איך אמרו היהודים כשבאו? הבטחתם סביר?
אז כן – צריך לומר בפה מלא – הכזבנו אתכם. אני, והדור שלי, ודור ההורים שלי. כולנו ביחד וכל אחד לחוד. לא הצלחנו לתת לכם את המדינה שמגיעה לכם, את העתיד הראוי לכם. ואין דוגמה ברורה יותר לאכזבה הזו מאשר הצעדים האחרונים של ממשלת ישראל, אשר הוציאו את תנועות הנוער ממשרד החינוך והביאו לפגיעה בתקציבי התנועות. מגיע לכם יותר, באמת שמגיע. כבר ב-1918 כתב הפילוסוף מרטין בּוּבֶּר:
"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושרה של האנושות, אשר מופיע בפניה פעם אחר פעם, והאנושות שבה ומאבדת אותו"
לפי בובר, אין זו אשמתו של הנוער, שהוא אינו מצליח לממש את הסיכוי הזה – הוא ניצב בפני כוחות אדירים, אשר מאלצים אותו להתבגר, להצטרף אל העדר, לשחות עם הזרם, להתאבן. גם אנחנו היינו פעם אתם. גם אנחנו התבגרנו ונעשינו אנחנו.
אבל זה לא אומר, שזו גזירת גורל. שאין מה לעשות. אין שום סיבה, שתקבלו את המציאות הקיימת בתור המציאות האפשרית היחידה. לא אתם. לא עכשיו. כי זה הזמן שלכם, זו ההזדמנות שלכם. דווקא בימים הטרופים הללו, בהם נדמה שאי-אפשר כבר לעשות שום דבר כמו פעם, זה הזמן שלכם להמציא את עצמכם מחדש – את תנועות הנוער שלכם, את החוקים על-פיהם הדברים מתנהלים, את החברה הישראלית כולה. דווקא ברגעים הללו יש לכם את החירות לבוא ולומר – מה שהיה איננו מה שיהיה.
צאו החוצה; הניפו את נס המרד; קחו אחריות על עצמכם, על התנועה שלכם, על השכונה שלכם; חפשו מה אתם יכולים לעשות, במה אתם יכולים לעזור; גלו את כל המקומות בהם אתם לא באמת זקוקים לנו, המבוגרים, שנגיד לכם מה מותר ומה אסור. אינני יכול – גם כי אינני יודע וגם כי אין לי הזכות – להגיד לכם מהם הדברים שנכון לעשות. אבל אם תשלבו ידיים, אם תתגברו על הפחד, תגלו שהתשובות נמצאות בתוככם – אתם יודעים יותר טוב מכולם במה אתם טובים, למה אתם מסוגלים. ש"שים, שכבות בוגרות בתנועות השונות – אינכם מתארים לעצמכם אילו דברים מופלאים אתם מסוגלים להשיג! אך לשם כך יהיה עליכם להעז לוותר על המוכר, על הנוח, לצאת אל הביצות הקשוחות של החברה הישראלית.
המדינה הזו נולדה מתוך חוסר הנכונות של צעירות וצעירים לקבל את המציאות הקיימת, מתוך אמונה לוהטת שאפשר ליצור עולם יפה וטוב יותר. האמונה הזו היא בדיוק מה שחסר לנו כיום, כחברה וכמדינה. ואת האמונה הזו תוכלו רק אתם לספק. את המאמר הקצר שלו מסיים בּוּבֶּר בדברים הבאים:
ברם זה ייחודן של התקופות שבהן חלים בחיי העמים והאנושות כולה משברים גדולים מבית ומחוץ … שמתמרדות הן בחוק ההתמדה ומעיזות להציל את מרץ-הנוער שלא נתפורר ולהצמיח ממנו מעשה הפיכה, מעשה חידוש. תקופות אלו מדברות אל הנוער בלשונות של אש, הן תובעות ממנו אף מצוות עליו, שלא ייכנע, שיעמוד בפני הרעה, שיציל את הנפש ושיעשה את מעשהו. והנוער שומע בקולן … הוא עושה כמעשה יהושע בגבעון: הוא משהה את השמש בשמיים למען יושלם מפעלו. הוא מאריך בשעה אחת, בשעה אחת גדולה, את נעוריו ועושה ומקיים את מצוותה של שעת המפנה.
נכון, זו לא אשמתכם. לא אתם גרמתם לקורונה לא אתם דרדרתם את המדינה למקום בו היא נמצאת כרגע. ובכל זאת, האחריות היא גם שלכם – האם תדעו להשהות את השמש ברקיע לעוד שעה אחת גדולה? האם תדעו להגביה את הרקיע עוד קצת, כך שנוכל כולנו לחזור ולנשום?
perlsteindvir 