שתפו:

אני לא מכיר אף הורה, שבתשובה לשאלה הזו לא ישיב, שאין לזה מספר. שחינוך הילדים הוא הדבר הכי חשוב לו בעולם, כמעט, ושכסף לא יהיה המכשול לזה. ובכל זאת, כאשר באים לדבר על שכר המורות ועל מה צריך לעשות כדי לשפר את מערכת החינוך, המורות הופכות מהפתרון לבעיה. מדוע זה כך? אני מאמין, שלכל אחד מאיתנו יש דעה מעט אחרת על מהו החינוך הראוי והטוב ביותר לילדיו. כל אחד מאיתנו מצפה שהמערכת תתאים את עצמה לתפיסת החינוך שלו, אלא שמערכת ציבורית, המכוונת לכל ילדי המדינה, אינה יכולה לעשות זאת.

אז מה כן אפשר לעשות? התשובה היא כפולה – שיח מתמשך, ואמון. לאורך השנים היו לי לא מעט אי-הסכמות עם המורות והמחנכות של הילדים שלי. ואני יודע, שלהרבה הורים בכיתות החינוך שלי, ובכלל בכיתות שלימדתי, היתה וישנה עדיין ביקורת על הבחירות החינוכיות שלי. אבל למרות אי-ההסכמות הללו, תמיד האמנתי שכל המורות שהילדים שלי פוגשים רוצות בטובתם. שהם חשובים להן. ואני חושב, שההורים שפגשו אותי בתור מורה חשו את אותם הדברים לגבי.

האמון הבסיסי הזה הוא הרכיב שחסר לנו היום יותר מכל דבר אחר. בשיח הציבורי המורות נתפסות כלא-מקצועיות ועצלניות, וההורים כמי שרק מחפשים בייביסיטר לילדים, שיאפשר להם להיות כמה שיותר בעבודה. אבל שתי התפיסות הללו רחוקות כל-כך מהמציאות. כולנו רוצים בטובת הילדות והילדים שלנו. לכולנו יש תפקיד בחינוך שלהם ולכולנו יש אחריות לספק להם את החינוך הטוב ביותר האפשרי.

בתור אבא, אני רוצה שהמורות של הילדים שלי יוכלו לראות אותם, שיכירו אותם ושיהיה להן פנאי וכוח לקדם אותם לפי צורכיהם. אני רוצה בדיוק את אותם הדברים בתור מורה.

כמורה, אני רוצה להעשיר את התלמידות והתלמידים שלי, לאתגר אותם ולדחוף אותם קדימה, לעורר אצלם סקרנות וביקורתיות, לפתח אצלם אחריות ומוטיבציה פנימית ללמוד ולהתקדם. ואלו בדיוק הדברים שאני מצפה מהמורות של הילדים שלי לעשות עבורם.

כולנו רוצים שהגברים והנשים הטובים ביותר שיש יבואו להיות מורות ומורים. אז כן – צריך להעלות את שכר המורות הצעירות.

אבל כולנו גם רוצים שמורות ומורים טובים יישארו במערכת ולא יעזבו אותה אחרי פחות מחמש שנים, כפי שקורה לכמחצית מהמורות החדשות. אז כן – צריך לאפשר לשכר המורות לגדול עם השנים.

האם וותק הוא המדד הטוב ביותר שיש לאיכותה של מורה? כנראה שלא. שום מדד חיצוני לא ישקף באמת את איכות העבודה של המורות והמורים. זה מורכב מדי, עם יותר מדי גורמים שמעורבים בתהליך. אבל בתגמול על-בסיס וותק יש אמירה – אנחנו מאמינים בכן, סומכים על הרצון שלכן לעשות את הכי טוב עבור ילדינו, ורוצים שתמשיכו לעבוד ולהשתפר.

אך כדי לאפשר את זה אין די בהעלאת השכר. יש לתקן את בעיות היסוד של המערכת, אשר מונעות מהמערכת להפיק מעצמה את המירב. לא אמנה כאן את כל הבעיות, אבל אתייחס לחמש מתוכן, שנראות לי מרכזיות:

1. הכיתות גדולות מדי. כמורים, אין לנו איך להגיע אל כל התלמידות והתלמידים, בייחוד לאלו שהכי זקוקים לנו. נכון, מחקרים מראים שאפשר ללמד גם 40 תלמידים בכיתה, וגם 50, ושלהקטין את הכיתות מ-36 ל-30 לא ישנה משמעותית את התוצאות. אבל לזה יש שתי תשובות – הראשונה, היא שהקטנה ל-30 תלמידים אולי לא תעשה הבדל משמעותי. אבל מניסיון אני יודע, שההבדל בין כיתה של 32 תלמידים לכיתה של 24 הוא תהומי, מבחינת היכולת לראות כל תלמיד.ה, לתת להם מקום להתבטא, לסייע להם באופן שמתאים להם.
   התשובה השנייה היא, שאני לא נמצא בכיתה רק כדי ללמד, רק כדי להעביר את החומר. זו לא הרצאה, ומה שהתלמידות והתלמידים שלי זקוקים לו הוא הרבה מעבר לנוכחות של אדם מבוגר בכיתה, שמדבר ברצף שעה וחצי. ואת הדברים האלו, שמעבר להרצאה, הרבה יותר קשה לעשות בכיתות גדולות.
2. המורות והמורים מתבקשים כל הזמן למדוד ולהעריך את התלמידים. גם כאן, יש מחסור עצום באמון של משרד החינוך במורות ובמורים. אנחנו נדרשים להציג תוצאות מדידות, ולכן אנחנו עוסקים שעות רבות מאד בהכנה של בחנים, מבחנים ועבודות, ולאחר מכן בבדיקתם. ובמבנה המשרה הקיים של מורות, אין לנו באמת מתי לעשות את זה. אז או שאנחנו עושים את זה באופן חלקי ולא רציני, כזה שלא מפיק ערך חינוכי מן המבחנים והעבודות, או שאנחנו עושים את זה מהבית, על חשבון זמננו הפנוי. וזה שוחק ומתיש.
3. שילוב תלמידי החינוך המיוחד בכיתות הרגילות. כרעיון מדובר בדבר מבורך, שיש לו ערכים חיוביים רבים, הן עבור תלמידי החינוך המיוחד והן עבור כלל התלמידות והתלמידים. אבל בפועל, ללא תמיכה והכשרה מתאימות למורות, השילוב הזה יוצר תחושה קשה של כישלון, ומכניס לכיתה אתגרים שקשה עד בלתי-אפשרי להכיל במצב הקיים. גם אם מכניסים סייעת לכיתה, זה דורש הכשרה והכנה של המורות, וזה דורש לתת להן זמן לעבוד עם הסייעת מחוץ לכיתה – לתאם, להתכונן, ללמוד…
4. התכנים הלימודיים המכוונים לתלמידים ושיטות העבודה המיושנות מאלצות את המערכת כולה למקד את המאמצים רק בתוצאות הנראות לעין. במובן זה, רפורמת המח"ר שנכנסת לתוקפה בימים אלו היא צעד בכיוון הנכון, אך גם כאן, חוסר האמון במורות מביא את משרד החינוך לדרוש ריבוי משימות ועבודות, ויוצר מנגנון נרחב, מסורבל (ויקר) של בקרה על עבודת המורות והמורים. וללא תגמול ראוי, בכסף או בשינוי מבנה שבוע העבודה, הרפורמה רק תכעיס ותרחיק מורות ומורים רבים, שגם כך הם מותשים ועמוסים באופן שאיננו סביר – הן ביחס לשכר, והן ביחס ליכולת לעשות עבודה טובה וראויה.
5. בהמשך לכך – העומס על המורות והמורים הולך ומחריף. גל העזיבות שהולך ומתגבר מטיל עומס גדול עוד יותר על המורות שנותרות מאחור. העזיבה של מורות וותיקות אומרת שידע וניסיון יקרים מפז אובדים, ושלמורות הצעירות יש פחות ממי ללמוד ועם מי להתייעץ.

מה שאנחנו זקוקים לו כולנו – הורים, מורות ותלמידים – הוא מערכת שבה מורות יכולות להשתפר עם הזמן. שבה הן מרגישות, שיש להן מקום לצמוח ולגדול, שהן יכולות להשפיע על איכות החינוך שהן מעניקות לילדינו.

כיום המערכת נמצאת במשבר רב-ממדי, שאת התוצאות שלו אנחנו מתחילים רק עכשיו לראות – יש מחסור באלפי מורות, מורות וותיקות וטובות רבות פורשות, וכבר שמעתי מלא מעט מהן, שנמאס להן להיות שק החבטות של כולם. שהן רוצות לעשות את העבודה שלהן, אבל שככה אי-אפשר להמשיך.

וזה לא עומד להשתפר. ההשפעה של שלוש שנות קורונה על תלמידות, תלמידים, מורות ומורים היא עמוקה מאד, ואנחנו עוד לא יודעים בכלל כמה הרסניות יהיו התוצאות של השנים הללו. וזה לא שהמצב היה נפלא לפני כן.

האם המערכת צריכה להשתנות? ללא ספק. ובמקומות רבים במערכת מתחוללים לא מעט שינויים. מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לתת מקום אמיתי לבחינה של השינויים הללו, ללמידה שלהם, לחשיבה משותפת עליהם. המאבק שהובילה יפה בן-דוד הוכיח שני דברים.

מצד אחד, הוא הוכיח את חשיבותו של ארגון עובדים גדול, חזק ונחוש, שמוכן לממש את כוחו על-מנת להביא הישגים לחבריו.

מצד שני, הוא גם הוכיח את הצורך לחולל שינוי עומק בהסתדרות המורים עצמה – שינוי שתכליתו כפולה: לאחד את כל עובדות ועובדי ההוראה, מגן ועד סוף תיכון, בארגון אחד שייתר את הצורך בארגון המורים; ולהחזיר את הסתדרות המורים למעמד לא רק של ארגון עובדים, אל גם של איגוד מקצועי, המגדיר מהו חינוך טוב וראוי ונאבק עליו, על-מנת שכל ילדי ישראל יוכלו ללמוד בכיתות קטנות ומשוכללות, עם מורות ומורים הגאים במקצוע שלהם ומגיעים לעבודה בשמחה ומתוך אמונה מלאה בחשיבות השליחות שלקחו על עצמם.

הסרטון כאן

שתפו:

השבוע הייתי חיובי מאד. לקורונה, כלומר. מה שאומר, שלימדתי את התלמידים שלי מרחוק.

יופי של דבר, החידוש הזה שהכניסה לנו מגיפת הקורונה לחיים. אני יכול להיות חולה, ועדיין ללמד.

בעוונותי, אני מלמד את הכיתות החזקה לימודית אצלנו בבית-הספר. אז אשכרה היתה ציפייה בבית-הספר שהם יישבו בכיתה, ואני אפתח זום ואלמד אותם מרחוק. ורק שיהיה ברור – החיוביות שלי לקורונה הגיעה עם תסמינים שליליים ביותר. אבל אם אפשר ללמד מרחוק, אז אפשר ללמד גם כשחולים, לא? ואני לא מאשים את בית-הספר בעניין הזה בכלל. מצוקת כוח האדם בחודשיים האחרונים היא מטורפת, ואין אדם שאני מקנא בו פחות מאשר אחראי המערכת בבתי-הספר.

אבל לא על זה רציתי לדבר היום. רציתי לדבר דווקא על התלמידות'ים.

הכיתה ההפוכה?

כי לא פתחתי להם זום השבוע. הכנתי להם משימות א-סינכרוניות (הנה, עוד מילת קסם שנכנסה לחיינו בשנתיים האחרונות, נכון?). והחלטתי שזו דווקא הזדמנות טובה לעבוד בשיטת הכיתה ההפוכה (כן, הכל היום בחינוך הוא שיטות. וכלי חשיבה. ומהפכות. כלומר – הכל סיסמאות), יעני – לתת להם ללמוד חומר לבד, ואחר-כך לעבוד עליו ביחד בכיתה.

אז נתתי להם חומר ללמוד לבד, שעוסק בנושא הגבלת השלטון – סעיף שהתחלנו כבר לדבר עליו שיעור קודם, והודעתי להם שלמחרת בשיעור יהיה בוחן על מה שקראו.

התפלגות הציונים בבוחן

אז הנה לכם התפלגות הציונים של הכיתה בבוחן. מזכיר – כיתה י', כיתתת מצטיינים, כיתה קטנה מאד (מקרי), שנה שנייה שהם לומדים איתי. אז נכון, 6 תלמידות'ים קיבלו ציון שמעל 90, ואף תלמיד לא נכשל. אבל 3 תלמידים קיבלו מתחת ל-70. שזה כמעט 20% מהכיתה.

אלו נפלאות ההוראה מרחוק. יש המון דברים שאני יכול, כמורה, לעשות בהוראה מרחוק. חלקם ממש מוצלחים. חלק באמת יכולים לעשות שינוי בדרכי ההוראה הרגילות שלי, ולהעביר חלקים מהאחריות על הלמידה חזרה לתלמידות'ים. אבל ההוראה מרחוק טובה, בסופו של דבר, לאותם 10 תלמידים שכבר מסוגלים לקחת אחריות על הלמידה שלהם. אלו שלמען האמת, עושים את זה רוב הזמן גם בלמידה המסורתית, בכיתה. כי מה שאסור לנו לשכוח הוא, שעשרת התלמידים החזקים כאן הם לא עשרה מתוך 17. הם עשרה מתוך כ-180 תלמידות'ים בשכבה.

וגם ה-7 עם הציונים הנמוכים יותר, נכנסו לחומר הלימוד. וקראו אותו. ועשו את הבוחן. סיכוי טוב שהם למדו משהו, לפחות. בכיתות אחרות הנוכחות בשיעורים מקוונים היא 50%, או 30, או 20. שיעור הביצוע של משימות א-סינכרוניות נמוך אף יותר. הוראה מרחוק, בעיני, נידונה להגדיל את הפערים הגדולים ממילא בין חזקים וחלשים. וזו לא שאלה של שיעורים מושכים יותר או פחות. למידה מרחוק הופכת את הבריחה, או ההימנעות, מלמידה לקלה הרבה יותר, למי שלא מעוניין בזה מלכתחילה. אז נכון, זה חלק מהכישלון הרחב יותר של המערכת לייצר מוטיבציה ללמידה אצל כלל התלמידים, אבל הפתרון לבעיה הזו לעולם לא יהיה טכנולוגי.

זה לא פוסט פוליטי – זה לא ניסיון לטעון שכן צריך בידודים, או לא צריך בידודים, שכולם יבואו גם אם הם חולים או שיישארו בבית גם אם הם בריאים ומחוסנים. זו בעיקר תזכורת – גם לעצמי – בדבר החשיבות שבמפגש האנושי. תזכורת לכך שאין תחליף למפגש פנים אל פנים, ללא חציצות, בין מורה לתלמידים. שאם כבר, אז דווקא היום, אחרי שנתיים של קורונה, התלמידות'ים שלנו זקוקים לנו יותר מאי-פעם. ואולי גם כן, בכל זאת, איזו הערה קטנה לכל אבירי הטכנו-למידה – יש ילדים שיכולים ללמוד לבד, מהבית, דרך המחשב. הם מיעוט. קטן. וגם הם, יוכלו להפיק בעיקר טוב ממפגש משמעותי עם חברות וחברים, ועם מבוגרים שרואים אותם ורוצים בטובתם. אבל רוב הילדות והילדים לא יוכלו ללמוד לבד. לא אם לא נלמד אותם לעשות את זה. ובשביל זה אנחנו צריכים לפגוש אותם.

הוראה מרחוק יכולה להרגיש טוב מאד, לפעמים. למידה מרחוק? מורכב יותר.

נ.ב.
בהקשר של הפוסט הזה ממליץ מאד מאד לקרוא את הספר של גילי רומן, מחנך בחסד, "אחרון מסוגו". ספר מרגש וקסום.

ואיך, אולי, אפשר לעשות את זה אחרת

הנה מגיע לו סוף דצמבר, והגיע הזמן לכתוב תעודות מחצית. למי שאין כוח לפילוסופיה, ורוצה לקפוץ לפרקטיקה, מוזמנת לעבור לכאן.

{סוגריים גדולים – כן, המחצית היא רק עוד חודש. וגם חלוקת התעודות. אבל תהליך הכתיבה של התעודות הללו הוא ארוך, ולוקח כמעט חודש. באופן דומה לזה שיום ההורים – השיחה האישית של מחנכת הכיתה עם כל תלמיד'ה והורה – מתקיים 3-4 שבועות לאחר הישיבה הפדגוגית של הכיתה. כלומר יש פער משמעותי בין הבנת המצב על-ידי המערכת לבין ההעברה שלו לתלמיד'ה. זו בעיה. כרגע, לפחות, אין לי פתרון טוב להציע לה}

בכל מקרה, השנה החלטתי לעשות את תהליך הכתיבה של ההערות לתעודה קצת אחרת. למעשה, באופן מאד לא אופייני לי, התחלתי לחשוב על זה עוד בשנה שעברה, ואפילו הכנתי את הפעילות כבר בקיץ. אז אולי גם לי עוד יש תקווה…

השאלה המרכזית שהעסיקה אותי, כפי שמעידה הכותרת של הפוסט הזה, היא בשביל מי ובשביל מה טובות התעודות הללו? למה אנחנו מתאמצים כל-כך? ואנחנו מתאמצים. מאד. אולי כדאי להתעכב טיפה על תהליך הכתיבה של התעודה, כדי להבהיר את הפער שאני חש.

תהליך הכתיבה של התעודות התחיל, במובן מסוים, כבר לפני חודש לערך, כאשר התבקשנו לעבור על מאגר ההיגדים לתעודה, שבו משתמשות כל המורות (כן, גם זה נושא לפוסט נפרד). השבוע התבקשנו, מורי המקצוע של הכיתות השונות, להעביר ציונים והערכות למחנכות הכיתות, על-מנת שאלו יוכלו לכתוב את ההערכות האישיות שלהן לכל תלמיד'ה. אלו הערכות מעמיקות, ומושקעת בהן חשיבה רבה על כל תלמיד'ה – על החוזקות, האתגרים, הדברים שרוצים להביע עליהם הערכה והמסרים שהכי חשוב לנו שיעברו הלאה. הן גם עוברות על הערכות מורי המקצוע כדי לוודא התאמה בין הציון לבין ההערכה המילולית, לראות שאין אמירות לא מתאימות ולעשות הגהה.

הערכות המחנכת עוברות למנהלות הבתים (בדומה לרכזות שכבה בבתי-ספר אחרים) לביקורת נוספת, הן על הניסוח וההגהה, והן על התוכן. לאחר שאלו אישרו, עוברות כל התעודות למנהלת חטיבת הביניים או למנהל בית-הספר, שעוברים עליהן פעם נוספת ומוסיפים את חתימתם. כמובן, שאם יש תיקונים, אז כל התהליך חוזר אל המחנכת, וחוזר חלילה. כך שבסופו של דבר מקבלים התלמידים תעודה, המורכבת משלושה חלקים מרכזיים – הערכות מילוליות בכל מקצוע, ציון בכל מקצוע, והערכה מילולית של המחנכת.

עכשיו, בהרמת יד בלבד – על מה לדעתכם מסתכלים התלמידים?

אז כמחנך היתה לי הפריבילגיה להושיב כל תלמיד'ה ולהקריא להם את הערכת המחנך. ככה ידעתי שהם לפחות שמעו את המילים פעם אחת, גם אם לא מעבר לכך. כמורה מקצוע, אף שאני נמנע מהשימוש בבנק ההיגדים (בעיקר כי קשה לי יותר לבחור משפטים מתאימים מהמאגר מאשר לנסח אותם בעצמי, ולמזלי העברית שלי טובה מספיק כדי לא ליצור עבודת הגהה נוספת למחנכות ולמנהלים), אני יודע שספורים מאד התלמידים שיקראו את ההערכה המילולית שאני כותב להם.

אז מכאן עולה השאלה – בשביל מה זה טוב? ובשביל מי? ובהתאם לכך – מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהתעודה, ובייחוד תעודת אמצע השנה, תשרת טוב יותר את המטרות הללו?

לשאלה 'בשביל מי' יש שלוש תשובות אפשריות. או ארבע. בשביל התלמיד'ה; בשביל ההורים; בשבילנו, המורים; בשביל "המערכת". כדי לחסוך לכם בזמן הקריאה, אגיד בפשטות שאם זה בשביל המערכת אני ממש אשמח לדעת, כי אז אוכל לחסוך לעצמי המון שעות עבודה. המערכת לא צריכה שאשקיע בזה כל-כך. ואם זה בשבילנו, המורים, זה גם לא ממש מעניין, כי אז לא לגמרי ברור לי איזה צורך משמעותי זה משרת, וגם במקרה הזה יהיה לי קשה מאד להצדיק את ההשקעה ואת החשיבות שמייחסים לתעודות הללו. כך שנשארות שתי תשובות אפשריות, שעשוי להיות להן ערך – התלמיד'ה וההורים.

נתחיל מההורים – מה אנחנו, כהורים, רוצים לראות בתעודה? הכי טוב כמובן זה לראות שהכל בסדר, ושהילד מקבל רק מחמאות. הכי טוב, אבל גם, באותו הזמן – לא ממש מעניין. ואנחנו רוצים לדעת אם יש קשיים, ואיפה. ואיפה שיש קשיים – מה אפשר לעשות כדי להתמודד איתם ולהשתפר. ושוב, בהרמת יד בלבד – מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה הוא ראה, כהורה, משהו כזה בתעודה של הילד? ואני מתכוון כאן בעיקר להערכות של מורות המקצוע, כי בהערכות המחנכת זה דווקא בהחלט עשוי להופיע. כלומר, אם התעודה היא בשבילי בתור אבא, אז היא נחמדה כדי לקרוא מחמאות (ואז זה קצת מבאס לדעת שאלו משפטים מוכנים מראש מתוך מאגר, לא?), ואולי אולי אולי טובה כדי לנזוף בילד ולהגיד לו שאני מצפה ממנו להשקיע יותר, ולוותר על זמן מסך, ובלה בלה בלה.

אז מה לגבי התלמיד'ה? הרי הם ה"לקוחות" המרכזיים של המערכת הזו, לא? אז הגיוני שהתעודה תהיה עבורם. אבל אם הם מסתכלים רק על הציונים, אז זה שוב מחזיר אותי לשאלה – למה לעזאזל אני משקיע כל-כך בכתיבת ההערכות האישיות שלהם? ואם, נגיד, במקרה, הם כן קוראים את ההערכה שלי – מה היא אומרת להם? איך הם מקבלים את זה? האם היא יכולה לעזור להם להשתפר? ובמה?

טוב, חפרת – אז מה אתה מציע, תכל'ס?

בגדול – שהתלמידים יכתבו לעצמם את ההערכות לתעודה. למה?

כי בעיני, התעודה אמורה לאפשר לתלמיד'ה להתבונן במחצית החולפת ולחשוב מה היה טוב, מה פחות, ומה ניתן לעשות כדי להשתפר במחצית הבאה. וכי אני רוצה שהם ייקחו אחריות על התהליך הזה, ושלא יהיו תלויים במה שאנחנו, כמבוגרים, אומרים להם על עצמם. אבל אם כבר הם כותבים לעצמם את ההערכה, האם אפשר להפיק מזה משהו מעבר? הרי כאשר אני, כמורה, כותב לתלמידות'ים הערכות מחצית, אני עושה את זה למול ציפיות מסוימות, שבראש שלי הן מוגדרות היטב. אבל ממש לא ברור שהם יודעים מה אני מצפה מהם. ועוד יותר מזה – די ברור, שהם לא יודעים מה הם מצפים מעצמם לעשות. אז תהיתי אם ניתן להשתמש בכתיבת ההערכות לתעודה ככלי עזר לבניית "תכנית עבודה". או לפחות מרכיב מסוים בתוך תכנית עבודה.

אז זו היתה נקודת המוצא, ועם זה התחלנו לעבוד, לפני כחודש. כשלב ראשון, כל תלמיד'ה קיבל'ה את הדף הבא:

ההתחלה – רפלקציה על תעודות קודמות

היה מרתק לראות מה התלמידים מחפשים בהערות של המורות שלהם, ויותר מזה, מה הם לא רוצים לראות שם.

דוגמאות נוספות להערות שפגעו בהם:
"יסודות החומר לא שלמים, כי אני לא עובדת מספיק בבית", וההסבר לפגיעה – "לא מובן לי איך מורה יכול לדעת כמה אני עובדת בבית"; "אתה לא משקיע בשיעור, מצפה ליותר" – אבל כן ניסיתי להצליח בשיעור הזה; "עליך לבצע יותר פעילות גופנית בשעות הפנאי" – אבל אני מתאמן כל השבוע, ו-4 פעמים בשבוע בחדר כושר; "לא משקיעה, לא איכפת לה מהמקצוע ומעבודתה, לא מגישה שיעורים" – אבל כל השנה השקעתי והתמדתי, ולמרות שהציונים היו לא וואו כן היה לי חשוב; "חסר ידע קודם" – אבל זו לא היתה אשמתי.

ומה משמח אותם בתעודות?
"שאני משתפרת בהישגים כי אני מבצעת את המטלות ומשתתפת בשיעורים"
"שאתה נשאר על ממוצע ציונים גבוה"
"העבודה שלך הולכת ומשתפרת, הן מבחינת ההקפדה על הגשת המטלות והן מבחינת איכותן"
"שאני עובד וגם מסביר מזמני הפנוי כדי לעזור"
"אני רואה את ההתאמצות ואת ההתקדמות"

אז מה הם היו רוצים לראות בתעודות שלהם?
"כלים להצלחה, הערות בונות אבל לא מכשילות, שיעריכו את המאמץ שלי"
"שיכתבו לי בדיוק מה אני צריך לשפר, ולא יגידו לי את זה בדרך עקיפה"
"את החסרונות שלי, מה אני לא טוב, אבל! שיהיה בעדינות"
"איך להשתפר, אפילו אם הציון הוא טוב"
"הערות בונות + דרך"
"הערה שהיא לא מזלזלת בעבודה שלי, אלא יכולה לגרום לי לרצות לעלות למעלה כמה שיותר, ואם יש דברים טובים אז לפרגן עליהם"
"ביקורת בצורה ישירה, אבל עם רגש"

והערה שחזרה על עצמה – בשביל מה להתאמץ לקרוא את ההערכות של המורות, אם הן בכל מקרה חוזרות על עצמן מילה במילה, שנה אחרי שנה?
כלומר, מה הם בסך הכל מבקשים? שהתעודה תשקף את זה שהמורות רואות אותם. שאיכפת להן. שהן מכירות אותם. ושהן יכולות לתת להם כלים להתקדם ולהשתפר.

אז מה עושים עם זה?

השלב הבא היה לכתוב את ההערכות, שהם כן היו רוצים לראות שיופיעו בתעודה. כלומר, להכין לעצמם בנק היגדים, מתוכו הם יוכלו לבחור את ההיגדים שמתאימים, לדעתם, לתפקוד שלהם במחצית החולפת. לצורך כך הם קיבלו מטריצה ריקה, שבה השורות ייצגו קטגוריות של הערכה, והעמודות רמות של תפקוד. כדי להקל קצת, הם קיבלו גם מטריצה שיש בה דוגמאות לרמות שונות של הערכה בתחומים השונים.

בנק היגדים אישי למילוי

האמת שהיה להם לא פשוט. בעיקר ההבנה שהם לא כותבים כרגע את ההערכה שלהם לתעודה, אלא את הציפיות שלהם מעצמם. כלומר – איך תיראה הצלחה שלהם? איך ייראה כישלון? זה בהחלט משהו שאני עדיין צריך לעבוד על ההעברה שלו.

ובכל זאת, הם מילאו. ברמות שונות של רצינות, ברמות שונות של הבנה, אבל מילאו:

בנק היגדים אישי – דוגמאות

לא מעט מההיגדים דומים להפליא להיגדים שמופיעים גם כך בתעודות שלהם. וזה לא מפתיע – אני מנסה לשחרר אותם משנים לא מעטות של קיבעון מחשבתי, והם לא מכירים שום דבר אחר. ובכל זאת, שווה להקדיש קצת זמן כדי לקרוא את הדברים שהם העלו. ואגב – גם במקומות שהם בחרו דברים שקיימים בבנק ההיגדים הבית-ספרי, ההבדל כאן הוא שהם בחרו בהם. הם ראו בהם משהו שיכול לשרת אותם, או שהם ישמחו לראות בתעודה שלהם.

אחרי שהם מילאו, עברתי על כל ההיגדים שלהם, עשיתי הגהה והעברתי לקובץ. גם את זה צריך לשפר במחצית הבאה. השלב האחרון היה השבוע – חילקתי (או שלחתי, למי שלא היה) את מאגרי ההיגדים האישיים שלהם, וביקשתי מהם לסמן את ההיגדים שמתאימים, מבחינתם, להערכת העבודה והתפקוד שלהם במחצית החולפת. כלומר – ביקשתי מהם שיכתבו, בפועל, את ההערכות שלהם לתעודה.

בחירת היגדים לתעודה

בשלב הזה (ובעצם לכל אורך התהליך) מה שהיה הכי מעניין הוא השיח סביב כל העניין:
"אבל איך אני יודע'ת שאני אקלע למה שאתה חושב?"
– "לא יודע, למה זה בכלל חשוב?"

"אבל אני לא יכול'ה לסמן את הכל בהכי טוב, זה יהיה להשוויץ"
– "מותר לנו להתגאות בדברים שאנחנו מצליחים וטובים בהם. זה אחד הדברים שהכי קשים לנו, לפעמים"

"חשבתי שאני אמורה לבחור משהו שיש סיכוי שאקבל"

וזהו, בעצם. עכשיו כל מה שנשאר לי הוא לחבר את ההערכות שלהם, להוסיף הערכה משלי (מודגש בצהוב) וציון, שמבוסס כמעט כולו על ציוני המטלות השוטפות שלו, ורק בחלקו הקטן (10%) על הערכה סובייקטיבית שלי.

מה הלאה?

אחרי חלוקת התעודות, הכוונה היא לחלק להם שוב את טבלאות ההיגדים שלהם, כדי שיבדקו מה עדיין נראה להם נכון, מה הם רוצים לשנות, ובעיקר – איך, ובמה, צריכה ההערכה של סוף השנה להיות שונה מאשר הערכת האמצע. דגש נוסף הוא לכוון אותם לכתיבה של היגדים ספציפיים לחומר ולמיומנויות שנלמדים השנה. וכמובן, לשמוע מהם מה דעתם על המהלך הזה, בכלל. בתקווה שאזכור לעדכן את הפוסט בעקבות הדברים שיעלו.

?WHY CAN'T I TALK

לפני כחודש וחצי סיימתי מחזור שני של חינוך כיתה – 3 שנים של עבודה אינטנסיבית ביותר עם 31 בנות ובני 16, ואז 17, ואז 18. 3 שנים בהן הרגשתי עצמי שותף, שלא לומר אחראי, לכל מה שעובר עליהם, להצלחות ולכשלונות, להתלבטויות, למפחי הלב ולשמחות הגדולות. אין כמעט רגש, אני חושב, שלא חלקתי עם תלמידותי ותלמידי לאורך השנים הללו.

לא עם כל אחת ואחד מהם, אמנם – לא כולם היו זקוקים שאספק להם את אותם הדברים. למעשה, כל אחת ואחד מהם דרש ממני להיות דמות מעט אחרת, לספק צרכים שונים. עבור חלקם הייתי צריך רק להיות שם. חלקם היו זקוקים לי כדי שיהיה על מי לכעוס. אחרים, שיהיה למי לבכות. למי לספר סודות. אלו היו שלוש שנים מתישות, סוחטות, מעצבנות, מרגשות ומשמחות. קשה להסביר את זה למי שלא חווה את מערכת היחסים המיוחדת הזו, אבל במובנים רבים אני מרגיש שכל אחת ואחד מהתלמידות'ים שלי הם גם קצת הילדים שלי. וחשוב לי להסביר, או לנסות ולהסביר, משהו לגביהם:

זה ממש ממש קשה, להיות מתבגר'ת. נכון, במבט לאחור זו נראית לנו תקופה נפלאה, שהכל בה פתוח, שכל העתיד עוד מחכה, שהגוף עושה כל מה שאומרים לו והאנרגיות, נדמה, הן אינסופיות. אבל אנחנו, שעברנו את זה, גם יודעים שזו תקופה עמוסת חששות, התלבטויות אינסופיות, צורך נצחי להוכיח את עצמך, ועוד ועוד ועוד.

ובעיני, זה הרבה יותר קשה להיות מתבגר'ת היום, מאשר כשאני, לפחות, עברתי את השלב הזה. נהוג לומר שהחיים היום הרבה יותר פשוטים. הכל הרבה יותר פתוח, הרבה יותר נגיש, הרבה יותר מיידי. אבל זה גם מה שהופך אותם לבלתי-אפשריים, לפעמים, בתוך הסערה של גיל ההתבגרות. כי הכל הרבה יותר מדי פתוח, הרבה יותר מדי נגיש, הרבה יותר מדי מיידי.

איך לומדים להבחין בין עיקר וטפל, בתוך מציאות שבה אתה לא באמת חייב לבחור, כי אפשר גם וגם?

איך יודעים מתי חברות היא אמיתית ונצחית, כאשר יצירה או ביטול של חברות נעשים בלחיצת כפתור?

איך אפשר להתרגש ולהתפלא לאורך שלבי הגילוי של המיניות, כאשר הכל גלוי ופתוח על המסך?

איך אפשר לצפות מהם להתחנך לקריאה מעמיקה וסבלנית, למאמץ שכרוך בגילוי ובהבנה של דברים, כאשר גם אני, כמבוגר, קורא רוב היום ציוצים בטוויטר, ומתפנה רק פעם בשנתיים לקרוא בלוגים (שלא לדבר על לכתוב בשלי)?

ואנחנו מכירים את זה גם כהורים. את כמה שהדברים הם מבלבלים יותר, מורכבים יותר. אנחנו רוצים לתת להם כל מה שאפשר, ואפשר היום לתת כל-כך הרבה יותר. ואז קשה לנו עם זה שהם לא מעריכים את מה שיש להם.

אז לא, הדור לא הולך ופוחת. אבל האתגרים שמולם הוא ניצב הולכים ונעשים מורכבים ומופשטים יותר ויותר, ולמולם הצעירות והצעירים הללו פעמים רבות נראים קטנים יותר.

זו גם התשובה בעיני, או לפחות חלקה, לשאלות רבות שעוסקות במבנה ובתפקוד של מערכת החינוך בימינו. שאלות שהרבה פעמים מוצאות את ביטוין בדיון סביב הגודל הרצוי לכיתה. כי אמת – אם התפקיד שלי הוא אך ורק להעביר לתלמידות'ים חומר, או להכין אותם לבגרות, כפי שטוענים חלק מההורים שנשמעים מדי פעם בציבור – אז אין שום סיבה להקטין את הכיתות שלנו. הרצאות אפשר לתת גם לחמישים ושישים תלמידות'ים. אולי זה אפילו יכין אותם טוב יותר ללימודים גבוהים. אלו שישרדו, כלומר.

כי לא כולם שורדים את המערכת. למעשה, רק חלק קטן מאד באמת מצליח בתוכה. שני השלישים הבאים פחות או יותר שורדים, צולחים את המהמורה הזו שנקראת בית-ספר. אבל יותר ויותר תלמידות'ים מוצאים את עצמם מפגרים מאחורי הדרישות, לא עומדים בקצב, הולכים לאיבוד. ולא בהכרח משום שהם לא מסוגלים מבחינת היכולות השכליות שלהם. אלא כי הכל פשוט יותר מדי בשבילם. נדמה לי, כי ההשפעות הרגשיות והנפשיות של מגיפת הקורונה על ילדות וילדים רבים הן הדגמה טובה למחסור במשאבים נפשיים שיש לכל-כך רבים מן התלמידות והתלמידים שלנו. ושלא תהיה טעות – זה לא משהו שהקורונה יצרה. זה היה שם כל הזמן, רק שהקורונה הוציאה את זה החוצה.

אני רוצה להדגים את מה שאני מדבר עליו בעזרת האומץ המופלא של אחת מהתלמידות שלי, שמצאה את המילים כדי לתאר את מה שעבר עליה בתור תלמידה חכמה ומוכשרת, שסובלת מהפרעת חרדה. הטקסט שלהלן (והציור הנלווה אליו) מראים עד כמה הצרכים האמיתיים של תלמידות ותלמידים רבים פשוט לא מוצאים מענה, הם פשוט – כפי שהיא מתארת את זה – שקופים למערכת. וחשוב לי להדגיש משהו שגם היא אומרת בעצמה – במצב הנוכחי של המערכת, פשוט אין סיכוי שמורות ומורים יצליחו לראות את כולם כפי שראוי; להגיע אליהם באופן אישי, לנהל איתם שיחות משמעותיות שכל-כך חסרות להם. נכון, זה לא פוטר אף אחד מאיתנו מאחריות לעשות כל שביכולתנו כדי לראות אותם, ליצור איתם קשר ומגע, להנחות אותם בסופה שעוברת עליהם בשנים הללו. אבל אם משהו עמוק, יסודי, לא ישתנה בשנים הקרובות באופני העבודה של מערכת החינוך, אנחנו נאבד יותר ויותר תלמידות ותלמידים מסוגה, וגם אחרים שיש להם צרכים אחרים שהם לרוב שקופים למערכת.

אז בבקשה – תקראו את מה שיש לה לומר. זה חשוב לה שישמעו גם את הקול שלה, ובייחוד שכל-כך קשה לה להשמיע אותו בקול רם. אז תפקידנו, כל אחד ואחת שקוראים את המילים הללו, הוא להיות הרמקול שלה. להשמיע את הקול החשוב הזה, לעשות אותה פחות שקופה. כי מגיע לה שיראו אותה. לה ולכל האחרים שיושבים שם בפינות האחוריות של הכיתות שלנו.

JelloShoulders

למורה.

אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר איך מרגישה חרדה. זה שונה מפחד. לפחד יש "הצדקה", והחרדה – היא פשוט מגיעה. לא ממש שואלת אותך, לא נותנת לך להירגע.

אני כרגע בסוף כיתה י"ב, בכיתת מופת. אובחנתי עם חרדה חברתית ואילמות סלקטיבית בכיתה ג', אבל סבלתי מהן מאז שנולדתי.

אילמות סלקטיבית היא יחסית נדירה אבל חרדה חברתית מאוד שכיחה, בעיקר בקרב ילדים שלומדים במסגרת רגילה בבית ספר רגיל. החרדה הזאת יכולה להתפתח עם השנים או להתפרץ בגיל מסוים.

בזמן בית ספר, בלי טיפול ובלי מודעות, היא יכולה להחמיר ולהביא אותך למקומות קשים.

חרדה חברתית יכולה להתבטא בכל מיני צורות ורמות. חלק לא יוכלו לדבר בכיתה ולחלק יהיה קשה ליצור קשרים חברתיים. חלק יסבלו מעצם הישיבה בכיתה מלאה בתלמידים וחלק בכלל לא יפגשו את החרדה בלימודים, אלא בחיים – להרים טלפון להזמין מונית או פיצה.

ככל שתופסים את החרדה ומטפלים בה מוקדם יותר יש יותר סיכוי להפטר ממנה.

אני פגשתי את החרדה בכל פינה, בעיקר בבית ספר. ומערכת שלא רוצה להבין.

לא יכולתי לענות על שאלה שמורה שאלה אותי, אבל לא בגלל שלא ידעתי את התשובה. המוח שלי חיבר בין פעולת הדיבור להרגשת סכנה, ובגלל זה כל פעם שמישהו פונה אליי בכיתה (מורה או תלמיד.ה) משתלטת החרדה.

הלב שלי דופק ממש חזק, כל כך חזק שדפיקות הלב שלי הן כמעט הדבר היחידי שאני שומעת. אני לא זוכרת את השאלה וכל מה שעובר לי בראש זה קיפאון ואימה. ואיתם המון שאלות – איך שוב נכנסתי למצב הזה? למה אני קפואה? למה אני לא מצליחה להפטר ממנה? או להוציא מילה? 

בנוסף לכך, אני מרגישה שכל הגוף שלי בוגד בי – האוויר נהיה כבד מדי לנשימה, שום דבר לא יוצא או נכנס.

ככל שהמורה מחכה יותר לתשובה, אני יותר מרגישה ששום דבר לא נרגע. עכשיו מגיעה ההרגשה החמה ואיתה הידיעה שאני הופכת לאדומה. אין לי מקום להתחבא, כל האימה פשוט מוצגת ככה, אבל עדיין המורה מחכה ואני פשוט לא מבינה – אם הם יכולים לראות את כל האימה, למה הם גורמים לי לעבור אותה שוב ושוב – כל יום ובכל שעה??

וסוף סוף, כשהכל מתחיל להירגע, אני מנסה להבין איפה טעיתי. הרי קשר העין היחיד שיצרתי הוא עם הרצפה, ואני יושבת ממש בסוף הכיתה.

בכל פעם סופרת אחורה את הדקות עד סוף השיעור – לא כי אני לא אוהבת ללמוד, רק בגלל התקווה שבשיעור הזה לא אצטרך להתמודד עם החרדה. 

בכל אסיפת הורים אותה השיחה – יש לה ציונים טובים אבל היא לא משתתפת בשיעור אז הייתי חייב.ת להוריד לה את הציון בתעודה.

תמיד עושה שיעורי בית, בזה אין בעיה – אני תמיד עושה. לא כי אני רוצה, אני עושה כי אם לא אעשה יכול להיות שהמורה תשאל מה קרה? ואני לא אוכל להוציא מילה. גם אם הייתה לי סיבה ממש טובה ללמה לא הספקתי אני אישאר ערה כל הלילה אם אני צריכה כי שום דבר לא משתווה לכאב בהתמודדות בלתי אפשרית עם החרדה.

אף פעם לא מפריעה – מה שהמורים אומרים בעצם זה היא לא מביעה דעה ואפילו לא אכפת לנו שיש לה אחת כזאת. היא לא מדברת וזה באשמתה.

אף פעם לא מאחרת לשיעורים – תנסו לחשוב למה, איך אני יכולה להיכנס לכיתה כשכולם כבר לומדים ואני זאת שמפריעה? כולם מסתכלים עליי, והפעם זו לא מחשבה שהחרדה אומרת לי אותה. 

ויותר נורא – מה אם המורה ת.ישאל למה איחרתי ואם בכלל יש לי סיבה?

ומה אם לא יהיה מקום בכיתה? מה אם ישימו לב לכמה את חרדה? ליד מי לשבת? זה לא שיש לי חברים, לא כאלו שמבינים. אולי לא בכוונה. אחרי הכל זאת תופעה קשה להבנה.

להפסיד שיעורים פתאום נראה כמו דרך התמודדות נחמדה כזאת שנותנת לי סיכוי לנשימה להרים קצת את הראש לפני מה שבא, שהוא בלתי נמנע כבר כל יום במשך 18 שנה.

משפחה יוצאת לחופשה או ביקור אצל הרופא שגורם לאיחור אפילו של דקה – המוח אומר אין כניסה.

כל אלו גורמים לחורים להצטבר ואז ההורים מתערבים והמורים שואלים "למה לא פשוט ביקשת עזרה?"

זה השורש של כל הבעיה – כל התקשורת שלנו מבוססת על קשרים חברתיים ודיבור וברגע שאין לך אותם, היכולות האלו לא פתאום מגיעות כי את צריכה עזרה.

ביום הראשון ללימודים יש סבב שמות. ותאמינו לי – אני יודעת מה השם שלי. אבל זה לא משנה, כי כשמגיע תורי הכל נתקע בגרון ומרגיש כאילו משהו חונק אותי. אבל זו "רק" החרדה. 

"הכל בראש שלך, את כבר בתיכון. אל תתנהגי כמו תינוקת ואל תשחקי את עצמך שאת לא יכולה לומר בסך הכל מילה."

תעצרו שניה. למה שאמציא משהו כזה, למה שאבחר שוב ושוב בהשפלה הזאת? איזו סיבה יש לי לא לומר את השם שלי או את מה שאני יודעת? לתת למורים לחשוב שאני לא מקשיבה או לא מספיק טובה בשביל להיות בכיתה.

לא משנה כמה אנסה תמיד אהיה מאחורה בכיתה, למרות שעבדתי שעות נוספות לרצות את החרדה. 

בלילה אין שינה ובבוקר אותה שגרה מתסכלת ומתישה שמבקשת ממני לעשות דברים שאני לא יכולה.

כשעברתי מהיסודי לתיכון, לא רצו לקבל אותי אחרי שלא הצלחתי לדבר בראיון. רק בזכות ההורים והמחנכת העתידית לכיתה הגעתי למכינה. במכינה היתה לי התמודדות ממש קשה כי זה הזמן להראות מה את שווה, אבל לא הצלחתי לומר מילה. לא הייתי אמורה להתקבל לכיתת מופת אחרי המכינה, הדבר היחידי "שהציל" אותי זה שקיבלתי ציון בין הגבוהים במכינה.

מה שאני מנסה לומר הוא שדיבור הוא לא תמיד הדרך הטובה לבדוק את היכולות של התלמיד.ה.

אני לא יודעת אם יש דרך אחרת אבל אני ממש מקווה. דבר כזה יכול להציל חיים אז בבקשה תהיו קצת רגישים.

אני לא בוחרת בזה, אני לא יכולה לדבר גם אם המחסום הוא בראש שלי.

וכך גם כל ילד.ה שסובל.ת מחרדה חברתית או אילמות סלקטיבית.

עד עכשיו הרגשתי אשמה במה שלא הייתה לי בכלל בחירה, עכשיו אני מבינה שאני פשוט שונה ואין בזה שום דבר רע והעולם הוא זה שצריך לגלות הבנה.

שתפו:

קצת מוזר לומר, אבל כן. בדיוק היינו עסוקים בסידור המטבח אחרי ארוחת הערב. הגדול נכנס למקלחת. הקטנים משתוללים, צועקים, ואנחנו – עייפים מכדי לעלות אליהם – צועקים להם מלמטה שיפסיקו.

וצפירה. כאילו שזו פעם ראשונה. כאילו שלא ידענו, שזה עומד לבוא. הגדול, כך הוא סיפר לי אחר-כך, בדיוק התחיל לצחצח שיניים, ונעמד עם המשחה בפה, נוזלת לו על החולצה, לעשות את מה שהורגל מגיל כל-כך קטן. לעמוד דום. ולהיות עצוב. ולזכור.

הקטן, מה לעשות, פחות ממושמע. גם פחות גדול. ובאמצע הצפירה מתחיל שוב להשתולל, לצחוק. תופס את עצמי רגע לפני שאני צועק עליו שיהיה בשקט, שיכבד. שעכשיו עצובים. וזוכרים.

ואז אני מבין. אני מבין שדווקא בדקה הזו, מה שאני רוצה לזכור הוא הצחוק הזה, ההשתוללות, התום. אני רוצה לזכור אותם כי הם הנכון. הם הנורמלי. אל הדברים האלו אנחנו צריכים לכוון את כל הווייתנו, את כל מעשינו. אל הסיכוי שהצחוק הזה יוכל להימשך, שהתמימות המופלאה הזו לא תיקטע על-ידי טקסים על-גבי טקסים, ותמונות, וקטעי מכתבים, וזכרונות לא לנו שמציפים את חיינו.

את כל הדברים שיש לזכור עלינו לזכור למען המחר, ולא למען האתמול. למען האפשרות שיום אחד, הזכרונות יהיו באמת ובתמים זכרונות של העבר, ולא הכאב של ההווה והחשש הנורא מפני העתיד.

ובעוד כמה שעות אני הולך לפגוש את השמיניסטים שלי, לשוחח איתם על המורכבות של היום הזה, על חשיבות השירות, התרומה, הנתינה… להתגאות בכל אחת ואחד שמספרים לי על השירות הקרבי שהם מתכוונים לצאת אליו בעוד חודשים ספורים, ולשמוח – עמוק עמוק בלב – עם כל תלמיד ותלמידה, שהולכים לכיוונים אחרים.

שתפו:

משנה לשנה הופך היום הזכרון לחללי מערכות ישראל קשה יותר ויותר עבורי.

והבנים שלי עוד קטנים, דווקא. יש לי עוד כמה שנים טובות עד שאחזור להפסיד שינה בגללם בלילה.

ובכל זאת, כל שנה הבוקר הזה של יום הזכרון ממלא את עיני וגרוני בדמעות חמות וצורבות יותר מאשר בשנה שקדמה לה.

רק השנה הבנתי, בשיחות עם תלמידים ובמהלך הצפירה, מה קורע אותי ככה מבפנים. כי בזמן הצפירה אני לא חושב על חברים שנפלו (התמזל מזלי כמעט באופן בלתי-סביר, במציאות שלנו, וכל משפחתי הקרובה, חברי ומכרי הקרובים שרדו את שירותם הצבאי בשלום יחסי), אלא על התלמידים שלי, שעומדים מולי. על הילדים המגודלים הללו, שביום הזכרון הבא כבר עלולים להיות חלק מרשימת הכשלונות הלא-נגמרת שלנו. חלק מרשימה מאשימה, מביישת – לא הצלחתם להפסיק את זה, לא הצלחתם להגן עלינו.

אני עומד מולם וחש בושה. בושה על העולם הקשה אליו אנחנו שולחים אותם, על זה שאנחנו מגדלים אותם להגן עלינו, לאחר שלא הצלחנו אנחנו להגן עליהם.  בושה על שלא עשיתי כל דבר שיכול אדם לעשות כדי להגן על ילדיו.

אני עומד מולם ושואל את עצמי איך אוכל עוד להכין אותם טוב יותר למה שמצפה להם? איך אפשר לחנך אותם בה בעת לקחת אחריות, לתרום, לסכן את עצמם עבור אחרים, ואולי גם להיפגע ואף לפגוע, ומצד שני לשמור על צלם האנוש, על המחשבה הביקורתית, על השאיפה לשלום ולשינוי?  איך אפשר לחנך אותם מצד אחד לבצע את הדברים ההחלטיים והמוחלטים ביותר שיכולים להיות, ומצד שני לראות כל הזמן את המורכבות, את השלם, את המציאות על שלל גווניה?

אנחנו מלמדים ילדים על האחר, על היכולת לראות ולהבין אותו כאדם שלם ונפרד, ושולחים אותם להילחם בכל מי שאחר. אני רוצה להמשיך להאמין ביכולת שלנו ושלהם להכיל את הניגוד הזה, אך המציאות של השבועות האחרונים -כולל השיח הקשה, המתלהם והלעומתי שהתפתח בקרב עמיתי ועמיתותי המורים – מציבה אתגר גדול מאד בפני האמונה הזו.

אני יושב וכותב, ויודע שבכל רגע אני עלול לקבל את הבשורה, שעוד שם נוסף לרשימת הבושה והאשמה שלי, שלנו. זו רק שאלה של מתי ושל מי, כרגע. אבל השאלה היחידה שבאמת מטרידה אותי בימים אלו היא, האם נדע למנוע את השמות הבאים? האם נדע למנוע את הניכור והשנאה בינינו, האם נדע לראות את האחר קודם כל כאדם, ורק אחר-כך כאחר?

אינני מעז להתפלל כרגע לשלום. כל שאוכל לבקש הוא, שיום הזכרון הבא לא יהיה קשה יותר מזה שחלף.

שתפו:

"תרביץ לנו," הם אומרים לי. "תרביץ לנו חזק."
"לא רוצה, מה אתם כלבים?"
"תרביץ לנו, אחרת אנחנו לא מבינים."
"אני באמת לא רוצה, לא בשביל זה אני כאן."
"תרביץ לנו, או שנראה לך מה זה בלאגן."
"טוב נו, אז אני ממש כועס."
"תגיד, מה, אתה עושה צחוק? נראה לך שזה מזיז לנו? תרביץ!!!"
"טוב, אז אני ממש ממש כועס, ואתם לא בסדר, ונו נו נו, ופויה."
"אתה צודק. לא הבנו. תרביץ לנו."
"אבל תלמידים יקרים, באמת שאני לא רוצה, זה ההיפך הגמור מכל מה שבאתי לעשות."
"זה מאד יפה מצידך, אבל אחרת אנחנו לא מבינים. אולי תקלוט כבר? אם לא תרביץ לנו, לא תוכל לעשות כאן שום דבר. אנחנו פשוט לא נספור אותך. אז מה אתה בוחר?"
"באמת? אתם רוצים לומר לי, שאתם במודע ובכוונה בוחרים לחטוף מכות? מה, אתם נהנים מזה? יש לזה שם, אתם יודעים… טוב, בסדר, אם אתם כל-כך מתעקשים. אז תחתמו כאן, בבקשה, שאתם מסכימים להיענש על כל ציוץ, שאתם מסכימים שלא להתווכח על ציונים, שהפלאפונים שלכם יישארו רוב היום אצלי, ש…"
"חתמנו. עכשיו תרביץ."
"זה יכאב לי יותר מאשר לכם, אבל בסדר: הנה לכם. והנה. והנה.

מרוצים? עכשיו אפשר ללמוד? אז מה שרציתי לספר לכם הוא, שלפי התפיסה הדמוקרטית, כל אדם הוא בן-חורין ושווה זכויות, והוא שואף להכריע על גורלו בעצמו. כן כן, תכתבו. מילה במילה."

אתם רואים? כשאתם יושבים בשקט ועושים כל מה שאומרים לכם, אתם יכולים ללמוד איך להיות בני-אדם חופשיים."

(בינתיים, אי שם בפינה אחורית בראש: 'ואו, זה עובד. והאמת? זה גם קצת כיף…')

שתפו:

בשבועות האחרונים הייתי עסוק מאד בפרידה מבית-הספר בו עבדתי כמורה וכמחנך בשלוש השנים האחרונות. בית-הספר שלי הוא בית-ספר קטן לנוער נושר, וזכיתי לעבוד בו בתנאים, שהייתי מאחל לכל מורה בארץ – כיתות קטנות, יחס אישי, שעות רבות המוקדשות לחינוך, משאבים רבים לעבודה… כמובן, זהו בית-ספר חצי פרטי, ומי שכבר מכיר אותי קצת יודע מה אני חושב על שירותי ציבוריים שממומנים בכסף פרטי. אבל למרות הקושי האידיאולוגי, לא זו הסיבה המרכזית לעזיבתי. למה כן? אגיע לזה.

להפתעתי, הפרידה הזו היתה הרבה יותר קשה מאשר ציפיתי שתהיה. למה זה הפתיע אותי? כי בחיי המקצועיים עד כה לא נטיתי להיקשר יותר מדי, לא לחניכים ותלמידים ולא לחברי צוות אחרים. ולכן, אחרי שהחלטתי והודעתי על עזיבתי, הופתעתי לגלות עד כמה קשה לי המחשבה של פרידה מהתלמידים ומהצוות בבית-הספר. גיליתי שאני ממש אוהב את התלמידים שלי, ושנקשרתי בקשרי חיבה וחברות לרבות מבנות הצוות החינוכי (מה לעשות, מקצוע של נשים…).

לא פחות מאשר גיליתי שאני אוהב את תלמידי, זכיתי לגלות שהם אוהבים אותי וחשים קשורים אלי. כל האהבה הזו הזכירה לי כמה דברים, שכדאי שלא אשכח להבא:

1. ילדים ובני-נוער זקוקים למבוגרים בחייהם, אבל לא סתם למבוגרים, כי אם לכאלו, שמוכנים להיות חלק משמעותי בחייהם – לשמוע אותם, לאהוב אותם, לחבק, אך גם לכעוס ולהציב גבולות כשצריך;

2. למרות כל הקשיים, אני ממש אוהב את העבודה עם בני-נוער. אני לא תמיד מבין אותם, הם יכולים להוציא אותי מדעתי, אבל בשורה התחתונה, המפגשים עם ילדים פשוט עושים לי טוב על הלב;

3. מערכת החינוך חולה. מאד. אבל בתוכה פועלים המון אנשים נפלאים, מחויבים, מלאי אהבה ורצון לתת. יש במערכת הזו תכניות חינוכיות נהדרות, בתי-ספר מיוחדים ומוצלחים, שעושים עבודה חינוכית מדהימה. מה שחסר זו היכולת לקחת את כל הדברים הנפלאים הללו, לרכז ולאסוף אותם, ולהרכיב בעזרתם מחדש את המערכת, רק נכון יותר.

אז למה אני עוזב את בית-הספר שלי (וכנראה שתמיד הוא יישאר שלי)? כי החיבור בין שלושת הדברים האלו מביא אותי למסקנה, שאחרי שצברתי קצת נסיון ובטחון בהיותי מורה, הגיע הזמן לעשות את העבודה בתוך לב המערכת, בבית-ספר תיכון "רגיל", עם ילדים "רגילים". מפחיד? כן. מאתגר? מאד. אבל יש בזה גם, בעיני, סיכוי אמיתי לשינוי.

בשלוש השנים האחרונות זכיתי לחוות חוויה מרתקת: למדתי מה זה אומר להיות מורה, למדתי מה זה אומר באמת כיתה הטרוגנית (גם אם יש בה רק 5 תלמידים), ולמדתי – מה שלא לימדו אותי בשום מקום בלימודי ההוראה – איך לראות ילד באמת, בשלמותו. אני מאמין, שהעבודה במה שקרוי "חינוך מיוחד" צריכה להיות רכיב חובה בהכשרת מורים, ואני מאחל לכל מורה לפגוש תלמידים ומורות כמו אלו שפגשתי אני.

אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה. יש עוד המון עבודה…

 

שתפו:

אני מורה. ואני מתרגם. טוב, בתור התחלה זו יופי של השלמת הכנסה, וכידוע – כל מורה זקוק לאחת כזו.

אבל הבוקר פתאום זה היכה בי: יש קשר עמוק בין שני התחומים שבהם אני עוסק. כמובן, שניהם עוסקים במילים. אבל זו לא חוכמה.

במובן הרבה יותר עמוק, יש בעבודה שלי בתור מורה הרבה מאד מהכישורים להם אני זקוק כמתרגם.

למעשה, היעד שלי כמורה הוא לתרגם לתלמידים שלי את הידע לשפה שהם מכירים. כי הרעיון, גם בעבודת התרגום וגם בכיתה, הוא שיש חשיבות למילים שאתה בוחר, לסדר שבו אתה בוחר להציב אותן, לניקוד ולפיסוק. או בכיתה – לקצב ולטון הדיבור. בשני התחומים אתה צריך להיות קשוב מאד לצרכים של הלקוח (אוי, כמה שאני שונא את השימוש במילה הזו ביחס לתלמידים!), לנסות ולהבין מראש איך יעבור בצורה הטובה ביותר המסר משפת המקור לשפת היעד.

במקרה שלי, שפת היעד היא נעורית: יש לה תחביר משלה, הגיון פנימי משלה, ופעלים חריגים שמשתנים בקצב מהיר ביותר. השינויים הללו הופכים אותה לשפה הקשה ביותר ללמידה, אך מבחינתי – כמתרגם, גם למאתגרת והמהנה ביותר.

ובכל זאת, יש הבדל חשוב אחד בין עבודת התרגום לעבודת ההוראה (טוב יש יותר, אבל אחד שרלבנטי לכאן): כמתרגם, אין לי כל צורך שהלקוח יבין בסוף את שפת המקור. כמורה, המטרה הסופית שלי היא לא רק להבין נעורית, כי אם להביא את תלמידי למצב, בו הם דוברים מבוגרית שוטפת.

שתפו:

לחנך זה להאמין.

זה להאמין, שגם אם לא רואים את התוצאות, משהו ממך נוגע במשהו מהם.

זה להאמין, שבכל ילד ובכל מתבגר שאתה פוגש יש ניצוץ, רדום ככל שיהיה,

אשר אם רק תנשוב בו הרוח הנכונה יוכל להתלקח בשלהבת גדולה.

זה להאמין ביכולת להשתפר, להשתנות, לצמוח.

במובנים רבים חינוך הוא סוג של דת: יש שם משהו, לא תמיד מובן, כמעט ולא ניתן לזיהוי או להגדרה,

שאתה פשוט יודע – באמונה שלמה – שהוא מעל ומעבר להסבר ולהיגיון;

לחנך זה לדעת, שעד כמה שלא תהיה דמות לחיקוי, אף אחד מתלמידיך לא יהיה כמוך.

וזו לא תוצאת לוואי – זו התוצאה הרצויה.

כי מה שמשנה זה לא מה שנתת, אלא מה שהם בוחרים לקחת.

לחנך זה להאמין, שאפשר לשנות; זה להאמין בילדים – שהם מסוגלים להשתנות.

אם אין בך הכוח להאמין – אין לך מה לחפש בחינוך.