ארכיון עבור התג 'פוליטיקה'

יהודית ודמוקרטית או דמוקרטית ויהודית – זה בכלל משנה?   2 comments

בסופו של שבוע לא פשוט, שכלל בקרה של משרד החינוך על מטלות הביצוע של תלמידי וויכוח עם המדריכה (מה לעשות, לא מצליח להימנע מזה…) על הפוליטיות של המקצוע שלנו, החלטתי לנסות ולגעת בצורה מסודרת בסוגייה הזו, שחלק מהוויכוח לגביה הוא, אם היא בכלל קיימת.

תכנית הלימודים באזרחות לחטיבה העליונה בנויה משלושה פרקים מרכזיים:

מדינת ישראל – מדינה יהודית

מהי דמוקרטיה? – ערכים, עקרונות ומאפיינים של משטר דמוקרטי

המשטר במדינת ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית

ההנחיה של משרד החינוך היא להתחיל, כפתיחה, עם רקע שכולל את הרקע להקמת מדינת ישראל ואת לימוד הכרזת העצמאות, ולאחר מכן להמשיך לפי הסדר המצוין למעלה.

כאשר ניגשתי לתכנן את ההוראה שלי, היה לי ברור שאני מתחיל מהפרק השני, פרק הדמוקרטיה, ורק לאחר מכן נכנס להיבטים השונים של מדינת ישראל – יהודית ודמוקרטית.

כאשר שואלים אותי מדוע, אני משיב שאני מתחיל מהכלל ויורד אל הפרט, כי הרעיון של מדינה דמוקרטית קודם לתפיסה של מדינה יהודית. פעמים רבות עונים לי שזה בדיוק הפוך – שהיסוד למדינה הזו הוא היהודיות שלה, ושהאופי הדמוקרטי שלה הוא תוספת לזה.

מבלי להיכנס לוויכוח, שהוא מרתק בפני עצמו, אני משיב שזה בסדר גמור, אלא שזו לא עובדה כי אם עמדה פוליטית-ערכית. השאלה, אם עבור אדם מסוים (או במקרה הזה – מורה מסוימת) המדינה הזו היא קודם כל יהודית ואחר-כך דמוקרטית או להיפך, היא סוגייה ערכית שנטוש עליה ויכוח ארוך, ארוך עוד יותר משנות קיומה של המדינה.

מה זה משנה, עונים לי רבים. הרי בכל מקרה אתה צריך ללמד גם את זה וגם את זה, וכמורה אתה לא אמור לנסות להשפיע על התלמידים את הדעות והאמונות האישיות שלך.

החלק השני של המשפט הזה נכון רק חלקית. החלק הראשון נכון מאד, ודווקא משום כך כל-כך חיוני, בעיני, שמורות ומורים יכירו בבחירה הערכית שהם עושים, כאשר הם מחליטים אם להתחיל מהפרק הזה או האחר. למה? משום שכמו בדברים רבים אחרים, את הדברים שאנחנו מלמדים ראשונים אנחנו מגדירים, באופן לא מודע גם לנו וגם לתלמידים, בתור הבסיס, בתור היסודות שעליהם נבנה את יתר קומות הידע וההבנה. משמעות הדבר היא, שמי שמלמדת קודם את המדינה היהודית אומרת לתלמידיה, בעצם, שזה מה שהכי חשוב במדינה, וצריך לשפוט את מה שקורה בארץ לאור הבסיס הזה. וכמובן, שאותו הדבר נכון גם בכיוון ההפוך. במובן הזה, אנחנו כמורים משפיעים אם נרצה ואם לא על עולמם הערכי-פוליטי של תלמידינו.

אז למה כתבתי, שהחלק השני של המשפט, לפיו אסור לנו להשפיע על התלמידים, נכון באופן חלקי? משום שתפקידנו להשפיע – אנחנו מחנכים, וככאלו איננו מייצגים רק את עולם הידע, כי אם גם עולם שלם של ערכים, אמונות והשקפות עולם. כבית-ספר, יש לנו שאיפה יומרנית ביותר, אך הכרחית, לעצב את עולם הזהות של התלמידות והתלמידים בהם אנחנו נוגעים. אבל – עלינו לעשות זאת בזהירות ובהגינות.

בזהירות – משום שנגיעה בעולם הערכים של התלמידים היא מבלבלת, לעתים מערערת מאד, בייחוד אם הדברים שהם פוגשים בכיתה מתנגשים עם אלו שעליהם הם גדלו בבית (ולכל תלמידה ותלמיד יש רגעים כאלו בשלב כזה או אחר של שהייתם בבית-הספר). ולכן עלינו לוודא, שהעיסוק בתכנים הללו הוא תמיד מבוסס ידע, תמיד מתון ככל הניתן, ותמיד מכבד דעות וזהויות שונות.

בהגינות – משום שכפי שכבר אמרתי, אנחנו משפיעים עליהם את עולם הערכים והאמונות שלנו אם נרצה ואם לאו. ולכן מוטלת עלינו החובה המוסרית לעשות גילוי נאות לגבי כל התכנים שאנחנו עוסקים בהם – עלינו לשקף לתלמידים (ולצורך כך, קודם כל לעצמנו) את המקומות בהם אנחנו מציגים להם עובדות, אלו בהם אנחנו מציגים פרשנויות – שלנו ושל אחרים, ואלו בהם אנחנו מציגים להם את עמדותינו. יש לזה חשיבות ערכית, כאמור, אך גם פדגוגית – ההבחנה בין עובדה, פרשנות ודעה היא כלי חיוני לתלמידים, שיכשיר אותם הרבה יותר מדברים אחרים להתמודדות מוצלחת עם עולם העתיד.

אנחנו מבקשים ללמד את תלמידינו לבטא את עמדותיהם באופן מכבד, כשהם נשענים על עובדות ופרשנויות, אבל מציגים להם בכיתה מצג שווא, כאילו כל מה שאנחנו מביאים לשיעור הוא עובדות מוכחות. יש לנו אחריות, כמורים, להנכיח באמצעות דוגמה אישית את ההבדלים המהותיים שבין עובדה, עמדה ודעה; ללמד אותם להבחין ביניהן אצלם ואצל אחרים; ולהרגיל אותם לעשות שימוש מושכל בכלים השונים הללו. אם אנחנו רוצים שתלמידינו יעצבו את זהותם, יבחרו את הערכים המנחים אותם בחיים ויעשו זאת מתוך מחויבות לעצמם, אך גם לכלל, עלינו לספק להם את הכלים המתאימים לעשות זאת.

האם עלינו להחליט מה בא קודם? יהודית או דמוקרטית? בשביל עצמנו, בוודאי. בשביל תלמידינו, בשום פנים ואופן לא. את הסמכות הזו לא העניק לנו אף אחד. תפקידנו הוא ללמד אותם את היסודות עליהם צועדות שתי הרגליים של זהות המדינה שלנו; לעזור להם להבחין בין זו לזו; ולהראות להם את המתחים שביניהם, את המקומות בהם רגל אחת נתקלת בשנייה.

יש משהו מפחיד, מאיים, בלפתוח בפני התלמידים את הדיון בנושאים הללו. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו, איך הם יתמודדו עם חוסר הוודאות, עם העמימות, עם המתחים? אבל אין לנו ברירה. הם יפגשו את המתחים הללו בקרוב מאד, כשייצאו מחממת בית-הספר. לא נוכל לפתור את המתחים האמיתיים הקיימים בתוך הגדרות הזהות של מדינת ישראל על-ידי כך, שנציג לתלמידים מצג שווא, כאילו הם לא קיימים. זה לא תמיד פשוט, אבל כאשר עושים את זה בהגינות; כאשר עוזרים לתלמידים להבין ששתי העמדות הן לגיטימיות; כאשר עוזרים להם להבחין בין רגש לעמדה לעובדה, להתמודד עם הטיעונים מתוך כבוד לזהויות ועמדות שונות, אנחנו מכינים אותם טוב יותר להתמודד עם השאלות הללו בעצמם בקרוב מאד, כאזרחי מדינת ישראל.

לא אנחנו נחליט, אם המדינה הזו תהיה יותר דמוקרטית או יותר יהודית. אבל כדי שהבחירות השונות לגבי אופייה של המדינה ייעשו מתוך כבוד הן למסורת היהודית והן למסורת הדמוקרטית, עליהן להתקבל על-ידי אזרחים מודעים, המכירים את שתי הזהויות ובוחרים ביניהן באופן מושכל ומכבד. על הרעיון של אלת צדק, שתחליט בשבילנו, כבר וויתרנו, אבל איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על הדיון הציבורי בשאלות עצמן.

עכשיו דבר אין להכיר – על המשלט יושבת עיר (פוסט פוסט בחירות חוזרות)   3 comments

אזהרה – בפוסט שלהלן אין מילה צינית אחת!

את הפוסט הזה אני כותב בכאב גדול, אחרי יום שלם של רגשות קשים ביותר בעקבות תוצאות הבחירות החוזרות בעיר.

לפני שש וחצי שנים בחרנו, אישתי ואני, לחיות את חיינו במסגרת הקיבוץ העירוני 'תמוז' שבעיר בית-שמש. את הקיבוץ ואת העיר היכרנו לפני 18 שנים, כשעשינו שנת-שירות מטעם תנועת הצופים, וכבר אז התאהבנו במאפיינים המיוחדים של העיר, שכאשר מעלים אותם על הכתב נקראים כקלישאה נבובה, אך כשחיים אותם הם מרגישים כל-כך אמיתיים.

אין לי כוונה לייפות או לקשט את הדברים. בית-שמש היא עיר מורכבת, עם מגוון רחב של אוכלוסיות ועם שיעור גדול למדי של אוכלוסיות מוחלשות, מכל המינים והסוגים – דור שלישי למצוקה, עולים חדשים, משתפי-פעולה… העיר גם סובלת כבר שנים רבות מכל המחלות הניהוליות, שמאפיינות את עיירות הפיתוח בפריפריה הישראלית – תת-תקצוב, חוסר באיזורי תעשייה מניבי ארנונה, תרבות ניהולית ועוד ועוד. באמת, על הצרות של בית-שמש אפשר לדבר שעות.

אבל בעיר בית-שמש, בבית שלי, קרה בשנה שחלפה דבר מדהים. לקראת הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות נעשה ברור, שהמאבק הפוליטי המרכזי הוא בין האוכלוסייה החרדית לבין יתר האוכלוסייה – חילוניים, מסורתיים ודתיים כאחד. ההבנה הזו הולידה מצב, שבעיני עוד יילמד בשנים לבוא בחוגים למדע המדינה: כל הרשימות הלא-חרדיות הצליחו (בתהליך ארוך ולא פשוט) להגיע להסכמה על תמיכה במועמד אחד, והפכו את המירוץ למירוץ ראש בראש בין שני מועמדים בלבד.

וזה אפילו עוד לא העיקר. העיקר הוא, שבקמפיין הזה, ועוד יותר מכך בהיערכות לסיבוב השני של הבחירות, שבו וצפו על פני השטח כל מעלותיה של בית-שמש: החום האנושי, הישירות והבלתי-אמצעיות בתקשורת בין אנשים, ההתלהבות העצומה שאנשים מגיעים אליה, ובעיקר הסובלנות לאחר, גם אם לעתים קרובות כל אלו מלוות בחוסר סבלנות משווע.

בחודש האחרון פגשתי אנשים מדהימים. מחויבים, רציניים, נלהבים, חדורי אמונה באפשרות לשנות, עמוסי רצון שיהיה לכולנו כאן יותר טוב. אני ציניקן לא קטן, אבל הבחירות הללו הצליחו באמת ובתמים לרגש אותי. היתה תחושה, שיש לנו סיכוי אמיתי לשקם את המושג החמקמק, שפעם היה מובן מאליו לכל תושבי העיר – קהילה.

זה לא הספיק. שוב הפסדנו, ואנחנו ניצבים, כנראה, בפני חמש שנים נוספות בהן העירייה שלנו תתייחס מעט מאד, אם בכלל, לצרכים שלנו. האם נצליח לשמור על מה שנוצר כאן בחודשים האחרונים, להעצים אותו ולהפוך אותו לכלי פוליטי וחברתי משמעותי? אני לא יודע. יש לי חשש גדול שביום שאחרי, ללא היעד המשותף והברור, יהיה קשה מאד לשמר את שיתופי הפעולה שנוצרו במערכת הבחירות הזו, ושוב יתחדדו הקווים המפרידים, המחלוקות, הפערים. הלוואי שאתבדה.

היום הזה, שאחרי הבחירות, הוא יום עצוב לבית-שמש. אבל החודשים שלפניו היו ימים יפים ומרגשים, שנותנים עוד כוח להמשיך ולהאמין – להאמין ביכולת לשנות ולשפר, להאמין בכוחה של קבוצה מאורגנת עם מטרה משותפת, ובעיקר – להאמין בבני-האדם, ביכולת שלנו לחלום, להתעלות, להתגבר, להתחבר.

שחקי, שחקי נפשי

כשהאיזון קדוש מדי   3 comments

כשהאיזון קדוש מדי, התוצאה היא אפס

 אתמול בבוקר קיבלתי, כמו אלפים רבים נוספים של עובדי הוראה, את האיגרת האחרונה של שר החינוך, שנכתבה בעקבות פרשת אדם ורטה. קראתי, והתעצבנתי. ולא לגמרי הבנתי מה מרגיז אותי, הרי כל המילים הנכונות לכאורה נמצאות שם. אז החלטתי לבדוק את העניין הזה קצת יותר לעומק.

האמת? לא הייתי צריך לחפש הרבה. האיגרת נפתחת במשפט הבא:

"מצד אחד, חברה שסועה, המנהלת ויכוח פוליטי-אידיאולוגי נוקב, מבקשת לשמור על בתי הספר כאיים של למידה, מנותקים מהשפעות של מורים או של זרמים אידיאולוגיים, המבקשים לשתף את התלמידים בדעותיהם ובכך למנוע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית, לצמצם את מרחב הבחירה שלהם ולטשטש את הגבול שבין למידה לבין תעמולה."

מה?! זה "מצד אחד"?! הרי בתוך המשפט הזה עצמו חבויה סתירה מיני וביה – שיתוף תלמידים בדעות שונות, ממשיות, של מורים או זרמים אידיאולוגיים ימנע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית ויצמצם את מרחב הבחירה שלהם? אז מתוך מה הם אמורים לבחור? ואיך הם אמורים לעשות את זה באופן ביקורתי?! הרי אם האלטרנטיבה לכך היא "איים של למידה, מנותקים מהשפעות", משתמע שהתשובה נמצאת בספרי הלימוד (המשמעותי?).

אז השר מתקן ואומר, כי:

"עלינו להרחיב את מקומו ואת סמכותו של המחנך מ"סוכן להעברת ידע" לאדם המייצר דיון מעמיק, תוסס ומסעיר, המפגיש את תלמידיו עם דילמות קיומיות."

להפוך את המחנך מ"סוכן" ל"אדם". ועכשיו יסביר לי בבקשה כבוד השר, איך אני אמור להיעשות לאדם אם עלי להשאיר חלקים גדולים ממי שאני מחוץ לדלת הכיתה? כיצד אוכל להתייצב מול תלמידי במלוא אנושיותי, אם עלי להציג להם תמונה נקייה, פלקטית, של המציאות? כיצד אוכל להפגיש את תלמידי עם דילמות קיומיות, מבלי להיות שם איתם? בלי להראות להם שהדילמות הללו אינן 'חומר לימוד', אלא החיים עצמם? לא יודע. אבל חכו, זה הולך ומחמיר.

השר ממשיך ודורש:

"עלינו להיזהר מלהפוך את בית הספר לזירת התגוששות, למרחב המטשטש את הזכות של הצעירים לבחון, לשקול ולבנות לעצמם השקפת עולם עצמאית."

לא להפוך את בית-הספר לזירת התגוששות? (שלא לדבר על ההתגוששות הממשית שמתקיימת בכל מקרה בבית-הספר, אבל זה כבר סיפור אחר לפוסט אחר) כיצד, לעזאזל, אמורים הצעירים הללו לבנות לעצמם השקפת עולם בכלל, אם הם לא מתוך התבוננות פעילה בהתגוששות, שהיא החיים האמיתיים? השקפת עולם היא בחירה. בחירה בין מערכות ערכים, בחירה בין מה שנדמה לי כטוב וכרע. אבל הבחירה הזו היא בחירה חברתית. היא בחירה שמושפעת מסוכני החיברות המשמעותיים בחיים. ללא מעורבות פעילה שלנו, כמחנכים, בהתגוששות הזו, כיצד יוכלו תלמידינו לבחור באופן מושכל? דווקא ההתעלמות מזירת ההתגוששות הזו היא הטשטוש של זכותם של תלמידינו לבחון ולבחור לעצמם דרך, משום שהיא משאירה רק דרך אחת – את דרך האמצע הלא-ברורה, העמומה. אמת, המציאות מורכבת ותחום האפור בה גדול בהרבה מתחומי השחור והלבן. אך הדרך היחידה לנווט את דרכינו בערפל האפור הזה היא אם אנחנו מחזיקים בתפיסות ברורות וחדות לגבי מה שעבורנו הוא שחור ולבן.

אבל עד כאן הביקורת שלי היא פדגוגית, ואני יודע שהיא נתונה במחלוקת גם בקרב חברי הטובים ביותר. החלק הקשה ביותר בדבריו של פירון עוד לפנינו. מרגע שנכנס לתפקיד מצהיר פירון על האמון שהוא נותן בנו, ציבור המורות והמורים (וכן, ראוי היה שפירון יפנים וגם ייתן ביטוי לכך, שרוב המורים הם, איך לומר, מורות); על הצורך להעצים ולחזק את המורות, להכיר במקומן בקידמת הבמה החינוכית. באיגרת זו הוא, לכאורה, מביע זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

"אמון! אמון! אמון! אני מאמין במורים ובמנהלים."

אז קודם כל, כבוד השר – במי אתה מאמין יותר? במורים או במנהלים? כי מה לעשות, נוצרה כאן זירת התגוששות בין אלו לאלו? האם גם מזירת ההתגוששות הזו עלינו להתעלם?

אבל יותר מכך – אם אתה כל-כך מאמין בנו, המורים והמנהלים, איך תסביר את החלק היישומי של מכתבך אלי?

"בימים הקרובים אפנה לשורה של אנשי מקצוע ואנשי רוח ובכירים במשרד החינוך, לשמש צוות בדיקה שיבחן את מערכת היחסים הראויה שבין פוליטיקה לבין חינוך."

שימו לב – אנשי מקצוע ואנשי רוח, ובכירים במשרד החינוך. לא מורים. לא מנהלים. בסופו של יום, כבוד השר, אין זה משנה כמה פעמים תכתוב את המילה אמון עם סימן קריאה, ההחלטות היישומיות שלך זועקות בקול חזק פי מאה. וכאשר מגיעים להחלטות, שם אינך סופר אותנו. חוסר האמון הזה בא גם לידי ביטוי בדרך בה בוחר השר לחנך אותנו, ציבור העובדות והעובדים שלו –ברפורמות התכופות שאינן רואות את הנעשה כבר בשדה, בהתקפות המילוליות הבלתי-פוסקות הנושאות צורת דרשה שבועית, וגם כאן – באיגרת עצמה, בהגדרת התחומים בהם ראוי שמחנכים לא יעסקו: "פגיעה דתית", "הכחשת שואה", "ערעור על הלגיטימיות של צה"ל". כותרות ריקות. אסור לי להעליב את תלמידי. נקודה. לא מבחינה דתית ולא מבחינה אחרת. אחד מתפקידי הבסיסיים ביותר כמחנך הוא לשמור על כבודם של כל התלמידים. אסור לי להכחיש את השואה. לא כי השר אמר. כי כך אומרים חוקי המדינה. אסור לערער על… רגע. באמת? אסור למחנך, למורה לאזרחות, לערער על הצורך להתמודד עם קונפליקטים באופן צבאי? אסור לבחון את מעשיו של צה"ל, כמו של כל גוף אחר, ולבדוק את הכרחיותם? את מוסריותם? הרי השר עצמו כותב:

"הבעת דעות קוטביות, גם אם חריפות, היא מעשה חינוכי הכרחי, ובתנאי שהמורה מציג את מכלול הדעות, תוך מתן לגיטימציה ראויה לעמדות השונות."

לא יודע מה איתכם, אני לא מבין איך אפשר ליישב בין הדברים.

השר מציין, כי

"יש תחומים שבהם יש להיזהר כפליים, משום שהעיסוק בהם כולל חומרי נפץ תרבותיים שאסור לנו להגיע אליהם"

אם להמשיך את הדימוי הציורי של השר, הרי שבכל מקום אחר, בו יש סכנה לחומרי נפץ, ישנם חבלנים שתפקידם לנטרל את חומרי הנפץ הללו, לפרק אותם למרכיבים שאינם יוצרים פיצוץ. אם אנחנו, ציבור המחנכות והמחנכים, לא נדע בביטחון מלא שאנו זוכים לגיבוי מלא מצד המערכת והחברה כולה, אם לא נחוש כי יש לנו אפודי מגן יעילים, לא נוכל לשמש כחבלנים של "חומרי הנפץ התרבותיים" שמזכיר השר, ומי אם לא בתי הספר והמחנכות העובדות בהם יום-יום יעשה את העבודה הזו?

ועוד נקודה אחת, לכאורה שולית עתה שהסוגייה המשמעתית "נפתרה". שר החינוך מציין, כי:

"מתוך ניהול שיח שוטף עם רשת אורט, ידוע לי בבירור שמלכתחילה לא הייתה כוונה לפטר את המורה."

לכך הוא מוסיף את האמירה:

"אסור שכל התבטאות אסורה תהפוך לפרשייה מסעירה ומטלטלת, אבל באותה מידה אסור שכל בירור, התראה או אזהרה יהפכו מיד למלחמת שמד בחופש הביטוי ובזכויות אדם."

כבוד השר, למקרה שלא ידעת – שימוע לפני פיטורין איננו "בירור, התראה או אזהרה". זהו הליך רשמי חמור, ובמצב שנוצר גם בעל הד ציבורי רחב. ואם מלכתחילה לא היתה כל כוונה לפטר את המורה, הסיבה היחידה לקיים הליך כזה היא על-מנת להפחיד ולאיים. בכך שנתת, כשר, ל"בירור" הזה להתנהל תחת איום הפיטורין, יצרת – גם אם לא במכוון – את הקווים הברורים ביותר באשר לדיונים פוליטיים בכיתה. מורות, הישמרו לכן מעיסוק בכל נושא שעלול להכיל "חומר נפץ". ראיתן מה קרה למי שעשה זאת לפניכן.

שר החינוך מגיב גם לביקורת, שהושמעה על שתיקתו הרועמת בפרשה. הוא טוען, כי צריך היה ללמוד את הפרשה לעומק לפני שיוכל להגיב. צר לי, אך כך לא נוהג מנהיג. אתה רוצה לומר, שיש ללמוד את הפרשה? אמור זאת מלכתחילה. תתערב. תראה שאתה נוכח. אינך חייב להכריע מלכתחילה מי צודק, אך עליך להראות כי אתה שם. כך עושה מנהל טוב. כך עושה מחנך טוב. לא בכל סכסוך בין תלמידים אני מתערב, וודאי שלא מן הרגע הראשון. אינני חייב לקבוע מי התחיל, מי צדק, מי אשם; אבל חובתי כמחנך היא להראות לתלמידי, כי הם אינם לבד בהתמודדות עם הסוגייה; שאם ירצו, אהיה שם ואסייע להם; שאם יהיה בכך צורך, אקח אחריות ואכריע; שאינני חושש מעצם קיומו של הסכסוך, אבל שכן אדאג שהוא יהיה הוגן. את כל אלו, שר החינוך – המנהל הראשי של המערכת בה אני עובד, לא עשה.

שר החינוך מסיים במשפט:

"גם את הפרשה הזו אפשר ורצוי להפוך לשיעור חינוך."

בנקודה זו כנראה שהשר ואני מסכימים. אלא שלצערי, הלקח שאני לומד מהפרשה כנראה שונה מעט מזה, שהשר מנסה למכור לי.

ושתי הערות סמליות לסיום:

תראו מה מופיע בתחתית האיגרת – מלא קישורים ליצירת קשר, נכון? לא נכון! זה קובץ תמונה, בלי אף קישור עובד!!!

תמונה

ואם זה לא מספיק, האיגרת של שר החינוך מסתיימת בהזמנה לפנות אל לשכת השר בפקס או במייל (ולמה שאשלח פקס אם קיבלתי את האיגרת במייל?!):

ניתן לפנות ללשכת שר החינוך בפקס 02-5602246
או במייל lishkat_sar@eduication.gov.il
בפניתך ללשכה עליך לציין שם פרטי, שם משפחה, מס' פניה וכן כתובת פרטית

שמים לב למשהו מוזר בכתובת המייל? (כן, בדקתי וזה לא עובד… אה, ולמה לעזאזל אתם צריכים את הכתובת הפרטית שלי? השר מתכוון לקפוץ לבקר?!)

הוא לא באמת רוצה לשמוע, ובטח שלא אותנו, ציבור המחנכות והמחנכים העובדים יום-יום בשטח. או לפחות לא את אלו, שאומרים יותר מאשר אמן, כבוד הרב.

בין האישי לפוליטי, בין אריק אינשטיין למפלגת העבודה   1 comment

אתמול פרסם יפתח גולדמן באתר שלו רשומה ביקורתית על אריק אינשטיין, בכותרת "הפועל שוב הפסידה". תמיד כיף לקרוא את יפתח. גם כי הוא אשף עם מילים, וגם משום שפעמים רבות, כפי שהוא כותב בעצמו על מישהו אחר, המילים שלו מבטאות במדויק את מה שהייתי רוצה לומר בעצמי.

אבל הפעם, מאז שקראתי את הרשימה, אני עסוק בניסיון להבין מדוע היא מרגיזה אותי כל-כך. וגם כאן מגיעה ליפתח תודה, שעזר לי להבין למה, בניגוד להרגלי, הסתובבתי ביום רביעי האחרון עם דמעות בגרון, ואיך קרה, שבניגוד מוחלט להרגלי, נתתי ביטוי לתחושותי גם בלבישת חולצה אדומה לזכרו של אריק אינשטיין.

אז ברמה האישית ביותר – למה אסור פשוט להתאבל על זמר אהוב? למה לסבך? למה להפוך את העניין לעניין עקרוני? האם אי-אפשר פשוט לקבל את העובדה, שהיה באריק אינשטיין דבר-מה מיוחד, שגרם לכל-כך הרבה אנשים לאהוב אותו? מניין הצורך לדייק כל דבר עד הסוף?

ניקח לדוגמה, כפי שלוקח יפתח, את 'אני ואתה נשנה את העולם'. אמת, חמישה (נגיד) משפטים. אז בואו נדייק:

"אני ואתה נשנה את העולם.

טוב, זה לא מספיק, צריך עוד אנשים.

אני ואתה, אז יבואו כבר כולם.

טוב, הם לא יבואו לבד, צריך פעולה פוליטית מאורגנת, שנובעת מהבסיס החומרי של המציאות, ומשנה את תודעתם של האנשים כך שיבוא גם הם.

אמרו את זה קודם, לפני – לא משנה.

בטח שזה משנה – אם אמרו את זה כבר, וזה לא עבד, אז צריך לחשוב טוב יותר איך זה יעבוד…"

כי גם ברמה האישית וגם ברמה הפוליטית – למרות שאני סוציאליסט, ולמרות שאני ביקורתי, ולמרות שאני מאמין במסרים מורכבים – בסופו של יום, אני זקוק לכמה מילים פשוטות, מגייסות, כדי לקום ולעשות מעשה. כי המילים הללו של אריק, פשטניות ככל שיהיו, הן עד היום הבסיס לאמונות רבות שלי על תפקידי בחיים הללו, על תפקידם של אנשי שמאל בכלל.

אז מה הקשר למפלגת העבודה?

בעיני הרשימה של יפתח מעידה, כפי שהוא כותב על שיריו של אינשטיין, לא על הכותב אלא עלינו כחברה. ויותר מכך, עלינו כשמאל. הצורך שלנו לדייק תמיד, להגיד את הדברים בדיוק בדיוק כמו שהם, לחזות את כל ההתפתחויות העתידיות ולנחש את כל ההיתכנויות הפוליטיות, הוא הוא מקור חולשתנו, והוא גם המוביל לבחירה במפלגת העבודה בתור "הסיכוי הטוב ביותר לעשות משהו שיהיה הקרוב ביותר למה שאולי היינו רוצים".

אומרים לי כל הזמן – פוליטיקה זה פשרות, אלו כללי המשחק. אין ספק. אך מה שעשה השמאל הישראלי המתון (איזה מין שיוך פוליטי זה בכלל?!) הוא להפנים את הפשרות לתוך עצמו, לנסות ולנחש ניחושים, לחזות את העתיד בכוח הניתוחים האנליטיים הנעלים שלו, ולבחור בתוצאה הכי פחות גרועה. אך זו התוצאה, בעיני, הכי פחות טובה. כי על-מנת שהפוליטיקה תוכל לעסוק בפשרות, צריך שיהיה בה מתח, צריך שיהיו בה ניגודים, צריך שיהיו אפשרויות שונות באמת. ובשביל זה אנחנו צריכים, לפעמים, להיות קצת פחות מדויקים, ולעבוד קצת יותר עם הלב.

לא כולם   1 comment

לא כולם היו יפי תואר ובלורית, גבוהים, חכמים ומוכשרים. לא כולם היו מנהיגים גדולים בפוטנציה. לא כולם נפלו במעשי גבורה יוצאי דופן.

רבים מהם היו נמוכים. או ממוצעים. חלקם היו מקריחים. חלקם לא ידע קרוא וכתוב. היו בהם שלא ידעו, עדיין, במה הם טובים.

חלקם אולי היה הופך להיות מורים. או פקידים, או בעלי עסק קטן. חלקם היה מקים משפחות, אחרים היו נותרים בגפם.

רובם לא הציל אף אחד במותו. בחייהם אולי כן, אך לא במותם. הם לא רצו למות.

חובת הזכרון המוטלת עלינו היום מצווה עלינו לזכור את כולם – לא רק את יחידי הסגולה, לא רק את הגיבורים, שנותנים לנו תחושה שמותם לא היה לשווא.

בשורה התחתונה, זה לא משנה מי הם יכולים היו להיות. הם היו אנשים ונשים, צעירים ומבוגרים, עולמות שלמים שאינם.

אינני רוצה שבני ייפול וייזכר כגיבור. אינני רוצה שבני ייפול, ויושרו עליו שירים.

אינני רוצה שבני ייפול. אני רוצה שהוא יחיה, חיים ארוכים ובריאים וטובים. אם יזכרו אותו, שיזכרו אותו עבור חייו, לא עבור מותו.

 

2-5: דמוקרטיה   3 comments

כאשר מדברים על דמוקרטיה תוך-ארגונית, עולה מיד השאלה – מהו המבנה המתאים, שיאפשר השפעה אמיתית לכל חבר ארגון, גם כאשר הארגון גדול ומפוזר, וכל זה מבלי לאבד את היכולת לנהל את הארגון באופן שוטף ולהוציא החלטות אל הפועל, ומבלי שההתעסקות בקבלת החלטות תהפוך למשרה מלאה עבור כל אחד מהחברים.

מבנה אפשרי כזה מנוסח כאן (למעוניינים, מבנה דומה קיים בארגון "כוח לעובדים"):

2. הארגון יהיה בנוי מסניפים לפי איזור ולפי תחום עיסוק:

חלק מהאינטרסים של המורים באים לידי ביטוי לפי תחום העבודה שלהם – יסודי, תיכון, הגיל הרך וכו'. עם זאת, חלק מהאינטרסים שלהם הם מקומיים, ונוגעים לאיזור הגיאוגרפי בו הם עובדים. בנוסף, גודלו של ציבור המורים בכל אחד מהתחומים אינו מאפשר עבודה יעילה ומשתפת. בשל כך, החלוקה הטובה ביותר תהיה לסניפים, המוגדרים גם על-פי תחום העיסוק וגם לפי איזור העבודה. כך, למשל, יהיו בירושלים סניפים של מורי יסודי, של מורי תיכון ושל גננות, וכן הלאה.

על-מנת לאפשר את העבודה בשתי הרמות – גם הרמה האיזורית וגם הרמה העניינית – לכל איזור ולכל תחום עיסוק תהיה הנהגה ייצוגית נפרדת. כך יתאפשר למורים רבים יותר לייצג את חבריהם באחד הפורומים הייצוגיים, וכן תתאפשר הצלבה של הצרכים והאינטרסים של התחומים והאיזורים השונים.

מבנה זה יוצר, למעשה, פירמידה תלת-ממדית מורכבת למדי. האתגר המשמעותי ביותר שמעלה המבנה הזה הוא, אילו החלטות מתקבלות באיזה פורום, וכיצד מונעים התנגשות בין אינטרסים שונים, מבלי להעביר את כל ההחלטות לגורם מרכזי אחד.

 

3. לכל סניף יהיו נציגים בהנהגת הארגון על-פי גודלו:

נשמע כמעט מתבקש מאליו, לא?

גם כאן, המטרה היא כפולה: לשמור על יחסיות בייצוג החברים, אך גם לתמרץ את הסניפים השונים לגייס חברים רבים יותר- למעשה, זהו התמריץ המשמעותי ביותר, לדעתי, שקיים לסניף להגדיל את עצמו, והוא מחזק את תחושת השייכות והאחריות של החברים השונים כלפי הסניף וכלפי הארגון כולו.

עקרון זה חשוב במיוחד לגבי ההנהגה המרכזית של הארגון. יחד עם זאת, על-מנת לאפשר צוותי עבודה סבירים, הייצוג של הסניפים בהנהגות הביניים, כלומר בצוותים האיזוריים ובצוותים המורכבים לפי תחום עיסוק, ניתן לקיים ייצוג של 1 ל-1, כלומר נציג לסניף.

 

4. הנהגת הארגון תפעל באופן שיתופי, ללא מנהיג יחיד בעל סמכות מלאה:

מילדות הרגילו אותנו לכך, שכל פירמידה צריכה להסתיים בשפיץ חד. אבל למה, בעצם? למה שראשה של הפירמידה לא יהיה שטוח ורחב יותר?

התשובה המקובלת לכך היא, שזה לא יעיל. אבל באילו מובנים? לארגון עובדים אין תוצר לייצר, או תפוקה לספק. המטרה המרכזית שלו היא לייצג, ודווקא את זה ניתן לעשות טוב יותר עם מספר אנשים, ולא עם אחד.

ומה עם הביצוע? הובלה של ארגון מורים גדול וחזק מצריכה עבודה רבה, ואין כל מניעה לחלק את תחומי העבודה בין מספר אנשים, אשר מקבלים את ההחלטות המרכזיות ביחד ומתפזרים לשם ביצוע ההחלטות, איש ואישה בתחומו/ה.

באופן כזה ניתן ליצור מצב, שבו לתחומי העיסוק השונים בארגון יש ייצוג לכל אורך השדרה – גם באיזורים השונים, גם באסיפה המרכזית של הסניפים, וגם בצוות ההנהגה המרכזי של הארגון. הדבר ימנע תחושות ניכור של החברים כלפי הארגון, ויספק גם הוא תמריץ של התחומים השונים בארגון להגדיל את מספר חבריהם.

וחוץ מזה, ממה יש לחשוש? מדיונים ארוכים? מוויכוחים? מדיבורים על-גבי דיבורים? הרי זה מה שאנחנו המורים עושים כך או כך, אז לפחות שיהיה על דברים חשובים…

 

5. הארגון לא יוכל לקבל החלטות, הנוגעות לסניף מסוים, ללא הסכמת אותו הסניף:

אחד הגורמים לכך, שחברי ארגונים גדולים חשים ניכור כלפי הארגון, הוא המצב בו הארגון מקבל החלטות "מעל לראשיהם" – לעתים בניגוד גמור לתפיסותיהם ולאינטרסים שלהם. על-מנת למנוע מצבים כאלו, החלטות מרכזיות של הארגון, אשר משפיעות על סניפים ספציפיים, לא יוכלו להתקבל ללא הסכמתם של הסניפים עצמם. מה?! לכנס את הסניף בשביל כל החלטה שמתקבלת בארגון?!

למעשה, כיום אין בכך צורך. באמצעות שימוש בנפלאות הטכנולוגיה ניתן לאפשר לכל חבר ארגון להצביע על כל החלטה שמתקבלת בארגון, ללא צורך ביציאה מהבית. לא כל חבר צריך להשתתף בכל דיון – בדיוק בשביל זה יש נציגים – אך הצבעות ניתן לקיים בקלות.

 

ושתי הערות נוספות:

כמובן, שארגון דמוקרטי צריך לאפשר חילופים בנציגים שלו באופן שקוף ושוטף. מובן מאליו. אז למה לכתוב את זה? כי למרבה הצער, זה לא המצב כיום. בפועל, קשה מאד היום למורים להחליף את נציגיהם, ועוד יותר מכך – את ראשי הארגונים שלהם.

שנית, וגם כדרך להגביל את הנטייה של מנהיגים לשמור על עמדתם כמעט בכל מחיר, שכרם של בעלי תפקידים בארגון צריך להיות מוגבל לשכרו של מורה (או רכז שכבה/מקצוע) בעל וותק זהה, אולי פלוס 10%

9 כללים לארגון מורות חדש   7 comments

אחדות

1. הארגון יאחד תחת קורת גג אחת את כל נשות ואנשי החינוך בארץ, לפי תחומי ורמות העיסוק: הגיל הרך, יסודי, על-יסודי, השלמת השכלה, נוער בסיכון, חינוך מבוגרים…

דמוקרטיה

2. הארגון יהיה בנוי מסניפים לפי איזור ולפי תחום עיסוק;

3. לכל סניף יהיו נציגים בהנהגת הארגון על-פי גודלו;

4. הנהגת הארגון תפעל באופן שיתופי, ללא מנהיג יחיד בעל סמכות מלאה;

5. הארגון לא יוכל לקבל החלטות, הנוגעות לסניף מסוים, ללא הסכמת אותו הסניף.

מטרות

6. הארגון יפעל מתוך ראיית חינוך ציבורי שוויוני, מלידה ועד בגרות, כזכות יסוד של כל תושב בישראל.

7. הארגון יפעל להתאמת תכני ושיטות החינוך וההוראה למאה ה-21 ולהעצמת החינוך לערכים ולחשיבה.

8. הארגון יפעל לחיזוק מעמד המורה כמובילת דרך חינוכית וכמשאב המרכזי של המערכת, וכתוצאה מכך לעיצוב המערכת כולה, כך שתאפשר למורות לבצע את מלאכתן נאמנה.

9. כתוצאה משלוש המטרות הראשונות, יפעל הארגון לשמירה על זכויות חברותיו וחבריו, ולתגמול ההולם את מעמדם החברתי הראוי של מורות ומורים.

מה עושים עם ארגוני המורים?   6 comments

לקראת איגוד מורות מאוחד

ארגון המורים העל-יסודיים והסתדרות המורים הם הארגונים היציגים של המורים בארץ, וככאלו הם חיוניים עבור כל אחת מן המורות המועסקות במערכת. אולם שני הארגונים איבדו את הכיוון. הם אינם מייצגים עוד את החינוך הראוי או פועלים לממשו, הפיצול בין שני הארגונים יוצר ביניהם תחרות ומחליש באופן משמעותי את כוחם, וההתנהלות הפנימית האנטי-דמוקרטית שלהם אינה מאפשרת לשנות אותם מבפנים. טענת מאמר זה היא, לפיכך, כי על ציבור המורים לקרוא לאיחוד בין שני ארגוני המורים ולדרוש את הקמתם מחדש כאיגוד דמוקרטי ומאוחד של כלל עובדי ההוראה בארץ.

'הסתדרות המורים' היתה אחד הארגונים הציוניים הגדולים הראשונים  שהוקמו, עוד ב-1903. היא הוקמה כאיגוד מקצועי, שתפקידו לדאוג לחבריו. אולם דווקא משום כך, בולטת הגדרת המטרות שהציב לעצמו הארגון באסיפת היסוד שלו:

  1. להיטיב את מצב החינוך בארץ-ישראל ולתת צביון לאומי עברי לכל בתי הספר בארץ-ישראל.
  2. להחיות את השפה העברית והרוח הישראלית בבתי הספר.
  3. להיטיב את מצב מורי בתי הספר בארץ-ישראל.

(מתוך ספרית הכנסת, נושאים על סדר היום הציבורי, 'מאה שנה להסתדרות המורים' [2003])

והיום? היום, כך נראה, התהפכו המטרות על ראשן. לכאורה אין בכך כל רע – היום כבר יש מדינה שתדאג למטרות החינוך ולאיכותו, לשפה העברית ולרוח הישראלית, וחוץ מזה, כפי שכבר ציינתי, הסתדרות המורים הוקמה כאיגוד מקצועי. אך אם נבחן את העניין מעט יותר לעומק נגלה, כי קיים קשר עמוק בין היפוך המטרות לבין המצב בו מצויים מערכת החינוך ומעמד המורה כיום. במילים אחרות – הוויתור של ארגוני המורים על מעורבות בעיצוב מערכת החינוך משמעותו וויתור על חלק ניכר מכוחם של הארגונים לעצב את תנאי העבודה של חבריהם.

בשנים האחרונות חתמו שני ארגוני המורים, הסתדרות המורים, שהוזכרה כאן, בראשות יוסי וסרמן; וארגון המורים העל יסודיים, שפרשו מההסתדרות בסוף שנות החמישים והקימו ארגון משלהם שבראשו עומד היום רן ארז, על הסכמי שכר חדשים – 'אופק חדש' בחינוך היסודי ו'עוז לתמורה' בחינוך העל-יסודי. שני ההסכמים הוצגו כרפורמה מעמיקה במבנה החינוך, אך דווקא בחינת המרכיבים המרכזיים בשני ההסכמים:  שינוי מבנה ההעסקה של המורים ("סוף-סוף המורים יעבדו משרה מלאה ויתוגמלו בהתאם"), יותר שעות הוראה פרטניות, והעלאה משמעותית בשכר המורים, ובייחוד המורים המתחילים, מדגישים את היפוך המטרות שהוזכר.

אז כן – צריך לומר בפה מלא – שני ההסכמים הם התחלה טובה, לפחות מבחינת העלאת שכר המורים. לכל הפחות, הם יפסיקו את התופעה המבישה, שמורה מתחיל מקבל השלמת הכנסה באופן מובנה לתוך שכרו(!!!).

אז מה הבעיה, בעצם? לא סתם היתה המטרה הראשונה של הסתדרות המורים כשקמה שיפור מצב החינוך, ולא סתם נדחה שיפור מצב המורים לסוף רשימת המטרות. ההיגיון מאחורי סדר זה במטרות הוא שרק שיפור מצב החינוך יכול להביא לשיפור בתנאי העבודה והחיים של המורים, ולו מפני שזו הדרך היחידה להשאיר מורים טובים במערכת. דרישות כגון הקטנת כיתות, יצירת אפשרות למתן יחס אישי אמיתי לתלמידים ועוד, יש בהן כדי לשפר באופן מהותי ומעמיק את איכות החינוך הניתן לילדינו, אך הן גם יאפשרו למורים רבים, אשר מאמינים בלב שלם בשליחות שבמקצוע בו בחרו, לעשות את עבודתם כפי שהם מאמינים.

בתור משל, אין זה הגיוני יותר לדרוש מהמורים לספק תוצאות חינוכיות מיטביות במערכת הקיימת, מאשר היה הגיוני לדרוש מן הכורים במכרות לספק די פחם למדינה שלמה, ללא תאורה וללא אוורור. אז נכון, יש היום אורות בכיתה, וברוב הכיתות יש אפילו מזגנים, ובכל זאת – המורים נמקים בכיתות. ומה שגרוע יותר, וכאן האנלוגיה למכרות מסתיימת, הוא שגם התלמידים אינם יכולים ללמוד כך כמו שצריך.

במובן זה, איגוד מקצועי של מורים אינו יכול להיות כזה בלבד – מעצם טבעו של מקצוע ההוראה, התארגנות של מורים יש בה בהכרח ממד פרופסיונאלי, כזה שגם שואף להגדיר מהי הדרך הנכונה לפעול בתור מורה – בדומה לקודים האתיים שכתבו, למשל, ההסתדרות הרפואית או לשכת עורכי-הדין. בכדי שמורים יוכלו למלא כראוי את תפקידם – ללמד ולחנך את דור העתיד – חייבים ארגוני המורים להיאבק על שינוי יסודי ומהותי במערכת, אשר יכלול הקטנת כיתות, פיתוח חינוך טכנולוגי מתקדם ופתוח לכל, שינוי במבנה צבירת הידע ויישומו כך שיותאם למציאות מורכבת ומשתנה במהירות, וכן שינוי מן הבסיס של אופן ההכשרה והמיון של המורים המועסקים במערכת. כל עוד הם אינם עושים זאת, הם אינם עושים את מלאכתם נאמנה – הם אינם דואגים למורים החברים בארגונים אלה ואינם מסייעים לשיפור החינוך בישראל.

זאת ועוד – שני ההסכמים עליהם חתמו ארגוני המורים מקדמים את הפרטת מערכת החינוך, הן במחדל – בדרך של ויתור על דרישות לשינוי יסודי במערכת, והן במעשה – על-ידי קבלת סעיפים בכל אחד מההסכמים, שבבסיסם ניצב היגיון ההפרטה. כך למשל: הסכמת ההסתדרות להקל על פיטורי מורים, וכמובן – סעיף השכר הדיפרנציאלי, או הבונוסים למורים מצטיינים, בהסכם 'עוז לתמורה'. ככלל, מדובר בשני צדדים של אותה המטבע – חיזוק אמצעי המקל והגזר כנגד המורים, והחלשת הארגונים המייצגים.

אם כך יוצא, כי דווקא הדאגה לכאורה לטובתם של המורים יצרה מצב, בו ארגוני העובדים שלהם מוחלשים, ולמעשה – כוחם לדאוג לטובת חבריהם גם בעתיד צומצם משמעותית. גרוע מכך – בהסכמים אלו מוותרים שני הארגונים על זכותם להשתתף בהגדרה של מהו "חינוך טוב" ומיהי "מחנכת טובה", ומצמצמים את תפקידם לדאגה לשכר המורים בלבד. באופן פרדוקסלי, המצב שנוצר הוא כזה, שלמרות תוספות השכר שהושגו, יכולתם של המורים לבצע את עבודתם באופן ראוי לא השתפרה, וכך התסכול ממצב המערכת רק יילך ויגדל, כפי שמעיד המירמור הגובר והולך כלפי הסכם 'אופק חדש', אשר כבר נכנס ליישום מלא במערכת החינוך היסודי.

בשורה התחתונה – בכך שהפכו את מטרות הסתדרות המורים על ראשן, ובחרו להתמקד אך ורק בשיפור מצבו הכלכלי של המורה, שמטו ארגוני המורים – שניהם גם יחד – את בסיס הלגיטימציה ממנו שאבו את כוחם. המורים הפועלים בשטח אינם חפצים במשכורות עתק – אחרת מה הם עושים בהוראה? המורים – רובם הגדול והמכריע – מעוניינים לעשות את עבודתם נאמנה. רובם רואים בעבודתם היום-יומית שליחות, אולי השליחות החשובה ביותר שיש לשירות הציבורי להציע.

אין זה מקרה, שלפני שלוש שנים היו אלו מורים "רגילים" אשר הניעו את גלגלי שביתת המורים הגדולה, ושגם בקיץ זה, המורים ה"רגילים" הם אלו שהניפו את דגל החינוך במאבק הכללי לשינוי סדר העדיפויות במדינה. אך אין זה גם מקרה, שלשביתה הגדולה נגרר רן ארז כמי שכפאו שד, ושבקיץ זה, שהיה כה סוער במדינה, נראה כי ארגוני המורים יצאו לחופש גדול מהמציאות. שני אירגוני  המורים איבדו את הלגיטימציה הציבורית שלהם: הם אינם נאבקים למען חינוך טוב יותר; הם אינם דואגים באופן מהותי לרווחתה של המורה; ובתחרות הקיימת ביניהם הם מחלישים אחד את השני ומפלגים את ציבור המורות. בכל אלו הם מאפשרים לגורמים אחרים, שעיקר מטרתם הפרטת המערכת ושבירת העבודה המאורגנת, להגיע להישגים שלא בקלות ניתן יהיה לבטלם.

למורים בשטח אסור לוותר על איגוד עובדים אמיתי, כזה שיהפוך פעם נוספת על ראשה את פירמידת המטרות שהגדירה הסתדרות המורים. הגיע הזמן שכל המורים, שטובתם וטובת המערכת לנגד עיניהם, יקראו לאיחוד בין ארגוני המורים וליצירת מערכת דמוקרטית, בה יכולים המורים להביע באופן ממשי את דעתם, הן בעניינים ארגוניים והן בעניינים פדגוגיים ודידקטיים. הגיע הזמן שהמורים ידרשו לשוב ולהיות מעורבים בעיצוב המערכת, שהם הכוחות המניעים שלה. הגיע הזמן, שציבור המורים ישוב להיות החלוץ, ההולך לפני המחנה ומשפיע על עיצוב החברה והמדינה.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: