ארכיון עבור התג 'שואה'

אז נסעתי לפולין (או) להיות עם חופשי בארצנו   4 comments

*** תלמידים יקרים שלי – אם אתם קוראים את זה עכשיו, אולי עדיף שתעצרו. אם אתם ממשיכים – אני מתנצל מראש. אין בדברים כוונה לפגוע בחוויה שעברתם בפולין, ובוודאי שלא לזלזל בשואה או בזיכרה. זה סיכום החוויות, התחושות והתפיסות שלי בלבד, כמורה וכאדם.

IMG-20180227-WA0041אחרי שנים רבות של התנגדות לעצם הרעיון, יצאתי עם תלמידים למשלחת לפולין, לבדוק אם היו סיבות טובות להתנגדות שלי, או שסתם הייתי דבון לא-לא. היה לי את התירוץ האולטימטיבי – תלמידים מהכיתה שאני מחנך זו השנה השלישית יוצאים, וחשוב לי להיות שם איתם. למצער, כדי לנסות ולאזן מסרים בעייתיים בעיני. וגם סתם להיות איתם שם.

ואכן, צריך לומר, קודם כל, שהמון דברים טובים קורים כאן, תוך כדי המסע. הקשר הבלתי אמצעי עם התלמידים, המפגש השונה שלהם אחד עם השני, האפשרות להעלות שאלות, דילמות, לעורר שיחות זו חוויה מדהימה. באמת. למשך שבוע אתה לא מתעסק כמעט בכלל בבעיות משמעת, והתלמידים מוכוונים באופן מרשים ביותר להקשבה, ללמידה ושיחה. כמובן, כשהם לא קופאים מהקור חודר העצמות, שהלך והחריף מיום ליום לאורך המסע. אך גם כאשר מסתכלים על הקור כעל אחד מן ההיבטים של המסע, ניתן לראות בקלות את הרווח של פעילות חינוכית, שמערבת את כל החושים של התלמידים, או במילים אחרות – החשיבות הגדולה שיש לפעילויות הוליסטיות, מורכבות וממושכות, כחלק חיוני מן התהליך החינוכי.

הרווח החינוכי, אם כן, די ברור (וזה בלי להיכנס לשאלת המסרים הספציפיים שמועברים בהדרכות). אבל שתי נקודות צריך לבחון לעומק – האם זה יכול לקרות רק במסע לפולין? ומה המחיר שמשלמים בעד זה?

על השאלה הראשונה יש לי תשובה חלקית, ומכלי שני, אך כזו שניתן לבחון יחסית בקלות. היום ישנם לא מעט בתי-ספר, שבמקום המסע לפולין מקיימים מסע ברחבי ישראל, שבוחן שאלות ודילמות דומות לאלו שעולות במהלך המסע לפולין. חלקן קשורות לשואה וחלקן לא. נכון, אין שם את הנסיעה לחו"ל. עם זאת נדמה שהסיטואציה עצמה, של יציאה לשבוע מרוכז מחוץ לבית-הספר, יחד עם שבירת המסגרת הכיתתית (ואולי גם השכבתית) לטובת קבוצות הטרוגניות, קטנות יותר מכיתה ממוצעת ועם מורה מלווה צמוד, עושה חלק ניכר מהעבודה.

שאלה נלווית לזו היא השאלה הנצחית של מיון וסינון. המסע לפולין כולל שלב משמעותי (לעתים יותר ולעתים פחות) של בחינת המוטיבציה של התלמידים והנכונות שלהם לשתף-פעולה. עצם הפעולה הזו יוצרת מוכוונות אחרת, הסתכלות שונה על מה שעומד לקרות במסע. האם זה אומר, שבהכרח מסע כזה מתאים רק לחלק מהתלמידים, ולא ניתן לקיים אותו עם כלל תלמידי בית-הספר? אין לי תשובה מן המוכן. אני מאמין, שפתרון אפשרי אחד לסוגיה הזו הוא האפשרות ליצור מספר מסלולים למסע, ולהרכיב את הקבוצות באופן שיהיה תואם יותר למוטיבציות של התלמידים, לנטיות הטבעיות שלהם וליכולותיהם – אקדמיות ואחרות. סוג כזה של תשובה מתחבר גם להיבט משמעותי אחר של מסע – כל מסע – היכולת לערב את התלמידים הרבה יותר מהרגיל בתהליכי הלמידה והעבודה שלהם.

השאלה השנייה נוגעת כבר במה שקורה תוך כדי המשלחת. אין לי יומרה להכליל את הדברים על כל משלחת לפולין, ואין לי ספק שאפשר לעשות חלק מהדברים אחרת. ובכל זאת, הטענה שלי היא, כי דברים שונים שחוויתי לאורך המסע מייצגים בעייתיות עמוקה ומבנית עם המשלחות לפולין ככלל.

הביקור מתחיל בבית-קברות. במובן מסוים, הייתי יכול לסיים את הטיעון שלי כאן. מנקודה זו ואילך, יתמקד הביקור באָיִן, בהיעדר. אבל כדי להשלים את היום שלנו בלודז', החליטו המדריכים להכניס את כל התלמידים לקרון רכבת שעומד בתחנת ראדגסט. כדי שיבינו. זו אחת המניפולציות הרדודות ביותר שאפשר לעשות, אבל זו רק הקצנה להפעלות הרגשיות שעושים לתלמידים דרך קבע במסעות הללו. כי רוצים שהם יבינו, אבל כשמגיעים לשם, אין באמת אמצעי המחשה טובים. אז צריך לייצר את החוויה.

למחרת מגיעים למחנה ההשמדה חלמנו. רק מה? מחנה אין כאן ממש. גם לא סימנים להשמדה. את מה שכן נותר מהטירה שעמדה שם, רוב התלמידים בכלל לא ראו, כי הם היו קשובים להדרכה, שניסתה לתת להם תמונה של תהליך ההשמדה במקום. אז למה צריך היה לנסוע עד פולין בשביל זה? נוסעים ליער הקרוב, לראות היכן הושלכו הגופות. וגם כאן, סימונים מלבניים על הקרקע, ויער אירופי שלו ופסטורלי מסביב. יהודים – אין. איפה הם? בבורות ועל לוחות הזיכרון. אז מה עושים? משמיעים שירים מרגשים. כי אז הם מתחברים. לכאורה. וזה בולט עוד הרבה יותר, כאשר מנסים להסביר להם את מציאות החיים בגטו וארשה, שקבור מטרים מתחת לרחובות העיר.

אז היה לנו גטו עם בית-קברות, והיתה לנו השמדה במשאיות גז. מה נשאר? נכון – מחנה השמדה! הלאה למיידנק. ושם, לראשונה, באמת ניתן לראות את גלגלי השיניים של המכונה. אלא מה? הרושם החזק ביותר איתו נכנסים התלמידים למחנה, הוא סיפורי הסדיזם של אלזה קוך, שהם הדבר הרחוק ביותר מייצוג של מכונת ההשמדה. וכאן, שוב, סיפורי הזוועה מקשים על הבנת הדבר הגדול, שנקרא הפתרון הסופי. כי במיידנק רוכזו קודם כל שבויי מלחמה רוסים. כי השואה היתה רק חלק מאירוע גדול בהרבה, מתוכנית מגלומנית בהרבה. והמדריך דווקא מאד הקפיד לומר, שזה התחיל כמחנה ריכוז לשבויי מלחמה. אבל את זה זוכרים ההיסטוריונים. התלמידים, שאחרי האמירה הזו מקבלים את הסיפור על אהילי עור-האדם של אלזה קוך, לא יזכרו את זה. הם יזכרו את הסדיזם ויבלבלו אותו עם הפתרון הסופי.

יום ארוך, קשה. בדרך מוארשה למיידנק מסיימים לראות את 'הפסנתרן', בדרך ממיידנק לקראקוב רואים את 'רשימת שינדלר'. חייבים לשמור על רמה גבוהה ככל הניתן של רגש.

IMG-20180226-WA0000

את הביקור בקראקוב פותחים, אחרי ההכנה של 'רשימת שינדלר', בפלאשוב. כלומר, בפארק המושלג שהיה פלאשוב, והיום הוא מסלול רצוף אנדרטאות. מתחילים באנדרטה הפולנית, שהוקמה בידי השלטון הקומוניסטי בשנות ה-60', ומנציחה את "הקדושים המעונים של המרצחים ההיטלראים". האנדרטה עצמה מייצגת, לפחות לפי אחד ההסברים, את שישה מיליוני האזרחים הפולנים שנרצחו בשנות המלחמה על-ידי הנאצים, יהודים ונוצרים כאחד. שתי אנדרטאות אחרות מנציחות את הנרצחים היהודים. ואפס דיבור על הפער בין האנדרטאות, על הפער בין המסרים – מה אנחנו לומדים מהשואה? שאנשים הם אכזריים? שהגרמנים הם רעים? שהיהודים הם טובים? שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו?

החשיבות של הדברים שלא נאמרים היא כה גדולה, וכל-כך קל להתעלם ממנה. כמו בבוקר למחרת, כאשר אנחנו עומדים מחוץ לבית-הכנסת הישן של קראקוב והמדריך מסביר על מקורות כוחה של הקהילה היהודית בעיר. הוא מציג את התפיסה, לפיה פיזור העם היהודי בגלויות רבות הוא אחד הגורמים להישרדותו של העם. הוא רק שוכח להזכיר לתלמידים, שהגליית עמים כבושים, בייחוד כאלו שמרדו בכובש, היתה פרקטיקה מקובלת ביותר בעולם העתיק, ולא נעשתה מתוך שנאת היהודים. והמדריך לא התכוון שזה מה שיבינו התלמידים. לו הדבר ברור. אבל התלמידים לא יודעים את זה, ומה שהם מקבלים הוא: כולם תמיד שונאים את היהודים -> הרומאים היגלו את היהודים -> היהודים התפזרו בעולם -> בלה-בלה-בלה -> גירוש ספרד -> בלה-בלה-בלה -> שואה.

האם אפשר להשתמש בבית-קברות, לדוגמה, כדי להדגיש את היש, את החיים? ייתכן שאפשר. אבל כמו דברים רבים במסע הזה, יהיה בכך כדי להקדים את ה'מה' ל'למה' – האם אני רוצה, כמחנך, להגדיר שמבקרים בבית-קברות, ואז למצוא סיבה טובה, פחות או יותר, לעשות את זה? או שאני רוצה להגדיר קודם כל מה אני רוצה לעשות ולהשיג, ורק אחר-כך להחליט איפה ואיך הכי טוב לעשות זאת? נכון, מערכת החינוך סובלת מהמחלה הזו בדברים רבים שהיא עושה. אך דווקא כאשר שוברים את המסגרת ויוצאים למסע, שאמור להיות כל-כך משמעותי, יש הזדמנות לעשות דברים אחרת, ואולי דווקא בשל כך תחושת הפספוס כל-כך קשה לי. וזה לא שאי-אפשר להשתמש בדברים שרואים וחווים כדי לייצר שיחה משמעותית על דברים. ראו, למשל, דברים שכתב תלמיד באחת משיחות סיכום היום. אבל האם, כמחנך, אלו הדברים, המקומות, החוויות שאני רוצה להשתמש בהן כדי לעורר שיחה משמעותית? מבחינתי, לפחות, התשובה היא לא.

IMG-20180226-WA0007זהו, עוד יום אחד נשאר. וכמובן, שום ביקור בפולין לא שלם בלי אושוויץ. ההתרגשות בקרב התלמידים בשיאה – תכף נבכה, עוד רגע. והמוזיאון באושוויץ עושה את זה היטב. זו מסחטת רגש יעילה ביותר. זה באמת עובד. הרי איך אפשר להישאר אדישים לנוכח ערימות השיער והמזוודות, למול תמונות העירום של שלדי אדם? אין ספק, זה מזעזע. השואה היתה אירוע שאסור שיישכח. אבל מה עושה הזעזוע, בפני עצמו? מה הוא מלמד אותנו? מה אנחנו מפיקים, כפרטים וכעם, מסיפורי ותמונות הזוועה?

את התשובה, או חלק ממנה, קיבלתי כשעזבנו את אושוויץ והגענו לבירקנאו. התלמידים, שהיו רגועים והתנהגו למופת עד לרגע זה, נתקפו תזזית. איפה הדגלים? איפה הדגלים? אנחנו חייבים את הדגלים! מה זאת אומרת יש רק עשרה דגלים?! באותו רגע הבנתי, מדוע שמרו את אושוויץ ליום האחרון של המסע – אם הם היו מצטלמים עם הדגל על פסי הרכבת של בירקנאו ביום הראשון, לא יודע כמה הם היו מקשיבים אחר-כך. באופן אירוני למדי, שלא כמו בתקופת השואה, הפעם סילקו את כל היהודים מבירקנאו… בגלל הקור.

וכדי שלא יהיה ספק שהתלמידים יוצאים מהמסע עם התובנות הנכונות, מבירקנאו נוסעים ישר לשדה התעופה. שלא יהיה זמן לשאול, לתהות, לדבר. ובכל זאת, כבר בשדה-התעופה, שאלתי את אחת התלמידות איך היה המסע. התשובה: "האמת, בזבוז של כסף. היה כיף עם החברים והכל, אבל לא בכיתי כל המסע, חוץ מאשר היום באושוויץ, וגם זה רק בגלל התמונות."

אז מי אנחנו? אלו שנותרו.

ומה מעשינו? מנ-צי-חים.

ותפקידנו בעולם? לנקום – בעצם קיומנו.

אף מסע לפולין לא שלם ללא הטקסים שלו – במחנה, ביער, בגטו. כי מילים לא מספיקות בשביל לשמר את רמת הרגש הדרושה. יזכור, קדיש, שיר או שניים, ומסיימים בתקווה.

עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו.

אבל חופשי ממה?

וחופשי למה?

העם היהודי יהיה חופשי רק כאשר יפסיק לחפש הצדקות לקיומו בעברו, באסונות שלו, בארצות ובעמים שמעבר לים.

כולנו – כפרטים וכעם – נהיה חופשיים באמת רק כאשר נעסוק ביצירה של יש מיש, ולא של יש מאָיִן. כל עוד מקומו של האָיִן בחיינו גדול ממקומו של היש, לא נוכל להשתחרר מכבלי העבר וליצור את חברת המופת עליה חלמה חבורה של יהודים אי שם לפני מאה וכמה שנים.

%d בלוגרים אהבו את זה: