שתפו:

אחד המהלכים שאני מנסה לקדם השנה הוא כמה שפחות להעביר חומר לתלמידים. לא, לא כמה שפחות ללמד, אלא כמה שפחות להעביר להם חומר באופן פרונטלי. או בניסוח חיובי יותר – להעביר אליהם יותר אחריות על הלמידה שלהם, בתקווה שזה גם יעורר יותר מוטיבציה וגם ישפר את קליטת המידע (מהלך נוסף הוא שהתלמידים יכתבו לעצמם את ההערכות בתעודה, אבל לזה ייוחד פוסט נפרד).

חקר בית-הספר

אז את השנה התחלנו עם פעילות בקבוצות, שבה הם התבקשו לבחור בעיה שיש בבית-הספר, לחקור אותה ולהציע פתרונות למנהל בית-הספר. את התוצאות ריכזנו בחוברת של מכתבים, שהוגשה למנהל בית-הספר, ובעוד שבועיים הוא יגיע לשיעור כדי להתייחס להצעות שלהם. המטרה היא שהדברים שהם למדו מהמהלך הזה יהוו בסיס להבנה, שמקצוע האזרחות איננו מקצוע תיאורטי לבחינה, אלא מאגר כלים להבנה של המציאות ולפעולה בה. ימים יגידו.

השלב הבא התחיל השבוע, כאשר המטרה שלי היא שבמקום ללמד אותם חומר – מושגים, עקרונות, זכויות וכו' – הם יביאו נושא שמעניין אותם להתעסק בו, מתוך כתבה בחדשות או כל דבר אחר, ואת אותו הנושא ניקח, נפרק לגורמים, ננסה להבין אותו, ותוך כדי נלמד את המושגים הרלבנטיים מתוך תכנית הלימודים באזרחות (ואחרים), שיסייעו לנו להבין את הנושא טוב יותר.

אז ביום ראשון שלחתי לתלמידים בקשה – היכנסו לקישור, ובחרו נושא או שניים שתרצו שנדבר עליו השבוע. התוצאות היו מעניינות, ודי ברורות. אז את השיעור אתמול התחלנו עם שאלה – מהו מוסד הנישואים?

על מה נדבר השבוע?

התלמידות'ים התבקשו למצוא שלוש הגדרות שונות, ולנסח לעצמם מתוך שלוש ההגדרות האלו תובנה משלהם לגבי מהם נישואים.

מהו מוסד הנישואים?

מהתיאורים שלהם עלה, גם במקרה הזה, הקושי שלהם להבחין בין הגורמים לדבר, לבין התכליות שלו. בכל מקרה, לקראת סוף השיעור לקחתי את האמירה שהתייחסה ללגיטימציה להבאת ילדים לעולם, ושאלתי את הכיתה "מהי המצווה הראשונה המופיעה במקרא?"

תחילת שיעור שני

מהר מאד, לשמחתי, הם הגיעו למצוות פרו ורבו. אז את השיעור סיימתי עם לשלוח אותם הביתה לחשוב על השאלה: "האם מוסד הנישואים משרת את מצוות פרו ורבו, או פוגע במימושה?" בהתאם לזה, את השיעור הבוקר התחלנו עם הלוח ככה:

בשביל מי זה?

גם הבוקר, הזווית הפוריה ביותר לבחינת הקשר הזה היתה שאלת הלגיטימציה להבאת ילדים לעולם. מכאן המשכנו לשאלה, מה בא קודם? מצוות פרו ורבו או מוסד הנישואים? אחרי שביססנו את הסדר, עברנו לביולוגיה – מהן המטרות הביולוגיות של זכרים ונקבות? (כלומר, הפצת הזרע לעומת דאגה לצאצאים) המסקנה היתה, ואני מתנצל על הפשטנות הלא מעטה, שהנישואים מספקים לנקבה בטחון ויציבות, בעוד שלזכר הם מעניקים יכולת שליטה (כלומר, אחרי שעשינו עיקוף קטן דרך השאלה של מי שולט בעולם; למה התפיסה היתה שמי שמעניק חיים הוא הגבר; איך זה קשור לחיבור בין אמהות ואדמה; ולתפיסת האישה ככלי קיבול בלבד; ולאברהם ושרה והגר, ויעקב ונשותיו; ולמה הפועל להזדיין הוא לא הפועל שאנחנו רוצים שיתאר יחסי מין).

משולש הכוח

עכשיו כבר היינו ממוקדים יותר והצלחנו לשאול את השאלה – למה יש צורך במוסד הנישואים, אם המטרה היא הבאת ילדים לעולם? כלומר, את מי משרת המוסד הזה, ואיך? מכאן הדרך כבר היתה קצרה למשולש הכוח, שאני מפמפם להם עוד משנה שעברה:
המטרה היא להראות כיצד מוסד חברתי משרת את בעלי הכוח בשלטון החילוני, בשלטון הדתי ובעלי ההון, וכיצד הוא מגדיל את כוחם.

אז אחרי שהבנו איך נוצר המוסד ולמה, יכולנו לעבור הלאה, אל המוסד הזה בדתות השונות. אמנם, הסתפקנו להיום בנצרות הקתולית וביהדות, אבל זה בהחלט היה מספיק כדי לטלטל מספיק את הסירה, שאפשר יהיה להתקדם הלאה.

הלאה לאן? לימינו, כמובן. ואז צצה שוב, אחרי שדיכאנו אותה כל השיעור, המילה הגדולה – אהבה. לשאלה שלי איך קשור מוסד הנישואים לאהבה, היתה להם תשובה יפה – הנישואים הופכים את פירוק הקשר לקשה יותר, כאשר האהבה לא תמיד מספיקה. או נראה שהיא לא מספיקה. מה נשאר לנו? אה, כן, להגיע למה שהם ביקשו לדבר עליו – נישואים אזרחיים. לא נשאר לנו כבר הרבה זמן…

הספקנו עוד לעשות את ההבחנה בין נישואים דתיים לנישואים אזרחיים, ולזה שגם בישראל אפשר להינשא נישואים דתיים בלי להיות מוכרים בכלל על-ידי המדינה (מה, מספיקה טבעת ושני עדים?!?!), אבל לא להיפך. קצת גלשנו לעניין הזוגות החד-מיניים, לאימוץ ולפונדקאות, נגענו במוסד הידועים בציבור… נראה לי שבערך זהו.

נותרה לי דילמה אחת – מה יישאר להם מזה במחברת? או בכלל? ואיך אני קושר את זה חזרה לאזרחות, וספציפית – לתכנית הלימודים? כשלב ראשון, בחמש הדקות האחרונות ביקשתי מכל אחד לכתוב 5-6 שורות על מה הוא/היא חושבים על מוסד הנישואים, אחרי שהקדשנו לו שלוש שעות לימודים.

לשאלה השנייה עוד אין לי תשובה. זו בעיה שחוזרת על עצמה אצלי, ותמיד יותר ככל שהשיעורים מוצלחים ופוריים יותר. אני מקווה שבנושאים הבאים אצליח לעשות את זה קצת יותר מסודר. אולי אשכרה להכין את זה מראש. בינתיים, לשבוע הבא הם כבר ביקשו שנדבר על יוקר המחיה בישראל. שלחתי אותם לחשוב על איזה היבט של הנושא הענק הזה הם רוצים לדבר. נראה אם הם יחזרו אלי, ועם מה.

אז מה עושים עם זה?

אחד הדברים שאני אוהב לעשות כמורה הוא להתנסות. בלי ועדת הלסינקי, בלי טפסים ואישורים, יש לי תחת ידי בכל שנה כ-120 שפני ניסיונות, שלא באמת יכולים להתנגד לניסויים שנערכים בהם. טוב בסדר, הם יכולים להתנגד, אבל בניסוי הזה עוד לא הצלחתי מעולם. בתור ניסוי מדעי הניסיונות הללו חסרי כל ערך, כמובן, אבל לעתים ניתן להפיק מהם מיני מחשבות ותובנות, שעשויות לשרת אותי כמורה בהמשך הדרך. אז כן, יהיו כאן מספרים, וגרפים, וממוצעים, אבל לא היו כאן רגרסיות, ואין לתוצאות לא תוקף ולא מהימנות. אם קל לכם יותר, תקראו לזה תצפית.
אגב, מי שפחות מתעניינ.ת בעניינים כלליים של למידה, ומתעניינ.ת בעיקר בענייני מגדר, מוזמנ.ת לקפוץ לכותרת המתאימה.

אבל קודם, בואו ננסה להיזכר בימים הטובים ההם, בהם אנחנו היינו תלמידים. איך הייתם לומדים למבחן? אני כמעט ולא למדתי למבחנים. לצערי, זה לא נבע מיכולות גבוהות במיוחד, אלא משילוב בין בית-ספר שלא שם דגש רב מדי על הישגים לימודיים, היעדר רצון רב מדי מצדי להשקיע בזה, והעובדה שגם אילו רציתי, לא ממש ידעתי מה לעשות כדי ללמוד באופן יעיל למבחן. במבחנים גדולים הייתי קורא את ספר הלימוד, אני מניח (כי לסכם במחברת זה לא ממש דבר שקרה), ולקראת הבגרות בהיסטוריה הכנתי רשימה של אירועים ותאריכים שהשתרעה על-פני שלושה דפים, וחזרתי עליה כמה פעמים בשלושת הימים שלפני הבחינה. לא בדיוק דוגמה ומופת לתלמידים שלי, אני יודע. היו, כמובן, דוגמאות אחרות. בעיקר של בנות, שהיו יושבות ומסכמות בכיתה, ולקראת מבחנים קוראות את הסיכומים, וקוראות אותם שוב, וממרקרות, ועוד כל מיני פעולות שמעולם לא הבנתי. אבל גם הן, לדעתי, עשו את זה כי לא הכירו שום דרך אחרת. למעשה, אני לא זוכר שמישהו אי-פעם ניסה ללמד אותי את המיומנות הזו, של למידה לקראת מבחן.

(נכון, אפשר בהחלט לטעון, שלמידה למבחן היא מיומנות לא חשובה, מאחר שמבחן הוא סיטואציה בית-ספרית מלאכותית, ואין לה כמעט קשר לחיים האמיתיים. בניגוד לכתיבת עבודות, למשל, שכן יש לה קיימות בעולם, ועליה דווקא כן עבדו איתנו בבית-הספר. קצת. יחד עם זאת, גם להכין מתקן לכלי כתיבה מפרספקס זו לא מיומנות שיש לה קיימות של ממש בחיי, ובכל זאת לימדו אותנו איך לעשות את זה. כלומר, יש ערך להיכרות עם ארגז כלים רחב, שניתן להתאים ממנו את הכלים והמיומנויות הנכונים למשימה בה נתקלים. במובן זה, ככל שארגז הכלים רחב ועמוק יותר, כך היכולת להתמודד עם מטלות שונות, חדשות ומשונות גדולה יותר, ועל-כן בהחלט יש ערך בידיעה מהן אסטרטגיות יעילות להכנה למבחן ואילו אינן יעילות)

תעודת בית ספר ציוני שנת 1900

העיסוק בשאלת הכלים המתאימים להכנה למבחן גבר אצלי בשנים האחרונות, כאשר הבנתי שגם את התלמידות.ים שלי אף אחד מעולם לא לימד איך להתכונן למבחן. עכשיו, אפשר לומר שזה דבר שהם צריכים ללמוד מתוך ניסוי וטעייה. אבל ניסוי וטעייה זו בדיוק השיטה שמערכת החינוך משרשת מהתודעה וההרגלים של ילדות.ים, ודברים שהם ידעו לעשות באופן טבעי ואינטואיטיבי כילדים קטנים, הם לא מעזים לעשות כתלמידות.ים ממושטרים במערכת הבית-ספרית. התוצאה של זה היא, שמה שהם לא יודעים לעשות, הם לא מנסים לעשות. אז איך הם לומדים למבחן? בדרך-כלל, כמו שהמורה אמרה בכיתה – לקרוא את הסיכומים, למרקר נקודות חשובות… איך הם יודעים אם זה עובד? זה פשוט – יש למבחן ציון. אם הציון היה טוב, ממשיכים באותה שיטה. ואם הציון לא היה טוב? ממשיכים באותה השיטה. כי הם לא מכירים שום דבר אחר. גם אין להם כלים משמעותיים לבקרה מה עבד ומה לא עבד? האם זה נושא שהם לא הבינו? האם הם לא למדו מספיק זמן? האם לא היו מספיק מרוכזים? האם השיטות שהם השתמשו בהן לא מתאימות? אלו שאלות שאף אחד מעולם לא שאל אותם, ואין סיבה שהם יידעו לשאול את עצמם.

בשנתיים האחרונות נחשפתי לתחום של מחקר חינוכי, שהולך ומתפתח בחו"ל, ובארץ לא זוכה לתשומת לב מספקת. אחד הפוסטים בהם נתקלתי עסק בדיוק בזה – טיפים ללמידה יעילה למבחנים. אז במבחן שנערך לקראת סוף השנה, ביקשתי מהתלמידות.ים לכתוב על טופס המבחן שלושה נתונים:
1. כמה שעות הם למדו למבחן?
2. על-פני כמה ימים נמשכה ההכנה?
3. מה, להערכתם, יהיה הציון שיקבלו בבחינה?

עכשיו למספרים

צריך לומר, קודם כל, שמדובר בכיתה טובה. זו הכיתה המדעית, והיא נחשבת לכיתה החזקה ביותר בשכבה אצלנו בבית-הספר. עם זאת, על אף היותה מדעית, יש בכיתה רבים, ובעיקר רבות, שהנטיות שלהן הן הרבה יותר הומאניות מאשר ריאליות.

ממוצע הציונים של הכיתה בבחינה היה 82.9. הבחינה הקיפה כמות די גדולה של ידע (שניים משלושת הפרקים הדרושים לבגרות בהיסטוריה), ושלא כהרגלי כללה, מלבד שאלות בנוסח בחינת הבגרות, ושאלות שדרשו מיומנויות חשיבה מסדר גבוה, גם שאלות אמריקאיות.

זמן ההכנה הממוצע בכלל הכיתה היה 5.5 שעות, עם חריג אחד של 25 שעות הכנה לבחינה, שמעלה את הממוצע לקצת מעל 6 שעות הכנה.

כפי שניתן לראות, הציון הממוצע גדל באופן כמעט ליניארי עד ל-10 שעות הכנה לבחינה, ואז יש ירידה אצל התלמידים שלמדו מעל 10 שעות לבחינה. עם זאת, יש כאן הטיה שכן בקבוצה הרביעית יש שלושה ציונים בלבד, עם סטיית תקן גדולה. ללא הציון החריג, המגמה הליניארית נמשכת.
כלומר, לפחות מהנתונים האלו, בהחלט כן – יותר הכנה למבחן משפרת את ההישגים.

בבחינה של אפקט הריווח (Spacing), שמדובר עליו רבות במדע הלמידה, ניתן לראות כי יש הבדל מובהק אחד – ריכוז כל ההכנה למבחן ביום אחד בלבד יעיל פחות מאשר הקדשת ימים רבים יותר ללמידה. עם זאת, קשה לגזור כאן מסקנה חד-משמעית, מאחר שכמעט אצל כל התלמידות.ים, יותר ימים של למידה משמעם גם יותר שעות למידה. אפשרות נוספת לפרש את הנתונים היא, כי התלמידות.ים אינם יודעים כיצד לנצל מספר ימי למידה להשגת תוצאות טובות יותר.

זווית נוספת שבחנתי, היא הקשר בין מספר שעות ההכנה לבחינה לבין הציון שהתלמידות.ים העריכו שיקבלו.

בגרף הזה ניתן לראות מגמה דומה לגרף שמציג את הקשר בין שעות ההכנה לציון הממוצע בפועל, עם זינוק חד בקבוצה של 7-10 שעות הכנה, ועם אותה ירידה בקבוצה של מספר שעות הכנה גדול יותר. ניתן לגזור מכך שתי מסקנות ראשוניות:
1. יותר שעות הכנה לבחינה משפרות את הביטחון העצמי כאשר ניגשים לבחינה, וייתכן שאותו הבטחון גם משפר את הציון בבחינה עצמה.
2. למידה רבה מדי לבחינה עשויה להעיד דווקא על חוסר למידה לאורך השנה, ו/או על חוסר בטחון גדול מאד בידע וביכולות.


מכך ניתן אולי לנסח כלל אצבע לזמן הכנה לבחינה: תלמדו ככל שזה משפר את הביטחון שלכם שאתם יודעים ומבינים, ותפסיקו ברגע שאתם מרגישים שלמידה נוספת רק גורמת לכם לפקפק בעצמכם.

עד כאן באופן כללי. עכשיו קצת ענייני מגדר

את המבחן עשו 16 בנות ו-16 בנים. להזכירכם, כיתה מדעית, שיש אליה סינון. כלומר, מלכתחילה נמצאים בכיתה אותם תלמידות.ים, שיש להם אמונה רבה יחסית ביכולותיהם הלימודיות. דווקא משום כך, הגרפים הבאים מעניינים במיוחד.

כאשר מסתכלים על זמן ההכנה של הבנים והבנות בנפרד, ניתן לראות כי שתי הקבוצות חילקו את הלמידה על פני שניים ורבע – שניים וחצי ימים בממוצע. עם זאת, זמן הלמידה הממוצע של הבנות גבוה בהרבה מזה של הבנים.
בהתבסס על שתי המסקנות החלקיות שהסקנו קודם, נצפה לראות שני דברים:
1. הציון הממוצע של הבנות יהיה גבוה מזה של הבנים;
2. הערכת הציון, כלומר הבטחון העצמי, של הבנות, תהיה גבוהה יותר מזו של הבנים.



רוצים לנחש את התוצאות האמיתיות?

אכן, הציון הממוצע של הבנות גבוה משמעותית מזה של הבנים. אלא שההערכה העצמית שלהן מעט נמוכה יותר מזו של הבנים, שמצידם דייקו כמעט לחלוטין בהערכת ציון הבחינה שלהם.

כאמור, זה לא מייצג כלום. אבל זה אומר, בעיני, הרבה מאד. מבלי להיכנס לוויכוח הנצחי והמיותר על הורשה מול סביבה, הגרף הזה מציג חלק גדול מהקושי הנוסף איתו מתמודדות בנות, נערות ונשים בחברה שלנו. הפער בין ההישגים של הבנות לבין ההערכה שלהן את עצמן הוא הסבר חזק, בעיני, לפערים שאנחנו עדיין רואים בחברת המבוגרים בין גברים לנשים. אם אתה מאמין שתצליח, הסיכוי שזה אכן יקרה גדול יותר, ולו רק בגלל שאנשים נוטים להאמין למה שאתה משדר.

אז מה עושים עם זה?

קודם כל, מדברים על זה. אחד עם השני, כמחנכים וכהורים, ועם התלמידות והתלמידים. מביאים את הדברים הסמויים מן העין אל קדמת הבמה. מדברים על בטחון עצמי והערכה עצמית, איך בונים אותם ומה עלול להרוס אותם; מדברים על סביבה שמטפחת בטחון עצמי, וכזו שפוגעת בו; על סביבה שמאפשרת לטעות, להציע רעיונות גם כשלא בטוחים בהם, לחשוב ביחד.

אותו הדבר עושים לגבי הלמידה למבחנים – בודקים את הנתונים, וחוזרים על התרגיל. מנסים לחזור עליו בעוד מקצועות, לבחון שיטות שונות ללמידה למבחנים, לגלות מהי הדרך הטובה ביותר עבור כל תלמידה ותלמיד ללמוד למבחן. נכון, המערכת לא בנויה לזה וכמעט ולא מאפשרת את זה. אבל אם אנחנו לא לומדים מטעויות, איך נלמד את התלמידות.ים שלנו ללמוד מטעויות? אם אנחנו לא מדברים וחושבים ביחד איתם על דברים שעובדים יותר וכאלו שעובדים פחות, איך נוכל לצפות מהם לעשות זאת בעצמם?

נ.ב.
מאד אופנתי היום לצטט את הרב שלמה קרליבך, שאמר כי "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו". הו, כמה שאלו שטויות. האמונה בילד.ה היא ללא ספק תנאי הכרחי ונקודת פתיחה חשובה, אבל אבוי למחנכ.ת המסתפקים בזה. יש לנו כל-כך הרבה עבודה לעשות איתם מעבר לכך.

To read this post in English