ארכיון עבור התג 'פירון'

כשהאיזון קדוש מדי   3 comments

כשהאיזון קדוש מדי, התוצאה היא אפס

 אתמול בבוקר קיבלתי, כמו אלפים רבים נוספים של עובדי הוראה, את האיגרת האחרונה של שר החינוך, שנכתבה בעקבות פרשת אדם ורטה. קראתי, והתעצבנתי. ולא לגמרי הבנתי מה מרגיז אותי, הרי כל המילים הנכונות לכאורה נמצאות שם. אז החלטתי לבדוק את העניין הזה קצת יותר לעומק.

האמת? לא הייתי צריך לחפש הרבה. האיגרת נפתחת במשפט הבא:

"מצד אחד, חברה שסועה, המנהלת ויכוח פוליטי-אידיאולוגי נוקב, מבקשת לשמור על בתי הספר כאיים של למידה, מנותקים מהשפעות של מורים או של זרמים אידיאולוגיים, המבקשים לשתף את התלמידים בדעותיהם ובכך למנוע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית, לצמצם את מרחב הבחירה שלהם ולטשטש את הגבול שבין למידה לבין תעמולה."

מה?! זה "מצד אחד"?! הרי בתוך המשפט הזה עצמו חבויה סתירה מיני וביה – שיתוף תלמידים בדעות שונות, ממשיות, של מורים או זרמים אידיאולוגיים ימנע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית ויצמצם את מרחב הבחירה שלהם? אז מתוך מה הם אמורים לבחור? ואיך הם אמורים לעשות את זה באופן ביקורתי?! הרי אם האלטרנטיבה לכך היא "איים של למידה, מנותקים מהשפעות", משתמע שהתשובה נמצאת בספרי הלימוד (המשמעותי?).

אז השר מתקן ואומר, כי:

"עלינו להרחיב את מקומו ואת סמכותו של המחנך מ"סוכן להעברת ידע" לאדם המייצר דיון מעמיק, תוסס ומסעיר, המפגיש את תלמידיו עם דילמות קיומיות."

להפוך את המחנך מ"סוכן" ל"אדם". ועכשיו יסביר לי בבקשה כבוד השר, איך אני אמור להיעשות לאדם אם עלי להשאיר חלקים גדולים ממי שאני מחוץ לדלת הכיתה? כיצד אוכל להתייצב מול תלמידי במלוא אנושיותי, אם עלי להציג להם תמונה נקייה, פלקטית, של המציאות? כיצד אוכל להפגיש את תלמידי עם דילמות קיומיות, מבלי להיות שם איתם? בלי להראות להם שהדילמות הללו אינן 'חומר לימוד', אלא החיים עצמם? לא יודע. אבל חכו, זה הולך ומחמיר.

השר ממשיך ודורש:

"עלינו להיזהר מלהפוך את בית הספר לזירת התגוששות, למרחב המטשטש את הזכות של הצעירים לבחון, לשקול ולבנות לעצמם השקפת עולם עצמאית."

לא להפוך את בית-הספר לזירת התגוששות? (שלא לדבר על ההתגוששות הממשית שמתקיימת בכל מקרה בבית-הספר, אבל זה כבר סיפור אחר לפוסט אחר) כיצד, לעזאזל, אמורים הצעירים הללו לבנות לעצמם השקפת עולם בכלל, אם הם לא מתוך התבוננות פעילה בהתגוששות, שהיא החיים האמיתיים? השקפת עולם היא בחירה. בחירה בין מערכות ערכים, בחירה בין מה שנדמה לי כטוב וכרע. אבל הבחירה הזו היא בחירה חברתית. היא בחירה שמושפעת מסוכני החיברות המשמעותיים בחיים. ללא מעורבות פעילה שלנו, כמחנכים, בהתגוששות הזו, כיצד יוכלו תלמידינו לבחור באופן מושכל? דווקא ההתעלמות מזירת ההתגוששות הזו היא הטשטוש של זכותם של תלמידינו לבחון ולבחור לעצמם דרך, משום שהיא משאירה רק דרך אחת – את דרך האמצע הלא-ברורה, העמומה. אמת, המציאות מורכבת ותחום האפור בה גדול בהרבה מתחומי השחור והלבן. אך הדרך היחידה לנווט את דרכינו בערפל האפור הזה היא אם אנחנו מחזיקים בתפיסות ברורות וחדות לגבי מה שעבורנו הוא שחור ולבן.

אבל עד כאן הביקורת שלי היא פדגוגית, ואני יודע שהיא נתונה במחלוקת גם בקרב חברי הטובים ביותר. החלק הקשה ביותר בדבריו של פירון עוד לפנינו. מרגע שנכנס לתפקיד מצהיר פירון על האמון שהוא נותן בנו, ציבור המורות והמורים (וכן, ראוי היה שפירון יפנים וגם ייתן ביטוי לכך, שרוב המורים הם, איך לומר, מורות); על הצורך להעצים ולחזק את המורות, להכיר במקומן בקידמת הבמה החינוכית. באיגרת זו הוא, לכאורה, מביע זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

"אמון! אמון! אמון! אני מאמין במורים ובמנהלים."

אז קודם כל, כבוד השר – במי אתה מאמין יותר? במורים או במנהלים? כי מה לעשות, נוצרה כאן זירת התגוששות בין אלו לאלו? האם גם מזירת ההתגוששות הזו עלינו להתעלם?

אבל יותר מכך – אם אתה כל-כך מאמין בנו, המורים והמנהלים, איך תסביר את החלק היישומי של מכתבך אלי?

"בימים הקרובים אפנה לשורה של אנשי מקצוע ואנשי רוח ובכירים במשרד החינוך, לשמש צוות בדיקה שיבחן את מערכת היחסים הראויה שבין פוליטיקה לבין חינוך."

שימו לב – אנשי מקצוע ואנשי רוח, ובכירים במשרד החינוך. לא מורים. לא מנהלים. בסופו של יום, כבוד השר, אין זה משנה כמה פעמים תכתוב את המילה אמון עם סימן קריאה, ההחלטות היישומיות שלך זועקות בקול חזק פי מאה. וכאשר מגיעים להחלטות, שם אינך סופר אותנו. חוסר האמון הזה בא גם לידי ביטוי בדרך בה בוחר השר לחנך אותנו, ציבור העובדות והעובדים שלו –ברפורמות התכופות שאינן רואות את הנעשה כבר בשדה, בהתקפות המילוליות הבלתי-פוסקות הנושאות צורת דרשה שבועית, וגם כאן – באיגרת עצמה, בהגדרת התחומים בהם ראוי שמחנכים לא יעסקו: "פגיעה דתית", "הכחשת שואה", "ערעור על הלגיטימיות של צה"ל". כותרות ריקות. אסור לי להעליב את תלמידי. נקודה. לא מבחינה דתית ולא מבחינה אחרת. אחד מתפקידי הבסיסיים ביותר כמחנך הוא לשמור על כבודם של כל התלמידים. אסור לי להכחיש את השואה. לא כי השר אמר. כי כך אומרים חוקי המדינה. אסור לערער על… רגע. באמת? אסור למחנך, למורה לאזרחות, לערער על הצורך להתמודד עם קונפליקטים באופן צבאי? אסור לבחון את מעשיו של צה"ל, כמו של כל גוף אחר, ולבדוק את הכרחיותם? את מוסריותם? הרי השר עצמו כותב:

"הבעת דעות קוטביות, גם אם חריפות, היא מעשה חינוכי הכרחי, ובתנאי שהמורה מציג את מכלול הדעות, תוך מתן לגיטימציה ראויה לעמדות השונות."

לא יודע מה איתכם, אני לא מבין איך אפשר ליישב בין הדברים.

השר מציין, כי

"יש תחומים שבהם יש להיזהר כפליים, משום שהעיסוק בהם כולל חומרי נפץ תרבותיים שאסור לנו להגיע אליהם"

אם להמשיך את הדימוי הציורי של השר, הרי שבכל מקום אחר, בו יש סכנה לחומרי נפץ, ישנם חבלנים שתפקידם לנטרל את חומרי הנפץ הללו, לפרק אותם למרכיבים שאינם יוצרים פיצוץ. אם אנחנו, ציבור המחנכות והמחנכים, לא נדע בביטחון מלא שאנו זוכים לגיבוי מלא מצד המערכת והחברה כולה, אם לא נחוש כי יש לנו אפודי מגן יעילים, לא נוכל לשמש כחבלנים של "חומרי הנפץ התרבותיים" שמזכיר השר, ומי אם לא בתי הספר והמחנכות העובדות בהם יום-יום יעשה את העבודה הזו?

ועוד נקודה אחת, לכאורה שולית עתה שהסוגייה המשמעתית "נפתרה". שר החינוך מציין, כי:

"מתוך ניהול שיח שוטף עם רשת אורט, ידוע לי בבירור שמלכתחילה לא הייתה כוונה לפטר את המורה."

לכך הוא מוסיף את האמירה:

"אסור שכל התבטאות אסורה תהפוך לפרשייה מסעירה ומטלטלת, אבל באותה מידה אסור שכל בירור, התראה או אזהרה יהפכו מיד למלחמת שמד בחופש הביטוי ובזכויות אדם."

כבוד השר, למקרה שלא ידעת – שימוע לפני פיטורין איננו "בירור, התראה או אזהרה". זהו הליך רשמי חמור, ובמצב שנוצר גם בעל הד ציבורי רחב. ואם מלכתחילה לא היתה כל כוונה לפטר את המורה, הסיבה היחידה לקיים הליך כזה היא על-מנת להפחיד ולאיים. בכך שנתת, כשר, ל"בירור" הזה להתנהל תחת איום הפיטורין, יצרת – גם אם לא במכוון – את הקווים הברורים ביותר באשר לדיונים פוליטיים בכיתה. מורות, הישמרו לכן מעיסוק בכל נושא שעלול להכיל "חומר נפץ". ראיתן מה קרה למי שעשה זאת לפניכן.

שר החינוך מגיב גם לביקורת, שהושמעה על שתיקתו הרועמת בפרשה. הוא טוען, כי צריך היה ללמוד את הפרשה לעומק לפני שיוכל להגיב. צר לי, אך כך לא נוהג מנהיג. אתה רוצה לומר, שיש ללמוד את הפרשה? אמור זאת מלכתחילה. תתערב. תראה שאתה נוכח. אינך חייב להכריע מלכתחילה מי צודק, אך עליך להראות כי אתה שם. כך עושה מנהל טוב. כך עושה מחנך טוב. לא בכל סכסוך בין תלמידים אני מתערב, וודאי שלא מן הרגע הראשון. אינני חייב לקבוע מי התחיל, מי צדק, מי אשם; אבל חובתי כמחנך היא להראות לתלמידי, כי הם אינם לבד בהתמודדות עם הסוגייה; שאם ירצו, אהיה שם ואסייע להם; שאם יהיה בכך צורך, אקח אחריות ואכריע; שאינני חושש מעצם קיומו של הסכסוך, אבל שכן אדאג שהוא יהיה הוגן. את כל אלו, שר החינוך – המנהל הראשי של המערכת בה אני עובד, לא עשה.

שר החינוך מסיים במשפט:

"גם את הפרשה הזו אפשר ורצוי להפוך לשיעור חינוך."

בנקודה זו כנראה שהשר ואני מסכימים. אלא שלצערי, הלקח שאני לומד מהפרשה כנראה שונה מעט מזה, שהשר מנסה למכור לי.

ושתי הערות סמליות לסיום:

תראו מה מופיע בתחתית האיגרת – מלא קישורים ליצירת קשר, נכון? לא נכון! זה קובץ תמונה, בלי אף קישור עובד!!!

תמונה

ואם זה לא מספיק, האיגרת של שר החינוך מסתיימת בהזמנה לפנות אל לשכת השר בפקס או במייל (ולמה שאשלח פקס אם קיבלתי את האיגרת במייל?!):

ניתן לפנות ללשכת שר החינוך בפקס 02-5602246
או במייל lishkat_sar@eduication.gov.il
בפניתך ללשכה עליך לציין שם פרטי, שם משפחה, מס' פניה וכן כתובת פרטית

שמים לב למשהו מוזר בכתובת המייל? (כן, בדקתי וזה לא עובד… אה, ולמה לעזאזל אתם צריכים את הכתובת הפרטית שלי? השר מתכוון לקפוץ לבקר?!)

הוא לא באמת רוצה לשמוע, ובטח שלא אותנו, ציבור המחנכות והמחנכים העובדים יום-יום בשטח. או לפחות לא את אלו, שאומרים יותר מאשר אמן, כבוד הרב.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: