ארכיון עבור התג 'קורונה'

שנה טובה?   1 comment

אתמול נפתחה עוד שנת לימודים.

אלא שהיא לא הולכת להיות דומה לאף שנה אחרת. הגעתי לבית-הספר, היו לי שני שיעורים בזום, ובכל זאת – לא פגשתי אף תלמיד. הם כולם היו בבית. קשה לתאר עד כמה מוזר זה היה. וקשה עוד יותר לנסות לתאר, כמה מורכב זה עומד להיות. אבל ננסה.

כך נראית מערכת השעות של כיתת החינוך שלי –

המערכת השבועית המתוכננת לכיתת החינוך שלי

נראה לא רע. אבל הביטו לעומק – המשמעות של הנחיות משרד החינוך לשנת הלימודים הקרובה היא, שהתלמידים שלי יקבלו קרוב למחצית משעות ההוראה שהיו מקבלים בכל שנה אחרת. פיצול הכיתות אומר, שאם יש לי במקצוע מסוים 4 שעות שבועיות, הרי שבשנה הקרובה אלמד כל תלמיד מהכיתה רק שעתיים. ואין בזה כדי להעביר ביקורת על אף אחד בהנהלת בית-הספר שלי – הם ניצבים בפני אפשרויות בלתי-אפשריות. ללא תוספת שעות (סליחה, עם קיצוץ בשעות), עם הנחיות שאינן תואמות את עולמם של בני-הנוער, ועם צוות שחלקו נמצא בקבוצות סיכון שונות, יש כאן רק בחירה בין רע לרע יותר.

ונכון, העיקר הבריאות, וצריך לוודא שכל התלמידות והתלמידים חוזרים בריאים הביתה, ולא מדביקים הורים, אחים, סבים וסבתות. אבל חשוב להבין גם מה המחיר של הדבר הזה.

כי זה לא רק הפיצול. זו גם שאלת המפגש – רק השיעורים המסומנים בירוק יתקיימו בבית-הספר. כל היתר יהיו בלמידה מרחוק. ועל היעילות של הלמידה מרחוק יש סימני שאלה קשים (כל הנתונים נלקחו מסקירות שהכין מרכז המחקר והמידע של הכנסת במהלך הקיץ החולף):

** גם היום, חצי שנה לאחר פרוץ המגיפה, אין למשרד החינוך נתונים מלאים לגבי שיעור התלמידים המשתתפים בלמידה מרחוק, וכך גם לא נתונים לגבי החלוקה לפי שכבות גיל, קבוצות אוכלוסייה ומגזרים. אין גם נתונים לגבי המענה לתלמידים שאין להם גישה רציפה לאינטרנט ולאמצעי קצה דרושים אחרים.

** למשרד נתונים ראשוניים בלבד, המצביעים על כך שלכ-100,000 תלמידים – בין 5 ל-7 אחוזים מכלל התלמידים במערכת החינוך, אין אמצעי קצה מסוג מחשב או טאבלט, והם תלויים בטלפונים חכמים להשתתפות בלמידה מרחוק. מתוכם – כ-40,000 ילדים הם מהחברה הערבית, וכ-40,000 מהחברה הבדואית בדרום.

** אם מתבססים על סקר משקי בית של הלמ"ס, הנתונים חמורים הרבה יותר – כ-%20 מהתלמידים בישראל מתגוררים במשקי בית ללא מחשב ול-%27 מהתלמידים אין בבית חיבור לאינטרנט.

** כמובן, שעצם קיומו של מחשב או טאבלט לא מבטיח, שיהיה זמין לתלמיד. בין העשירון התחתון לעשירון העליון יש פער של פי עשרה במספר המחשבים הזמינים לתלמיד. מתחילת שנת 2020 ועד תחילת שנת הלימודים יחולקו, במסגרת התכנית 'מחשב לכל תלמיד',  לא יותר מ-15,000 מחשבים.


וצריך לזכור, שמצב מערכת החינוך היה קשה עוד לפני הקורונה:

** הכיתות בישראל הן מהצפופות ביותר מבין מדינות ה-OECD (מקום רביעי בחינוך יסודי ובחטיבות הביניים), בפער של 5-6 תלמידים יותר מן הממוצע.

** נכון לשנת הלימודים החולפת, 17.3% מן הילדים בגילאי 3 עד 5 ביישובים הבדואים בנגב (469,4 ילדים!) לא למדו בשנת הלימודים תש"ף בגני ילדים.

** בחינוך העל-יסודי, הוצאות ההורים על חינוך מהוות 12% מכלל ההוצאה של משק הבית – פי 2(!) ביחס לממוצע מדינות האיחוד האירופי.

** התיקון לחוק החינוך המיוחד מעורר חשש רב, כי שיקולים תקציביים מונעים מתלמידים בעלי צרכים מיוחדים לקבל את סל שעות השילוב הדרוש להם. וזה עוד לפני שמדברים על היעדר ההכשרה למורות ולמורים לאפשר שילוב מיטבי של תלמידות ותלמידים בעלי צרכים מיוחדים בכיתות הרגילות.

** ולמרות שיפורים בתחום, שכר המורות בארץ עדיין נמוך מאשר הממוצע במדינות המפותחות.

** ודווקא בימים אלו, אנחנו מתבשרים כל יומיים על היעדר תקציב לפעילותה של תכנית חשובה אחרת לסיוע בהתמודדות עם בני-נוער בסיכון.


וכל זה עוד לפני שנגענו בשאלות העומק לגבי עבודת מערכת החינוך:

** ההישגים הנמוכים של תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים, ועוד יותר מכך – הפערים העצומים בין קבוצות אוכלוסייה שונות במבחנים אלו;

** המחסור בכיתות לימוד ובמורות ומורים;

** תכניות לימודים שאינן מותאמות למאה ה-21;

** ועוד ועוד…


יש לי 31 תלמידים בכיתת החינוך שלי. את כיתה ט', שהתחלתי ללמד אתמול, אני בכלל לא מכיר, ולא ברור כיצד אצליח להכיר אותם במסגרת שיעורים שרובם מקוונים, ובמחצית משעות ההוראה הרגילות.

לכל אחד מהם יש צרכים, יכולות, רצונות, שאיפות. איזה סיכוי יש לי להגיע אליהם, לתמוך בהם, לאפשר להם להגשים את עצמם ואת חלומותיהם, כאשר המערכת נמצאת כל הזמן על סף התהום, ואנחנו עסוקים רק בקרבות בלימה אחרונים שלא להתדרדר אל מעבר לקצה?

ובכל זאת, גם היום יש בי שמחה.

כי אני חוזר לפגוש את התלמידים שלי, גם אם זה רק בזום, ואני מזכיר לעצמי יום-יום כמה מזל יש לי, שאני עובד במקצוע הכי משמעותי ומספק שיכול להיות.

ואני יודע שאת הילדים האישיים שלי יפגשו המורות והמורים שלהם, שדואגים להם ויעשו הכל כדי שהשנה הזו תעבור הכי טוב שאפשר.

כל אחד מאיתנו יעשה הכל כדי להגן ולשמור על ילדיו ולקדם אותם – הן ילדיו האישיים והן אלו שהוריהם הפקידו בידינו.

אבל צריך לזכור, שבמדינת ישראל, בשנת 2020,

מערכת החינוך מתפקדת רק חלקית, ורק עבור חלק מאזרחי המדינה.

אנחנו דורשים שתפסיקו להקשיב לנו!   2 comments

איך אמרו היהודים כשבאו? הבטחתם סביר?

אז כן – צריך לומר בפה מלא – הכזבנו אתכם. אני, והדור שלי, ודור ההורים שלי. כולנו ביחד וכל אחד לחוד. לא הצלחנו לתת לכם את המדינה שמגיעה לכם, את העתיד הראוי לכם. ואין דוגמה ברורה יותר לאכזבה הזו מאשר הצעדים האחרונים של ממשלת ישראל, אשר הוציאו את תנועות הנוער ממשרד החינוך והביאו לפגיעה בתקציבי התנועות. מגיע לכם יותר, באמת שמגיע. כבר ב-1918 כתב הפילוסוף מרטין בּוּבֶּר:

"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושרה של האנושות, אשר מופיע בפניה פעם אחר פעם, והאנושות שבה ומאבדת אותו"

לפי בובר, אין זו אשמתו של הנוער, שהוא אינו מצליח לממש את הסיכוי הזה – הוא ניצב בפני כוחות אדירים, אשר מאלצים אותו להתבגר, להצטרף אל העדר, לשחות עם הזרם, להתאבן. גם אנחנו היינו פעם אתם. גם אנחנו התבגרנו ונעשינו אנחנו.

אבל זה לא אומר, שזו גזירת גורל. שאין מה לעשות. אין שום סיבה, שתקבלו את המציאות הקיימת בתור המציאות האפשרית היחידה. לא אתם. לא עכשיו. כי זה הזמן שלכם, זו ההזדמנות שלכם. דווקא בימים הטרופים הללו, בהם נדמה שאי-אפשר כבר לעשות שום דבר כמו פעם, זה הזמן שלכם להמציא את עצמכם מחדש – את תנועות הנוער שלכם, את החוקים על-פיהם הדברים מתנהלים, את החברה הישראלית כולה. דווקא ברגעים הללו יש לכם את החירות לבוא ולומר – מה שהיה איננו מה שיהיה.

צאו החוצה; הניפו את נס המרד; קחו אחריות על עצמכם, על התנועה שלכם, על השכונה שלכם; חפשו מה אתם יכולים לעשות, במה אתם יכולים לעזור; גלו את כל המקומות בהם אתם לא באמת זקוקים לנו, המבוגרים, שנגיד לכם מה מותר ומה אסור. אינני יכול – גם כי אינני יודע וגם כי אין לי הזכות – להגיד לכם מהם הדברים שנכון לעשות. אבל אם תשלבו ידיים, אם תתגברו על הפחד, תגלו שהתשובות נמצאות בתוככם – אתם יודעים יותר טוב מכולם במה אתם טובים, למה אתם מסוגלים. ש"שים, שכבות בוגרות בתנועות השונות – אינכם מתארים לעצמכם אילו דברים מופלאים אתם מסוגלים להשיג! אך לשם כך יהיה עליכם להעז לוותר על המוכר, על הנוח, לצאת אל הביצות הקשוחות של החברה הישראלית.

המדינה הזו נולדה מתוך חוסר הנכונות של צעירות וצעירים לקבל את המציאות הקיימת, מתוך אמונה לוהטת שאפשר ליצור עולם יפה וטוב יותר. האמונה הזו היא בדיוק מה שחסר לנו כיום, כחברה וכמדינה. ואת האמונה הזו תוכלו רק אתם לספק. את המאמר הקצר שלו מסיים בּוּבֶּר בדברים הבאים:

ברם זה ייחודן של התקופות שבהן חלים בחיי העמים והאנושות כולה משברים גדולים מבית ומחוץ … שמתמרדות הן בחוק ההתמדה ומעיזות להציל את מרץ-הנוער שלא נתפורר ולהצמיח ממנו מעשה הפיכה, מעשה חידוש. תקופות אלו מדברות אל הנוער בלשונות של אש, הן תובעות ממנו אף מצוות עליו, שלא ייכנע, שיעמוד בפני הרעה, שיציל את הנפש ושיעשה את מעשהו. והנוער שומע בקולן … הוא עושה כמעשה יהושע בגבעון: הוא משהה את השמש בשמיים למען יושלם מפעלו. הוא מאריך בשעה אחת, בשעה אחת גדולה, את נעוריו ועושה ומקיים את מצוותה של שעת המפנה.

נכון, זו לא אשמתכם. לא אתם גרמתם לקורונה לא אתם דרדרתם את המדינה למקום בו היא נמצאת כרגע. ובכל זאת, האחריות היא גם שלכם – האם תדעו להשהות את השמש ברקיע לעוד שעה אחת גדולה? האם תדעו להגביה את הרקיע עוד קצת, כך שנוכל כולנו לחזור ולנשום?

%d בלוגרים אהבו את זה: