ארכיון עבור התג 'מורים'

דור הולך ופוחת?   Leave a comment

לפני כחודש וחצי סיימתי מחזור שני של חינוך כיתה – 3 שנים של עבודה אינטנסיבית ביותר עם 31 בנות ובני 16, ואז 17, ואז 18. 3 שנים בהן הרגשתי עצמי שותף, שלא לומר אחראי, לכל מה שעובר עליהם, להצלחות ולכשלונות, להתלבטויות, למפחי הלב ולשמחות הגדולות. אין כמעט רגש, אני חושב, שלא חלקתי עם תלמידותי ותלמידי לאורך השנים הללו.

לא עם כל אחת ואחד מהם, אמנם – לא כולם היו זקוקים שאספק להם את אותם הדברים. למעשה, כל אחת ואחד מהם דרש ממני להיות דמות מעט אחרת, לספק צרכים שונים. עבור חלקם הייתי צריך רק להיות שם. חלקם היו זקוקים לי כדי שיהיה על מי לכעוס. אחרים, שיהיה למי לבכות. למי לספר סודות. אלו היו שלוש שנים מתישות, סוחטות, מעצבנות, מרגשות ומשמחות. קשה להסביר את זה למי שלא חווה את מערכת היחסים המיוחדת הזו, אבל במובנים רבים אני מרגיש שכל אחת ואחד מהתלמידות'ים שלי הם גם קצת הילדים שלי. וחשוב לי להסביר, או לנסות ולהסביר, משהו לגביהם:

זה ממש ממש קשה, להיות מתבגר'ת. נכון, במבט לאחור זו נראית לנו תקופה נפלאה, שהכל בה פתוח, שכל העתיד עוד מחכה, שהגוף עושה כל מה שאומרים לו והאנרגיות, נדמה, הן אינסופיות. אבל אנחנו, שעברנו את זה, גם יודעים שזו תקופה עמוסת חששות, התלבטויות אינסופיות, צורך נצחי להוכיח את עצמך, ועוד ועוד ועוד.

ובעיני, זה הרבה יותר קשה להיות מתבגר'ת היום, מאשר כשאני, לפחות, עברתי את השלב הזה. נהוג לומר שהחיים היום הרבה יותר פשוטים. הכל הרבה יותר פתוח, הרבה יותר נגיש, הרבה יותר מיידי. אבל זה גם מה שהופך אותם לבלתי-אפשריים, לפעמים, בתוך הסערה של גיל ההתבגרות. כי הכל הרבה יותר מדי פתוח, הרבה יותר מדי נגיש, הרבה יותר מדי מיידי.

איך לומדים להבחין בין עיקר וטפל, בתוך מציאות שבה אתה לא באמת חייב לבחור, כי אפשר גם וגם?

איך יודעים מתי חברות היא אמיתית ונצחית, כאשר יצירה או ביטול של חברות נעשים בלחיצת כפתור?

איך אפשר להתרגש ולהתפלא לאורך שלבי הגילוי של המיניות, כאשר הכל גלוי ופתוח על המסך?

איך אפשר לצפות מהם להתחנך לקריאה מעמיקה וסבלנית, למאמץ שכרוך בגילוי ובהבנה של דברים, כאשר גם אני, כמבוגר, קורא רוב היום ציוצים בטוויטר, ומתפנה רק פעם בשנתיים לקרוא בלוגים (שלא לדבר על לכתוב בשלי)?

ואנחנו מכירים את זה גם כהורים. את כמה שהדברים הם מבלבלים יותר, מורכבים יותר. אנחנו רוצים לתת להם כל מה שאפשר, ואפשר היום לתת כל-כך הרבה יותר. ואז קשה לנו עם זה שהם לא מעריכים את מה שיש להם.

אז לא, הדור לא הולך ופוחת. אבל האתגרים שמולם הוא ניצב הולכים ונעשים מורכבים ומופשטים יותר ויותר, ולמולם הצעירות והצעירים הללו פעמים רבות נראים קטנים יותר.

זו גם התשובה בעיני, או לפחות חלקה, לשאלות רבות שעוסקות במבנה ובתפקוד של מערכת החינוך בימינו. שאלות שהרבה פעמים מוצאות את ביטוין בדיון סביב הגודל הרצוי לכיתה. כי אמת – אם התפקיד שלי הוא אך ורק להעביר לתלמידות'ים חומר, או להכין אותם לבגרות, כפי שטוענים חלק מההורים שנשמעים מדי פעם בציבור – אז אין שום סיבה להקטין את הכיתות שלנו. הרצאות אפשר לתת גם לחמישים ושישים תלמידות'ים. אולי זה אפילו יכין אותם טוב יותר ללימודים גבוהים. אלו שישרדו, כלומר.

כי לא כולם שורדים את המערכת. למעשה, רק חלק קטן מאד באמת מצליח בתוכה. שני השלישים הבאים פחות או יותר שורדים, צולחים את המהמורה הזו שנקראת בית-ספר. אבל יותר ויותר תלמידות'ים מוצאים את עצמם מפגרים מאחורי הדרישות, לא עומדים בקצב, הולכים לאיבוד. ולא בהכרח משום שהם לא מסוגלים מבחינת היכולות השכליות שלהם. אלא כי הכל פשוט יותר מדי בשבילם. נדמה לי, כי ההשפעות הרגשיות והנפשיות של מגיפת הקורונה על ילדות וילדים רבים הן הדגמה טובה למחסור במשאבים נפשיים שיש לכל-כך רבים מן התלמידות והתלמידים שלנו. ושלא תהיה טעות – זה לא משהו שהקורונה יצרה. זה היה שם כל הזמן, רק שהקורונה הוציאה את זה החוצה.

אני רוצה להדגים את מה שאני מדבר עליו בעזרת האומץ המופלא של אחת מהתלמידות שלי, שמצאה את המילים כדי לתאר את מה שעבר עליה בתור תלמידה חכמה ומוכשרת, שסובלת מהפרעת חרדה. הטקסט שלהלן (והציור הנלווה אליו) מראים עד כמה הצרכים האמיתיים של תלמידות ותלמידים רבים פשוט לא מוצאים מענה, הם פשוט – כפי שהיא מתארת את זה – שקופים למערכת. וחשוב לי להדגיש משהו שגם היא אומרת בעצמה – במצב הנוכחי של המערכת, פשוט אין סיכוי שמורות ומורים יצליחו לראות את כולם כפי שראוי; להגיע אליהם באופן אישי, לנהל איתם שיחות משמעותיות שכל-כך חסרות להם. נכון, זה לא פוטר אף אחד מאיתנו מאחריות לעשות כל שביכולתנו כדי לראות אותם, ליצור איתם קשר ומגע, להנחות אותם בסופה שעוברת עליהם בשנים הללו. אבל אם משהו עמוק, יסודי, לא ישתנה בשנים הקרובות באופני העבודה של מערכת החינוך, אנחנו נאבד יותר ויותר תלמידות ותלמידים מסוגה, וגם אחרים שיש להם צרכים אחרים שהם לרוב שקופים למערכת.

אז בבקשה – תקראו את מה שיש לה לומר. זה חשוב לה שישמעו גם את הקול שלה, ובייחוד שכל-כך קשה לה להשמיע אותו בקול רם. אז תפקידנו, כל אחד ואחת שקוראים את המילים הללו, הוא להיות הרמקול שלה. להשמיע את הקול החשוב הזה, לעשות אותה פחות שקופה. כי מגיע לה שיראו אותה. לה ולכל האחרים שיושבים שם בפינות האחוריות של הכיתות שלנו.

JelloShoulders

?WHY CAN'T I TALK

למורה.

אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר איך מרגישה חרדה. זה שונה מפחד. לפחד יש "הצדקה", והחרדה – היא פשוט מגיעה. לא ממש שואלת אותך, לא נותנת לך להירגע.

אני כרגע בסוף כיתה י"ב, בכיתת מופת. אובחנתי עם חרדה חברתית ואילמות סלקטיבית בכיתה ג', אבל סבלתי מהן מאז שנולדתי.

אילמות סלקטיבית היא יחסית נדירה אבל חרדה חברתית מאוד שכיחה, בעיקר בקרב ילדים שלומדים במסגרת רגילה בבית ספר רגיל. החרדה הזאת יכולה להתפתח עם השנים או להתפרץ בגיל מסוים.

בזמן בית ספר, בלי טיפול ובלי מודעות, היא יכולה להחמיר ולהביא אותך למקומות קשים.

חרדה חברתית יכולה להתבטא בכל מיני צורות ורמות. חלק לא יוכלו לדבר בכיתה ולחלק יהיה קשה ליצור קשרים חברתיים. חלק יסבלו מעצם הישיבה בכיתה מלאה בתלמידים וחלק בכלל לא יפגשו את החרדה בלימודים, אלא בחיים – להרים טלפון להזמין מונית או פיצה.

ככל שתופסים את החרדה ומטפלים בה מוקדם יותר יש יותר סיכוי להפטר ממנה.

אני פגשתי את החרדה בכל פינה, בעיקר בבית ספר. ומערכת שלא רוצה להבין.

לא יכולתי לענות על שאלה שמורה שאלה אותי, אבל לא בגלל שלא ידעתי את התשובה. המוח שלי חיבר בין פעולת הדיבור להרגשת סכנה, ובגלל זה כל פעם שמישהו פונה אליי בכיתה (מורה או תלמיד.ה) משתלטת החרדה.

הלב שלי דופק ממש חזק, כל כך חזק שדפיקות הלב שלי הן כמעט הדבר היחידי שאני שומעת. אני לא זוכרת את השאלה וכל מה שעובר לי בראש זה קיפאון ואימה. ואיתם המון שאלות – איך שוב נכנסתי למצב הזה? למה אני קפואה? למה אני לא מצליחה להפטר ממנה? או להוציא מילה? 

בנוסף לכך, אני מרגישה שכל הגוף שלי בוגד בי – האוויר נהיה כבד מדי לנשימה, שום דבר לא יוצא או נכנס.

ככל שהמורה מחכה יותר לתשובה, אני יותר מרגישה ששום דבר לא נרגע. עכשיו מגיעה ההרגשה החמה ואיתה הידיעה שאני הופכת לאדומה. אין לי מקום להתחבא, כל האימה פשוט מוצגת ככה, אבל עדיין המורה מחכה ואני פשוט לא מבינה – אם הם יכולים לראות את כל האימה, למה הם גורמים לי לעבור אותה שוב ושוב – כל יום ובכל שעה??

וסוף סוף, כשהכל מתחיל להירגע, אני מנסה להבין איפה טעיתי. הרי קשר העין היחיד שיצרתי הוא עם הרצפה, ואני יושבת ממש בסוף הכיתה.

בכל פעם סופרת אחורה את הדקות עד סוף השיעור – לא כי אני לא אוהבת ללמוד, רק בגלל התקווה שבשיעור הזה לא אצטרך להתמודד עם החרדה. 

בכל אסיפת הורים אותה השיחה – יש לה ציונים טובים אבל היא לא משתתפת בשיעור אז הייתי חייב.ת להוריד לה את הציון בתעודה.

תמיד עושה שיעורי בית, בזה אין בעיה – אני תמיד עושה. לא כי אני רוצה, אני עושה כי אם לא אעשה יכול להיות שהמורה תשאל מה קרה? ואני לא אוכל להוציא מילה. גם אם הייתה לי סיבה ממש טובה ללמה לא הספקתי אני אישאר ערה כל הלילה אם אני צריכה כי שום דבר לא משתווה לכאב בהתמודדות בלתי אפשרית עם החרדה.

אף פעם לא מפריעה – מה שהמורים אומרים בעצם זה היא לא מביעה דעה ואפילו לא אכפת לנו שיש לה אחת כזאת. היא לא מדברת וזה באשמתה.

אף פעם לא מאחרת לשיעורים – תנסו לחשוב למה, איך אני יכולה להיכנס לכיתה כשכולם כבר לומדים ואני זאת שמפריעה? כולם מסתכלים עליי, והפעם זו לא מחשבה שהחרדה אומרת לי אותה. 

ויותר נורא – מה אם המורה ת.ישאל למה איחרתי ואם בכלל יש לי סיבה?

ומה אם לא יהיה מקום בכיתה? מה אם ישימו לב לכמה את חרדה? ליד מי לשבת? זה לא שיש לי חברים, לא כאלו שמבינים. אולי לא בכוונה. אחרי הכל זאת תופעה קשה להבנה.

להפסיד שיעורים פתאום נראה כמו דרך התמודדות נחמדה כזאת שנותנת לי סיכוי לנשימה להרים קצת את הראש לפני מה שבא, שהוא בלתי נמנע כבר כל יום במשך 18 שנה.

משפחה יוצאת לחופשה או ביקור אצל הרופא שגורם לאיחור אפילו של דקה – המוח אומר אין כניסה.

כל אלו גורמים לחורים להצטבר ואז ההורים מתערבים והמורים שואלים "למה לא פשוט ביקשת עזרה?"

זה השורש של כל הבעיה – כל התקשורת שלנו מבוססת על קשרים חברתיים ודיבור וברגע שאין לך אותם, היכולות האלו לא פתאום מגיעות כי את צריכה עזרה.

ביום הראשון ללימודים יש סבב שמות. ותאמינו לי – אני יודעת מה השם שלי. אבל זה לא משנה, כי כשמגיע תורי הכל נתקע בגרון ומרגיש כאילו משהו חונק אותי. אבל זו "רק" החרדה. 

"הכל בראש שלך, את כבר בתיכון. אל תתנהגי כמו תינוקת ואל תשחקי את עצמך שאת לא יכולה לומר בסך הכל מילה."

תעצרו שניה. למה שאמציא משהו כזה, למה שאבחר שוב ושוב בהשפלה הזאת? איזו סיבה יש לי לא לומר את השם שלי או את מה שאני יודעת? לתת למורים לחשוב שאני לא מקשיבה או לא מספיק טובה בשביל להיות בכיתה.

לא משנה כמה אנסה תמיד אהיה מאחורה בכיתה, למרות שעבדתי שעות נוספות לרצות את החרדה. 

בלילה אין שינה ובבוקר אותה שגרה מתסכלת ומתישה שמבקשת ממני לעשות דברים שאני לא יכולה.

כשעברתי מהיסודי לתיכון, לא רצו לקבל אותי אחרי שלא הצלחתי לדבר בראיון. רק בזכות ההורים והמחנכת העתידית לכיתה הגעתי למכינה. במכינה היתה לי התמודדות ממש קשה כי זה הזמן להראות מה את שווה, אבל לא הצלחתי לומר מילה. לא הייתי אמורה להתקבל לכיתת מופת אחרי המכינה, הדבר היחידי "שהציל" אותי זה שקיבלתי ציון בין הגבוהים במכינה.

מה שאני מנסה לומר הוא שדיבור הוא לא תמיד הדרך הטובה לבדוק את היכולות של התלמיד.ה.

אני לא יודעת אם יש דרך אחרת אבל אני ממש מקווה. דבר כזה יכול להציל חיים אז בבקשה תהיו קצת רגישים.

אני לא בוחרת בזה, אני לא יכולה לדבר גם אם המחסום הוא בראש שלי.

וכך גם כל ילד.ה שסובל.ת מחרדה חברתית או אילמות סלקטיבית.

עד עכשיו הרגשתי אשמה במה שלא הייתה לי בכלל בחירה, עכשיו אני מבינה שאני פשוט שונה ואין בזה שום דבר רע והעולם הוא זה שצריך לגלות הבנה.

כמה שעות עובד מורה, אבל באמת?   9 comments

זהו. בשעה טובה, אחרי כמעט חודש, תפסו אותם. שני תלמידים שלי, שכבר כמה שבועות נכנסים לכיתות לא להם ושורקים באמצע השיעור. מורה אחת הצליחה לתפוס אותם על חם ולהביא אותם לשיחה אצל המנהל שלי. היתה שיחה קשה, כולל איום לא לאפשר להם לסיים את השנה. והם בכיתה י"ב, והכל. כמה שהיה לי קשה עם המחשבה שהם לא יסיימו יחד עם כולם, היתה לי הקלה שלפחות הסיפור הזה סוף-סוף הסתיים.

אבל תחושת ההקלה היתה קצרה, כי מיד אחרי השיחה עם התלמידים, המנהל שלי ביקש שאשאר איתו בחדר, ושטף אותי על זה שלא הייתי מעורב מספיק בסיפור הזה, ואפשרתי לו להימרח כמעט חודש. שאם רק הייתי מפנה לזה את הזמן, אפשר היה לסגור את זה מזמן, ואז גם לא צריך היה לאיים על התלמידים שלא יסיימו בית-ספר.

הלכתי הביתה בתחושות קשות מאד, והחלטתי שאני לא מוכן לסבול את זה יותר. אתה נותן את הנשמה, לא מפסיק לחשוב, לנסות, לתכנן איך לעשות את הדברים טוב יותר, ובסוף עוד חוטף על הראש. זהו, מחר בבוקר אני מודיע למנהל שלי שדי. שאסיים את השנה הזו עם התלמידים שלי, אבל די. אנסה לחזור לאקדמיה, אולי אפנה בכלל לכיוון חדש לגמרי, אבל מזה היה לי מספיק.

ואז קלטתי שמחר יום שני, והמנהל שלי בכלל לא נמצא. ואיך אוכל לאיים עליו שאני מתפטר, אם הוא בכלל לא נמצא?

רגע. בכלל לא יום שני מחר, אלא שישי. ובכלל חופשת חנוכה עכשיו. וברור שתלמידים שלי לא נכנסו לכיתות שאינן שלהם, הרי המורות מכירות את כל התלמידים בשם ובפנים…

זה החלום ממנו התעוררתי אתמול בבוקר.

לא צריך את פרויד בשביל לחשוף את רגשות האשמה שאני חש כמחנך, על כך שאינני עושה מספיק כדי שתלמידים שלי יצמחו, ילמדו, יתבגרו, יהיו מאושרים.

ולא, אין בזה כדי לומר שום דבר מיוחד עלי כמחנך. אלו רגשות שאני יודע, שחשות וחשים רבים מחברי, העובדים במקצוע הזה. כי זה, אולי, אחד ההיבטים שבהם מקצוע ההוראה הוא מהקשים ביותר שיש – אתה אף-פעם לא יכול לומר לעצמך, שבאמת באמת הצלחת, שמילאת את תפקידך בשלמות.

חכו. לפני שאתם מסבירים לי שאני טועה, שמקצועות אחרים הם הרבה יותר קשים, שבתמורה לזה אני מקבל תנאים מעולים, שאף אחד לא הכריח אותי לעבוד בזה…

אין לי שום כוונה להתמסכן, וגם לא להשוות את עצמי לאף אחד אחר. הבחירה שלי במקצוע הזה נעשתה מתוך בחירה חופשית לחלוטין ומבין כמה אפשרויות, וברוב הימים אני מאושר מכך, שזכיתי להיות מורה ומחנך. למרות כל מה שאכתוב כאן בהמשך, השורה התחתונה היא, שאין בעיני עוד מקצוע מרגש, מספק ומשמעותי כמו חינוך.

אבל מערכת החינוך נמצאת בצרות. וזה לא בגלל המורות והמורים שעובדים בה, אלא בגלל שהמבנה והתפקוד שלה לא תואמים את הצרכים של החברה הישראלית במאה ה-21. ומה שאני מבקש לעשות בפוסט הזה הוא להאיר היבט אחד של אי-ההתאמה הזו ולהציע נקודת מבט אחרת, מעט יסודית יותר, על מה שצריך לעשות כדי לספק חינוך איכותי יותר לילדים של כולנו.

אז כמה, בעצם, עובד מורה?

בקיץ האחרון פנו אלי מהמדור הכלכלי של כאן, שאגיב על סוגיית החופשות שמקבלות מורות. הסרטון, שלהפתעתי זכה לצפיות רבות מאד, יצא – כמו כל סרטון בן שלוש דקות שינסה לטפל בסוגיה מורכבת ורצינית – מעט שטחי ומעט יותר אגרסיבי ממה שחשבתי, אך הוא נגע בשאלה אמיתית, שהעסיקה אותי באופן יומיומי בשנה שחלפה – כמה עובד מורה, אבל באמת?

סוגיית החופשות במערכת החינוך היא כמובן לא חדשה, וחוזרת על עצמה כל קיץ. היא קשורה, כמובן, גם לשאלת השכר המגיע למורות, אך גם לסוגיות רחבות יותר, של ארגון המערכת ככלל, כפי שאנסה להראות כאן.

כמחנך, יש בעיסוק בכמות שעות העבודה שלי משהו מעצבן – הרי חינוך הוא עניין של רגש, של קשר, ולא של זמן. זו האיכות ולא הכמות… אבל אי-אפשר באמת לנתק בין הדברים, הן מנקודת המבט שלי כעובד והן מנקודת המבט של

10.26

התלמידים והחינוך לו הם זוכים. אז למרות שלא זה העיקר, והייתי מעדיף לעסוק באיך ובלמה, החלטתי בתחילת שנת הלימודים שעברה לעקוב אחר מספר שעות העבודה שלי בכל יום, בחלוקה לסוגי פעילות.

 

אז מה היה לנו שם?

בשנה שבה ערכתי את הספירה, בין ה-26 באוקטובר 2016 (פשוט כי זה יום אחרי סוכות, ובסוכות היה לי זמן להכין את הדוח) ועד ה-25 באוקטובר 2017, עבדתי 2090 שעות.

10.25

אם נחלק את המספר הזה במספר הימים בשנה, ייצא שעבדתי 5 שעות ו-42 דקות בכל יום בשנה. אבל צודקים – זו ספירה שאיננה רלבנטית לכלום.

אם נחלק את המספר הזה במספר הימים בשנה שבהם הייתי אמור לעבוד לפי מבנה שנת הלימודים, ייצא שעבדתי בכל אחד מ-177 הימים של שנת הלימודים 11 שעות ו-48 דקות. אלא שבשנה החולפת נשארתי 4 ימים בבית עם ילד חולה, ולקחתי עוד שני ימי מחלה בעצמי. בהנחה שאלו ימים שמקובל שכל עובד לא יעבוד בהם, הייתי "אמור" לעבוד השנה 171 ימים, כלומר 12 שעות ו-12 דקות בכל יום. דרך אגב, אם תוסיפו ל-177 הימים של שנת הלימודים 104 ימים של סופי-שבוע, תקבלו 84 ימי חופש. אכן שערורייה.

שעות-חודשיות

אבל בואו נבחן את הדברים קצת יותר לעומק. לפי אתר הביטוח לאומי, בתקופה המקבילה היו במשק 252 ימי עבודה. מזה נוריד 12 ימי עבודה, להם זכאי כל עובד על-פי חוק (במינימום, לפני התחשבות בוותק), ונקבל 240 ימים בהם הייתי אמור לעבוד בשנה החולפת, אם היו משווים את ימי החופשה של מורים לימי החופשה במשק.

ספירת-ימי-עבודה

אז אם נחלק את 2090 שעות העבודה שלי בשנה החולפת במספר הימים שעובד עובד "נורמלי", נקבל רק 8 שעות -ו-42 דקות בכל יום עבודה. יש! אני כמו כולם!!!

ובכל זאת – עוד קצת נתונים על הכמות, ואחר-כך נתייחס גם לתכנים של העבודה הזו.

במהלך השנה הזו עבדתי, בממוצע, שלושת-רבעי שעה בכל יום שישי, ובאופן כללי עבדתי ביום שישי פעם בשלושה שבועות.

שבתות? בשנה החולפת עבדתי ב-28 מתוך 52 השבתות, ובממוצע עבדתי שעה אחת ו-40 דקות בכל שבת.

ושוב – אל תגיבו עם 'יש המון עובדים במשק שעובדים גם בסופי-שבוע'. אף-אחד לא אמור להיאלץ לעבוד בסופי-השבוע, וזו אחריותנו כחברה לדאוג שזה באמת יתאפשר.

ועכשיו – למה כל זה בכלל חשוב?

שעות-לפי-משימות

לפי ההסכם הקיבוצי עליו חתם ארגון המורים עם משרדי החינוך והאוצר, משרה מלאה של מורה מורכבת כך:

מבנה-משרה

אם נחזור שוב למה שקרה בפועל, נקבל את התמונה הבאה:

10.25

כמה נתונים בולטים לעין:

  1. חלקן של שעות ההוראה בפועל קטן בחצי ממה שנועד להיות לפי ההסכם הקיבוצי (ואף יותר, משום שבספירת השעות כללתי את השעות הפרטניות כשעות הוראה).
  2. חלקן של השעות המוקדשות להכנת חומרים ובדיקת מבחנים ועבודות כפול מן המתוכנן.
  3. חלקן של השעות המוקדשות לישיבות והשתלמויות גדול בכמעט 4 אחוזים מן המתוכנן.
  4. ישנן משימות שכלל אינן נלקחות בחשבון בספירת שעות העבודה של מורה.

אה, ונתון אחרון חשוב – עשיתי את כל (או ממש ממש כמעט כל) שעות ההוראה שהוקצו לי. בחיי.

מה, לדעתי, אפשר ללמוד מזה?

  • לא ניתן (לדעתי גם לא רצוי, אבל זה סיפור אחר) להגדיל את מספר שעות ההוראה לאורך השנה, מאחר שעל כל שעת הוראה פרונטלית (וזה לא באמת משנה אם מדובר בשעה מול כיתה, מול הקבצה או מול קבוצה קטנה בפרטנות) יש תקורה של יותר משעתיים. הדרך היחידה כן לעשות זאת היא על-ידי הגדלת מספר המורים העובדים במערכת.
  • מורות ומורים עובדים הרבה יותר ממה שהציבור חושב. וזה בסדר. כפי שעלה מחישובי השעות, מורות ומורים לא בהכרח עובדים יותר שעות מעובדים אחרים במשק. הבעיה הגדולה ביותר היא הדרך שבה מאורגנת העבודה של עובדי הוראה לאורך השנה, ללא כל גמישות – לא מצד העובד ולא מצד המערכת.
  • דבר נוסף, שלא עולה מתוך הנתונים, אבל קשה לערער עליו – יש שונות גדולה בקרב המורות והמורים בהרכב ובאופי של עבודתם. יש הבדל בין מקצועות הוראה, בין תפקידים שונים, בין שלבי החינוך, ועוד. אבל כל המורות והמורים עובדים קשה, והרבה. אם רק היתה לבית-הספר, בשיתוף-פעולה עם ועדי מורים מקומיים, גמישות בקביעת הרכב שבוע העבודה של המורות – מי זקוקה ליותר שעות פרונטליות ופחות שעות תקורה ומי להיפך, מי מצוינת בפרטנות ומי מרצה מעולה, ניתן היה לנצל באופן יעיל הרבה יותר את שעות העבודה המצטברות של כלל המורות והמורים בצוות הבית-ספרי.

בהקשר אחר אבל דומה, ערכנו בתנועת המורים ניתוח של שאלת היחס המספרי בין מורות לתלמידים. גם שם גילינו, שלמרות שזו לא הכמות אלא האיכות, כאשר יש למורה רק 7 דקות בשבוע לכל תלמיד, זה משפיע גם על איכות הקשר, ולא רק על כמותו.

כאשר אני נאלץ, כדי למלא אחר דרישות המשרה שלי, לעבוד שעות רבות בבית מעבר למשרה שלי בבית-הספר;

כאשר התחושה היא של רדיפה אינסופית אחר המשימות;

כאשר לא ברור מהם תחומי האחריות של מורה או מחנכת – כלומר, שהכל נמצא בתחום אחריותה;

וכאשר הדרישות הביורוקרטיות, הדוחות, הישיבות, ההשתלמויות… הולכות ותופסות חלק גדל והולך מהמשרה ומשדרות שוב ושוב חוסר אמון ביכולתה של המורה לעשות את עבודתה,

אז ברור מאיפה באים רגשות האשמה. ברור מדוע מורות ומורים חשים שהם אינם מצליחים להגיע לכלל תלמידיהם. ברור מדוע הורים חשים, שהחינוך שילדיהם מקבלים איננו מספק. זו לא רק תחושה – אנחנו, ציבור המורות והמורים, מתקשה יותר ויותר לבצע בהצלחה את עבודתנו, והילדים של כולנו סובלים מכך.

נכון, מעקב השעות הזה הוא נקודתי, ואני לא מייצג את מערכת החינוך כולה, כמו שאף מורה לא יכולה לייצג ציבור כל-כך גדול. הייתי שמח לו מורות רבות היו עורכות את מעקב השעות הזה, והיינו יכולים להציע ניתוח רחב ומעמיק הרבה יותר למאפייני העבודה של מורות ומורים. לצערי, נראה שלאף אחד מהגופים המעורבים בהובלתה של מערכת החינוך – הן משרדי האוצר והחינוך והן ארגוני המורים – אין אינטרס לערוך מחקר שטח מקיף ומעמיק שכזה, והם מעדיפים את הסטטוס קוו, את המאבק על תוספת כזו או אחרת לשכרן של המורות, שחשובה ככל שתהיה, אין לה באמת סיכוי לשנות את המצב מן היסוד.

אז סיימתי לספור שעות עבודה. כמו לפני הספירה, עיקר העיסוק שלי הוא במערכות היחסים, בקשרים הבין-אישיים, ברווחתם של תלמידי ובטובתם. כמו לפני הספירה, ברור לי שאם רק היה לי יותר זמן, הייתי יכול לעשות יותר. רגשות האשמה נותרו בעינם. אבל כך גם הסיפוק העצום מהעבודה הזו, האושר שבעבודה עם מתבגרים והאמונה, שאני בכל זאת מצליח לעשות משהו – גם אם קטן – כדי לעשות את העולם הזה למקום טוב יותר.

בכל דור ודור   1 comment

לקראת הפסח עלו בי הרהורים שונים על משמעותו של חג החירות עבורי, ועוד יותר מכך – על משמעותו עבורי כמורה. אומרת ההגדה, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בסדר, אבל מה מצווה עלי, כמורה, סיפור יציאת מצרים? מה אני יכול ללמוד ממנו?

אחד התסכולים הגדולים שלי כמורה הוא, שהתלמידים שלי חוזרים ומבקשים שאני אחליט בשבילם, שאני אתן להם את התשובות, שאני אעניש אותם, ובלבד שלא יצטרכו לחשוב ולהחליט בעצמם. אני יכול להבין אותם, זה לא פשוט. הם הורגלו לא לסמוך על עצמם, לימדו אותם שהתשובות נמצאות בכל מקום אפשרי בעולם, חוץ מאשר בתוכם פנימה. הם כל-כך מבוהלים מכל דרישה לחשיבה עצמאית, שהם לא מסכימים אפילו לתת לעצמם ציונים – הם מעדיפים לקבל ממני ציון נמוך הרבה יותר, מאשר לקחת אחריות על מה שכתבו, לבקר את עצמם ולתת לעצמם הערכה. פשוט אין להם את הכלים הדרושים לכך.

ואז בא חג הפסח ומזכיר לי, שהתלמידים שלי לא כל-כך מיוחדים, לא כל-כך חריגים בנוף האנושי. עוד ביציאת מצרים פונים העם אל משה ואהרון ואומרים להם: "מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" (שמות ט"ז, ג'). הם מסרבים להתמודד עם הקשיים ועם חוסר הוודאות המתלווים אל החירות. הם מעדיפים שיאמרו להם כל יום, כל היום, מה לעשות, ובלבד שארוחתם תובטח. ובאמת, מי יכול להאשים אותם? הלא כמעט ואין דבר קשה יותר מאשר לסמוך על עצמך ועל סביבתך, שגם מחר יהיה לך מה לאכול. עוד יותר קשה מכך להאמין, שגם אם היום אין לך מה לאכול, וגם לא מחר, אולי מחרתיים יהיה. והדבר נכון גם לגבי מזון רוחני – קשה מנשוא, כמעט, האחריות לבחור במה להאמין, לבחור בערכים לאורם אני רוצה ללכת בחיי. קל הרבה יותר לבחור בחירה אחת בלבד – אחרי מי ללכת. ככה גם יש אחר-כך את מי להאשים.

במובן הזה, מורה טוב צריך להידמות למשה רבנו: עליו לדעת כיצד להוביל את תלמידיו במדבר, להראות להם את הדרך, אך בה בעת לומר להם, ולחזור ולומר, שהאחריות לדרך בה הולכים מוטלת עליהם. שזה תפקידם לבחור, כל יום מחדש, אם להמשיך בדרך החירות או לשוב אל סיר הבשר. מורה טוב איננו זה, שתלמידיו הולכים אחרים באש ובמים. מורה טוב הוא האדם, שתלמידיו בוחרים בחירה חופשית אם ללכת אחריו ובמה; זה שמצליח, בסופה של הדרך, לעצב את תלמידיו כך שהוא יוכל ללכת אחריהם.

בספרו 'יציאת מצרים כמהפיכה' כתב הפילוסוף היהודי-אמריקאי מייקל וולצר: "ראשית, שכל מקום שאתה חי בו הוא כנראה מצרים; שנית, שקיים מקום טוב יותר, עולם יפה יותר, ארץ מובטחת; ושלישית, כי 'הדרך אל הארץ עוברת במדבר'." תפקידו של המורה, אם כן, הוא לא רק להאמין בכך בעצמו, כי אם להוביל את תלמידיו באמונה זו, דרך המדבר, בכיוונה של הארץ המובטחת, אותה עליהם לבחור ולעצב במו ידיהם. חג שמח.

מכירים את הבדיחה על התנועה לשחרור האישה?   3 comments

אז דומה, רק אחר. לגמרי אחר.

נכנסתי למערכת החינוך הפורמלית לפני כמה שנים מתוך אמונה אדירה בכוחו של החינוך, ועם תחושות קשות לגבי מצבה של המערכת, וחשש שאולי היא כבר לא ניתנת להצלה.

לאושרי הגדול התבדיתי. בשנה וחצי האחרונות אני פוגש עשרות מורות ומורים, מחנכות ומחנכים, שמאמינים באמת ובתמים שאפשר לעשות כאן משהו אחר. שחייבים לעשות כאן משהו אחר, אם רוצים שהדור הבא של מדינת ישראל יהיה… לא יודע מה יהיה, אבל שיהיה משהו.

בשנה וחצי האחרונות זכיתי להכיר אנשים ערכיים, מחויבים, חדורי אמונה, ומחנכים במלוא מובן המילה, ויחד איתם נפלה לידי ההזדמנות להקים כאן משהו חדש. משהו אחר. משהו, שיכול להטות את מי הנהר, שאנו קוראים לו מערכת החינוך, ולהרחיק אותו מפתחי הביוב אליהם הוא זורם בשצף קצף כה עז בשנים האחרונות.

לאחר תקופה ארוכה של התארגנות, השקנו בחנוכה האחרון את 'תנועת המורים – מחנכים. מורים דרך': תנועה ציבורית של מורות ומורים, שבאו לעשות שינוי של ממש.

אומרים לנו שאנחנו תמימים, ואנחנו מקבלים את זה כמחמאה גדולה. אומרים לנו שאין סיכוי, ואנחנו אומרים – רק תראו.

והנה, שלושה חודשים בלבד אחרי השקת התנועה, מתחלף לנו שר חינוך. ושר החינוך החדש – מה הוא עושה עוד לפני השבעתו לתפקיד? נפגש עם קבוצת מורים, חלקם חברי הנהגת תנועת המורים.

אפשר לעשות כאן שינוי. יכול להיות, אפילו, שהוא קרוב יותר מאשר העזנו לדמיין עד היום. אבל כדי שהוא יגיע אנחנו זקוקים לכן ולכם – לכל מורה ומחנכת, שעוד לא איבדו את חדוות העשייה, שעדיין מאמינים שיכול להיות כאן אחרת.

אני מתאר לעצמי, שעבור רובכם מאוחר מכדי לשנות תכניות ולהגיע מחר בבוקר לבית-הספר היי-טק היי בחולון, למפגש פסח של התנועה. אבל להצטרף לפעילות תמיד אפשר, ועכשיו הזמן להתחיל.

כנסו לאתר, כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו, צרו קשר והצטרפו לפעילות.

כי אם לא היינו תמימים, לא היינו מורים.

ותודה: טלי, יעל, נועה, עינת, אמנון, תומר, אלון – אנחנו ודאי לא לבד, אבל בלעדיכם לא היינו

מה למדת בבית-הספר היום, ילד מתוק שלי?   3 comments

– הו, אבא, אתה לא מבין איזה יופי, היום המורה לימדה אותי לשקר!!!

– איזה יופי, בן! איך היא הצליחה?

– תראה, לקח לי קצת זמן להבין, כי זה חומר לא פשוט, אבל היא נתנה פשוט המון דוגמאות, היא הכתיבה לנו רשימה שאנחנו צריכים לשנן, והיא אמרה שכל יום היא תבדוק אם למדנו כמו שצריך. הנה, תראה את הרשימה:

  1. אל תסמכו על המבוגרים. אנחנו לא צפויים. אנחנו יכולים פתאום, בוקר אחד, להחליט שנמאס לנו, ולהפוך אתכם לשעיר לעזאזל.
  2. תמיד כדאי לנסות לשקר. מורים לא מענישים על שקר, גם אם תיתפסו.
  3. הכי כדאי לכם, שהמורה תחשוב שאתם תלמידים חלשים. ככה גם תקבלו הכי הרבה עזרה, וגם יעלו לכם את הציון בסוף, כדי שלא "תידפקו".
  4. נתפסתם עושים משהו רע? תכחישו. לא האמינו לכם? תכחישו שוב. אם תכחישו מספיק פעמים, ובצורה מספיק עקבית, המורה לא תוכל לעשות שום דבר.
  5. מעשנים? לבריאות. תדאגו לעשות את זה במקומות, שהמורים דואגים לא להסתובב בהם, כי אנחנו יודעים שאתם מעשנים שם. אם נתפוס אתכם, נצטרך להרחיק אתכם מבית-הספר, ואת זה אנחנו לא רוצים לעשות. בכל זאת נתפסתם? תחזרו ל-4."

– זה מרשים מאד, בן. אתה חושב שתצליח לזכור בעל-פה כל-כך הרבה חומר?

– בטח, אבא, כי לא חיכית ל-6: תמיד תסתובבו עם שליפים…

This post in english: ‪http://wp.me/p2iXzk-z‬

מורה שכזו   3 comments

אמא שלי מורה. סבתא שלי מורה. באחרונה מסתבר, שגם אני – רחמנא ליצלן – מורה.

שנים רבות לא הבנתי למה שמישהו יעשה את זה, יכניס את עצמו למלכודת הזו מבחירה חופשית ולא יעשה כל שביכולתו כדי להיחלץ ממנה. גם היום, עדיין יש ימים רבים בהם אני לא מבין, למה אני עושה את זה לעצמי. אני רואה את אמא שלי, ותוהה איך אחרי 30 שנות הוראה היא עדיין מוצאת את הכוחות, שלא לומר ההנאה, להיכנס שוב ושוב לכיתות ולהתמודד עם האתגר הזה, הבלתי אפשרי בהגדרה, של חינוך.

אמא שלי "רק" מורה, אבל אני פוגש תלמידים שלה לשעבר, אני עובד עם אנשים שעובדים או עבדו איתה, ואני יודע – אין דבר, שהיא היתה יכולה לעשות, שיהיה "יותר".

אפילו השל אמר את זה (וגם את זה אני יודע רק כי אמא שלי הביאה לי מדבריו כברכה ליום הולדתי):

"במרכז היהדות עומד המורה. אף הקדוש-ברוך-הוא יושב ועוסק בתורה. מכאן האחריות המרובה המוטלת על המורה.
אין לדמות חיים יהודיים בלי מסירותם וחריצותם וחכמתם של המורים שלנו…
לא "הספר" אלא "תלמוד-תורה" הוא דרישת היסוד. לא הידיעה, הבקיאות, עיקר, אלא העיון וההתקדשות ללמידה…
התכונה המציינת אותנו היא לא אהבת הידיעה, אלא אהבת הלימוד…
הכל, כמובן, תלוי במי שעומד לפני התלמידים. אין המורה בבחינת מקור מים אוטומטי שאפשר להוציא ממנו משקאות רוחניים בכל עת ובכל שעה…
אין הוא יכול להנחות את חניכו לארץ הבחירה, אם לא היה שם בעצמו.
כשהוא שואל את עצמו: האם מקיים אני את מה שאני מלמד? האם מאמין אני במה שאני מוציא מפי? מן הדיון הוא שיהא בידו לענות בחיוב.
מה שאנו זקוקים לו יותר מכל דבר אחר אינו ספרי לימוד אלא אנשי לימוד.
אישיותו של המורה היא-היא הטקסט שהתלמידים לומדים; הטקסט שלא ישכחו לעולם.
מורה זמננו, אף שאינו עוטה עוד זקן צח כשלג, חוליה הוא בשרשרת המסורת. הוא המתווך את העבר ואף את ההווה.
ואולם הוא גם הבורא את העתיד של עמנו. עליו ללמד את התלמידים להעריך את העבר, על-מנת להנהיר להם את עתידם."

אברהם יהושע השל, מתוך המאמר "The Spirit of Jewish Education"

פוסט פרידה (מבי"ס)   3 comments

בשבועות האחרונים הייתי עסוק מאד בפרידה מבית-הספר בו עבדתי כמורה וכמחנך בשלוש השנים האחרונות. בית-הספר שלי הוא בית-ספר קטן לנוער נושר, וזכיתי לעבוד בו בתנאים, שהייתי מאחל לכל מורה בארץ – כיתות קטנות, יחס אישי, שעות רבות המוקדשות לחינוך, משאבים רבים לעבודה… כמובן, זהו בית-ספר חצי פרטי, ומי שכבר מכיר אותי קצת יודע מה אני חושב על שירותי ציבוריים שממומנים בכסף פרטי. אבל למרות הקושי האידיאולוגי, לא זו הסיבה המרכזית לעזיבתי. למה כן? אגיע לזה.

להפתעתי, הפרידה הזו היתה הרבה יותר קשה מאשר ציפיתי שתהיה. למה זה הפתיע אותי? כי בחיי המקצועיים עד כה לא נטיתי להיקשר יותר מדי, לא לחניכים ותלמידים ולא לחברי צוות אחרים. ולכן, אחרי שהחלטתי והודעתי על עזיבתי, הופתעתי לגלות עד כמה קשה לי המחשבה של פרידה מהתלמידים ומהצוות בבית-הספר. גיליתי שאני ממש אוהב את התלמידים שלי, ושנקשרתי בקשרי חיבה וחברות לרבות מבנות הצוות החינוכי (מה לעשות, מקצוע של נשים…).

לא פחות מאשר גיליתי שאני אוהב את תלמידי, זכיתי לגלות שהם אוהבים אותי וחשים קשורים אלי. כל האהבה הזו הזכירה לי כמה דברים, שכדאי שלא אשכח להבא:

1. ילדים ובני-נוער זקוקים למבוגרים בחייהם, אבל לא סתם למבוגרים, כי אם לכאלו, שמוכנים להיות חלק משמעותי בחייהם – לשמוע אותם, לאהוב אותם, לחבק, אך גם לכעוס ולהציב גבולות כשצריך;

2. למרות כל הקשיים, אני ממש אוהב את העבודה עם בני-נוער. אני לא תמיד מבין אותם, הם יכולים להוציא אותי מדעתי, אבל בשורה התחתונה, המפגשים עם ילדים פשוט עושים לי טוב על הלב;

3. מערכת החינוך חולה. מאד. אבל בתוכה פועלים המון אנשים נפלאים, מחויבים, מלאי אהבה ורצון לתת. יש במערכת הזו תכניות חינוכיות נהדרות, בתי-ספר מיוחדים ומוצלחים, שעושים עבודה חינוכית מדהימה. מה שחסר זו היכולת לקחת את כל הדברים הנפלאים הללו, לרכז ולאסוף אותם, ולהרכיב בעזרתם מחדש את המערכת, רק נכון יותר.

אז למה אני עוזב את בית-הספר שלי (וכנראה שתמיד הוא יישאר שלי)? כי החיבור בין שלושת הדברים האלו מביא אותי למסקנה, שאחרי שצברתי קצת נסיון ובטחון בהיותי מורה, הגיע הזמן לעשות את העבודה בתוך לב המערכת, בבית-ספר תיכון "רגיל", עם ילדים "רגילים". מפחיד? כן. מאתגר? מאד. אבל יש בזה גם, בעיני, סיכוי אמיתי לשינוי.

בשלוש השנים האחרונות זכיתי לחוות חוויה מרתקת: למדתי מה זה אומר להיות מורה, למדתי מה זה אומר באמת כיתה הטרוגנית (גם אם יש בה רק 5 תלמידים), ולמדתי – מה שלא לימדו אותי בשום מקום בלימודי ההוראה – איך לראות ילד באמת, בשלמותו. אני מאמין, שהעבודה במה שקרוי "חינוך מיוחד" צריכה להיות רכיב חובה בהכשרת מורים, ואני מאחל לכל מורה לפגוש תלמידים ומורות כמו אלו שפגשתי אני.

אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה. יש עוד המון עבודה…

 

מורה מופרט או מורה פרטי?   4 comments

שר החינוך, גדעון סער, הודיע על כוונתו להוציא לפועל את המלצות ועדת טרכטנברג ליישום יום לימודים ארוך בבתי-הספר. למרבה הפליאה, הוסיף והודיע סער כי יישום התכנית ייעשה על-ידי עובדי קבלן, ולא על-ידי המורים בבתי-הספר. לטענת סער, הבחירה היא בחירה אידיאולוגית במוצהר – אין לו ולמשרדו כל כוונה להעסיק אלפי עובדים נוספים.

לעמדה זו יש השלכות רבות – אידיאולוגיות, חינוכיות וכלכליות. מן הבחינה האידיאולוגית, עמדה זו של סער מבהירה מעל לכל ספק, כי השיקולים המנחים את משרד החינוך אינם קשורים כלל לחינוך. הם מונחים משיקול אחד בלבד – הפרטה. הכנסת כוח אדם לא מקצועי, בעלות נמוכה וללא כל מחויבות, לתוך המערכת הציבורית. ההפרטה איננה תוצר הלוואי של המהלך, היא האקסיומה שמנחה את הפעולה כולה.

מן ההבט החינוכי, יש במהלך זה פגיעה של ממש. יום לימודים ארוך יכול להיות הזדמנות פז למורים לייצר מערכת יחסים עמוקה ואמיתית יותר עם תלמידיהם. זו יכולה להיות דרך להעמיק ולהעשיר את הרפורמה במערכת החינוך ולהפוך אותה למהלך חינוכי של ממש. במקום שעות רבות יותר עם אדם מוכר, יקבלו התלמידים עוד מבוגר שהם בקושי מכירים. המהלך מגביר את תחושת הניכור של התלמידים כלפי המערכת, מקשה עליהם לתת אמון ולבטוח במבוגרים שהם פוגשים, ובעיקר מלמד אותם לבחון את בית-הספר מן הזווית הצרה של שיפור הציונים שלהם. פעם נוספת אנו מגלים, כי מטרת בית-הספר, אליבא ד'משרד החינוך, איננה לגדל בני-אדם טובים יותר, כי אם להוות בית-חרושת לאזרחים צייתנים ויצרניים, שיכולותיהם נמדדות ברשימת מספרים מצומצמת.

בסופו של יום, ההתייחסות של שר החינוך אל בית הספר בתור בית-חרושת היא לא רק ערכית וחינוכית, כי אם גם כלכלית. השאלה המנחה היחידה היא – 'איך להפיק את הרווח הגדול ביותר תמורת ההשקעה הקטנה ביותר?' במקרה הזה, התשובה היא הכנסת סטודנטים עובדי קבלן למלא את מקומם של אנשי החינוך הקבועים.

אבל משרד החינוך עצמו הרי אומר, שהארכת יום הלימודים תאפשר חיסכון של אלפי שקלים בשנה על-ידי הגדלת יכולת ההתפרנסות והחיסכון בצורך למצוא מסגרות חלופיות לילדים. כלומר, כבר באופן הישיר ביותר יש כאן גם היבטים כלכליים חיוביים, שאמורים לכסות לפחות חלק מההוצאות על הארכת יום הלימודים. שלא לדבר על החסכון ש"תזכה" בו מערכת הרווחה הקורסת כתוצאה מהעברת הטיפול בילדים עד לשעה ארבע בבית הספר.

אפשר גם להביט בעניין זה מזווית נוספת. על-פי הערכות משרד החינוך, כ-40% מהתלמידים נעזרים בשיעורים פרטיים במקצוע אחד לפחות, ושוק השיעורים הפרטיים בארץ מגלגל כמיליארד (!) ₪ בשנה. השוק הזה פועל רובו ככולו בשחור, וגם אם ניקח בחשבון שיעור מיסוי של 10% בלבד, מדובר בהפסד הכנסות למדינה של מאה מיליון ₪ בשנה!

למה אני מכניס לעניין את המורים הפרטיים? כי רבים מן המהלכים של משרד החינוך בשנים האחרונות, אשר מונחים על-ידי היגיון ההפרטה, מובילים לתוצאה חינוכית אחת קשה ביותר – החלשת מעמדו של המורה בכיתה. באופן גובר והולך, את שיעורי האמנות, המוזיקה ושיעורים "מהנים" אחרים מעבירים מדריכים חיצוניים, והמורים הקבועים נותרים עם השיעורים המשעממים, שמי צריך אותם בכלל; היעזרות במורה פרטי היא נפוצה ביותר, כי בכל מקרה 'המורים הפרטיים הם גם טובים יותר מן המורים במערכת'; ועכשיו מכניסים סטודנטים כדי ליישם את התכנית של יום לימודים ארוך, במקום לפתוח למורים הקיימים חלון הזדמנויות לעבודה ערכית משמעותית עם התלמידים המעוניינים בכך.

בשורה התחתונה, אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך ההתפוררות של מערכת החינוך הציבורית. אנחנו עוברים ממורים קבועים למורים מופרטים, ומשם קצרה הדרך למורים פרטיים.

שפת היעד: נעורית   2 comments

אני מורה. ואני מתרגם. טוב, בתור התחלה זו יופי של השלמת הכנסה, וכידוע – כל מורה זקוק לאחת כזו.

אבל הבוקר פתאום זה היכה בי: יש קשר עמוק בין שני התחומים שבהם אני עוסק. כמובן, שניהם עוסקים במילים. אבל זו לא חוכמה.

במובן הרבה יותר עמוק, יש בעבודה שלי בתור מורה הרבה מאד מהכישורים להם אני זקוק כמתרגם.

למעשה, היעד שלי כמורה הוא לתרגם לתלמידים שלי את הידע לשפה שהם מכירים. כי הרעיון, גם בעבודת התרגום וגם בכיתה, הוא שיש חשיבות למילים שאתה בוחר, לסדר שבו אתה בוחר להציב אותן, לניקוד ולפיסוק. או בכיתה – לקצב ולטון הדיבור. בשני התחומים אתה צריך להיות קשוב מאד לצרכים של הלקוח (אוי, כמה שאני שונא את השימוש במילה הזו ביחס לתלמידים!), לנסות ולהבין מראש איך יעבור בצורה הטובה ביותר המסר משפת המקור לשפת היעד.

במקרה שלי, שפת היעד היא נעורית: יש לה תחביר משלה, הגיון פנימי משלה, ופעלים חריגים שמשתנים בקצב מהיר ביותר. השינויים הללו הופכים אותה לשפה הקשה ביותר ללמידה, אך מבחינתי – כמתרגם, גם למאתגרת והמהנה ביותר.

ובכל זאת, יש הבדל חשוב אחד בין עבודת התרגום לעבודת ההוראה (טוב יש יותר, אבל אחד שרלבנטי לכאן): כמתרגם, אין לי כל צורך שהלקוח יבין בסוף את שפת המקור. כמורה, המטרה הסופית שלי היא לא רק להבין נעורית, כי אם להביא את תלמידי למצב, בו הם דוברים מבוגרית שוטפת.

יש לי חלום   Leave a comment

טוב, יש לי כמה. אבל החלום הזה חוזר שוב ושוב, כל פעם בבהירות גדולה יותר, עם יותר פרטים, כל פעם מסקרן ומושך יותר.

על מה? נו, על מה אני כבר יכול לחלום? על חינוך. אבל על חינוך אחר. ולחלום שלי יש כבר שם: "עולם-ספר"

ובחלומי, מסתובבים להם ילדי ישראל קבוצות-קבוצות, נוזלים-עוברים ממרחב למידה אחד למשנהו, מחפשים אחר תשובות לשאלות שמעסיקות אותם.

בעולם של היום, לא סביר לצפות מהתלמידים למצוא תשובות לשאלות בספר, בתוך בית, מול לוח.

בעולם של מחר, ילדינו עלולים לשכוח שיש עולם מעבר למסך המחשב, שהמציאות נמצאת בחוץ, בטבע, ברחוב, בין אנשים.

בעולם של מחר, נזדקק לאנשים חושבים, מקושרים זה לזה בקשרים אמיתיים, אנושיים. נזדקק לאנשים שרואים את עצמם חלק מהעולם ואחראים עליו ואחד על השני.

כדי להשיג את כל זה, אנחנו זקוקים להמון-המון מחנכים, ולמעט מאד מורים. תפקידנו צריך להשתנות: עלינו להפוך ממקור של ידע למקור של כישורים ושל ערכים; עלינו לשוב ולהיות דמויות מופת לתלמידינו, ודמויות מופת קיימות בחיים, לא בכיתה.

עלינו לקחת את תלמידינו ולהראות להם – בפועל, ממש – איך מוצאים תשובות, איך פותרים בעיות, איך עובדים ביחד כדי להשיג מטרות.

נכון, דבר כזה כבר קיים – קוראים לו תנועת נוער, אם אני זוכר נכון.

האם זה באמת אותו דבר? אני לא בטוח. נצטרך לחכות לחלום הבא כדי לגלות…

%d בלוגרים אהבו את זה: