שתפו:

השבוע הייתי חיובי מאד. לקורונה, כלומר. מה שאומר, שלימדתי את התלמידים שלי מרחוק.

יופי של דבר, החידוש הזה שהכניסה לנו מגיפת הקורונה לחיים. אני יכול להיות חולה, ועדיין ללמד.

בעוונותי, אני מלמד את הכיתות החזקה לימודית אצלנו בבית-הספר. אז אשכרה היתה ציפייה בבית-הספר שהם יישבו בכיתה, ואני אפתח זום ואלמד אותם מרחוק. ורק שיהיה ברור – החיוביות שלי לקורונה הגיעה עם תסמינים שליליים ביותר. אבל אם אפשר ללמד מרחוק, אז אפשר ללמד גם כשחולים, לא? ואני לא מאשים את בית-הספר בעניין הזה בכלל. מצוקת כוח האדם בחודשיים האחרונים היא מטורפת, ואין אדם שאני מקנא בו פחות מאשר אחראי המערכת בבתי-הספר.

אבל לא על זה רציתי לדבר היום. רציתי לדבר דווקא על התלמידות'ים.

הכיתה ההפוכה?

כי לא פתחתי להם זום השבוע. הכנתי להם משימות א-סינכרוניות (הנה, עוד מילת קסם שנכנסה לחיינו בשנתיים האחרונות, נכון?). והחלטתי שזו דווקא הזדמנות טובה לעבוד בשיטת הכיתה ההפוכה (כן, הכל היום בחינוך הוא שיטות. וכלי חשיבה. ומהפכות. כלומר – הכל סיסמאות), יעני – לתת להם ללמוד חומר לבד, ואחר-כך לעבוד עליו ביחד בכיתה.

אז נתתי להם חומר ללמוד לבד, שעוסק בנושא הגבלת השלטון – סעיף שהתחלנו כבר לדבר עליו שיעור קודם, והודעתי להם שלמחרת בשיעור יהיה בוחן על מה שקראו.

התפלגות הציונים בבוחן

אז הנה לכם התפלגות הציונים של הכיתה בבוחן. מזכיר – כיתה י', כיתתת מצטיינים, כיתה קטנה מאד (מקרי), שנה שנייה שהם לומדים איתי. אז נכון, 6 תלמידות'ים קיבלו ציון שמעל 90, ואף תלמיד לא נכשל. אבל 3 תלמידים קיבלו מתחת ל-70. שזה כמעט 20% מהכיתה.

אלו נפלאות ההוראה מרחוק. יש המון דברים שאני יכול, כמורה, לעשות בהוראה מרחוק. חלקם ממש מוצלחים. חלק באמת יכולים לעשות שינוי בדרכי ההוראה הרגילות שלי, ולהעביר חלקים מהאחריות על הלמידה חזרה לתלמידות'ים. אבל ההוראה מרחוק טובה, בסופו של דבר, לאותם 10 תלמידים שכבר מסוגלים לקחת אחריות על הלמידה שלהם. אלו שלמען האמת, עושים את זה רוב הזמן גם בלמידה המסורתית, בכיתה. כי מה שאסור לנו לשכוח הוא, שעשרת התלמידים החזקים כאן הם לא עשרה מתוך 17. הם עשרה מתוך כ-180 תלמידות'ים בשכבה.

וגם ה-7 עם הציונים הנמוכים יותר, נכנסו לחומר הלימוד. וקראו אותו. ועשו את הבוחן. סיכוי טוב שהם למדו משהו, לפחות. בכיתות אחרות הנוכחות בשיעורים מקוונים היא 50%, או 30, או 20. שיעור הביצוע של משימות א-סינכרוניות נמוך אף יותר. הוראה מרחוק, בעיני, נידונה להגדיל את הפערים הגדולים ממילא בין חזקים וחלשים. וזו לא שאלה של שיעורים מושכים יותר או פחות. למידה מרחוק הופכת את הבריחה, או ההימנעות, מלמידה לקלה הרבה יותר, למי שלא מעוניין בזה מלכתחילה. אז נכון, זה חלק מהכישלון הרחב יותר של המערכת לייצר מוטיבציה ללמידה אצל כלל התלמידים, אבל הפתרון לבעיה הזו לעולם לא יהיה טכנולוגי.

זה לא פוסט פוליטי – זה לא ניסיון לטעון שכן צריך בידודים, או לא צריך בידודים, שכולם יבואו גם אם הם חולים או שיישארו בבית גם אם הם בריאים ומחוסנים. זו בעיקר תזכורת – גם לעצמי – בדבר החשיבות שבמפגש האנושי. תזכורת לכך שאין תחליף למפגש פנים אל פנים, ללא חציצות, בין מורה לתלמידים. שאם כבר, אז דווקא היום, אחרי שנתיים של קורונה, התלמידות'ים שלנו זקוקים לנו יותר מאי-פעם. ואולי גם כן, בכל זאת, איזו הערה קטנה לכל אבירי הטכנו-למידה – יש ילדים שיכולים ללמוד לבד, מהבית, דרך המחשב. הם מיעוט. קטן. וגם הם, יוכלו להפיק בעיקר טוב ממפגש משמעותי עם חברות וחברים, ועם מבוגרים שרואים אותם ורוצים בטובתם. אבל רוב הילדות והילדים לא יוכלו ללמוד לבד. לא אם לא נלמד אותם לעשות את זה. ובשביל זה אנחנו צריכים לפגוש אותם.

הוראה מרחוק יכולה להרגיש טוב מאד, לפעמים. למידה מרחוק? מורכב יותר.

נ.ב.
בהקשר של הפוסט הזה ממליץ מאד מאד לקרוא את הספר של גילי רומן, מחנך בחסד, "אחרון מסוגו". ספר מרגש וקסום.

שתפו:

אתמול נפתחה עוד שנת לימודים.

אלא שהיא לא הולכת להיות דומה לאף שנה אחרת. הגעתי לבית-הספר, היו לי שני שיעורים בזום, ובכל זאת – לא פגשתי אף תלמיד. הם כולם היו בבית. קשה לתאר עד כמה מוזר זה היה. וקשה עוד יותר לנסות לתאר, כמה מורכב זה עומד להיות. אבל ננסה.

כך נראית מערכת השעות של כיתת החינוך שלי –

נראה לא רע. אבל הביטו לעומק – המשמעות של הנחיות משרד החינוך לשנת הלימודים הקרובה היא, שהתלמידים שלי יקבלו קרוב למחצית משעות ההוראה שהיו מקבלים בכל שנה אחרת. פיצול הכיתות אומר, שאם יש לי במקצוע מסוים 4 שעות שבועיות, הרי שבשנה הקרובה אלמד כל תלמיד מהכיתה רק שעתיים. ואין בזה כדי להעביר ביקורת על אף אחד בהנהלת בית-הספר שלי – הם ניצבים בפני אפשרויות בלתי-אפשריות. ללא תוספת שעות (סליחה, עם קיצוץ בשעות), עם הנחיות שאינן תואמות את עולמם של בני-הנוער, ועם צוות שחלקו נמצא בקבוצות סיכון שונות, יש כאן רק בחירה בין רע לרע יותר.

ונכון, העיקר הבריאות, וצריך לוודא שכל התלמידות והתלמידים חוזרים בריאים הביתה, ולא מדביקים הורים, אחים, סבים וסבתות. אבל חשוב להבין גם מה המחיר של הדבר הזה.

כי זה לא רק הפיצול. זו גם שאלת המפגש – רק השיעורים המסומנים בירוק יתקיימו בבית-הספר. כל היתר יהיו בלמידה מרחוק. ועל היעילות של הלמידה מרחוק יש סימני שאלה קשים (כל הנתונים נלקחו מסקירות שהכין מרכז המחקר והמידע של הכנסת במהלך הקיץ החולף):

** גם היום, חצי שנה לאחר פרוץ המגיפה, אין למשרד החינוך נתונים מלאים לגבי שיעור התלמידים המשתתפים בלמידה מרחוק, וכך גם לא נתונים לגבי החלוקה לפי שכבות גיל, קבוצות אוכלוסייה ומגזרים. אין גם נתונים לגבי המענה לתלמידים שאין להם גישה רציפה לאינטרנט ולאמצעי קצה דרושים אחרים.

** למשרד נתונים ראשוניים בלבד, המצביעים על כך שלכ-100,000 תלמידים – בין 5 ל-7 אחוזים מכלל התלמידים במערכת החינוך, אין אמצעי קצה מסוג מחשב או טאבלט, והם תלויים בטלפונים חכמים להשתתפות בלמידה מרחוק. מתוכם – כ-40,000 ילדים הם מהחברה הערבית, וכ-40,000 מהחברה הבדואית בדרום.

** אם מתבססים על סקר משקי בית של הלמ"ס, הנתונים חמורים הרבה יותר – כ-%20 מהתלמידים בישראל מתגוררים במשקי בית ללא מחשב ול-%27 מהתלמידים אין בבית חיבור לאינטרנט.

** כמובן, שעצם קיומו של מחשב או טאבלט לא מבטיח, שיהיה זמין לתלמיד. בין העשירון התחתון לעשירון העליון יש פער של פי עשרה במספר המחשבים הזמינים לתלמיד. מתחילת שנת 2020 ועד תחילת שנת הלימודים יחולקו, במסגרת התכנית 'מחשב לכל תלמיד',  לא יותר מ-15,000 מחשבים.

---

וצריך לזכור, שמצב מערכת החינוך היה קשה עוד לפני הקורונה:

** הכיתות בישראל הן מהצפופות ביותר מבין מדינות ה-OECD (מקום רביעי בחינוך יסודי ובחטיבות הביניים), בפער של 5-6 תלמידים יותר מן הממוצע.

** נכון לשנת הלימודים החולפת, 17.3% מן הילדים בגילאי 3 עד 5 ביישובים הבדואים בנגב (469,4 ילדים!) לא למדו בשנת הלימודים תש"ף בגני ילדים.

** בחינוך העל-יסודי, הוצאות ההורים על חינוך מהוות 12% מכלל ההוצאה של משק הבית – פי 2(!) ביחס לממוצע מדינות האיחוד האירופי.

** התיקון לחוק החינוך המיוחד מעורר חשש רב, כי שיקולים תקציביים מונעים מתלמידים בעלי צרכים מיוחדים לקבל את סל שעות השילוב הדרוש להם. וזה עוד לפני שמדברים על היעדר ההכשרה למורות ולמורים לאפשר שילוב מיטבי של תלמידות ותלמידים בעלי צרכים מיוחדים בכיתות הרגילות.

** ולמרות שיפורים בתחום, שכר המורות בארץ עדיין נמוך מאשר הממוצע במדינות המפותחות.

** ודווקא בימים אלו, אנחנו מתבשרים כל יומיים על היעדר תקציב לפעילותה של תכנית חשובה אחרת לסיוע בהתמודדות עם בני-נוער בסיכון.

---

וכל זה עוד לפני שנגענו בשאלות העומק לגבי עבודת מערכת החינוך:

** ההישגים הנמוכים של תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים, ועוד יותר מכך – הפערים העצומים בין קבוצות אוכלוסייה שונות במבחנים אלו;

** המחסור בכיתות לימוד ובמורות ומורים;

** תכניות לימודים שאינן מותאמות למאה ה-21;

** ועוד ועוד…

---

יש לי 31 תלמידים בכיתת החינוך שלי. את כיתה ט', שהתחלתי ללמד אתמול, אני בכלל לא מכיר, ולא ברור כיצד אצליח להכיר אותם במסגרת שיעורים שרובם מקוונים, ובמחצית משעות ההוראה הרגילות.

לכל אחד מהם יש צרכים, יכולות, רצונות, שאיפות. איזה סיכוי יש לי להגיע אליהם, לתמוך בהם, לאפשר להם להגשים את עצמם ואת חלומותיהם, כאשר המערכת נמצאת כל הזמן על סף התהום, ואנחנו עסוקים רק בקרבות בלימה אחרונים שלא להתדרדר אל מעבר לקצה?

ובכל זאת, גם היום יש בי שמחה.

כי אני חוזר לפגוש את התלמידים שלי, גם אם זה רק בזום, ואני מזכיר לעצמי יום-יום כמה מזל יש לי, שאני עובד במקצוע הכי משמעותי ומספק שיכול להיות.

ואני יודע שאת הילדים האישיים שלי יפגשו המורות והמורים שלהם, שדואגים להם ויעשו הכל כדי שהשנה הזו תעבור הכי טוב שאפשר.

כל אחד מאיתנו יעשה הכל כדי להגן ולשמור על ילדיו ולקדם אותם – הן ילדיו האישיים והן אלו שהוריהם הפקידו בידינו.

אבל צריך לזכור, שבמדינת ישראל, בשנת 2020,

מערכת החינוך מתפקדת רק חלקית, ורק עבור חלק מאזרחי המדינה.

שתפו:

איך אמרו היהודים כשבאו? הבטחתם סביר?

אז כן – צריך לומר בפה מלא – הכזבנו אתכם. אני, והדור שלי, ודור ההורים שלי. כולנו ביחד וכל אחד לחוד. לא הצלחנו לתת לכם את המדינה שמגיעה לכם, את העתיד הראוי לכם. ואין דוגמה ברורה יותר לאכזבה הזו מאשר הצעדים האחרונים של ממשלת ישראל, אשר הוציאו את תנועות הנוער ממשרד החינוך והביאו לפגיעה בתקציבי התנועות. מגיע לכם יותר, באמת שמגיע. כבר ב-1918 כתב הפילוסוף מרטין בּוּבֶּר:

"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושרה של האנושות, אשר מופיע בפניה פעם אחר פעם, והאנושות שבה ומאבדת אותו"

מועצת תנועות הנוער. האם משם תבוא הישועה?

לפי בובר, אין זו אשמתו של הנוער, שהוא אינו מצליח לממש את הסיכוי הזה – הוא ניצב בפני כוחות אדירים, אשר מאלצים אותו להתבגר, להצטרף אל העדר, לשחות עם הזרם, להתאבן. גם אנחנו היינו פעם אתם. גם אנחנו התבגרנו ונעשינו אנחנו.

אבל זה לא אומר, שזו גזירת גורל. שאין מה לעשות. אין שום סיבה, שתקבלו את המציאות הקיימת בתור המציאות האפשרית היחידה. לא אתם. לא עכשיו. כי זה הזמן שלכם, זו ההזדמנות שלכם. דווקא בימים הטרופים הללו, בהם נדמה שאי-אפשר כבר לעשות שום דבר כמו פעם, זה הזמן שלכם להמציא את עצמכם מחדש – את תנועות הנוער שלכם, את החוקים על-פיהם הדברים מתנהלים, את החברה הישראלית כולה. דווקא ברגעים הללו יש לכם את החירות לבוא ולומר – מה שהיה איננו מה שיהיה.

צאו החוצה; הניפו את נס המרד; קחו אחריות על עצמכם, על התנועה שלכם, על השכונה שלכם; חפשו מה אתם יכולים לעשות, במה אתם יכולים לעזור; גלו את כל המקומות בהם אתם לא באמת זקוקים לנו, המבוגרים, שנגיד לכם מה מותר ומה אסור. אינני יכול – גם כי אינני יודע וגם כי אין לי הזכות – להגיד לכם מהם הדברים שנכון לעשות. אבל אם תשלבו ידיים, אם תתגברו על הפחד, תגלו שהתשובות נמצאות בתוככם – אתם יודעים יותר טוב מכולם במה אתם טובים, למה אתם מסוגלים. ש"שים, שכבות בוגרות בתנועות השונות – אינכם מתארים לעצמכם אילו דברים מופלאים אתם מסוגלים להשיג! אך לשם כך יהיה עליכם להעז לוותר על המוכר, על הנוח, לצאת אל הביצות הקשוחות של החברה הישראלית.

המדינה הזו נולדה מתוך חוסר הנכונות של צעירות וצעירים לקבל את המציאות הקיימת, מתוך אמונה לוהטת שאפשר ליצור עולם יפה וטוב יותר. האמונה הזו היא בדיוק מה שחסר לנו כיום, כחברה וכמדינה. ואת האמונה הזו תוכלו רק אתם לספק. את המאמר הקצר שלו מסיים בּוּבֶּר בדברים הבאים:

ברם זה ייחודן של התקופות שבהן חלים בחיי העמים והאנושות כולה משברים גדולים מבית ומחוץ … שמתמרדות הן בחוק ההתמדה ומעיזות להציל את מרץ-הנוער שלא נתפורר ולהצמיח ממנו מעשה הפיכה, מעשה חידוש. תקופות אלו מדברות אל הנוער בלשונות של אש, הן תובעות ממנו אף מצוות עליו, שלא ייכנע, שיעמוד בפני הרעה, שיציל את הנפש ושיעשה את מעשהו. והנוער שומע בקולן … הוא עושה כמעשה יהושע בגבעון: הוא משהה את השמש בשמיים למען יושלם מפעלו. הוא מאריך בשעה אחת, בשעה אחת גדולה, את נעוריו ועושה ומקיים את מצוותה של שעת המפנה.

נכון, זו לא אשמתכם. לא אתם גרמתם לקורונה לא אתם דרדרתם את המדינה למקום בו היא נמצאת כרגע. ובכל זאת, האחריות היא גם שלכם – האם תדעו להשהות את השמש ברקיע לעוד שעה אחת גדולה? האם תדעו להגביה את הרקיע עוד קצת, כך שנוכל כולנו לחזור ולנשום?