחינה אחרת. אחד מתפקידי הבסיסיים ביותר כמחנך הוא לשמור על כבודם של כל התלמידים. אסור לי להכחיש את השואה. לא כי השר אמר. כי כך אומרים חוקי המדינה. אסור לערער על… רגע. באמת? אסור למחנך, למורה לאזרחות, לערער על הצורך להתמודד עם קונפליקטים באופן צבאי? אסור לבחון את מעשיו של צה"ל, כמו של כל גוף אחר, ולבדוק את הכרחיותם? את מוסריותם? הרי השר עצמו כותב:

"הבעת דעות קוטביות, גם אם חריפות, היא מעשה חינוכי הכרחי, ובתנאי שהמורה מציג את מכלול הדעות, תוך מתן לגיטימציה ראויה לעמדות השונות."

לא יודע מה איתכם, אני לא מבין איך אפשר ליישב בין הדברים.

השר מציין, כי

"יש תחומים שבהם יש להיזהר כפליים, משום שהעיסוק בהם כולל חומרי נפץ תרבותיים שאסור לנו להגיע אליהם"

אם להמשיך את הדימוי הציורי של השר, הרי שבכל מקום אחר, בו יש סכנה לחומרי נפץ, ישנם חבלנים שתפקידם לנטרל את חומרי הנפץ הללו, לפרק אותם למרכיבים שאינם יוצרים פיצוץ. אם אנחנו, ציבור המחנכות והמחנכים, לא נדע בביטחון מלא שאנו זוכים לגיבוי מלא מצד המערכת והחברה כולה, אם לא נחוש כי יש לנו אפודי מגן יעילים, לא נוכל לשמש כחבלנים של "חומרי הנפץ התרבותיים" שמזכיר השר, ומי אם לא בתי הספר והמחנכות העובדות בהם יום-יום יעשה את העבודה הזו?

ועוד נקודה אחת, לכאורה שולית עתה שהסוגייה המשמעתית "נפתרה". שר החינוך מציין, כי:

"מתוך ניהול שיח שוטף עם רשת אורט, ידוע לי בבירור שמלכתחילה לא הייתה כוונה לפטר את המורה."

לכך הוא מוסיף את האמירה:

"אסור שכל התבטאות אסורה תהפוך לפרשייה מסעירה ומטלטלת, אבל באותה מידה אסור שכל בירור, התראה או אזהרה יהפכו מיד למלחמת שמד בחופש הביטוי ובזכויות אדם."

כבוד השר, למקרה שלא ידעת – שימוע לפני פיטורין איננו "בירור, התראה או אזהרה". זהו הליך רשמי חמור, ובמצב שנוצר גם בעל הד ציבורי רחב. ואם מלכתחילה לא היתה כל כוונה לפטר את המורה, הסיבה היחידה לקיים הליך כזה היא על-מנת להפחיד ולאיים. בכך שנתת, כשר, ל"בירור" הזה להתנהל תחת איום הפיטורין, יצרת – גם אם לא במכוון – את הקווים הברורים ביותר באשר לדיונים פוליטיים בכיתה. מורות, הישמרו לכן מעיסוק בכל נושא שעלול להכיל "חומר נפץ". ראיתן מה קרה למי שעשה זאת לפניכן.

שר החינוך מגיב גם לביקורת, שהושמעה על שתיקתו הרועמת בפרשה. הוא טוען, כי צריך היה ללמוד את הפרשה לעומק לפני שיוכל להגיב. צר לי, אך כך לא נוהג מנהיג. אתה רוצה לומר, שיש ללמוד את הפרשה? אמור זאת מלכתחילה. תתערב. תראה שאתה נוכח. אינך חייב להכריע מלכתחילה מי צודק, אך עליך להראות כי אתה שם. כך עושה מנהל טוב. כך עושה מחנך טוב. לא בכל סכסוך בין תלמידים אני מתערב, וודאי שלא מן הרגע הראשון. אינני חייב לקבוע מי התחיל, מי צדק, מי אשם; אבל חובתי כמחנך היא להראות לתלמידי, כי הם אינם לבד בהתמודדות עם הסוגייה; שאם ירצו, אהיה שם ואסייע להם; שאם יהיה בכך צורך, אקח אחריות ואכריע; שאינני חושש מעצם קיומו של הסכסוך, אבל שכן אדאג שהוא יהיה הוגן. את כל אלו, שר החינוך – המנהל הראשי של המערכת בה אני עובד, לא עשה.

שר החינוך מסיים במשפט:

"גם את הפרשה הזו אפשר ורצוי להפוך לשיעור חינוך."

בנקודה זו כנראה שהשר ואני מסכימים. אלא שלצערי, הלקח שאני לומד מהפרשה כנראה שונה מעט מזה, שהשר מנסה למכור לי.

ושתי הערות סמליות לסיום:

תראו מה מופיע בתחתית האיגרת – מלא קישורים ליצירת קשר, נכון? לא נכון! זה קובץ תמונה, בלי אף קישור עובד!!!

תמונה

ואם זה לא מספיק, האיגרת של שר החינוך מסתיימת בהזמנה לפנות אל לשכת השר בפקס או במייל (ולמה שאשלח פקס אם קיבלתי את האיגרת במייל?!):

ניתן לפנות ללשכת שר החינוך בפקס 02-5602246
או במייל lishkat_sar@eduication.gov.il
בפניתך ללשכה עליך לציין שם פרטי, שם משפחה, מס' פניה וכן כתובת פרטית

שמים לב למשהו מוזר בכתובת המייל? (כן, בדקתי וזה לא עובד… אה, ולמה לעזאזל אתם צריכים את הכתובת הפרטית שלי? השר מתכוון לקפוץ לבקר?!)

הוא לא באמת רוצה לשמוע, ובטח שלא אותנו, ציבור המחנכות והמחנכים העובדים יום-יום בשטח. או לפחות לא את אלו, שאומרים יותר מאשר אמן, כבוד הרב.

מערך שיעור – חנוכה כחג של מנהיגים   1 comment

לפני החג נפטר אריק איינשטיין, שהמשפט המקושר ביותר לשמו, אולי, הוא "אני ואתה נשנה את העולם" (זה, ו"אבל אני אוהב להיות בבית", אבל אני בוחר בראשון).

לאחר צאת החג נפטר נלסון מנדלה, מלוחמי החירות והשוויון הגדולים של ימינו.

למעוניינים, מצורף מערך שיעור שמתייחס אל שני האנשים הללו, וקושר אותם אל חג החנוכה וגם, איך אפשר בלי, להרצל:

קובץ WORD – חנוכה-חג-של-מנהיגים / קובץ PDF – חנוכה-חג-של-מנהיגים.

מוזמנים להשתמש, להעביר הלאה, להעיר ולשפר לטובת כולנו.

שנזכה להגדיל את אורם של ערכי החירות והשוויון – לעצמנו ולכל בני-האדם.

  3 comments

אתמול בערב נפרדתי מקומונה כ' של גרעין 'תמורה' של תנועת הצופים – 9 נערים ונערות נהדרים, שמסיימים בימים אלו את שנת-השירות שלהם בבית-שמש.

את הקומונה פגשתי לאורך השנה אחת לשבוע, ללימוד משותף של, טוב, מה שהתחשק לי באותו ערב. בכל שבוע, כמעט, לאורך שנה שלמה, הקפידה החבורה הזו להגיע למפגש איתי, שפעמים רבות היה, איך לומר זאת בעדינות, לא פשוט עבורם. החוויה שביקשתי להנחיל להם, של התמודדות עצמאית עם טקסט לא מוכר בלי שמישהו אומר לך מה אתה אמור לחשוב עליו, היתה להם חדשה ולעתים אף מאיימת.

כמעט בכל טקסט שדנו בו עלתה שוב ושוב הבקשה – 'אבל תגיד לנו מה התשובה!' וכמה הרגיזה אותם התשובה שלי – 'תחליטו בעצמכם'.

זו לא אשמתם, כמובן. זו אשמתנו – 12 שנים בבית-הספר לימדו אותם, שיש תשובה אחת נכונה, והיא נמצאת אצל המורה או בספר הלימוד. 18 שנה לימדה אותם המדינה הזו, שלחשיבה עצמאית אין בדרך-כלל תוצאות חיוביות. שאי-אפשר לשנות. שככה זה.

את כל חייהם הם חיים בתודעה פוסט-מודרנית, שבה אין אמת, ולכן זה לא חשוב מה אני חושב. אין אמת, ולכן מה שאני צריך לעשות זה את מה שיעשה לי טוב. אין אמת, ולכן אין לי שום קריטריונים להעריך טוב ורע, ולכן הכי טוב שאעשה את מה שאומרים לי. ואם לא אומרים, את מה שכולם עושים.

ולמרות כל הדברים האלו, הם התעקשו להגיע ללימוד. למרות שמחלק גדול מהפגישות הם יצאו מתוסכלים, לפעמים כועסים, פעם-פעמיים אפילו בוכים. כי בוער בהם רעב גדול להבין את עצמם ואת העולם שבו הם חיים. כי גם אם הם עדיין לא מבינים מהו הדבר שמפריע להם, ברור להם שמשהו בדרך שבה הם חונכו מאד מאד לא בסדר.

אז אתמול בערב נפרדנו, ולסיכום הכנתי להם טקסט עיבוד לרעיונות של דקארט על הספק המתודי, ועל הצורך שלנו באקסיומה כלשהי, בנקודת משען ארכימדית, באמונה במשהו או מישהו, כדי לפעול בעולם. אז ש"שים (לשעבר) יקרים – אם אתם קוראים את זה – דעו לכם שאני מעריך מאד את האומץ שלכם להתמודד עם העולם, והמציאות, ועם עצמכם. אל תפחדו מהתסכול, או מחוסר הידיעה. אבל עשו בהם שימוש מועיל, השתמשו בהם כדלק להניע את המשך החיפוש אחר תשובות.

פורסם 14 באוגוסט 2013 על ידי פרלשטיין-דביר Perlstein-Dvir ב-חינוך

תגים: , , , ,

הספק ככוח מניע   5 comments

בשנת 1641 פירסם הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (1596-1650René Descartes / Renatus Cartesius, ) את ספרו "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית", אשר הפך לאחד מיסודותיה של הפילוסופיה המודרנית. בספר זה מבקש דקארט לבסס מחדש את היסודות האקסיומטיים של המדע, בעקבות המהפכה המדעית, אשר ביטלה את תמונת העולם התאוצנטרית בתור הבסיס לכל מדע שהוא. למעשה, טוען דקארט, מרגע שמבטלים את אלוהים בתור הסיבה הראשונית לכל הדברים, איננו יכולים לסמוך על שום דבר שאנו מגלים או יודעים.

איך הוא יודע זאת? הוא הולך מן הקל אל הכבד, ומטיל ספק ראשית כל במידע שאנו מקבלים מן החושים. שהרי כולנו יודעים, שהחושים לפעמים מטעים אותנו, ולכן קיימת אפשרות, שהם תמיד מטעים אותנו. אז על מה נוכל כן לסמוך? אם לא על החושים, שמעבירים לנו מידע מן החוץ, אז לפחות על הגוף, שהוא הבסיס לחושים הללו. הרי הגוף בהחלט קיים, לא? לפי דקארט, לאו דווקא. הרי ייתכן, שאני רק חולם שיש לי גוף. ועם זאת, גם אם אני אכן חולם, הרי שחייב להיות מי או מה שיחלום. כלומר, הספק של דקארט נעצר בנקודה זו: אני חושב, משמע אני קיים.

אך בנקודה זו נתקל דקארט בנקודה קשה במיוחד – אם הדבר היחיד שאני יכול לסמוך עליו הוא, שאני קיים, וזאת משום שאני חושב, הרי שעדיין ייתכן, שכל שאר המציאות מסביבי היא תוצר של הטעייה. ייתכן, שכל הרעיונות הקיימים במוחי על המציאות הם תוצרי התעלולים של 'שד מתעתע'. אך יש דבר אחד, טוען דקארט, שלא יכול להיות תוצר ההטעיות של שד מתעתע, והוא האל. איך ניתן להיות בטוחים בכך? משום שרעיון האל הוא הרעיון של טוב אינסופי, ורעיון של טוב אינסופי לא יכול לנבוע מיצור רע. ועל כן, עצם העובדה, שקיים בי הרעיון של אל, שהוא טוב אינסופי, הוא הוכחה לכך שהאל קיים. ומקיומו של האל לקיומה של יתר המציאות, הדרך כבר קצרה.

אם כן, דקארט מגיע בסופו של יום למסקנה, כי גם האדם המודרני זקוק לאלוהים בכדי לבסס את תמונת המציאות שלו, לסמוך על מחשבותיו, רעיונותיו ובסופו של יום גם על חושיו. נשמע לא קל, עבור האדם המודרני, החילוני. אבל בואו נשים רגע רק מילה אחת בצד, ונראה אם זה פותר לנו את הבעיה. בואו נוותר על המילה אלוהים. כמה פשוט. אז עם מה אנחנו נשארים? עם הרעיון של טוב אינסופי. עבור אדם דתי, הטוב הזה חייב לשכון באל. עבור אדם חילוני, אותו הטוב בדיוק יכול לשכון באדם עצמו.

אז מה קיבלנו? קיבלנו את אותה המשוואה, עם אקסיומה בסיסית אחרת. אני חושב משמע אני קיים. וכיצד אדע שגם יתר העולם קיים באמת? משום שהרעיון של בני-אדם בעלי פוטנציאל אינסופי לטוב לא יכול להתקיים ללא קיומם של בני-האדם עצמם.

אין זה משנה, בסופו של יום, מהי האקסיומה האמונית בה אתם בוחרים. בשורה התחתונה, הבסיס היחיד לפעולותינו בעולם הוא האמונה שלנו בנכונותן. אך תמיד – בכל צומת, בכל נקודת הכרעה – עלינו לזכור את הספק המתודי של דקארט, להטיל ספק בכל דבר, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, ולשאול את עצמנו: האם, בבסיס של בסיסי הדברים, ההחלטה הזו תואמת את האקסיומות בהן אנו בוחרים להאמין? אין מי שיכול להכריע עבורנו, אם צעד כזה או אחר הוא נכון, צודק, ראוי. עלינו האחריות לבחור, להכריע, להאמין – ולפעול.

%d בלוגרים אהבו את זה: