שתפו:

אני, שגדלתי במשפחה שהמלחמה לא פגעה בה (או שכך לפחות חשבתי, באותן שנים).
אני, שלא הלכתי לקרבי. כי יכולתי. כי לא רציתי.
אני, שלא איבדתי חברים בשדה הקרב, ולא בתאונות אימונים, ולא בתאונות דרכים.
אני, שכבר שנים מספח לי מיתות של אחרים, כדי להתקרב מעט לחום מדורת השבט
(כשאינני חוטא בהזיות מלחמה – הו, לו רק היה לי ילד מיותר להקריב).

שאיני מעז להביט בעיניים שכולות,
שאיני יכול לומר להם בלב שלם – כאבכם אינו לשווא.
שכותב על כאבי, ולא חושב שיש לי זכות לכאוב.

שחש אשמה על שלא הקרבתי;
וזעם, על הצורך להקריב כדי להרגיש שייך;
ואשמה, על הזעם;
וזעם, על כך שאני צריך להרגיש אשמה, כי אינני מוכן להצדיק;
ואשמה, על כך שאינני עושה מספיק, כדי להצדיק את הזעם.
אשמה. וזעם. ואשמה.
וזעם.

אני, שמתבונן בילדי, בתלמידי, ורואה את קורבנות המחר.
אשמתי. כי אינני כואב מספיק.
בגדתי. כי אינני עושה מספיק.
גזלתי. כאבם של אחרים.
זעמתי. ודבר לא תיקנתי.
זעם. ואשמה. וזעם.
ואשמה.

שתפו:

קצת מוזר לומר, אבל כן. בדיוק היינו עסוקים בסידור המטבח אחרי ארוחת הערב. הגדול נכנס למקלחת. הקטנים משתוללים, צועקים, ואנחנו – עייפים מכדי לעלות אליהם – צועקים להם מלמטה שיפסיקו.

וצפירה. כאילו שזו פעם ראשונה. כאילו שלא ידענו, שזה עומד לבוא. הגדול, כך הוא סיפר לי אחר-כך, בדיוק התחיל לצחצח שיניים, ונעמד עם המשחה בפה, נוזלת לו על החולצה, לעשות את מה שהורגל מגיל כל-כך קטן. לעמוד דום. ולהיות עצוב. ולזכור.

הקטן, מה לעשות, פחות ממושמע. גם פחות גדול. ובאמצע הצפירה מתחיל שוב להשתולל, לצחוק. תופס את עצמי רגע לפני שאני צועק עליו שיהיה בשקט, שיכבד. שעכשיו עצובים. וזוכרים.

ואז אני מבין. אני מבין שדווקא בדקה הזו, מה שאני רוצה לזכור הוא הצחוק הזה, ההשתוללות, התום. אני רוצה לזכור אותם כי הם הנכון. הם הנורמלי. אל הדברים האלו אנחנו צריכים לכוון את כל הווייתנו, את כל מעשינו. אל הסיכוי שהצחוק הזה יוכל להימשך, שהתמימות המופלאה הזו לא תיקטע על-ידי טקסים על-גבי טקסים, ותמונות, וקטעי מכתבים, וזכרונות לא לנו שמציפים את חיינו.

את כל הדברים שיש לזכור עלינו לזכור למען המחר, ולא למען האתמול. למען האפשרות שיום אחד, הזכרונות יהיו באמת ובתמים זכרונות של העבר, ולא הכאב של ההווה והחשש הנורא מפני העתיד.

ובעוד כמה שעות אני הולך לפגוש את השמיניסטים שלי, לשוחח איתם על המורכבות של היום הזה, על חשיבות השירות, התרומה, הנתינה… להתגאות בכל אחת ואחד שמספרים לי על השירות הקרבי שהם מתכוונים לצאת אליו בעוד חודשים ספורים, ולשמוח – עמוק עמוק בלב – עם כל תלמיד ותלמידה, שהולכים לכיוונים אחרים.

שתפו:

משנה לשנה הופך היום הזכרון לחללי מערכות ישראל קשה יותר ויותר עבורי.

והבנים שלי עוד קטנים, דווקא. יש לי עוד כמה שנים טובות עד שאחזור להפסיד שינה בגללם בלילה.

ובכל זאת, כל שנה הבוקר הזה של יום הזכרון ממלא את עיני וגרוני בדמעות חמות וצורבות יותר מאשר בשנה שקדמה לה.

רק השנה הבנתי, בשיחות עם תלמידים ובמהלך הצפירה, מה קורע אותי ככה מבפנים. כי בזמן הצפירה אני לא חושב על חברים שנפלו (התמזל מזלי כמעט באופן בלתי-סביר, במציאות שלנו, וכל משפחתי הקרובה, חברי ומכרי הקרובים שרדו את שירותם הצבאי בשלום יחסי), אלא על התלמידים שלי, שעומדים מולי. על הילדים המגודלים הללו, שביום הזכרון הבא כבר עלולים להיות חלק מרשימת הכשלונות הלא-נגמרת שלנו. חלק מרשימה מאשימה, מביישת – לא הצלחתם להפסיק את זה, לא הצלחתם להגן עלינו.

אני עומד מולם וחש בושה. בושה על העולם הקשה אליו אנחנו שולחים אותם, על זה שאנחנו מגדלים אותם להגן עלינו, לאחר שלא הצלחנו אנחנו להגן עליהם.  בושה על שלא עשיתי כל דבר שיכול אדם לעשות כדי להגן על ילדיו.

אני עומד מולם ושואל את עצמי איך אוכל עוד להכין אותם טוב יותר למה שמצפה להם? איך אפשר לחנך אותם בה בעת לקחת אחריות, לתרום, לסכן את עצמם עבור אחרים, ואולי גם להיפגע ואף לפגוע, ומצד שני לשמור על צלם האנוש, על המחשבה הביקורתית, על השאיפה לשלום ולשינוי?  איך אפשר לחנך אותם מצד אחד לבצע את הדברים ההחלטיים והמוחלטים ביותר שיכולים להיות, ומצד שני לראות כל הזמן את המורכבות, את השלם, את המציאות על שלל גווניה?

אנחנו מלמדים ילדים על האחר, על היכולת לראות ולהבין אותו כאדם שלם ונפרד, ושולחים אותם להילחם בכל מי שאחר. אני רוצה להמשיך להאמין ביכולת שלנו ושלהם להכיל את הניגוד הזה, אך המציאות של השבועות האחרונים -כולל השיח הקשה, המתלהם והלעומתי שהתפתח בקרב עמיתי ועמיתותי המורים – מציבה אתגר גדול מאד בפני האמונה הזו.

אני יושב וכותב, ויודע שבכל רגע אני עלול לקבל את הבשורה, שעוד שם נוסף לרשימת הבושה והאשמה שלי, שלנו. זו רק שאלה של מתי ושל מי, כרגע. אבל השאלה היחידה שבאמת מטרידה אותי בימים אלו היא, האם נדע למנוע את השמות הבאים? האם נדע למנוע את הניכור והשנאה בינינו, האם נדע לראות את האחר קודם כל כאדם, ורק אחר-כך כאחר?

אינני מעז להתפלל כרגע לשלום. כל שאוכל לבקש הוא, שיום הזכרון הבא לא יהיה קשה יותר מזה שחלף.

שתפו:

לא כולם היו יפי תואר ובלורית, גבוהים, חכמים ומוכשרים. לא כולם היו מנהיגים גדולים בפוטנציה. לא כולם נפלו במעשי גבורה יוצאי דופן.

רבים מהם היו נמוכים. או ממוצעים. חלקם היו מקריחים. חלקם לא ידע קרוא וכתוב. היו בהם שלא ידעו, עדיין, במה הם טובים.

חלקם אולי היה הופך להיות מורים. או פקידים, או בעלי עסק קטן. חלקם היה מקים משפחות, אחרים היו נותרים בגפם.

רובם לא הציל אף אחד במותו. בחייהם אולי כן, אך לא במותם. הם לא רצו למות.

חובת הזכרון המוטלת עלינו היום מצווה עלינו לזכור את כולם – לא רק את יחידי הסגולה, לא רק את הגיבורים, שנותנים לנו תחושה שמותם לא היה לשווא.

בשורה התחתונה, זה לא משנה מי הם יכולים היו להיות. הם היו אנשים ונשים, צעירים ומבוגרים, עולמות שלמים שאינם.

אינני רוצה שבני ייפול וייזכר כגיבור. אינני רוצה שבני ייפול, ויושרו עליו שירים.

אינני רוצה שבני ייפול. אני רוצה שהוא יחיה, חיים ארוכים ובריאים וטובים. אם יזכרו אותו, שיזכרו אותו עבור חייו, לא עבור מותו.

 

שתפו:

שיר חשוב ומשמעותי, בהקראה של ג'ון דנבר, בשם The Box.

הצעתי הצנועה לתרגום השיר לעברית להלן:

 

התיבה

לסלס אברקרומבי, 1910

(מבוצע על-ידי ג'ון דנבר)

לפני שנים רבות בארץ הס-ושקוט

בסביבות ימי הפלא מימים ימימה

הם נתקלו במין תיבה באחד הימים

כבולה בשלשלאות ונעולה במנעולים

ועליה פתק "נא לא לגעת, זו מלחמה".

וצו הופץ בכל סביבות

בתרועת חצוצרות וצעקות

וקמע בצבעים עליזים טופף לו בקידמה

"אל תתעסקו עם התיבה הקטלנית הזו

אל תשברו את השלשלאות, את המנעולים אל תפרצו

ואנא, לעולם אל תשחקו עם מלחמה."

ובכן, הילדים הבינו

טובים הם הילדים בימינו

לא פחות טובים היו הם מימים ימימה.

הם לא ניסו את המנעולים להסיט

או לפרוץ לתוך אותה תיבה קטלנית

הם מעולם לא ניסו לשחק עם מלחמה.

לא עשו זאת גם האימהות

לא אחיות, לא דודות ולא סבתות,

כי הן היו שקטות, ומתוקות ויפות באותם ימי פלא, מימים ימימה.

טוב, די דומה לתקופה הזאת

איכשהו, לא בהן את האשמה יש לתלות

על פתיחת אותה תיבה קטלנית של מלחמה.

אך מישהו עשה את שלא ייעשה

מישהו ניפץ את המיכסה

ושפך את הפנים על-פני כל הקומה.

מעין כדור גבשושי, קופצני, עשוי מרובים ומדגלים

ומכל הדמעות והאימים

והמוות שהולך עם מלחמה.

הכדור זינק מיד מן התיבה

והחל לרסק כל מה שבסביבה

ולהתנגש בכל דבר בעוצמה.

ומה שהיה עצוב והכי כואב

הוא שלא ממש היה איכפת לו את מי הוא מחרב

או למה, או במה, או בשביל מה.

הוא התנגש בילדים בעיקר

ואומר לכם זאת פשוט וישר,

הוא מתנגש בהם כל יום, יותר, ופי כמה,

ומותיר אותם מתים וכוויים וגוססים,

אלפים מהם חולים ובוכים,

כי כשהוא מתנגש, זו באמת מכה איומה.

ישנה דרך לעצור את הכדור, עכשיו

זה אפילו בכלל לא מורכב,

כל מה שצריך זו תבונה.

אני לגמרי משוכנע שלהחזיר אותו אל התיבה אנו מסוגלים

ולקשור את השלשלאות, ולנעול את המנעולים.

אבל נראה שאיש אינו רוצה עוד להציל את הילדים, משום מה.

ובכן, כך נראה כל הסיפור,

כי הכדור קופץ לו כבר שנים על-גבי שנים

למרות כל התבונה שהובנה מאז אותם ימי פלא, מימים ימימה.

ומאז הם נתקלו בתיבה באחד הימים,

כבולה בשלשלאות ונעולה במנעולים

ועליה פתק "נא לא לגעת, זו מלחמה"