ארכיון עבור התג 'חינוך'

כמה מילים על נפלאות ההוראה מרחוק   1 comment

השבוע הייתי חיובי מאד. לקורונה, כלומר. מה שאומר, שלימדתי את התלמידים שלי מרחוק.

יופי של דבר, החידוש הזה שהכניסה לנו מגיפת הקורונה לחיים. אני יכול להיות חולה, ועדיין ללמד.

בעוונותי, אני מלמד את הכיתות החזקה לימודית אצלנו בבית-הספר. אז אשכרה היתה ציפייה בבית-הספר שהם יישבו בכיתה, ואני אפתח זום ואלמד אותם מרחוק. ורק שיהיה ברור – החיוביות שלי לקורונה הגיעה עם תסמינים שליליים ביותר. אבל אם אפשר ללמד מרחוק, אז אפשר ללמד גם כשחולים, לא? ואני לא מאשים את בית-הספר בעניין הזה בכלל. מצוקת כוח האדם בחודשיים האחרונים היא מטורפת, ואין אדם שאני מקנא בו פחות מאשר אחראי המערכת בבתי-הספר.

אבל לא על זה רציתי לדבר היום. רציתי לדבר דווקא על התלמידות'ים.

הכיתה ההפוכה?

כי לא פתחתי להם זום השבוע. הכנתי להם משימות א-סינכרוניות (הנה, עוד מילת קסם שנכנסה לחיינו בשנתיים האחרונות, נכון?). והחלטתי שזו דווקא הזדמנות טובה לעבוד בשיטת הכיתה ההפוכה (כן, הכל היום בחינוך הוא שיטות. וכלי חשיבה. ומהפכות. כלומר – הכל סיסמאות), יעני – לתת להם ללמוד חומר לבד, ואחר-כך לעבוד עליו ביחד בכיתה.

אז נתתי להם חומר ללמוד לבד, שעוסק בנושא הגבלת השלטון – סעיף שהתחלנו כבר לדבר עליו שיעור קודם, והודעתי להם שלמחרת בשיעור יהיה בוחן על מה שקראו.

התפלגות הציונים בבוחן

אז הנה לכם התפלגות הציונים של הכיתה בבוחן. מזכיר – כיתה י', כיתתת מצטיינים, כיתה קטנה מאד (מקרי), שנה שנייה שהם לומדים איתי. אז נכון, 6 תלמידות'ים קיבלו ציון שמעל 90, ואף תלמיד לא נכשל. אבל 3 תלמידים קיבלו מתחת ל-70. שזה כמעט 20% מהכיתה.

אלו נפלאות ההוראה מרחוק. יש המון דברים שאני יכול, כמורה, לעשות בהוראה מרחוק. חלקם ממש מוצלחים. חלק באמת יכולים לעשות שינוי בדרכי ההוראה הרגילות שלי, ולהעביר חלקים מהאחריות על הלמידה חזרה לתלמידות'ים. אבל ההוראה מרחוק טובה, בסופו של דבר, לאותם 10 תלמידים שכבר מסוגלים לקחת אחריות על הלמידה שלהם. אלו שלמען האמת, עושים את זה רוב הזמן גם בלמידה המסורתית, בכיתה. כי מה שאסור לנו לשכוח הוא, שעשרת התלמידים החזקים כאן הם לא עשרה מתוך 17. הם עשרה מתוך כ-180 תלמידות'ים בשכבה.

וגם ה-7 עם הציונים הנמוכים יותר, נכנסו לחומר הלימוד. וקראו אותו. ועשו את הבוחן. סיכוי טוב שהם למדו משהו, לפחות. בכיתות אחרות הנוכחות בשיעורים מקוונים היא 50%, או 30, או 20. שיעור הביצוע של משימות א-סינכרוניות נמוך אף יותר. הוראה מרחוק, בעיני, נידונה להגדיל את הפערים הגדולים ממילא בין חזקים וחלשים. וזו לא שאלה של שיעורים מושכים יותר או פחות. למידה מרחוק הופכת את הבריחה, או ההימנעות, מלמידה לקלה הרבה יותר, למי שלא מעוניין בזה מלכתחילה. אז נכון, זה חלק מהכישלון הרחב יותר של המערכת לייצר מוטיבציה ללמידה אצל כלל התלמידים, אבל הפתרון לבעיה הזו לעולם לא יהיה טכנולוגי.

זה לא פוסט פוליטי – זה לא ניסיון לטעון שכן צריך בידודים, או לא צריך בידודים, שכולם יבואו גם אם הם חולים או שיישארו בבית גם אם הם בריאים ומחוסנים. זו בעיקר תזכורת – גם לעצמי – בדבר החשיבות שבמפגש האנושי. תזכורת לכך שאין תחליף למפגש פנים אל פנים, ללא חציצות, בין מורה לתלמידים. שאם כבר, אז דווקא היום, אחרי שנתיים של קורונה, התלמידות'ים שלנו זקוקים לנו יותר מאי-פעם. ואולי גם כן, בכל זאת, איזו הערה קטנה לכל אבירי הטכנו-למידה – יש ילדים שיכולים ללמוד לבד, מהבית, דרך המחשב. הם מיעוט. קטן. וגם הם, יוכלו להפיק בעיקר טוב ממפגש משמעותי עם חברות וחברים, ועם מבוגרים שרואים אותם ורוצים בטובתם. אבל רוב הילדות והילדים לא יוכלו ללמוד לבד. לא אם לא נלמד אותם לעשות את זה. ובשביל זה אנחנו צריכים לפגוש אותם.

הוראה מרחוק יכולה להרגיש טוב מאד, לפעמים. למידה מרחוק? מורכב יותר.

נ.ב.
בהקשר של הפוסט הזה ממליץ מאד מאד לקרוא את הספר של גילי רומן, מחנך בחסד, "אחרון מסוגו". ספר מרגש וקסום.

תעודות מחצית – בשביל מי ובשביל מה זה טוב?   3 comments

ואיך, אולי, אפשר לעשות את זה אחרת

הנה מגיע לו סוף דצמבר, והגיע הזמן לכתוב תעודות מחצית. למי שאין כוח לפילוסופיה, ורוצה לקפוץ לפרקטיקה, מוזמנת לעבור לכאן.

{סוגריים גדולים – כן, המחצית היא רק עוד חודש. וגם חלוקת התעודות. אבל תהליך הכתיבה של התעודות הללו הוא ארוך, ולוקח כמעט חודש. באופן דומה לזה שיום ההורים – השיחה האישית של מחנכת הכיתה עם כל תלמיד'ה והורה – מתקיים 3-4 שבועות לאחר הישיבה הפדגוגית של הכיתה. כלומר יש פער משמעותי בין הבנת המצב על-ידי המערכת לבין ההעברה שלו לתלמיד'ה. זו בעיה. כרגע, לפחות, אין לי פתרון טוב להציע לה}

בכל מקרה, השנה החלטתי לעשות את תהליך הכתיבה של ההערות לתעודה קצת אחרת. למעשה, באופן מאד לא אופייני לי, התחלתי לחשוב על זה עוד בשנה שעברה, ואפילו הכנתי את הפעילות כבר בקיץ. אז אולי גם לי עוד יש תקווה…

השאלה המרכזית שהעסיקה אותי, כפי שמעידה הכותרת של הפוסט הזה, היא בשביל מי ובשביל מה טובות התעודות הללו? למה אנחנו מתאמצים כל-כך? ואנחנו מתאמצים. מאד. אולי כדאי להתעכב טיפה על תהליך הכתיבה של התעודה, כדי להבהיר את הפער שאני חש.

תהליך הכתיבה של התעודות התחיל, במובן מסוים, כבר לפני חודש לערך, כאשר התבקשנו לעבור על מאגר ההיגדים לתעודה, שבו משתמשות כל המורות (כן, גם זה נושא לפוסט נפרד). השבוע התבקשנו, מורי המקצוע של הכיתות השונות, להעביר ציונים והערכות למחנכות הכיתות, על-מנת שאלו יוכלו לכתוב את ההערכות האישיות שלהן לכל תלמיד'ה. אלו הערכות מעמיקות, ומושקעת בהן חשיבה רבה על כל תלמיד'ה – על החוזקות, האתגרים, הדברים שרוצים להביע עליהם הערכה והמסרים שהכי חשוב לנו שיעברו הלאה. הן גם עוברות על הערכות מורי המקצוע כדי לוודא התאמה בין הציון לבין ההערכה המילולית, לראות שאין אמירות לא מתאימות ולעשות הגהה.

הערכות המחנכת עוברות למנהלות הבתים (בדומה לרכזות שכבה בבתי-ספר אחרים) לביקורת נוספת, הן על הניסוח וההגהה, והן על התוכן. לאחר שאלו אישרו, עוברות כל התעודות למנהלת חטיבת הביניים או למנהל בית-הספר, שעוברים עליהן פעם נוספת ומוסיפים את חתימתם. כמובן, שאם יש תיקונים, אז כל התהליך חוזר אל המחנכת, וחוזר חלילה. כך שבסופו של דבר מקבלים התלמידים תעודה, המורכבת משלושה חלקים מרכזיים – הערכות מילוליות בכל מקצוע, ציון בכל מקצוע, והערכה מילולית של המחנכת.

עכשיו, בהרמת יד בלבד – על מה לדעתכם מסתכלים התלמידים?

אז כמחנך היתה לי הפריבילגיה להושיב כל תלמיד'ה ולהקריא להם את הערכת המחנך. ככה ידעתי שהם לפחות שמעו את המילים פעם אחת, גם אם לא מעבר לכך. כמורה מקצוע, אף שאני נמנע מהשימוש בבנק ההיגדים (בעיקר כי קשה לי יותר לבחור משפטים מתאימים מהמאגר מאשר לנסח אותם בעצמי, ולמזלי העברית שלי טובה מספיק כדי לא ליצור עבודת הגהה נוספת למחנכות ולמנהלים), אני יודע שספורים מאד התלמידים שיקראו את ההערכה המילולית שאני כותב להם.

אז מכאן עולה השאלה – בשביל מה זה טוב? ובשביל מי? ובהתאם לכך – מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהתעודה, ובייחוד תעודת אמצע השנה, תשרת טוב יותר את המטרות הללו?

לשאלה 'בשביל מי' יש שלוש תשובות אפשריות. או ארבע. בשביל התלמיד'ה; בשביל ההורים; בשבילנו, המורים; בשביל "המערכת". כדי לחסוך לכם בזמן הקריאה, אגיד בפשטות שאם זה בשביל המערכת אני ממש אשמח לדעת, כי אז אוכל לחסוך לעצמי המון שעות עבודה. המערכת לא צריכה שאשקיע בזה כל-כך. ואם זה בשבילנו, המורים, זה גם לא ממש מעניין, כי אז לא לגמרי ברור לי איזה צורך משמעותי זה משרת, וגם במקרה הזה יהיה לי קשה מאד להצדיק את ההשקעה ואת החשיבות שמייחסים לתעודות הללו. כך שנשארות שתי תשובות אפשריות, שעשוי להיות להן ערך – התלמיד'ה וההורים.

נתחיל מההורים – מה אנחנו, כהורים, רוצים לראות בתעודה? הכי טוב כמובן זה לראות שהכל בסדר, ושהילד מקבל רק מחמאות. הכי טוב, אבל גם, באותו הזמן – לא ממש מעניין. ואנחנו רוצים לדעת אם יש קשיים, ואיפה. ואיפה שיש קשיים – מה אפשר לעשות כדי להתמודד איתם ולהשתפר. ושוב, בהרמת יד בלבד – מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה הוא ראה, כהורה, משהו כזה בתעודה של הילד? ואני מתכוון כאן בעיקר להערכות של מורות המקצוע, כי בהערכות המחנכת זה דווקא בהחלט עשוי להופיע. כלומר, אם התעודה היא בשבילי בתור אבא, אז היא נחמדה כדי לקרוא מחמאות (ואז זה קצת מבאס לדעת שאלו משפטים מוכנים מראש מתוך מאגר, לא?), ואולי אולי אולי טובה כדי לנזוף בילד ולהגיד לו שאני מצפה ממנו להשקיע יותר, ולוותר על זמן מסך, ובלה בלה בלה.

אז מה לגבי התלמיד'ה? הרי הם ה"לקוחות" המרכזיים של המערכת הזו, לא? אז הגיוני שהתעודה תהיה עבורם. אבל אם הם מסתכלים רק על הציונים, אז זה שוב מחזיר אותי לשאלה – למה לעזאזל אני משקיע כל-כך בכתיבת ההערכות האישיות שלהם? ואם, נגיד, במקרה, הם כן קוראים את ההערכה שלי – מה היא אומרת להם? איך הם מקבלים את זה? האם היא יכולה לעזור להם להשתפר? ובמה?

טוב, חפרת – אז מה אתה מציע, תכל'ס?

בגדול – שהתלמידים יכתבו לעצמם את ההערכות לתעודה. למה?

כי בעיני, התעודה אמורה לאפשר לתלמיד'ה להתבונן במחצית החולפת ולחשוב מה היה טוב, מה פחות, ומה ניתן לעשות כדי להשתפר במחצית הבאה. וכי אני רוצה שהם ייקחו אחריות על התהליך הזה, ושלא יהיו תלויים במה שאנחנו, כמבוגרים, אומרים להם על עצמם. אבל אם כבר הם כותבים לעצמם את ההערכה, האם אפשר להפיק מזה משהו מעבר? הרי כאשר אני, כמורה, כותב לתלמידות'ים הערכות מחצית, אני עושה את זה למול ציפיות מסוימות, שבראש שלי הן מוגדרות היטב. אבל ממש לא ברור שהם יודעים מה אני מצפה מהם. ועוד יותר מזה – די ברור, שהם לא יודעים מה הם מצפים מעצמם לעשות. אז תהיתי אם ניתן להשתמש בכתיבת ההערכות לתעודה ככלי עזר לבניית "תכנית עבודה". או לפחות מרכיב מסוים בתוך תכנית עבודה.

אז זו היתה נקודת המוצא, ועם זה התחלנו לעבוד, לפני כחודש. כשלב ראשון, כל תלמיד'ה קיבל'ה את הדף הבא:

ההתחלה – רפלקציה על תעודות קודמות

היה מרתק לראות מה התלמידים מחפשים בהערות של המורות שלהם, ויותר מזה, מה הם לא רוצים לראות שם.

דוגמאות נוספות להערות שפגעו בהם:
"יסודות החומר לא שלמים, כי אני לא עובדת מספיק בבית", וההסבר לפגיעה – "לא מובן לי איך מורה יכול לדעת כמה אני עובדת בבית"; "אתה לא משקיע בשיעור, מצפה ליותר" – אבל כן ניסיתי להצליח בשיעור הזה; "עליך לבצע יותר פעילות גופנית בשעות הפנאי" – אבל אני מתאמן כל השבוע, ו-4 פעמים בשבוע בחדר כושר; "לא משקיעה, לא איכפת לה מהמקצוע ומעבודתה, לא מגישה שיעורים" – אבל כל השנה השקעתי והתמדתי, ולמרות שהציונים היו לא וואו כן היה לי חשוב; "חסר ידע קודם" – אבל זו לא היתה אשמתי.

ומה משמח אותם בתעודות?
"שאני משתפרת בהישגים כי אני מבצעת את המטלות ומשתתפת בשיעורים"
"שאתה נשאר על ממוצע ציונים גבוה"
"העבודה שלך הולכת ומשתפרת, הן מבחינת ההקפדה על הגשת המטלות והן מבחינת איכותן"
"שאני עובד וגם מסביר מזמני הפנוי כדי לעזור"
"אני רואה את ההתאמצות ואת ההתקדמות"

אז מה הם היו רוצים לראות בתעודות שלהם?
"כלים להצלחה, הערות בונות אבל לא מכשילות, שיעריכו את המאמץ שלי"
"שיכתבו לי בדיוק מה אני צריך לשפר, ולא יגידו לי את זה בדרך עקיפה"
"את החסרונות שלי, מה אני לא טוב, אבל! שיהיה בעדינות"
"איך להשתפר, אפילו אם הציון הוא טוב"
"הערות בונות + דרך"
"הערה שהיא לא מזלזלת בעבודה שלי, אלא יכולה לגרום לי לרצות לעלות למעלה כמה שיותר, ואם יש דברים טובים אז לפרגן עליהם"
"ביקורת בצורה ישירה, אבל עם רגש"

והערה שחזרה על עצמה – בשביל מה להתאמץ לקרוא את ההערכות של המורות, אם הן בכל מקרה חוזרות על עצמן מילה במילה, שנה אחרי שנה?
כלומר, מה הם בסך הכל מבקשים? שהתעודה תשקף את זה שהמורות רואות אותם. שאיכפת להן. שהן מכירות אותם. ושהן יכולות לתת להם כלים להתקדם ולהשתפר.

אז מה עושים עם זה?

השלב הבא היה לכתוב את ההערכות, שהם כן היו רוצים לראות שיופיעו בתעודה. כלומר, להכין לעצמם בנק היגדים, מתוכו הם יוכלו לבחור את ההיגדים שמתאימים, לדעתם, לתפקוד שלהם במחצית החולפת. לצורך כך הם קיבלו מטריצה ריקה, שבה השורות ייצגו קטגוריות של הערכה, והעמודות רמות של תפקוד. כדי להקל קצת, הם קיבלו גם מטריצה שיש בה דוגמאות לרמות שונות של הערכה בתחומים השונים.

בנק היגדים אישי למילוי

האמת שהיה להם לא פשוט. בעיקר ההבנה שהם לא כותבים כרגע את ההערכה שלהם לתעודה, אלא את הציפיות שלהם מעצמם. כלומר – איך תיראה הצלחה שלהם? איך ייראה כישלון? זה בהחלט משהו שאני עדיין צריך לעבוד על ההעברה שלו.

ובכל זאת, הם מילאו. ברמות שונות של רצינות, ברמות שונות של הבנה, אבל מילאו:

לא מעט מההיגדים דומים להפליא להיגדים שמופיעים גם כך בתעודות שלהם. וזה לא מפתיע – אני מנסה לשחרר אותם משנים לא מעטות של קיבעון מחשבתי, והם לא מכירים שום דבר אחר. ובכל זאת, שווה להקדיש קצת זמן כדי לקרוא את הדברים שהם העלו. ואגב – גם במקומות שהם בחרו דברים שקיימים בבנק ההיגדים הבית-ספרי, ההבדל כאן הוא שהם בחרו בהם. הם ראו בהם משהו שיכול לשרת אותם, או שהם ישמחו לראות בתעודה שלהם.

אחרי שהם מילאו, עברתי על כל ההיגדים שלהם, עשיתי הגהה והעברתי לקובץ. גם את זה צריך לשפר במחצית הבאה. השלב האחרון היה השבוע – חילקתי (או שלחתי, למי שלא היה) את מאגרי ההיגדים האישיים שלהם, וביקשתי מהם לסמן את ההיגדים שמתאימים, מבחינתם, להערכת העבודה והתפקוד שלהם במחצית החולפת. כלומר – ביקשתי מהם שיכתבו, בפועל, את ההערכות שלהם לתעודה.

בשלב הזה (ובעצם לכל אורך התהליך) מה שהיה הכי מעניין הוא השיח סביב כל העניין:
"אבל איך אני יודע'ת שאני אקלע למה שאתה חושב?"
– "לא יודע, למה זה בכלל חשוב?"

"אבל אני לא יכול'ה לסמן את הכל בהכי טוב, זה יהיה להשוויץ"
– "מותר לנו להתגאות בדברים שאנחנו מצליחים וטובים בהם. זה אחד הדברים שהכי קשים לנו, לפעמים"

"חשבתי שאני אמורה לבחור משהו שיש סיכוי שאקבל"

וזהו, בעצם. עכשיו כל מה שנשאר לי הוא לחבר את ההערכות שלהם, להוסיף הערכה משלי (מודגש בצהוב) וציון, שמבוסס כמעט כולו על ציוני המטלות השוטפות שלו, ורק בחלקו הקטן (10%) על הערכה סובייקטיבית שלי.

מה הלאה?

אחרי חלוקת התעודות, הכוונה היא לחלק להם שוב את טבלאות ההיגדים שלהם, כדי שיבדקו מה עדיין נראה להם נכון, מה הם רוצים לשנות, ובעיקר – איך, ובמה, צריכה ההערכה של סוף השנה להיות שונה מאשר הערכת האמצע. דגש נוסף הוא לכוון אותם לכתיבה של היגדים ספציפיים לחומר ולמיומנויות שנלמדים השנה. וכמובן, לשמוע מהם מה דעתם על המהלך הזה, בכלל. בתקווה שאזכור לעדכן את הפוסט בעקבות הדברים שיעלו.

על מה תרצו שנדבר השבוע?   1 comment

אחד המהלכים שאני מנסה לקדם השנה הוא כמה שפחות להעביר חומר לתלמידים. לא, לא כמה שפחות ללמד, אלא כמה שפחות להעביר להם חומר באופן פרונטלי. או בניסוח חיובי יותר – להעביר אליהם יותר אחריות על הלמידה שלהם, בתקווה שזה גם יעורר יותר מוטיבציה וגם ישפר את קליטת המידע (מהלך נוסף הוא שהתלמידים יכתבו לעצמם את ההערכות בתעודה, אבל לזה ייוחד פוסט נפרד).

חקר בית-הספר

אז את השנה התחלנו עם פעילות בקבוצות, שבה הם התבקשו לבחור בעיה שיש בבית-הספר, לחקור אותה ולהציע פתרונות למנהל בית-הספר. את התוצאות ריכזנו בחוברת של מכתבים, שהוגשה למנהל בית-הספר, ובעוד שבועיים הוא יגיע לשיעור כדי להתייחס להצעות שלהם. המטרה היא שהדברים שהם למדו מהמהלך הזה יהוו בסיס להבנה, שמקצוע האזרחות איננו מקצוע תיאורטי לבחינה, אלא מאגר כלים להבנה של המציאות ולפעולה בה. ימים יגידו.

השלב הבא התחיל השבוע, כאשר המטרה שלי היא שבמקום ללמד אותם חומר – מושגים, עקרונות, זכויות וכו' – הם יביאו נושא שמעניין אותם להתעסק בו, מתוך כתבה בחדשות או כל דבר אחר, ואת אותו הנושא ניקח, נפרק לגורמים, ננסה להבין אותו, ותוך כדי נלמד את המושגים הרלבנטיים מתוך תכנית הלימודים באזרחות (ואחרים), שיסייעו לנו להבין את הנושא טוב יותר.

אז ביום ראשון שלחתי לתלמידים בקשה – היכנסו לקישור, ובחרו נושא או שניים שתרצו שנדבר עליו השבוע. התוצאות היו מעניינות, ודי ברורות. אז את השיעור אתמול התחלנו עם שאלה – מהו מוסד הנישואים?

התלמידות'ים התבקשו למצוא שלוש הגדרות שונות, ולנסח לעצמם מתוך שלוש ההגדרות האלו תובנה משלהם לגבי מהם נישואים.

מהתיאורים שלהם עלה, גם במקרה הזה, הקושי שלהם להבחין בין הגורמים לדבר, לבין התכליות שלו. בכל מקרה, לקראת סוף השיעור לקחתי את האמירה שהתייחסה ללגיטימציה להבאת ילדים לעולם, ושאלתי את הכיתה "מהי המצווה הראשונה המופיעה במקרא?"

תחילת שיעור שני

מהר מאד, לשמחתי, הם הגיעו למצוות פרו ורבו. אז את השיעור סיימתי עם לשלוח אותם הביתה לחשוב על השאלה: "האם מוסד הנישואים משרת את מצוות פרו ורבו, או פוגע במימושה?" בהתאם לזה, את השיעור הבוקר התחלנו עם הלוח ככה:

בשביל מי זה?

גם הבוקר, הזווית הפוריה ביותר לבחינת הקשר הזה היתה שאלת הלגיטימציה להבאת ילדים לעולם. מכאן המשכנו לשאלה, מה בא קודם? מצוות פרו ורבו או מוסד הנישואים? אחרי שביססנו את הסדר, עברנו לביולוגיה – מהן המטרות הביולוגיות של זכרים ונקבות? (כלומר, הפצת הזרע לעומת דאגה לצאצאים) המסקנה היתה, ואני מתנצל על הפשטנות הלא מעטה, שהנישואים מספקים לנקבה בטחון ויציבות, בעוד שלזכר הם מעניקים יכולת שליטה (כלומר, אחרי שעשינו עיקוף קטן דרך השאלה של מי שולט בעולם; למה התפיסה היתה שמי שמעניק חיים הוא הגבר; איך זה קשור לחיבור בין אמהות ואדמה; ולתפיסת האישה ככלי קיבול בלבד; ולאברהם ושרה והגר, ויעקב ונשותיו; ולמה הפועל להזדיין הוא לא הפועל שאנחנו רוצים שיתאר יחסי מין).

משולש הכוח

עכשיו כבר היינו ממוקדים יותר והצלחנו לשאול את השאלה – למה יש צורך במוסד הנישואים, אם המטרה היא הבאת ילדים לעולם? כלומר, את מי משרת המוסד הזה, ואיך? מכאן הדרך כבר היתה קצרה למשולש הכוח, שאני מפמפם להם עוד משנה שעברה:
המטרה היא להראות כיצד מוסד חברתי משרת את בעלי הכוח בשלטון החילוני, בשלטון הדתי ובעלי ההון, וכיצד הוא מגדיל את כוחם.

אז אחרי שהבנו איך נוצר המוסד ולמה, יכולנו לעבור הלאה, אל המוסד הזה בדתות השונות. אמנם, הסתפקנו להיום בנצרות הקתולית וביהדות, אבל זה בהחלט היה מספיק כדי לטלטל מספיק את הסירה, שאפשר יהיה להתקדם הלאה.

הלאה לאן? לימינו, כמובן. ואז צצה שוב, אחרי שדיכאנו אותה כל השיעור, המילה הגדולה – אהבה. לשאלה שלי איך קשור מוסד הנישואים לאהבה, היתה להם תשובה יפה – הנישואים הופכים את פירוק הקשר לקשה יותר, כאשר האהבה לא תמיד מספיקה. או נראה שהיא לא מספיקה. מה נשאר לנו? אה, כן, להגיע למה שהם ביקשו לדבר עליו – נישואים אזרחיים. לא נשאר לנו כבר הרבה זמן…

הספקנו עוד לעשות את ההבחנה בין נישואים דתיים לנישואים אזרחיים, ולזה שגם בישראל אפשר להינשא נישואים דתיים בלי להיות מוכרים בכלל על-ידי המדינה (מה, מספיקה טבעת ושני עדים?!?!), אבל לא להיפך. קצת גלשנו לעניין הזוגות החד-מיניים, לאימוץ ולפונדקאות, נגענו במוסד הידועים בציבור… נראה לי שבערך זהו.

נותרה לי דילמה אחת – מה יישאר להם מזה במחברת? או בכלל? ואיך אני קושר את זה חזרה לאזרחות, וספציפית – לתכנית הלימודים? כשלב ראשון, בחמש הדקות האחרונות ביקשתי מכל אחד לכתוב 5-6 שורות על מה הוא/היא חושבים על מוסד הנישואים, אחרי שהקדשנו לו שלוש שעות לימודים.

לשאלה השנייה עוד אין לי תשובה. זו בעיה שחוזרת על עצמה אצלי, ותמיד יותר ככל שהשיעורים מוצלחים ופוריים יותר. אני מקווה שבנושאים הבאים אצליח לעשות את זה קצת יותר מסודר. אולי אשכרה להכין את זה מראש. בינתיים, לשבוע הבא הם כבר ביקשו שנדבר על יוקר המחיה בישראל. שלחתי אותם לחשוב על איזה היבט של הנושא הענק הזה הם רוצים לדבר. נראה אם הם יחזרו אלי, ועם מה.

צריך כפר שלם לגדל ילד אחד. ו-40 ילדים?   1 comment

שלום לכולן ולכולם.

לפני הכל, אני רוצה לומר לכם כמה זה מרגש לעמוד כאן ולהסתכל עליכם. לכאורה המפגש הזה הוא המתבקש ביותר בעולם. ובכל זאת, הוא לא קרה עד היום. אני יכול רק לקוות שמהיום הוא יקרה הרבה יותר.

שמי רועי, ואני אבא לשלושה בנים. שלושתם במערכת החינוך של העיר בית-שמש, בה אני חי. שניים מהם לומדים בבית-הספר שבו אני גם מלמד, וכנראה שעוד ישמעו מהחברים שלהם על הבושות שאבא עשה להם כאן.

אז כן, אני מורה ומחנך. ויש לי ווידוי. אחד החלקים שאני הכי פחות אוהב בעבודה שלי הוא הקשר עם ההורים של התלמידים. כמורה בתיכון, יש בזה גם עניין עקרוני – אני מאמין שרוב העבודה שלי צריך להיות ישירות מול בני-הנוער עצמם. אבל ברור לי שזה נובע גם מהמתח המובנה שקיים, לעתים, בינינו המורים לבין הורי התלמידים. לאורך השנים פגשתי לא מעט הורים, שהיו לי השגות על דרכם החינוכית. ואני יודע בוודאות, שלרבים מהם היתה הרבה ביקורת על חלק מהדברים שעשיתי עם ילדיהם. אבל אני גם יודע, שמעולם לא פגשתי הורים, שלא רצו בטובת הילד שלהם. ואני רוצה להאמין, שכל ההורים שפגשו אותי האמינו באותו הדבר לגבי. מה שאני לגמרי בטוח בו הוא, שאף פעם כמעט אין לי זמן ממש לשבת ולדבר איתם, אבל באמת לדבר, על מה שחשוב להם, מה שמפריע להם, ומה שאנחנו רוצים להשיג ביחד לטובת הילד או הילדה שלהם.

אתן לכם דוגמא. לוח החופשות. סליחה. כבר המונח הוא בעייתי. מה שאנחנו צריכים לטפל בו הוא לא החופשות, אלא מבנה שנת הלימודים. מה אם הייתי אומר לכם שאפשר יחסית בקלות לשמור על זכויות המורות והגננות, ויחד עם זה להקטין משמעותית את מספר הימים שהילדים בחופש וההורים שלהם לא? שאפשר לחלק את שנת הלימודים לשני סמסטרים, שמרוכזים בין שתי תקופות של חופשות חגים? האם זה לא מצדיק, לכל הפחות, שיחה מעמיקה?

כי זה העניין – המתח שקיים לעתים בין מורים להורים לא נובע ממטרות שונות. בעומק הדברים, אנחנו שותפים. כאשר אני שולח את ילדיי לבית-הספר, אני יודע שהמורות שלהם דואגות להם. שאיכפת להן שהם יצליחו, שיהיה להם טוב.

ואת השותפות הזו באנו להאיר כאן הערב. את שותפות המטרה. את האהבה והדאגה לילדים שלנו. את ההבנה, שגם כהורים וגם כמורים, אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד. שחייבים, כמאמר הקלישאה, כפר שלם כדי לגדל ילד אחד.

אבל כמו כל קלישאה, גם זו משקפת לנו אמת גדולה – אם ילד אחד זקוק לכפר, איך אנחנו יכולים לצפות שהוא יקבל את מה שהוא זקוק לו בקבוצה של שלושים, שלושים וחמישה, או ארבעים ילדים?

אנחנו מצפים מהמורות של הילדים שלנו שיראו אותם, אבל איך הן יכולות לעשות את זה בתוך ים של שבעים עיניים?

לפני כמה שנים בדקנו בתנועת המורים כמה זמן, בערך, יש למורה מקצועית בחטיבת הביניים לפגוש כל תלמיד במהלך השבוע. התשובה היתה 7 דקות. 7 דקות בשבוע. אז איך אנחנו יכולים לצפות ממנה לדעת מה הילד שלנו אוהב, במה הוא חזק, איך אפשר לסייע לו ולקדם אותו?

את החומר לבגרות אני יכול להעביר גם לחמישים ילדים. גם למאתיים, אם כבר. כלומר, כל עוד אנחנו מניחים שאין לי אחריות כלשהי מעבר להגעה לכיתה, להכנת השיעור ולהעברה הפרונטלית שלו. אבל מה עם השיחה? מה עם התרגול? מה עם הסיוע לתלמידים שקצת יותר קשה להם, מצד אחד; ועם אתגר לתלמידים שזה קל להם מדי ומשעמם, מצד שני? האם אנחנו, כמורות וכהורים, מוכנים להסתפק בממוצע? אני, לפחות, לא. לא בשביל זה הגעתי למערכת. לא יכול לספור את הפעמים בהן הסברתי לתלמידים שלי, שממוצע הוא מספר פיקטיבי, מומצא, שלא מתאר אף אחד מהם. הממוצע הוא אפילו נתון מזיק. לא בשביל זה מורות עובדות כל-כך קשה, ולא זה היעד שאנחנו כהורים רוצים להציב לילדינו. אף אחד מאיתנו לא שולח את ילדיו בבוקר לבית-הספר, ואומר להם "לכו תהיו ממוצעים". אף אחד מאיתנו לא רוצה לראות הערה כזו בתעודה של הילד.

אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו להיות הגירסה הטובה ביותר של עצמם שהם יכולים להיות. ולכן אני רוצה לחלוק איתכם כאן חלום שיש לי עבור ילדינו (וסליחה ממר קינג, מקווה שהוא יאשר את הגניבה הספרותית):

יש לי חלום, ובו כל ילדה וילד בונים לעצמם פעמיים בשנה תוכנית לימודים בליווי אישי של מורה, ובשיתוף עם הוריהם;

יש לי חלום, ובו תלמידים לומדים מיומנויות יסוד לא כמקצוע, אלא ככלים שיסייעו להם להתקדם ולהתפתח בתוכנית שהציבו לעצמם;

יש לי חלום, ובו תלמידות ותלמידים נפגשים יחד בכיתה כדי לחלוק ולחגוג את ההישגים, הלמידה – וגם הקשיים והאתגרים שלהם לאורך הדרך.

זה אפשרי. בחיי. אבל רק אם נעמוד כולנו יחד, תלמידים ותלמידות, מורות, מורים והורים, ונתבע את מה שמגיע לילדים שלנו. לכל הילדים שלנו.

אני אשאיר לכם לעשות לבד את החשבון, כמה תלמידים צריכים להיות לכל מורה, כדי שהחלום הזה יוכל להתגשם.

תודה!

דור הולך ופוחת?   Leave a comment

לפני כחודש וחצי סיימתי מחזור שני של חינוך כיתה – 3 שנים של עבודה אינטנסיבית ביותר עם 31 בנות ובני 16, ואז 17, ואז 18. 3 שנים בהן הרגשתי עצמי שותף, שלא לומר אחראי, לכל מה שעובר עליהם, להצלחות ולכשלונות, להתלבטויות, למפחי הלב ולשמחות הגדולות. אין כמעט רגש, אני חושב, שלא חלקתי עם תלמידותי ותלמידי לאורך השנים הללו.

לא עם כל אחת ואחד מהם, אמנם – לא כולם היו זקוקים שאספק להם את אותם הדברים. למעשה, כל אחת ואחד מהם דרש ממני להיות דמות מעט אחרת, לספק צרכים שונים. עבור חלקם הייתי צריך רק להיות שם. חלקם היו זקוקים לי כדי שיהיה על מי לכעוס. אחרים, שיהיה למי לבכות. למי לספר סודות. אלו היו שלוש שנים מתישות, סוחטות, מעצבנות, מרגשות ומשמחות. קשה להסביר את זה למי שלא חווה את מערכת היחסים המיוחדת הזו, אבל במובנים רבים אני מרגיש שכל אחת ואחד מהתלמידות'ים שלי הם גם קצת הילדים שלי. וחשוב לי להסביר, או לנסות ולהסביר, משהו לגביהם:

זה ממש ממש קשה, להיות מתבגר'ת. נכון, במבט לאחור זו נראית לנו תקופה נפלאה, שהכל בה פתוח, שכל העתיד עוד מחכה, שהגוף עושה כל מה שאומרים לו והאנרגיות, נדמה, הן אינסופיות. אבל אנחנו, שעברנו את זה, גם יודעים שזו תקופה עמוסת חששות, התלבטויות אינסופיות, צורך נצחי להוכיח את עצמך, ועוד ועוד ועוד.

ובעיני, זה הרבה יותר קשה להיות מתבגר'ת היום, מאשר כשאני, לפחות, עברתי את השלב הזה. נהוג לומר שהחיים היום הרבה יותר פשוטים. הכל הרבה יותר פתוח, הרבה יותר נגיש, הרבה יותר מיידי. אבל זה גם מה שהופך אותם לבלתי-אפשריים, לפעמים, בתוך הסערה של גיל ההתבגרות. כי הכל הרבה יותר מדי פתוח, הרבה יותר מדי נגיש, הרבה יותר מדי מיידי.

איך לומדים להבחין בין עיקר וטפל, בתוך מציאות שבה אתה לא באמת חייב לבחור, כי אפשר גם וגם?

איך יודעים מתי חברות היא אמיתית ונצחית, כאשר יצירה או ביטול של חברות נעשים בלחיצת כפתור?

איך אפשר להתרגש ולהתפלא לאורך שלבי הגילוי של המיניות, כאשר הכל גלוי ופתוח על המסך?

איך אפשר לצפות מהם להתחנך לקריאה מעמיקה וסבלנית, למאמץ שכרוך בגילוי ובהבנה של דברים, כאשר גם אני, כמבוגר, קורא רוב היום ציוצים בטוויטר, ומתפנה רק פעם בשנתיים לקרוא בלוגים (שלא לדבר על לכתוב בשלי)?

ואנחנו מכירים את זה גם כהורים. את כמה שהדברים הם מבלבלים יותר, מורכבים יותר. אנחנו רוצים לתת להם כל מה שאפשר, ואפשר היום לתת כל-כך הרבה יותר. ואז קשה לנו עם זה שהם לא מעריכים את מה שיש להם.

אז לא, הדור לא הולך ופוחת. אבל האתגרים שמולם הוא ניצב הולכים ונעשים מורכבים ומופשטים יותר ויותר, ולמולם הצעירות והצעירים הללו פעמים רבות נראים קטנים יותר.

זו גם התשובה בעיני, או לפחות חלקה, לשאלות רבות שעוסקות במבנה ובתפקוד של מערכת החינוך בימינו. שאלות שהרבה פעמים מוצאות את ביטוין בדיון סביב הגודל הרצוי לכיתה. כי אמת – אם התפקיד שלי הוא אך ורק להעביר לתלמידות'ים חומר, או להכין אותם לבגרות, כפי שטוענים חלק מההורים שנשמעים מדי פעם בציבור – אז אין שום סיבה להקטין את הכיתות שלנו. הרצאות אפשר לתת גם לחמישים ושישים תלמידות'ים. אולי זה אפילו יכין אותם טוב יותר ללימודים גבוהים. אלו שישרדו, כלומר.

כי לא כולם שורדים את המערכת. למעשה, רק חלק קטן מאד באמת מצליח בתוכה. שני השלישים הבאים פחות או יותר שורדים, צולחים את המהמורה הזו שנקראת בית-ספר. אבל יותר ויותר תלמידות'ים מוצאים את עצמם מפגרים מאחורי הדרישות, לא עומדים בקצב, הולכים לאיבוד. ולא בהכרח משום שהם לא מסוגלים מבחינת היכולות השכליות שלהם. אלא כי הכל פשוט יותר מדי בשבילם. נדמה לי, כי ההשפעות הרגשיות והנפשיות של מגיפת הקורונה על ילדות וילדים רבים הן הדגמה טובה למחסור במשאבים נפשיים שיש לכל-כך רבים מן התלמידות והתלמידים שלנו. ושלא תהיה טעות – זה לא משהו שהקורונה יצרה. זה היה שם כל הזמן, רק שהקורונה הוציאה את זה החוצה.

אני רוצה להדגים את מה שאני מדבר עליו בעזרת האומץ המופלא של אחת מהתלמידות שלי, שמצאה את המילים כדי לתאר את מה שעבר עליה בתור תלמידה חכמה ומוכשרת, שסובלת מהפרעת חרדה. הטקסט שלהלן (והציור הנלווה אליו) מראים עד כמה הצרכים האמיתיים של תלמידות ותלמידים רבים פשוט לא מוצאים מענה, הם פשוט – כפי שהיא מתארת את זה – שקופים למערכת. וחשוב לי להדגיש משהו שגם היא אומרת בעצמה – במצב הנוכחי של המערכת, פשוט אין סיכוי שמורות ומורים יצליחו לראות את כולם כפי שראוי; להגיע אליהם באופן אישי, לנהל איתם שיחות משמעותיות שכל-כך חסרות להם. נכון, זה לא פוטר אף אחד מאיתנו מאחריות לעשות כל שביכולתנו כדי לראות אותם, ליצור איתם קשר ומגע, להנחות אותם בסופה שעוברת עליהם בשנים הללו. אבל אם משהו עמוק, יסודי, לא ישתנה בשנים הקרובות באופני העבודה של מערכת החינוך, אנחנו נאבד יותר ויותר תלמידות ותלמידים מסוגה, וגם אחרים שיש להם צרכים אחרים שהם לרוב שקופים למערכת.

אז בבקשה – תקראו את מה שיש לה לומר. זה חשוב לה שישמעו גם את הקול שלה, ובייחוד שכל-כך קשה לה להשמיע אותו בקול רם. אז תפקידנו, כל אחד ואחת שקוראים את המילים הללו, הוא להיות הרמקול שלה. להשמיע את הקול החשוב הזה, לעשות אותה פחות שקופה. כי מגיע לה שיראו אותה. לה ולכל האחרים שיושבים שם בפינות האחוריות של הכיתות שלנו.

JelloShoulders

?WHY CAN'T I TALK

למורה.

אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר איך מרגישה חרדה. זה שונה מפחד. לפחד יש "הצדקה", והחרדה – היא פשוט מגיעה. לא ממש שואלת אותך, לא נותנת לך להירגע.

אני כרגע בסוף כיתה י"ב, בכיתת מופת. אובחנתי עם חרדה חברתית ואילמות סלקטיבית בכיתה ג', אבל סבלתי מהן מאז שנולדתי.

אילמות סלקטיבית היא יחסית נדירה אבל חרדה חברתית מאוד שכיחה, בעיקר בקרב ילדים שלומדים במסגרת רגילה בבית ספר רגיל. החרדה הזאת יכולה להתפתח עם השנים או להתפרץ בגיל מסוים.

בזמן בית ספר, בלי טיפול ובלי מודעות, היא יכולה להחמיר ולהביא אותך למקומות קשים.

חרדה חברתית יכולה להתבטא בכל מיני צורות ורמות. חלק לא יוכלו לדבר בכיתה ולחלק יהיה קשה ליצור קשרים חברתיים. חלק יסבלו מעצם הישיבה בכיתה מלאה בתלמידים וחלק בכלל לא יפגשו את החרדה בלימודים, אלא בחיים – להרים טלפון להזמין מונית או פיצה.

ככל שתופסים את החרדה ומטפלים בה מוקדם יותר יש יותר סיכוי להפטר ממנה.

אני פגשתי את החרדה בכל פינה, בעיקר בבית ספר. ומערכת שלא רוצה להבין.

לא יכולתי לענות על שאלה שמורה שאלה אותי, אבל לא בגלל שלא ידעתי את התשובה. המוח שלי חיבר בין פעולת הדיבור להרגשת סכנה, ובגלל זה כל פעם שמישהו פונה אליי בכיתה (מורה או תלמיד.ה) משתלטת החרדה.

הלב שלי דופק ממש חזק, כל כך חזק שדפיקות הלב שלי הן כמעט הדבר היחידי שאני שומעת. אני לא זוכרת את השאלה וכל מה שעובר לי בראש זה קיפאון ואימה. ואיתם המון שאלות – איך שוב נכנסתי למצב הזה? למה אני קפואה? למה אני לא מצליחה להפטר ממנה? או להוציא מילה? 

בנוסף לכך, אני מרגישה שכל הגוף שלי בוגד בי – האוויר נהיה כבד מדי לנשימה, שום דבר לא יוצא או נכנס.

ככל שהמורה מחכה יותר לתשובה, אני יותר מרגישה ששום דבר לא נרגע. עכשיו מגיעה ההרגשה החמה ואיתה הידיעה שאני הופכת לאדומה. אין לי מקום להתחבא, כל האימה פשוט מוצגת ככה, אבל עדיין המורה מחכה ואני פשוט לא מבינה – אם הם יכולים לראות את כל האימה, למה הם גורמים לי לעבור אותה שוב ושוב – כל יום ובכל שעה??

וסוף סוף, כשהכל מתחיל להירגע, אני מנסה להבין איפה טעיתי. הרי קשר העין היחיד שיצרתי הוא עם הרצפה, ואני יושבת ממש בסוף הכיתה.

בכל פעם סופרת אחורה את הדקות עד סוף השיעור – לא כי אני לא אוהבת ללמוד, רק בגלל התקווה שבשיעור הזה לא אצטרך להתמודד עם החרדה. 

בכל אסיפת הורים אותה השיחה – יש לה ציונים טובים אבל היא לא משתתפת בשיעור אז הייתי חייב.ת להוריד לה את הציון בתעודה.

תמיד עושה שיעורי בית, בזה אין בעיה – אני תמיד עושה. לא כי אני רוצה, אני עושה כי אם לא אעשה יכול להיות שהמורה תשאל מה קרה? ואני לא אוכל להוציא מילה. גם אם הייתה לי סיבה ממש טובה ללמה לא הספקתי אני אישאר ערה כל הלילה אם אני צריכה כי שום דבר לא משתווה לכאב בהתמודדות בלתי אפשרית עם החרדה.

אף פעם לא מפריעה – מה שהמורים אומרים בעצם זה היא לא מביעה דעה ואפילו לא אכפת לנו שיש לה אחת כזאת. היא לא מדברת וזה באשמתה.

אף פעם לא מאחרת לשיעורים – תנסו לחשוב למה, איך אני יכולה להיכנס לכיתה כשכולם כבר לומדים ואני זאת שמפריעה? כולם מסתכלים עליי, והפעם זו לא מחשבה שהחרדה אומרת לי אותה. 

ויותר נורא – מה אם המורה ת.ישאל למה איחרתי ואם בכלל יש לי סיבה?

ומה אם לא יהיה מקום בכיתה? מה אם ישימו לב לכמה את חרדה? ליד מי לשבת? זה לא שיש לי חברים, לא כאלו שמבינים. אולי לא בכוונה. אחרי הכל זאת תופעה קשה להבנה.

להפסיד שיעורים פתאום נראה כמו דרך התמודדות נחמדה כזאת שנותנת לי סיכוי לנשימה להרים קצת את הראש לפני מה שבא, שהוא בלתי נמנע כבר כל יום במשך 18 שנה.

משפחה יוצאת לחופשה או ביקור אצל הרופא שגורם לאיחור אפילו של דקה – המוח אומר אין כניסה.

כל אלו גורמים לחורים להצטבר ואז ההורים מתערבים והמורים שואלים "למה לא פשוט ביקשת עזרה?"

זה השורש של כל הבעיה – כל התקשורת שלנו מבוססת על קשרים חברתיים ודיבור וברגע שאין לך אותם, היכולות האלו לא פתאום מגיעות כי את צריכה עזרה.

ביום הראשון ללימודים יש סבב שמות. ותאמינו לי – אני יודעת מה השם שלי. אבל זה לא משנה, כי כשמגיע תורי הכל נתקע בגרון ומרגיש כאילו משהו חונק אותי. אבל זו "רק" החרדה. 

"הכל בראש שלך, את כבר בתיכון. אל תתנהגי כמו תינוקת ואל תשחקי את עצמך שאת לא יכולה לומר בסך הכל מילה."

תעצרו שניה. למה שאמציא משהו כזה, למה שאבחר שוב ושוב בהשפלה הזאת? איזו סיבה יש לי לא לומר את השם שלי או את מה שאני יודעת? לתת למורים לחשוב שאני לא מקשיבה או לא מספיק טובה בשביל להיות בכיתה.

לא משנה כמה אנסה תמיד אהיה מאחורה בכיתה, למרות שעבדתי שעות נוספות לרצות את החרדה. 

בלילה אין שינה ובבוקר אותה שגרה מתסכלת ומתישה שמבקשת ממני לעשות דברים שאני לא יכולה.

כשעברתי מהיסודי לתיכון, לא רצו לקבל אותי אחרי שלא הצלחתי לדבר בראיון. רק בזכות ההורים והמחנכת העתידית לכיתה הגעתי למכינה. במכינה היתה לי התמודדות ממש קשה כי זה הזמן להראות מה את שווה, אבל לא הצלחתי לומר מילה. לא הייתי אמורה להתקבל לכיתת מופת אחרי המכינה, הדבר היחידי "שהציל" אותי זה שקיבלתי ציון בין הגבוהים במכינה.

מה שאני מנסה לומר הוא שדיבור הוא לא תמיד הדרך הטובה לבדוק את היכולות של התלמיד.ה.

אני לא יודעת אם יש דרך אחרת אבל אני ממש מקווה. דבר כזה יכול להציל חיים אז בבקשה תהיו קצת רגישים.

אני לא בוחרת בזה, אני לא יכולה לדבר גם אם המחסום הוא בראש שלי.

וכך גם כל ילד.ה שסובל.ת מחרדה חברתית או אילמות סלקטיבית.

עד עכשיו הרגשתי אשמה במה שלא הייתה לי בכלל בחירה, עכשיו אני מבינה שאני פשוט שונה ואין בזה שום דבר רע והעולם הוא זה שצריך לגלות הבנה.

כנסת נכבדה!   Leave a comment

מכתב פתוח לחברות וחברי כנסת ישראל

נכבדותי ונכבדי שלום רב.

שמי רועי, ואני רכז אזרחות בבית-ספר ברנקו-וייס בבית-שמש. אני מבקש לשתף אתכם בתחושות לא פשוטות, שהצטברו אצלי בעקבות סיור עם תלמידים במשכן לפני כחודש וחצי.

כחלק מלימודי האזרחות של התלמידים לקחנו את כל שכבת י"ב לביקור במשכן הכנסת. כמורה לאזרחות חשוב לי מאד להבהיר לתלמידים, שהכנסת היא אשר מגלמת את עיקרון שלטון העם, שהוא הבסיס והיסוד לדמוקרטיה.

לכן, על-מנת שהביקור יהיה משמעותי ויעביר לתלמידים באופן אמיתי את החשיבות של עבודת חברי-הכנסת, את העומק, המורכבות והעומס של התפקיד, דאגנו מראש לתאם מספר מרכיבים שונים ליום זה: תיאמנו כניסה לדיוני הוועדות שהתקיימו באותו הבוקר; קבענו שיחה עם ח"כ אילן גילאון, ששוחח עם התלמידים על תפקיד חברי-הכנסת; ונכנסנו לצפות בדיון שהתקיים במליאה.

הצפייה בדיוני הוועדות היתה מרתקת – לא משום שהדיונים עצמם היו מסעירים כל-כך, ואולי דווקא משום שחלקם לא היה מסעיר כלל. התלמידים ישבו והקשיבו לדיוני עבודה מורכבים ומפורטים, וברוב הוועדות אף זכו לקבלת פנים חמה מיו"ר הוועדה, שבירכו אותם על כניסתם ואף הסבירו להם חלקים מהדיון. גם השיחה עם ח"כ גילאון היתה מצוינת – התלמידים פגשו את האדם שמאחורי התפקיד והבינו, שאפשר להיפגש עם חברי-הכנסת, ושבאופן כללי חברי-הכנסת מתייחסים לעבודתם וגם לאזרחים אותם הם מייצגים בכבוד וברצינות.

את כל זה אני יודע, כי נתתי לתלמידים עבודה שתסכם את הסיור. הם התרשמו מעומק הדיון בוועדות ומהיקף העבודה שנדרשת מחברי הכנסת, ולמרות שחלקם חשב שלא הגון שחברי הכנסת מעלים לעצמם את השכר בעודם יושבים ומנסים לפתור בעיות של אנשים שלא מצליחים לסגור את החודש, רובם גם חשב שעבודת חברי וחברות הכנסת חשובה מספיק כדי להצדיק שכר גבוה, שיכבד את מעמדם ואת חשיבות התפקיד שהם ממלאים.

אז למה אני כותב לכם בכלל, ולמה בתחושה קשה? משום שלאחר השיחה עם ח"כ גילאון נכנסנו לצפות בדיון במליאה. לא היה באותו יום דיון סוער במיוחד – תיקונים לפקודת המשטרה, דיון בקצבאות המוענקות לניצולי השואה, הצבעה על חוק הביטוח הלאומי, דרישה להצבעה שמית… עוד יום סטנדרטי במשכן. חלקים מהדיון גם היו לתלמידים מעניינים. אבל בסופו של דבר, הדיווחים שלהם על מה שהתרחש במליאה כמעט וגרמו לי להתחרט על כך, שהבאתי אותם למשכן.

"הם מתנהגים בילדותיות"

"צריך לקחת להם את הטלפונים"

"הם יותר גרועים מאיתנו"

"היה חשוב שנכיר את התנהלות המדינה, רק חבל שככה היא מתנהלת"

שאלתי אותם גם מה היו מציעים לעשות, כדי לשפר את עבודת הכנסת. ולמרות שבמהלך יום הלימודים חלק גדול מדי מהשיעורים מתבזבז על שמירה על החוקים, הדבר המרכזי שהיה לרוב התלמידים להציע הוא להקפיד יותר על הסדר במשכן, לדאוג להתנהלות הולמת יותר של חברי הכנסת, ולהעניש את מי שאינו מתנהג כראוי ולא מתייחס ברצינות לעבודתו.

כאשר אני מלמד את תפקידי הכנסת, אני מדבר על חקיקה, על ייצוג העם, על ביקורת והגבלת השלטון, מינוי בעלי תפקידים… רשמיהם של התלמידים מהסיור לימדו אותי כי יש לכם, נציגי העם, תפקיד נוסף – מתן דוגמה לכולנו, האזרחים. אתם גם אומרים זאת בעצמכם, בכללי האתיקה הבסיסיים של חברי הכנסת:כללי-אתיקה

 

 

 

 

 

 

 

 

ככל שאני מצליח יותר להסביר לתלמידים את חשיבותה של הכנסת ואת חשיבות התפקיד שאתם ממלאים, כך קשה לי יותר לדרוש מהם להתנהג על-פי כללים ונורמות, שאתם אינם דורשים מעצמכם. ברור לי, כי הוויכוח הוא לעתים סוער, וטוב שכך – אתם עוסקים בעתיד של כולנו, ולא ניתן להכריע על הטוב המשותף אם אדישים אליו. אולם הטוב המשותף דורש, שנוכל לחיות כאן במשותף. קשה מאד ללמד על תרבות פוליטית דמוקרטית, שלא לדבר על לחנך לתרבות שכזו, כאשר נבחרי העם אינם רואים עצמם מחויבים לתרבות זאת, וחשוב מכך – אינם רואים עצמם מחויבים לשמש דוגמה לתרבות שכזו.

אחד הדברים שאני מתעקש עליהם עם תלמידי הוא האמונה שלי, שהרוב המוחלט של חברות וחברי הכנסת עושים את תפקידם מתוך שליחות אמיתית, מתוך רצון כן שיהיה כאן טוב יותר לילדינו. לא תאמינו כמה קשה לשכנע אותם בכך. אני חושש, שאינכם מבינים עד כמה דרך ההתנהלות של הכנסת ושל חברותיה וחבריה פוגעת באמונם של אזרחי העתיד במדינה ובדמוקרטיה. ואם לא נצליח לגדל דור שיהיה מוכן להיאבק על המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית, אז בשביל מה להיאבק בכלל?

אז נסעתי לפולין (או) להיות עם חופשי בארצנו   4 comments

*** תלמידים יקרים שלי – אם אתם קוראים את זה עכשיו, אולי עדיף שתעצרו. אם אתם ממשיכים – אני מתנצל מראש. אין בדברים כוונה לפגוע בחוויה שעברתם בפולין, ובוודאי שלא לזלזל בשואה או בזיכרה. זה סיכום החוויות, התחושות והתפיסות שלי בלבד, כמורה וכאדם.

IMG-20180227-WA0041אחרי שנים רבות של התנגדות לעצם הרעיון, יצאתי עם תלמידים למשלחת לפולין, לבדוק אם היו סיבות טובות להתנגדות שלי, או שסתם הייתי דבון לא-לא. היה לי את התירוץ האולטימטיבי – תלמידים מהכיתה שאני מחנך זו השנה השלישית יוצאים, וחשוב לי להיות שם איתם. למצער, כדי לנסות ולאזן מסרים בעייתיים בעיני. וגם סתם להיות איתם שם.

ואכן, צריך לומר, קודם כל, שהמון דברים טובים קורים כאן, תוך כדי המסע. הקשר הבלתי אמצעי עם התלמידים, המפגש השונה שלהם אחד עם השני, האפשרות להעלות שאלות, דילמות, לעורר שיחות זו חוויה מדהימה. באמת. למשך שבוע אתה לא מתעסק כמעט בכלל בבעיות משמעת, והתלמידים מוכוונים באופן מרשים ביותר להקשבה, ללמידה ושיחה. כמובן, כשהם לא קופאים מהקור חודר העצמות, שהלך והחריף מיום ליום לאורך המסע. אך גם כאשר מסתכלים על הקור כעל אחד מן ההיבטים של המסע, ניתן לראות בקלות את הרווח של פעילות חינוכית, שמערבת את כל החושים של התלמידים, או במילים אחרות – החשיבות הגדולה שיש לפעילויות הוליסטיות, מורכבות וממושכות, כחלק חיוני מן התהליך החינוכי.

הרווח החינוכי, אם כן, די ברור (וזה בלי להיכנס לשאלת המסרים הספציפיים שמועברים בהדרכות). אבל שתי נקודות צריך לבחון לעומק – האם זה יכול לקרות רק במסע לפולין? ומה המחיר שמשלמים בעד זה?

על השאלה הראשונה יש לי תשובה חלקית, ומכלי שני, אך כזו שניתן לבחון יחסית בקלות. היום ישנם לא מעט בתי-ספר, שבמקום המסע לפולין מקיימים מסע ברחבי ישראל, שבוחן שאלות ודילמות דומות לאלו שעולות במהלך המסע לפולין. חלקן קשורות לשואה וחלקן לא. נכון, אין שם את הנסיעה לחו"ל. עם זאת נדמה שהסיטואציה עצמה, של יציאה לשבוע מרוכז מחוץ לבית-הספר, יחד עם שבירת המסגרת הכיתתית (ואולי גם השכבתית) לטובת קבוצות הטרוגניות, קטנות יותר מכיתה ממוצעת ועם מורה מלווה צמוד, עושה חלק ניכר מהעבודה.

שאלה נלווית לזו היא השאלה הנצחית של מיון וסינון. המסע לפולין כולל שלב משמעותי (לעתים יותר ולעתים פחות) של בחינת המוטיבציה של התלמידים והנכונות שלהם לשתף-פעולה. עצם הפעולה הזו יוצרת מוכוונות אחרת, הסתכלות שונה על מה שעומד לקרות במסע. האם זה אומר, שבהכרח מסע כזה מתאים רק לחלק מהתלמידים, ולא ניתן לקיים אותו עם כלל תלמידי בית-הספר? אין לי תשובה מן המוכן. אני מאמין, שפתרון אפשרי אחד לסוגיה הזו הוא האפשרות ליצור מספר מסלולים למסע, ולהרכיב את הקבוצות באופן שיהיה תואם יותר למוטיבציות של התלמידים, לנטיות הטבעיות שלהם וליכולותיהם – אקדמיות ואחרות. סוג כזה של תשובה מתחבר גם להיבט משמעותי אחר של מסע – כל מסע – היכולת לערב את התלמידים הרבה יותר מהרגיל בתהליכי הלמידה והעבודה שלהם.

השאלה השנייה נוגעת כבר במה שקורה תוך כדי המשלחת. אין לי יומרה להכליל את הדברים על כל משלחת לפולין, ואין לי ספק שאפשר לעשות חלק מהדברים אחרת. ובכל זאת, הטענה שלי היא, כי דברים שונים שחוויתי לאורך המסע מייצגים בעייתיות עמוקה ומבנית עם המשלחות לפולין ככלל.

הביקור מתחיל בבית-קברות. במובן מסוים, הייתי יכול לסיים את הטיעון שלי כאן. מנקודה זו ואילך, יתמקד הביקור באָיִן, בהיעדר. אבל כדי להשלים את היום שלנו בלודז', החליטו המדריכים להכניס את כל התלמידים לקרון רכבת שעומד בתחנת ראדגסט. כדי שיבינו. זו אחת המניפולציות הרדודות ביותר שאפשר לעשות, אבל זו רק הקצנה להפעלות הרגשיות שעושים לתלמידים דרך קבע במסעות הללו. כי רוצים שהם יבינו, אבל כשמגיעים לשם, אין באמת אמצעי המחשה טובים. אז צריך לייצר את החוויה.

למחרת מגיעים למחנה ההשמדה חלמנו. רק מה? מחנה אין כאן ממש. גם לא סימנים להשמדה. את מה שכן נותר מהטירה שעמדה שם, רוב התלמידים בכלל לא ראו, כי הם היו קשובים להדרכה, שניסתה לתת להם תמונה של תהליך ההשמדה במקום. אז למה צריך היה לנסוע עד פולין בשביל זה? נוסעים ליער הקרוב, לראות היכן הושלכו הגופות. וגם כאן, סימונים מלבניים על הקרקע, ויער אירופי שלו ופסטורלי מסביב. יהודים – אין. איפה הם? בבורות ועל לוחות הזיכרון. אז מה עושים? משמיעים שירים מרגשים. כי אז הם מתחברים. לכאורה. וזה בולט עוד הרבה יותר, כאשר מנסים להסביר להם את מציאות החיים בגטו וארשה, שקבור מטרים מתחת לרחובות העיר.

אז היה לנו גטו עם בית-קברות, והיתה לנו השמדה במשאיות גז. מה נשאר? נכון – מחנה השמדה! הלאה למיידנק. ושם, לראשונה, באמת ניתן לראות את גלגלי השיניים של המכונה. אלא מה? הרושם החזק ביותר איתו נכנסים התלמידים למחנה, הוא סיפורי הסדיזם של אלזה קוך, שהם הדבר הרחוק ביותר מייצוג של מכונת ההשמדה. וכאן, שוב, סיפורי הזוועה מקשים על הבנת הדבר הגדול, שנקרא הפתרון הסופי. כי במיידנק רוכזו קודם כל שבויי מלחמה רוסים. כי השואה היתה רק חלק מאירוע גדול בהרבה, מתוכנית מגלומנית בהרבה. והמדריך דווקא מאד הקפיד לומר, שזה התחיל כמחנה ריכוז לשבויי מלחמה. אבל את זה זוכרים ההיסטוריונים. התלמידים, שאחרי האמירה הזו מקבלים את הסיפור על אהילי עור-האדם של אלזה קוך, לא יזכרו את זה. הם יזכרו את הסדיזם ויבלבלו אותו עם הפתרון הסופי.

יום ארוך, קשה. בדרך מוארשה למיידנק מסיימים לראות את 'הפסנתרן', בדרך ממיידנק לקראקוב רואים את 'רשימת שינדלר'. חייבים לשמור על רמה גבוהה ככל הניתן של רגש.

IMG-20180226-WA0000

את הביקור בקראקוב פותחים, אחרי ההכנה של 'רשימת שינדלר', בפלאשוב. כלומר, בפארק המושלג שהיה פלאשוב, והיום הוא מסלול רצוף אנדרטאות. מתחילים באנדרטה הפולנית, שהוקמה בידי השלטון הקומוניסטי בשנות ה-60', ומנציחה את "הקדושים המעונים של המרצחים ההיטלראים". האנדרטה עצמה מייצגת, לפחות לפי אחד ההסברים, את שישה מיליוני האזרחים הפולנים שנרצחו בשנות המלחמה על-ידי הנאצים, יהודים ונוצרים כאחד. שתי אנדרטאות אחרות מנציחות את הנרצחים היהודים. ואפס דיבור על הפער בין האנדרטאות, על הפער בין המסרים – מה אנחנו לומדים מהשואה? שאנשים הם אכזריים? שהגרמנים הם רעים? שהיהודים הם טובים? שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו?

החשיבות של הדברים שלא נאמרים היא כה גדולה, וכל-כך קל להתעלם ממנה. כמו בבוקר למחרת, כאשר אנחנו עומדים מחוץ לבית-הכנסת הישן של קראקוב והמדריך מסביר על מקורות כוחה של הקהילה היהודית בעיר. הוא מציג את התפיסה, לפיה פיזור העם היהודי בגלויות רבות הוא אחד הגורמים להישרדותו של העם. הוא רק שוכח להזכיר לתלמידים, שהגליית עמים כבושים, בייחוד כאלו שמרדו בכובש, היתה פרקטיקה מקובלת ביותר בעולם העתיק, ולא נעשתה מתוך שנאת היהודים. והמדריך לא התכוון שזה מה שיבינו התלמידים. לו הדבר ברור. אבל התלמידים לא יודעים את זה, ומה שהם מקבלים הוא: כולם תמיד שונאים את היהודים -> הרומאים היגלו את היהודים -> היהודים התפזרו בעולם -> בלה-בלה-בלה -> גירוש ספרד -> בלה-בלה-בלה -> שואה.

האם אפשר להשתמש בבית-קברות, לדוגמה, כדי להדגיש את היש, את החיים? ייתכן שאפשר. אבל כמו דברים רבים במסע הזה, יהיה בכך כדי להקדים את ה'מה' ל'למה' – האם אני רוצה, כמחנך, להגדיר שמבקרים בבית-קברות, ואז למצוא סיבה טובה, פחות או יותר, לעשות את זה? או שאני רוצה להגדיר קודם כל מה אני רוצה לעשות ולהשיג, ורק אחר-כך להחליט איפה ואיך הכי טוב לעשות זאת? נכון, מערכת החינוך סובלת מהמחלה הזו בדברים רבים שהיא עושה. אך דווקא כאשר שוברים את המסגרת ויוצאים למסע, שאמור להיות כל-כך משמעותי, יש הזדמנות לעשות דברים אחרת, ואולי דווקא בשל כך תחושת הפספוס כל-כך קשה לי. וזה לא שאי-אפשר להשתמש בדברים שרואים וחווים כדי לייצר שיחה משמעותית על דברים. ראו, למשל, דברים שכתב תלמיד באחת משיחות סיכום היום. אבל האם, כמחנך, אלו הדברים, המקומות, החוויות שאני רוצה להשתמש בהן כדי לעורר שיחה משמעותית? מבחינתי, לפחות, התשובה היא לא.

IMG-20180226-WA0007זהו, עוד יום אחד נשאר. וכמובן, שום ביקור בפולין לא שלם בלי אושוויץ. ההתרגשות בקרב התלמידים בשיאה – תכף נבכה, עוד רגע. והמוזיאון באושוויץ עושה את זה היטב. זו מסחטת רגש יעילה ביותר. זה באמת עובד. הרי איך אפשר להישאר אדישים לנוכח ערימות השיער והמזוודות, למול תמונות העירום של שלדי אדם? אין ספק, זה מזעזע. השואה היתה אירוע שאסור שיישכח. אבל מה עושה הזעזוע, בפני עצמו? מה הוא מלמד אותנו? מה אנחנו מפיקים, כפרטים וכעם, מסיפורי ותמונות הזוועה?

את התשובה, או חלק ממנה, קיבלתי כשעזבנו את אושוויץ והגענו לבירקנאו. התלמידים, שהיו רגועים והתנהגו למופת עד לרגע זה, נתקפו תזזית. איפה הדגלים? איפה הדגלים? אנחנו חייבים את הדגלים! מה זאת אומרת יש רק עשרה דגלים?! באותו רגע הבנתי, מדוע שמרו את אושוויץ ליום האחרון של המסע – אם הם היו מצטלמים עם הדגל על פסי הרכבת של בירקנאו ביום הראשון, לא יודע כמה הם היו מקשיבים אחר-כך. באופן אירוני למדי, שלא כמו בתקופת השואה, הפעם סילקו את כל היהודים מבירקנאו… בגלל הקור.

וכדי שלא יהיה ספק שהתלמידים יוצאים מהמסע עם התובנות הנכונות, מבירקנאו נוסעים ישר לשדה התעופה. שלא יהיה זמן לשאול, לתהות, לדבר. ובכל זאת, כבר בשדה-התעופה, שאלתי את אחת התלמידות איך היה המסע. התשובה: "האמת, בזבוז של כסף. היה כיף עם החברים והכל, אבל לא בכיתי כל המסע, חוץ מאשר היום באושוויץ, וגם זה רק בגלל התמונות."

אז מי אנחנו? אלו שנותרו.

ומה מעשינו? מנ-צי-חים.

ותפקידנו בעולם? לנקום – בעצם קיומנו.

אף מסע לפולין לא שלם ללא הטקסים שלו – במחנה, ביער, בגטו. כי מילים לא מספיקות בשביל לשמר את רמת הרגש הדרושה. יזכור, קדיש, שיר או שניים, ומסיימים בתקווה.

עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו.

אבל חופשי ממה?

וחופשי למה?

העם היהודי יהיה חופשי רק כאשר יפסיק לחפש הצדקות לקיומו בעברו, באסונות שלו, בארצות ובעמים שמעבר לים.

כולנו – כפרטים וכעם – נהיה חופשיים באמת רק כאשר נעסוק ביצירה של יש מיש, ולא של יש מאָיִן. כל עוד מקומו של האָיִן בחיינו גדול ממקומו של היש, לא נוכל להשתחרר מכבלי העבר וליצור את חברת המופת עליה חלמה חבורה של יהודים אי שם לפני מאה וכמה שנים.

כמה שעות עובד מורה, אבל באמת?   9 comments

זהו. בשעה טובה, אחרי כמעט חודש, תפסו אותם. שני תלמידים שלי, שכבר כמה שבועות נכנסים לכיתות לא להם ושורקים באמצע השיעור. מורה אחת הצליחה לתפוס אותם על חם ולהביא אותם לשיחה אצל המנהל שלי. היתה שיחה קשה, כולל איום לא לאפשר להם לסיים את השנה. והם בכיתה י"ב, והכל. כמה שהיה לי קשה עם המחשבה שהם לא יסיימו יחד עם כולם, היתה לי הקלה שלפחות הסיפור הזה סוף-סוף הסתיים.

אבל תחושת ההקלה היתה קצרה, כי מיד אחרי השיחה עם התלמידים, המנהל שלי ביקש שאשאר איתו בחדר, ושטף אותי על זה שלא הייתי מעורב מספיק בסיפור הזה, ואפשרתי לו להימרח כמעט חודש. שאם רק הייתי מפנה לזה את הזמן, אפשר היה לסגור את זה מזמן, ואז גם לא צריך היה לאיים על התלמידים שלא יסיימו בית-ספר.

הלכתי הביתה בתחושות קשות מאד, והחלטתי שאני לא מוכן לסבול את זה יותר. אתה נותן את הנשמה, לא מפסיק לחשוב, לנסות, לתכנן איך לעשות את הדברים טוב יותר, ובסוף עוד חוטף על הראש. זהו, מחר בבוקר אני מודיע למנהל שלי שדי. שאסיים את השנה הזו עם התלמידים שלי, אבל די. אנסה לחזור לאקדמיה, אולי אפנה בכלל לכיוון חדש לגמרי, אבל מזה היה לי מספיק.

ואז קלטתי שמחר יום שני, והמנהל שלי בכלל לא נמצא. ואיך אוכל לאיים עליו שאני מתפטר, אם הוא בכלל לא נמצא?

רגע. בכלל לא יום שני מחר, אלא שישי. ובכלל חופשת חנוכה עכשיו. וברור שתלמידים שלי לא נכנסו לכיתות שאינן שלהם, הרי המורות מכירות את כל התלמידים בשם ובפנים…

זה החלום ממנו התעוררתי אתמול בבוקר.

לא צריך את פרויד בשביל לחשוף את רגשות האשמה שאני חש כמחנך, על כך שאינני עושה מספיק כדי שתלמידים שלי יצמחו, ילמדו, יתבגרו, יהיו מאושרים.

ולא, אין בזה כדי לומר שום דבר מיוחד עלי כמחנך. אלו רגשות שאני יודע, שחשות וחשים רבים מחברי, העובדים במקצוע הזה. כי זה, אולי, אחד ההיבטים שבהם מקצוע ההוראה הוא מהקשים ביותר שיש – אתה אף-פעם לא יכול לומר לעצמך, שבאמת באמת הצלחת, שמילאת את תפקידך בשלמות.

חכו. לפני שאתם מסבירים לי שאני טועה, שמקצועות אחרים הם הרבה יותר קשים, שבתמורה לזה אני מקבל תנאים מעולים, שאף אחד לא הכריח אותי לעבוד בזה…

אין לי שום כוונה להתמסכן, וגם לא להשוות את עצמי לאף אחד אחר. הבחירה שלי במקצוע הזה נעשתה מתוך בחירה חופשית לחלוטין ומבין כמה אפשרויות, וברוב הימים אני מאושר מכך, שזכיתי להיות מורה ומחנך. למרות כל מה שאכתוב כאן בהמשך, השורה התחתונה היא, שאין בעיני עוד מקצוע מרגש, מספק ומשמעותי כמו חינוך.

אבל מערכת החינוך נמצאת בצרות. וזה לא בגלל המורות והמורים שעובדים בה, אלא בגלל שהמבנה והתפקוד שלה לא תואמים את הצרכים של החברה הישראלית במאה ה-21. ומה שאני מבקש לעשות בפוסט הזה הוא להאיר היבט אחד של אי-ההתאמה הזו ולהציע נקודת מבט אחרת, מעט יסודית יותר, על מה שצריך לעשות כדי לספק חינוך איכותי יותר לילדים של כולנו.

אז כמה, בעצם, עובד מורה?

בקיץ האחרון פנו אלי מהמדור הכלכלי של כאן, שאגיב על סוגיית החופשות שמקבלות מורות. הסרטון, שלהפתעתי זכה לצפיות רבות מאד, יצא – כמו כל סרטון בן שלוש דקות שינסה לטפל בסוגיה מורכבת ורצינית – מעט שטחי ומעט יותר אגרסיבי ממה שחשבתי, אך הוא נגע בשאלה אמיתית, שהעסיקה אותי באופן יומיומי בשנה שחלפה – כמה עובד מורה, אבל באמת?

סוגיית החופשות במערכת החינוך היא כמובן לא חדשה, וחוזרת על עצמה כל קיץ. היא קשורה, כמובן, גם לשאלת השכר המגיע למורות, אך גם לסוגיות רחבות יותר, של ארגון המערכת ככלל, כפי שאנסה להראות כאן.

כמחנך, יש בעיסוק בכמות שעות העבודה שלי משהו מעצבן – הרי חינוך הוא עניין של רגש, של קשר, ולא של זמן. זו האיכות ולא הכמות… אבל אי-אפשר באמת לנתק בין הדברים, הן מנקודת המבט שלי כעובד והן מנקודת המבט של

10.26

התלמידים והחינוך לו הם זוכים. אז למרות שלא זה העיקר, והייתי מעדיף לעסוק באיך ובלמה, החלטתי בתחילת שנת הלימודים שעברה לעקוב אחר מספר שעות העבודה שלי בכל יום, בחלוקה לסוגי פעילות.

 

אז מה היה לנו שם?

בשנה שבה ערכתי את הספירה, בין ה-26 באוקטובר 2016 (פשוט כי זה יום אחרי סוכות, ובסוכות היה לי זמן להכין את הדוח) ועד ה-25 באוקטובר 2017, עבדתי 2090 שעות.

10.25

אם נחלק את המספר הזה במספר הימים בשנה, ייצא שעבדתי 5 שעות ו-42 דקות בכל יום בשנה. אבל צודקים – זו ספירה שאיננה רלבנטית לכלום.

אם נחלק את המספר הזה במספר הימים בשנה שבהם הייתי אמור לעבוד לפי מבנה שנת הלימודים, ייצא שעבדתי בכל אחד מ-177 הימים של שנת הלימודים 11 שעות ו-48 דקות. אלא שבשנה החולפת נשארתי 4 ימים בבית עם ילד חולה, ולקחתי עוד שני ימי מחלה בעצמי. בהנחה שאלו ימים שמקובל שכל עובד לא יעבוד בהם, הייתי "אמור" לעבוד השנה 171 ימים, כלומר 12 שעות ו-12 דקות בכל יום. דרך אגב, אם תוסיפו ל-177 הימים של שנת הלימודים 104 ימים של סופי-שבוע, תקבלו 84 ימי חופש. אכן שערורייה.

שעות-חודשיות

אבל בואו נבחן את הדברים קצת יותר לעומק. לפי אתר הביטוח לאומי, בתקופה המקבילה היו במשק 252 ימי עבודה. מזה נוריד 12 ימי עבודה, להם זכאי כל עובד על-פי חוק (במינימום, לפני התחשבות בוותק), ונקבל 240 ימים בהם הייתי אמור לעבוד בשנה החולפת, אם היו משווים את ימי החופשה של מורים לימי החופשה במשק.

ספירת-ימי-עבודה

אז אם נחלק את 2090 שעות העבודה שלי בשנה החולפת במספר הימים שעובד עובד "נורמלי", נקבל רק 8 שעות -ו-42 דקות בכל יום עבודה. יש! אני כמו כולם!!!

ובכל זאת – עוד קצת נתונים על הכמות, ואחר-כך נתייחס גם לתכנים של העבודה הזו.

במהלך השנה הזו עבדתי, בממוצע, שלושת-רבעי שעה בכל יום שישי, ובאופן כללי עבדתי ביום שישי פעם בשלושה שבועות.

שבתות? בשנה החולפת עבדתי ב-28 מתוך 52 השבתות, ובממוצע עבדתי שעה אחת ו-40 דקות בכל שבת.

ושוב – אל תגיבו עם 'יש המון עובדים במשק שעובדים גם בסופי-שבוע'. אף-אחד לא אמור להיאלץ לעבוד בסופי-השבוע, וזו אחריותנו כחברה לדאוג שזה באמת יתאפשר.

ועכשיו – למה כל זה בכלל חשוב?

שעות-לפי-משימות

לפי ההסכם הקיבוצי עליו חתם ארגון המורים עם משרדי החינוך והאוצר, משרה מלאה של מורה מורכבת כך:

מבנה-משרה

אם נחזור שוב למה שקרה בפועל, נקבל את התמונה הבאה:

10.25

כמה נתונים בולטים לעין:

  1. חלקן של שעות ההוראה בפועל קטן בחצי ממה שנועד להיות לפי ההסכם הקיבוצי (ואף יותר, משום שבספירת השעות כללתי את השעות הפרטניות כשעות הוראה).
  2. חלקן של השעות המוקדשות להכנת חומרים ובדיקת מבחנים ועבודות כפול מן המתוכנן.
  3. חלקן של השעות המוקדשות לישיבות והשתלמויות גדול בכמעט 4 אחוזים מן המתוכנן.
  4. ישנן משימות שכלל אינן נלקחות בחשבון בספירת שעות העבודה של מורה.

אה, ונתון אחרון חשוב – עשיתי את כל (או ממש ממש כמעט כל) שעות ההוראה שהוקצו לי. בחיי.

מה, לדעתי, אפשר ללמוד מזה?

  • לא ניתן (לדעתי גם לא רצוי, אבל זה סיפור אחר) להגדיל את מספר שעות ההוראה לאורך השנה, מאחר שעל כל שעת הוראה פרונטלית (וזה לא באמת משנה אם מדובר בשעה מול כיתה, מול הקבצה או מול קבוצה קטנה בפרטנות) יש תקורה של יותר משעתיים. הדרך היחידה כן לעשות זאת היא על-ידי הגדלת מספר המורים העובדים במערכת.
  • מורות ומורים עובדים הרבה יותר ממה שהציבור חושב. וזה בסדר. כפי שעלה מחישובי השעות, מורות ומורים לא בהכרח עובדים יותר שעות מעובדים אחרים במשק. הבעיה הגדולה ביותר היא הדרך שבה מאורגנת העבודה של עובדי הוראה לאורך השנה, ללא כל גמישות – לא מצד העובד ולא מצד המערכת.
  • דבר נוסף, שלא עולה מתוך הנתונים, אבל קשה לערער עליו – יש שונות גדולה בקרב המורות והמורים בהרכב ובאופי של עבודתם. יש הבדל בין מקצועות הוראה, בין תפקידים שונים, בין שלבי החינוך, ועוד. אבל כל המורות והמורים עובדים קשה, והרבה. אם רק היתה לבית-הספר, בשיתוף-פעולה עם ועדי מורים מקומיים, גמישות בקביעת הרכב שבוע העבודה של המורות – מי זקוקה ליותר שעות פרונטליות ופחות שעות תקורה ומי להיפך, מי מצוינת בפרטנות ומי מרצה מעולה, ניתן היה לנצל באופן יעיל הרבה יותר את שעות העבודה המצטברות של כלל המורות והמורים בצוות הבית-ספרי.

בהקשר אחר אבל דומה, ערכנו בתנועת המורים ניתוח של שאלת היחס המספרי בין מורות לתלמידים. גם שם גילינו, שלמרות שזו לא הכמות אלא האיכות, כאשר יש למורה רק 7 דקות בשבוע לכל תלמיד, זה משפיע גם על איכות הקשר, ולא רק על כמותו.

כאשר אני נאלץ, כדי למלא אחר דרישות המשרה שלי, לעבוד שעות רבות בבית מעבר למשרה שלי בבית-הספר;

כאשר התחושה היא של רדיפה אינסופית אחר המשימות;

כאשר לא ברור מהם תחומי האחריות של מורה או מחנכת – כלומר, שהכל נמצא בתחום אחריותה;

וכאשר הדרישות הביורוקרטיות, הדוחות, הישיבות, ההשתלמויות… הולכות ותופסות חלק גדל והולך מהמשרה ומשדרות שוב ושוב חוסר אמון ביכולתה של המורה לעשות את עבודתה,

אז ברור מאיפה באים רגשות האשמה. ברור מדוע מורות ומורים חשים שהם אינם מצליחים להגיע לכלל תלמידיהם. ברור מדוע הורים חשים, שהחינוך שילדיהם מקבלים איננו מספק. זו לא רק תחושה – אנחנו, ציבור המורות והמורים, מתקשה יותר ויותר לבצע בהצלחה את עבודתנו, והילדים של כולנו סובלים מכך.

נכון, מעקב השעות הזה הוא נקודתי, ואני לא מייצג את מערכת החינוך כולה, כמו שאף מורה לא יכולה לייצג ציבור כל-כך גדול. הייתי שמח לו מורות רבות היו עורכות את מעקב השעות הזה, והיינו יכולים להציע ניתוח רחב ומעמיק הרבה יותר למאפייני העבודה של מורות ומורים. לצערי, נראה שלאף אחד מהגופים המעורבים בהובלתה של מערכת החינוך – הן משרדי האוצר והחינוך והן ארגוני המורים – אין אינטרס לערוך מחקר שטח מקיף ומעמיק שכזה, והם מעדיפים את הסטטוס קוו, את המאבק על תוספת כזו או אחרת לשכרן של המורות, שחשובה ככל שתהיה, אין לה באמת סיכוי לשנות את המצב מן היסוד.

אז סיימתי לספור שעות עבודה. כמו לפני הספירה, עיקר העיסוק שלי הוא במערכות היחסים, בקשרים הבין-אישיים, ברווחתם של תלמידי ובטובתם. כמו לפני הספירה, ברור לי שאם רק היה לי יותר זמן, הייתי יכול לעשות יותר. רגשות האשמה נותרו בעינם. אבל כך גם הסיפוק העצום מהעבודה הזו, האושר שבעבודה עם מתבגרים והאמונה, שאני בכל זאת מצליח לעשות משהו – גם אם קטן – כדי לעשות את העולם הזה למקום טוב יותר.

קשר השתיקה   2 comments

באופן מעט אירוני, מה שהחזיר אותי לבלוג אחרי הפסקה של יותר משנה וחצי הוא סידרת טלוויזיה, שאחד המסרים שלה, לפחות, הוא הנזקים שגורמת ההתמכרות שלנו לרשת באופן כללי, ולרשתות החברתיות בפרט.

לא הייתי מוכן לסערה, שחוללה אצלי הסדרה '13 סיבות' – סדרה של נטפליקס שעלתה לשידור רק בסוף מרץ ומבוססת על ספרו של ג'יי אשר 'שלוש-עשרה סיבות למה'. וזה לא משום שהיא עוסקת בהתאבדות של תלמידת תיכון (לא לדאוג, זה לא ספוילר – זו נקודת המוצא של הסדרה…). זה גם לא משום שהסדרה הפתיעה אותי או גרמה לי להבין כמה מעט אני יודע על החיים של תלמידיי (שלא לומר של ילדיי הפרטיים). גם לא האיכות הטלוויזיונית יוצאת-הדופן של הסדרה. כלומר, אני חושב שהיא עשויה מצוין, אבל בזה אני באמת מבין מעט מאד.
אני חושב, שהסיבה המרכזית שהסדרה תפסה אותי כל-כך היא שיכולתי לזהות בה כל-כך הרבה מהתלמידים שלי, וגם – ראוי לומר זאת – מעצמי. גם אם בהגזמה, בהקצנה ולעתים במלודרמטיות, 13 סיבות מספקת הצצה חשובה, ובעיני גם אמינה, לחייהם של בני-נוער – חוויה שכולנו עברנו בצורה כזו או אחרת; אבל של בני-נוער בשנות האלפיים, דבר שאף אחד מאיתנו המבוגרים – מורות, מורים והורים כאחד – מעולם לא היה. ולא, זה לא עניין של לחפש את הדמות הזו או האחרת בכיתה, או לנסות ולזהות מי מהם נמצא בסכנה להתאבד. יותר מזה – בעיני ההתאבדות של האנה היא בכלל לא הסיפור, כי אם רק הרקע לסיפור האמיתי, היומיומי, שחווים יתר תלמידי בית-הספר.

הסדרה, אם יש עדיין מישהו שלא שמע עליה, עוקבת אחר ה'מתנה' שהשאירה האנה בייקר לחבריה לכיתה, ובה היא מתארת באזניהם, על-פני שש קלטות וחצי, את האחריות של כל אחד ואחת מהם להחלטה שקיבלה לסיים את חייה. לאורך פרקי הסדרה אנחנו נחשפים למעשים, למחדלים, לתמימות ולעיוורון של חבריה של האנה לכיתה ולשכבה, אך לא פחות מכך – של המבוגרים הסובבים אותה, בבית-הספר ובבית.

אבל בכלל לא על הסדרה עצמה אני רוצה לדבר, אלא על הדיון החינוכי-פסיכולוגי שהתפתח סביבה, ועל מה שהחלטתי אני לעשות איתה כמחנך. כמעט מיד לאחר צאתה למסכים עוררה הסדרה ויכוחים ודיונים ערים, על כך שהסדרה מעודדת בני-נוער המצויים בסיכון לכך להתאבד בכך שהיא מציגה אותה כפתרון לגיטימי, כמעט רומנטי לצרות של גיל ההתבגרות. פסיכיאטרים קראו לנטפליקס להוריד את הסדרה מהמסך, אגודות הורים הזדעקו כנגדה… נדמה כאילו חצי עולם גילה אך זה עתה, שגיל ההתבגרות הוא לא פיקניק, שבני-נוער הם מסובכים ומתוסבכים, שהם פוגעים באחרים ובעצמם, ובמקרים קיצוניים אף מתאבדים.

ברור לי למה אנשים כל-כך מזדעקים. זה מפחיד. זה מפחיד לחשוב שהילדים שלנו, בשלב שאנחנו כבר לא יכולים לטפל בהם ולפתור עבורם את הבעיות, עלולים להיות חשופים לכל הזוועות של העולם. מפחיד עוד יותר לחשוב, שאין להם את הכלים הדרושים להתמודד עם הזוועות הללו. כל זה ברור. מה שלא ברור לי הוא המחשבה (שבאופן אירוני, מתאימה דווקא לגיל ההתבגרות), שאם לא נדבר על זה, זה לא יהיה קיים. שאם רק נרפד להם את הקירות, נגזום את כל הקוצים לאורך השביל ונסלול להם מדרכה, אז הדרך תיעשה פתאום קלה, והזוועות יישארו מעבר לחומה. הרי זו, אם כבר, אחת ההאשמות המרכזיות שמפנה האנה כלפי חבריה, מוריה, הוריה – אם רק לא הייתם מתעלמים, אילו רק הייתם אומרים מילה טובה, אם רק הייתם שקועים טיפה פחות בעצמכם…

אין לנו זכות להתעלם מהתכנים, שמעסיקים את ילדינו ותלמידינו. עם כל הלחץ, והעומס, והבגרויות, אין לנו את הפריבילגיה לומר 'אין לי זמן לזה'. בני-הנוער נמצאים שם. כאשר שאלתי בכיתה מי ראה את הסדרה, לפחות חמש בנות הצביעו. אז מה, אם אני לא אתייחס לזה הם יבינו לבד שהתאבדות זה אסור, ובחיים לא ינסו את זה? או לחילופין, אם אדבר על זה בכיתה, מישהו באמת חושב שהמסקנה שלהם תהיה 'ואו, כנראה שהמחנך שלי חושב שזה פתרון לגיטימי'?! כל ניסיון להסתיר, להעלים, להתעלם, רק יגרום להעצמה של התכנים המסוכנים, רק יגדיל את הסיכוי שהם יפרשו את הסדרה באופנים שעלולים לסכן אותם או אחרים (וזה בלי לדבר בכלל על התכנים האחרים שהם חשופים עליהם).

והאמת? אין לי זמן. יש לי שיעור חינוך אחד בשבוע, כלומר 45 דקות ברוטו. כלומר, כחצי שעה נטו. נכון להיום, התקיימו 32 שיעורי חינוך. שישה התבטלו מסיבות שונות. חלק גדול מהזמן הולך לתכנים מערכתיים כמו טיול שנתי, טקס רבין, ליווי המחויבות האישית, הכנה לצה"ל, ימי זכרון… נשארנו עם 14 מפגשים של חצי שעה נטו. כלומר, עד עכשיו הקדשתי שבע שעות מלאות להעברת תכנים חינוכיים "עמוקים". ובואו נזכור, שהכל נעשה עם 35 תלמידים במקביל – לא בדיוק קבוצה מתאימה לשיח אינטימי…

ובכל זאת החלטתי שאני לא מוותר, והודעתי לתלמידים שהסדרה תהפוך לנושא של שיעורי החינוך שעוד נותרו לנו השנה. בכל שבוע אני שולח להם קישור לפרק או שניים (שהעליתי לדרייב שלי, כדי למנוע פרסומות בוטות – אבל זה סיפור לפוסט אחר). הם מתבקשים לצפות בו, ואנחנו מקיימים דיון במעגל בשיעור החינוך הקרוב. כשתכננתי את זה, זה נראה לי הדבר המתבקש והטבעי ביותר בעולם. אבל כל-כך הרבה אנשים מסביבי, כאשר שמעו על התכנית, אמרו לי 'איך אתה יכול?' ו'איזו הכשרה יש לך לזה?' וכמובן 'אתה לא חושש שזה יעודד אצלם התאבדות?'…

נכון. אין לי "הכשרה". לא למדתי פסיכולוגיה, ואף אחד לא לימד אותי בתעודת הוראה איך עוסקים בתכנים האלו. מצד שני, עסקתי בהם כבר כמדריך בכיתה י', ואני מכיר בני-נוער – אני עובד איתם בצמידות כבר כמעט עשרים שנה. בפועל, אני לא חושב שיש הרבה אנשים שיש להם "הכשרה" טובה יותר מאשר מחנכות ומחנכים כדי לעסוק בנושאים הללו. ועדיין, כשפתחתי, השבוע, את הדיון הכיתתי הראשון, קצת רעדו לי הברכיים. ואם זה יתפוצץ לי בפנים? ואם יעלו שם דברים שלא אדע להתמודד איתם?

אז התיישבנו במעגל. הקרנתי להם את הסרטון המ-ע-ו-ל-ה על אמפתיה vs סימפתיה, והצגתי להם את הכללים המחייבים לשיחה כזו:

  1. מדברים לפי תור
  2. לא מתפרצים לדברים של מי שמדבר
  3. נמנעים מהעברת ביקורת או שיפוט על הדברים שנאמרים – אפשר לא להסכים
  4. בסיום הדברים אפשר לשאול שאלות הבהרה
  5. כל הדברים שנאמרים במעגל נשארים במעגל

אחרי זה ביקשתי מהם להתחלק בזוגות ולחלוק אחד עם השני חוויה מורכבת, או לא נעימה. להתאמן בשיתוף.

אחרי כמה דקות עצרתי את השיחות, וביקשתי מתלמידים לתמצת את האירועים בשני הפרקים הראשונים, כדי שניזכר כולנו. ביקשתי גם ממי שראה את כל הסדרה, שיקפיד לא לעשות ספוילרים וינסה לשפוט את הפרקים בלי מה שהוא יודע על המשך הסדרה (למי שכן ראה – אמרתי לתלמידים, שבעצם המצב שנוצר בכיתה, שחלק ראו כבר הכל וחלק לא, דומה למה שקורה בסדרה עצמה, לקבוצה שהקלטות עוברות דרכה). ואז ביקשתי תגובות.

דממה

'מה עכשיו?'

'מה אתה רוצה שנעשה?'

'שתגיבו'

ואז –

'נו, אז הפיצו עליה תמונה…' 'אז אמרו שהיא זורמת…'

ומצד שני –

'יש שם ממש החפצה'

ואני – 'ואיך נגמרת ההחפצה הזו, זוכרים?'

'אה, כן, בהטרדה מינית…'

'טוב בסדר, אבל זה קורה כל הזמן…'

'בחורות שהולכות למועדון, למשל, עושות את זה מסיבה מסוימת…'

'אם היא רוקדת פעם עם זה ופעם עם זה, אז ברור שהיא מחפשת עם מי לשכב'

הם ילדים טובים, התלמידים שלי. באמת, מקסימים. אבל אף אחד אף-פעם לא דיבר איתם על הדברים האלו, כי ההורים שלהם רוצים להיות חברים שלהם, והמורות שלהם הרגישו לא מוסמכות, והמערכת משדרת שאין זמן, וזה לא תפקידנו, וכמו שאמרה לי היועצת: 'אני רוצה לתאם איתך זמן שהאחות תיכנס לשיעורי חינוך מיני…'

'13 סיבות' לא עוסקת בהתאבדות. היא עוסקת בבני-נוער, ובקשר השתיקה שקיים אצלנו, המבוגרים, בקשר למה שעובר עליהם בשנים המורכבות הללו. כאשר התגובה שלנו לסדרה היא לנסות ולהתעלם ממנה, אנחנו מנציחים ומעצימים את קשר השתיקה הזה. והילדים נשארים לבד, להתמודד עם אלף ואחד דברים שהם לא חוו מעולם. קצת, אולי, כמו האנה עצמה…

hodrrvu0zipxicq9cmaam58touglw12ruvatmw8b

נ.ב.

בעיני, הסדרה הזו היא סדרה להורים לא פחות מאשר היא סדרה לבני-נוער, אולי יותר. אפילו המלצתי לחלק מהורי התלמידים שלי לצפות בה יחד עם ילדיהם…

לקריאה באנגלית – To read in English

מתכונן ליום הזכרון הבא   2 comments

משנה לשנה הופך היום הזכרון לחללי מערכות ישראל קשה יותר ויותר עבורי.

והבנים שלי עוד קטנים, דווקא. יש לי עוד כמה שנים טובות עד שאחזור להפסיד שינה בגללם בלילה.

ובכל זאת, כל שנה הבוקר הזה של יום הזכרון ממלא את עיני וגרוני בדמעות חמות וצורבות יותר מאשר בשנה שקדמה לה.

רק השנה הבנתי, בשיחות עם תלמידים ובמהלך הצפירה, מה קורע אותי ככה מבפנים. כי בזמן הצפירה אני לא חושב על חברים שנפלו (התמזל מזלי כמעט באופן בלתי-סביר, במציאות שלנו, וכל משפחתי הקרובה, חברי ומכרי הקרובים שרדו את שירותם הצבאי בשלום יחסי), אלא על התלמידים שלי, שעומדים מולי. על הילדים המגודלים הללו, שביום הזכרון הבא כבר עלולים להיות חלק מרשימת הכשלונות הלא-נגמרת שלנו. חלק מרשימה מאשימה, מביישת – לא הצלחתם להפסיק את זה, לא הצלחתם להגן עלינו.

אני עומד מולם וחש בושה. בושה על העולם הקשה אליו אנחנו שולחים אותם, על זה שאנחנו מגדלים אותם להגן עלינו, לאחר שלא הצלחנו אנחנו להגן עליהם.  בושה על שלא עשיתי כל דבר שיכול אדם לעשות כדי להגן על ילדיו.

אני עומד מולם ושואל את עצמי איך אוכל עוד להכין אותם טוב יותר למה שמצפה להם? איך אפשר לחנך אותם בה בעת לקחת אחריות, לתרום, לסכן את עצמם עבור אחרים, ואולי גם להיפגע ואף לפגוע, ומצד שני לשמור על צלם האנוש, על המחשבה הביקורתית, על השאיפה לשלום ולשינוי?  איך אפשר לחנך אותם מצד אחד לבצע את הדברים ההחלטיים והמוחלטים ביותר שיכולים להיות, ומצד שני לראות כל הזמן את המורכבות, את השלם, את המציאות על שלל גווניה?

אנחנו מלמדים ילדים על האחר, על היכולת לראות ולהבין אותו כאדם שלם ונפרד, ושולחים אותם להילחם בכל מי שאחר. אני רוצה להמשיך להאמין ביכולת שלנו ושלהם להכיל את הניגוד הזה, אך המציאות של השבועות האחרונים -כולל השיח הקשה, המתלהם והלעומתי שהתפתח בקרב עמיתי ועמיתותי המורים – מציבה אתגר גדול מאד בפני האמונה הזו.

אני יושב וכותב, ויודע שבכל רגע אני עלול לקבל את הבשורה, שעוד שם נוסף לרשימת הבושה והאשמה שלי, שלנו. זו רק שאלה של מתי ושל מי, כרגע. אבל השאלה היחידה שבאמת מטרידה אותי בימים אלו היא, האם נדע למנוע את השמות הבאים? האם נדע למנוע את הניכור והשנאה בינינו, האם נדע לראות את האחר קודם כל כאדם, ורק אחר-כך כאחר?

אינני מעז להתפלל כרגע לשלום. כל שאוכל לבקש הוא, שיום הזכרון הבא לא יהיה קשה יותר מזה שחלף.

%d בלוגרים אהבו את זה: