החתיכה החסרה?

שנים על שנים לא הבנתי מה מפריע לי בספר הזה, או יותר נכון באופן שבו תפסתי את המסר שלו (כמו רוב הציבור אני חושב), כאילו איננו יכולים להיות שלמים ללא האחד או האחת שמשלימים אותנו (ובלי להיכנס לשאלת יחסי הגודל). אגב, ספוילר – אחרי שחזרתי וקראתי את הספר, גיליתי שהבנתי אותו ממש הפוך – המסר הוא שמה שחשוב הוא המסע לחיפוש אחר החתיכה החסרה, ולא מציאתה. אבל לא על זה רציתי לכתוב.

את.ה משלימ.ה אותי. זה, בעצם, הניסוח החיובי של מסר החתיכה החסרה (המקובל). ורק כשחשבתי על שני הדברים הללו ביחד הבנתי מה כל-כך הציק לי במסר הזה – התפיסה שאנחנו לא שלמים בלי מישהו לצידנו, שיש בו את מה שחסר בנו. התפיסה, למעשה, שכולנו לקויים. ורק כשהבנתי את זה הצלחתי, סוף-סוף, להבין באמת את ההתרעמות של כל מי שלא בוחרים (ובעיקר, אם לומר ביושר – בוחרות) בחיי נישואין ומשפחה. זו לא השאלה המוסדית, או החברתית, או שאלת המאזן הדמוגרפי, אלא המסר שכל אחד ואחת מאיתנו, כשהם לבדם, פגומים באופן מהותי. וזה צורם לי בכל פעם שאני שומע זוגות בתכניות המציאות למיניהן, מדברים על כמה שבן/ת זוגם משלימים אותם, או את המשפטים שלהם. יש כאן אמנם השלמה, אבל דווקא השלמה עם חלקיות, עם משהו שאף פעם לא יהיה שלם.

ובכל זאת, אני כן מתחבר – מאד – לתפיסה אחרת, שיכולות לבטא המילים הללו, את.ה משלימ.ה אותי. האחרים הללו, שמשלימים אותנו, לא מוסיפים לנו משהו שלא היה בנו. לא מתקנים בנו חסר או פגם. אלא, שדרך העיניים שלהם, דרך האופן שבו אנחנו נתפסים אצלם, אנחנו מצליחים לראות את עצמנו כשלמים. לא כמושלמים, חלילה. אבל שלמים. על כל הצדדים שבנו, גם החלק האחורי של הראש, שאנחנו לא מסוגלים לראות, גם תהומות הכאב שכולנו נושאים איתנו, וגם מקורות האור הבוהקים, שאנחנו לא מסוגלים להודות בהם, אפילו בפני עצמנו, שמצויים בנו.

וזה נדיר, נדיר מאד, למצוא אנשים שכאלו. מובן, שככל שיש לנו יותר קשרים, והם יותר קרובים ויותר חזקים, כך אנחנו מקבלים תמונה מלאה יותר של עצמנו. ובכל זאת, כמעט מכל אדם אחר בחיינו, אנחנו מקבלים השתקפות חלקית.

אפילו בשביל ההורים שלנו, אנחנו קודם כל ילדים, ולא בני-אדם שלמים. וודאי שעבור ילדינו. שותפים לחיים, בעיקר במסגרות של קבוצות שיתופיות, מרחיבים מאד את נקודת המבט על עצמנו, שאנו זוכים לה מהאחרים שבחיינו. יש גם מי שזוכים בחברי וחברות אמת, שמצליחים לראות אותם בשלמותם. ובכל זאת, הזירה שבה יש לנו הכי הרבה סיכוי למצוא את עצמנו שלמים, היא הזירה הזוגית. זו שמערבת יום ולילה, גוף ונפש, קודש וחול.

ועדיין, קשה לחמוק מן העובדה הניבטת אלינו מכל עבר, שגם עבור בני ובנות זוג (ולפעמים דווקא בשבילם) זה קשה עד מאד להגיע לנקודה הזו, שבה אני רואה את עצמי כשלם דרך עינייך. במידה רבה משום, שכדי שזה יקרה, זה חייב להיות לגמרי הדדי. ההשתקפות חייבת להיות מלאה ורב-ממדית. וכדי שזה יקרה באמת, זה מחייב גם מידה של מרחק. של הבחנה, של שונות. איננו יכולים לזכות באישור מלא מהשתקפות שהיא אחד-לאחד אנחנו.

וכמובן, שכמו שאומרת הקלישאה, גם בתנאים הטובים ביותר שניתן לדמיין, זה דורש עבודה. את ההשתקפות הזו צריך למרק ולהבריק, לכוון את הזוויות במדויק, ולהתעקש. להתעקש על משהו שיהיה לא פחות מאשר שלם. אף אחד לא זקוק למושלם. עם מושלם אין מה לעשות. להיות שלמים, זו השאיפה האמיתית. וזה גם אומר, שאם התמזל מזלכם, ויש בחייכם מישהו שהוא לא קרוב מדי, ולא רחוק מדי, אלא בדיוק במרחק ובזווית המתאימים כדי שתוכלו לראות את עצמכם דרכו שלמים, אתם צריכים לאחוז בו בכל הכוח.

כי אין עבודה שהגמול עליה הוא גדול יותר, מאשר להרגיש את עצמנו שלמים.