?WHY CAN'T I TALK

לפני כחודש וחצי סיימתי מחזור שני של חינוך כיתה – 3 שנים של עבודה אינטנסיבית ביותר עם 31 בנות ובני 16, ואז 17, ואז 18. 3 שנים בהן הרגשתי עצמי שותף, שלא לומר אחראי, לכל מה שעובר עליהם, להצלחות ולכשלונות, להתלבטויות, למפחי הלב ולשמחות הגדולות. אין כמעט רגש, אני חושב, שלא חלקתי עם תלמידותי ותלמידי לאורך השנים הללו.

לא עם כל אחת ואחד מהם, אמנם – לא כולם היו זקוקים שאספק להם את אותם הדברים. למעשה, כל אחת ואחד מהם דרש ממני להיות דמות מעט אחרת, לספק צרכים שונים. עבור חלקם הייתי צריך רק להיות שם. חלקם היו זקוקים לי כדי שיהיה על מי לכעוס. אחרים, שיהיה למי לבכות. למי לספר סודות. אלו היו שלוש שנים מתישות, סוחטות, מעצבנות, מרגשות ומשמחות. קשה להסביר את זה למי שלא חווה את מערכת היחסים המיוחדת הזו, אבל במובנים רבים אני מרגיש שכל אחת ואחד מהתלמידות'ים שלי הם גם קצת הילדים שלי. וחשוב לי להסביר, או לנסות ולהסביר, משהו לגביהם:

זה ממש ממש קשה, להיות מתבגר'ת. נכון, במבט לאחור זו נראית לנו תקופה נפלאה, שהכל בה פתוח, שכל העתיד עוד מחכה, שהגוף עושה כל מה שאומרים לו והאנרגיות, נדמה, הן אינסופיות. אבל אנחנו, שעברנו את זה, גם יודעים שזו תקופה עמוסת חששות, התלבטויות אינסופיות, צורך נצחי להוכיח את עצמך, ועוד ועוד ועוד.

ובעיני, זה הרבה יותר קשה להיות מתבגר'ת היום, מאשר כשאני, לפחות, עברתי את השלב הזה. נהוג לומר שהחיים היום הרבה יותר פשוטים. הכל הרבה יותר פתוח, הרבה יותר נגיש, הרבה יותר מיידי. אבל זה גם מה שהופך אותם לבלתי-אפשריים, לפעמים, בתוך הסערה של גיל ההתבגרות. כי הכל הרבה יותר מדי פתוח, הרבה יותר מדי נגיש, הרבה יותר מדי מיידי.

איך לומדים להבחין בין עיקר וטפל, בתוך מציאות שבה אתה לא באמת חייב לבחור, כי אפשר גם וגם?

איך יודעים מתי חברות היא אמיתית ונצחית, כאשר יצירה או ביטול של חברות נעשים בלחיצת כפתור?

איך אפשר להתרגש ולהתפלא לאורך שלבי הגילוי של המיניות, כאשר הכל גלוי ופתוח על המסך?

איך אפשר לצפות מהם להתחנך לקריאה מעמיקה וסבלנית, למאמץ שכרוך בגילוי ובהבנה של דברים, כאשר גם אני, כמבוגר, קורא רוב היום ציוצים בטוויטר, ומתפנה רק פעם בשנתיים לקרוא בלוגים (שלא לדבר על לכתוב בשלי)?

ואנחנו מכירים את זה גם כהורים. את כמה שהדברים הם מבלבלים יותר, מורכבים יותר. אנחנו רוצים לתת להם כל מה שאפשר, ואפשר היום לתת כל-כך הרבה יותר. ואז קשה לנו עם זה שהם לא מעריכים את מה שיש להם.

אז לא, הדור לא הולך ופוחת. אבל האתגרים שמולם הוא ניצב הולכים ונעשים מורכבים ומופשטים יותר ויותר, ולמולם הצעירות והצעירים הללו פעמים רבות נראים קטנים יותר.

זו גם התשובה בעיני, או לפחות חלקה, לשאלות רבות שעוסקות במבנה ובתפקוד של מערכת החינוך בימינו. שאלות שהרבה פעמים מוצאות את ביטוין בדיון סביב הגודל הרצוי לכיתה. כי אמת – אם התפקיד שלי הוא אך ורק להעביר לתלמידות'ים חומר, או להכין אותם לבגרות, כפי שטוענים חלק מההורים שנשמעים מדי פעם בציבור – אז אין שום סיבה להקטין את הכיתות שלנו. הרצאות אפשר לתת גם לחמישים ושישים תלמידות'ים. אולי זה אפילו יכין אותם טוב יותר ללימודים גבוהים. אלו שישרדו, כלומר.

כי לא כולם שורדים את המערכת. למעשה, רק חלק קטן מאד באמת מצליח בתוכה. שני השלישים הבאים פחות או יותר שורדים, צולחים את המהמורה הזו שנקראת בית-ספר. אבל יותר ויותר תלמידות'ים מוצאים את עצמם מפגרים מאחורי הדרישות, לא עומדים בקצב, הולכים לאיבוד. ולא בהכרח משום שהם לא מסוגלים מבחינת היכולות השכליות שלהם. אלא כי הכל פשוט יותר מדי בשבילם. נדמה לי, כי ההשפעות הרגשיות והנפשיות של מגיפת הקורונה על ילדות וילדים רבים הן הדגמה טובה למחסור במשאבים נפשיים שיש לכל-כך רבים מן התלמידות והתלמידים שלנו. ושלא תהיה טעות – זה לא משהו שהקורונה יצרה. זה היה שם כל הזמן, רק שהקורונה הוציאה את זה החוצה.

אני רוצה להדגים את מה שאני מדבר עליו בעזרת האומץ המופלא של אחת מהתלמידות שלי, שמצאה את המילים כדי לתאר את מה שעבר עליה בתור תלמידה חכמה ומוכשרת, שסובלת מהפרעת חרדה. הטקסט שלהלן (והציור הנלווה אליו) מראים עד כמה הצרכים האמיתיים של תלמידות ותלמידים רבים פשוט לא מוצאים מענה, הם פשוט – כפי שהיא מתארת את זה – שקופים למערכת. וחשוב לי להדגיש משהו שגם היא אומרת בעצמה – במצב הנוכחי של המערכת, פשוט אין סיכוי שמורות ומורים יצליחו לראות את כולם כפי שראוי; להגיע אליהם באופן אישי, לנהל איתם שיחות משמעותיות שכל-כך חסרות להם. נכון, זה לא פוטר אף אחד מאיתנו מאחריות לעשות כל שביכולתנו כדי לראות אותם, ליצור איתם קשר ומגע, להנחות אותם בסופה שעוברת עליהם בשנים הללו. אבל אם משהו עמוק, יסודי, לא ישתנה בשנים הקרובות באופני העבודה של מערכת החינוך, אנחנו נאבד יותר ויותר תלמידות ותלמידים מסוגה, וגם אחרים שיש להם צרכים אחרים שהם לרוב שקופים למערכת.

אז בבקשה – תקראו את מה שיש לה לומר. זה חשוב לה שישמעו גם את הקול שלה, ובייחוד שכל-כך קשה לה להשמיע אותו בקול רם. אז תפקידנו, כל אחד ואחת שקוראים את המילים הללו, הוא להיות הרמקול שלה. להשמיע את הקול החשוב הזה, לעשות אותה פחות שקופה. כי מגיע לה שיראו אותה. לה ולכל האחרים שיושבים שם בפינות האחוריות של הכיתות שלנו.

JelloShoulders

למורה.

אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר איך מרגישה חרדה. זה שונה מפחד. לפחד יש "הצדקה", והחרדה – היא פשוט מגיעה. לא ממש שואלת אותך, לא נותנת לך להירגע.

אני כרגע בסוף כיתה י"ב, בכיתת מופת. אובחנתי עם חרדה חברתית ואילמות סלקטיבית בכיתה ג', אבל סבלתי מהן מאז שנולדתי.

אילמות סלקטיבית היא יחסית נדירה אבל חרדה חברתית מאוד שכיחה, בעיקר בקרב ילדים שלומדים במסגרת רגילה בבית ספר רגיל. החרדה הזאת יכולה להתפתח עם השנים או להתפרץ בגיל מסוים.

בזמן בית ספר, בלי טיפול ובלי מודעות, היא יכולה להחמיר ולהביא אותך למקומות קשים.

חרדה חברתית יכולה להתבטא בכל מיני צורות ורמות. חלק לא יוכלו לדבר בכיתה ולחלק יהיה קשה ליצור קשרים חברתיים. חלק יסבלו מעצם הישיבה בכיתה מלאה בתלמידים וחלק בכלל לא יפגשו את החרדה בלימודים, אלא בחיים – להרים טלפון להזמין מונית או פיצה.

ככל שתופסים את החרדה ומטפלים בה מוקדם יותר יש יותר סיכוי להפטר ממנה.

אני פגשתי את החרדה בכל פינה, בעיקר בבית ספר. ומערכת שלא רוצה להבין.

לא יכולתי לענות על שאלה שמורה שאלה אותי, אבל לא בגלל שלא ידעתי את התשובה. המוח שלי חיבר בין פעולת הדיבור להרגשת סכנה, ובגלל זה כל פעם שמישהו פונה אליי בכיתה (מורה או תלמיד.ה) משתלטת החרדה.

הלב שלי דופק ממש חזק, כל כך חזק שדפיקות הלב שלי הן כמעט הדבר היחידי שאני שומעת. אני לא זוכרת את השאלה וכל מה שעובר לי בראש זה קיפאון ואימה. ואיתם המון שאלות – איך שוב נכנסתי למצב הזה? למה אני קפואה? למה אני לא מצליחה להפטר ממנה? או להוציא מילה? 

בנוסף לכך, אני מרגישה שכל הגוף שלי בוגד בי – האוויר נהיה כבד מדי לנשימה, שום דבר לא יוצא או נכנס.

ככל שהמורה מחכה יותר לתשובה, אני יותר מרגישה ששום דבר לא נרגע. עכשיו מגיעה ההרגשה החמה ואיתה הידיעה שאני הופכת לאדומה. אין לי מקום להתחבא, כל האימה פשוט מוצגת ככה, אבל עדיין המורה מחכה ואני פשוט לא מבינה – אם הם יכולים לראות את כל האימה, למה הם גורמים לי לעבור אותה שוב ושוב – כל יום ובכל שעה??

וסוף סוף, כשהכל מתחיל להירגע, אני מנסה להבין איפה טעיתי. הרי קשר העין היחיד שיצרתי הוא עם הרצפה, ואני יושבת ממש בסוף הכיתה.

בכל פעם סופרת אחורה את הדקות עד סוף השיעור – לא כי אני לא אוהבת ללמוד, רק בגלל התקווה שבשיעור הזה לא אצטרך להתמודד עם החרדה. 

בכל אסיפת הורים אותה השיחה – יש לה ציונים טובים אבל היא לא משתתפת בשיעור אז הייתי חייב.ת להוריד לה את הציון בתעודה.

תמיד עושה שיעורי בית, בזה אין בעיה – אני תמיד עושה. לא כי אני רוצה, אני עושה כי אם לא אעשה יכול להיות שהמורה תשאל מה קרה? ואני לא אוכל להוציא מילה. גם אם הייתה לי סיבה ממש טובה ללמה לא הספקתי אני אישאר ערה כל הלילה אם אני צריכה כי שום דבר לא משתווה לכאב בהתמודדות בלתי אפשרית עם החרדה.

אף פעם לא מפריעה – מה שהמורים אומרים בעצם זה היא לא מביעה דעה ואפילו לא אכפת לנו שיש לה אחת כזאת. היא לא מדברת וזה באשמתה.

אף פעם לא מאחרת לשיעורים – תנסו לחשוב למה, איך אני יכולה להיכנס לכיתה כשכולם כבר לומדים ואני זאת שמפריעה? כולם מסתכלים עליי, והפעם זו לא מחשבה שהחרדה אומרת לי אותה. 

ויותר נורא – מה אם המורה ת.ישאל למה איחרתי ואם בכלל יש לי סיבה?

ומה אם לא יהיה מקום בכיתה? מה אם ישימו לב לכמה את חרדה? ליד מי לשבת? זה לא שיש לי חברים, לא כאלו שמבינים. אולי לא בכוונה. אחרי הכל זאת תופעה קשה להבנה.

להפסיד שיעורים פתאום נראה כמו דרך התמודדות נחמדה כזאת שנותנת לי סיכוי לנשימה להרים קצת את הראש לפני מה שבא, שהוא בלתי נמנע כבר כל יום במשך 18 שנה.

משפחה יוצאת לחופשה או ביקור אצל הרופא שגורם לאיחור אפילו של דקה – המוח אומר אין כניסה.

כל אלו גורמים לחורים להצטבר ואז ההורים מתערבים והמורים שואלים "למה לא פשוט ביקשת עזרה?"

זה השורש של כל הבעיה – כל התקשורת שלנו מבוססת על קשרים חברתיים ודיבור וברגע שאין לך אותם, היכולות האלו לא פתאום מגיעות כי את צריכה עזרה.

ביום הראשון ללימודים יש סבב שמות. ותאמינו לי – אני יודעת מה השם שלי. אבל זה לא משנה, כי כשמגיע תורי הכל נתקע בגרון ומרגיש כאילו משהו חונק אותי. אבל זו "רק" החרדה. 

"הכל בראש שלך, את כבר בתיכון. אל תתנהגי כמו תינוקת ואל תשחקי את עצמך שאת לא יכולה לומר בסך הכל מילה."

תעצרו שניה. למה שאמציא משהו כזה, למה שאבחר שוב ושוב בהשפלה הזאת? איזו סיבה יש לי לא לומר את השם שלי או את מה שאני יודעת? לתת למורים לחשוב שאני לא מקשיבה או לא מספיק טובה בשביל להיות בכיתה.

לא משנה כמה אנסה תמיד אהיה מאחורה בכיתה, למרות שעבדתי שעות נוספות לרצות את החרדה. 

בלילה אין שינה ובבוקר אותה שגרה מתסכלת ומתישה שמבקשת ממני לעשות דברים שאני לא יכולה.

כשעברתי מהיסודי לתיכון, לא רצו לקבל אותי אחרי שלא הצלחתי לדבר בראיון. רק בזכות ההורים והמחנכת העתידית לכיתה הגעתי למכינה. במכינה היתה לי התמודדות ממש קשה כי זה הזמן להראות מה את שווה, אבל לא הצלחתי לומר מילה. לא הייתי אמורה להתקבל לכיתת מופת אחרי המכינה, הדבר היחידי "שהציל" אותי זה שקיבלתי ציון בין הגבוהים במכינה.

מה שאני מנסה לומר הוא שדיבור הוא לא תמיד הדרך הטובה לבדוק את היכולות של התלמיד.ה.

אני לא יודעת אם יש דרך אחרת אבל אני ממש מקווה. דבר כזה יכול להציל חיים אז בבקשה תהיו קצת רגישים.

אני לא בוחרת בזה, אני לא יכולה לדבר גם אם המחסום הוא בראש שלי.

וכך גם כל ילד.ה שסובל.ת מחרדה חברתית או אילמות סלקטיבית.

עד עכשיו הרגשתי אשמה במה שלא הייתה לי בכלל בחירה, עכשיו אני מבינה שאני פשוט שונה ואין בזה שום דבר רע והעולם הוא זה שצריך לגלות הבנה.

שתפו:

איך אמרו היהודים כשבאו? הבטחתם סביר?

אז כן – צריך לומר בפה מלא – הכזבנו אתכם. אני, והדור שלי, ודור ההורים שלי. כולנו ביחד וכל אחד לחוד. לא הצלחנו לתת לכם את המדינה שמגיעה לכם, את העתיד הראוי לכם. ואין דוגמה ברורה יותר לאכזבה הזו מאשר הצעדים האחרונים של ממשלת ישראל, אשר הוציאו את תנועות הנוער ממשרד החינוך והביאו לפגיעה בתקציבי התנועות. מגיע לכם יותר, באמת שמגיע. כבר ב-1918 כתב הפילוסוף מרטין בּוּבֶּר:

"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושרה של האנושות, אשר מופיע בפניה פעם אחר פעם, והאנושות שבה ומאבדת אותו"

מועצת תנועות הנוער. האם משם תבוא הישועה?

לפי בובר, אין זו אשמתו של הנוער, שהוא אינו מצליח לממש את הסיכוי הזה – הוא ניצב בפני כוחות אדירים, אשר מאלצים אותו להתבגר, להצטרף אל העדר, לשחות עם הזרם, להתאבן. גם אנחנו היינו פעם אתם. גם אנחנו התבגרנו ונעשינו אנחנו.

אבל זה לא אומר, שזו גזירת גורל. שאין מה לעשות. אין שום סיבה, שתקבלו את המציאות הקיימת בתור המציאות האפשרית היחידה. לא אתם. לא עכשיו. כי זה הזמן שלכם, זו ההזדמנות שלכם. דווקא בימים הטרופים הללו, בהם נדמה שאי-אפשר כבר לעשות שום דבר כמו פעם, זה הזמן שלכם להמציא את עצמכם מחדש – את תנועות הנוער שלכם, את החוקים על-פיהם הדברים מתנהלים, את החברה הישראלית כולה. דווקא ברגעים הללו יש לכם את החירות לבוא ולומר – מה שהיה איננו מה שיהיה.

צאו החוצה; הניפו את נס המרד; קחו אחריות על עצמכם, על התנועה שלכם, על השכונה שלכם; חפשו מה אתם יכולים לעשות, במה אתם יכולים לעזור; גלו את כל המקומות בהם אתם לא באמת זקוקים לנו, המבוגרים, שנגיד לכם מה מותר ומה אסור. אינני יכול – גם כי אינני יודע וגם כי אין לי הזכות – להגיד לכם מהם הדברים שנכון לעשות. אבל אם תשלבו ידיים, אם תתגברו על הפחד, תגלו שהתשובות נמצאות בתוככם – אתם יודעים יותר טוב מכולם במה אתם טובים, למה אתם מסוגלים. ש"שים, שכבות בוגרות בתנועות השונות – אינכם מתארים לעצמכם אילו דברים מופלאים אתם מסוגלים להשיג! אך לשם כך יהיה עליכם להעז לוותר על המוכר, על הנוח, לצאת אל הביצות הקשוחות של החברה הישראלית.

המדינה הזו נולדה מתוך חוסר הנכונות של צעירות וצעירים לקבל את המציאות הקיימת, מתוך אמונה לוהטת שאפשר ליצור עולם יפה וטוב יותר. האמונה הזו היא בדיוק מה שחסר לנו כיום, כחברה וכמדינה. ואת האמונה הזו תוכלו רק אתם לספק. את המאמר הקצר שלו מסיים בּוּבֶּר בדברים הבאים:

ברם זה ייחודן של התקופות שבהן חלים בחיי העמים והאנושות כולה משברים גדולים מבית ומחוץ … שמתמרדות הן בחוק ההתמדה ומעיזות להציל את מרץ-הנוער שלא נתפורר ולהצמיח ממנו מעשה הפיכה, מעשה חידוש. תקופות אלו מדברות אל הנוער בלשונות של אש, הן תובעות ממנו אף מצוות עליו, שלא ייכנע, שיעמוד בפני הרעה, שיציל את הנפש ושיעשה את מעשהו. והנוער שומע בקולן … הוא עושה כמעשה יהושע בגבעון: הוא משהה את השמש בשמיים למען יושלם מפעלו. הוא מאריך בשעה אחת, בשעה אחת גדולה, את נעוריו ועושה ומקיים את מצוותה של שעת המפנה.

נכון, זו לא אשמתכם. לא אתם גרמתם לקורונה לא אתם דרדרתם את המדינה למקום בו היא נמצאת כרגע. ובכל זאת, האחריות היא גם שלכם – האם תדעו להשהות את השמש ברקיע לעוד שעה אחת גדולה? האם תדעו להגביה את הרקיע עוד קצת, כך שנוכל כולנו לחזור ולנשום?